סקירה מזרח-תיכונית

שלב חדש במשבר הסורי

לפני כחודש מסר אהוד ברק, שר הביטחון, מידע חשוב לאומה ולעולם כולו. ברק קבע באופן מוחלט ביהירותו הידועה, שאסד ייפול תוך שבועות. הוא לא נתן הסבר כיצד הוא יודע זאת. על כל פנים, המידע "המוסמך" של ברק הדריך במידה רבה את הפרשנות הישראלית הממסדית. ההשפעה של ברק הורגשה היטב בסקופ של העיתונות הישראלית מלפני שבוע שקבע שאסד נופל וכי עשרת אלפים חיילים ערקו משורות הצבא הסורי.

בימים אלה נכנס המשבר הסורי לשלב חדש. הממשל הסורי – שנושא באחריות כבדה לפרוץ ההתקוממות – גילה תבונה והסכים לקבלת משקיפים מטעם הליגה הערבית. מדובר בעסקה מאוד מורכבת ונתונה ללחצים מצד הרוצים בכישלונה. על כל פנים, האופוזיציה הסורית העיקרית – זו המגובה על ידי ארה"ב, יצאה נגד בואם של המשקיפים בשצף קצף. האופוזיציה הפרו-אמריקאית רואה בקבלת המשקיפים תחליף בלתי קביל לדרישתה להתערבות מבחוץ – מכל מקור ומכל צורה. בין היתר האופוזיציה חותרת להקים, בשיתוף פעולה עם הממשל הטורקי, איזור "משוחרר" שיהפוך לבסיס צבאי להמשך המרד.

בנוסף על כן, הנראטיב שטופח על ידי המערב בהשראת המורדים נתקל בקשיים גדולים. התיאור כאילו במרכז האירועים הפגנות אזרחים בלתי אלימות נמוג. במקומו ברור שמתפתחת בסוריה מלחמת אזרחים נגד המשטר בגיבוי כוחות זרים. יש לשער ששני הפיצוצים הרצחניים בדמשק השבוע שייכים לתסריט החדש. הטענה של האופוזיציה שאסד אשם מעוררת גיחוך. אולי לשם כך הוסיף הדובר שאם אסד לא עשה זאת, הוא בוודאי אשם בכך שהדבר התאפשר תחת שלטונו...

ביוזמות התיווך המסתמנות, רואים שוחרי השלום סיכויים להביא קץ לשפיכות הדמים ולחסום את הדרך למלחמת אזרחים זוועתית. בהקשר המדיני הדיפלומטי, ראויה לציון יוזמתן של רוסיה ומדינות אחרות באו"ם להפגת המתיחות בסוריה ובאזור. הפעם, שלא כבמקרה הלובי, השתחררו יריביה של ארה"ב מהגררות פאסיבית אחרי ארה"ב.

מובנת הדרישה הצודקת שהמשטר הסורי ישלם על מעשיו, אך עוד יותר חשוב למנוע מלחמת אזרחים ממושכת שעלולה, לדעת מומחים, להצית תבערה איומה שעשויה אף לסבך ארצות נוספות. מכאן שהסכם על בסיס מו"מ הוא הפיתרון הרצוי ביותר.

מצרים: מובארק הלך, הדיקטטורה הצבאית נשארת

אנחנו חייבים, בינתיים, לדחות את הניתוח המסכם לגבי תוצאות הבחירות. אך לפי שעה, מחזק הצבא המצרי את אחיזתו בשלטון תוך כדי גל של דיכוי ברוטאלי נגד המוחים בכיכר תחריר. אנו שוב עדים לרצח ולפציעה של מאות מפגינים. הדיקטטורה משתוללת ושרת החוץ של ארה"ב, הילארי קלינטון, לא התביישה להשיא עצה חדשה בקריאתה לשני הצדדים לגלות איפוק. יפה מאוד. הרוצחים והנרצחים מתבקשים שווה בשווה לגלות איפוק. הרי טנטאווי, כמו מובארק, מוכר כעושה דברה של האימפריה. אחרי כל מה שהיה במצרים הצבא אינו מתבייש לפקד על חייליו לפתוח באש חיה על אזרחי מצרים. הרוצחים יודעים שעמדת ארה"ב היא צבועה. ברור שלמפקדה הצבאית יש פוליסת ביטוח אמריקאית. לא יביאו את הגנרלים למשפט בהאג, לא ידרשו מושב מיוחד של מועצת הביטחון ולא יאיימו בהחזרת השגריר. ארה"ב מעניקה לצבא המצרי רישיון מחודש לרצח.

תימן: מחלצים את סלאח

הידיעות האחרונות המתפרסמות לגבי תימן מתרכזות במאמצים של איגוד ארצות המפרץ (למעשה ערב הסעודית) לחלץ את הרוצח סאלח משלטונו האישי, מבלי לזעזע את השלטון. מדובר בתהליך איטי משתי סיבות: קודם כל, מילוט סלאח מוכרח להיות מתואם איתו ולהתנהל בלי שום רמז של האשמה נגדו בגין פשעי מלחמה שנמשכו חודשים רבים. הוא יוצא, אך לא כמפסיד. הסיבה השנייה מסבירה את הכול, הצבא ועמדות כוח אחרות נשארים בידיים הנאמנות של בני משפחתו של סלאח.

בינתיים הסבל של העם בתימן שבו אין כמעט דנים בארץ ובמערב, מחריד ביותר. אפילו לפני פרק התוהו ובוהו שפקד את תימן בשנת 2011, 58% מהילדים סבלו מתת-תזונה שגררה פגיעה ופיגור בהתפתחותם. המצב אינו שונה ממצב הילדים בארץ הגרועה ביותר עבורם, היא אפגניסטן. סלאח שולט 33 שנים בארץ ששיעור התת-תזונה בה הוא השלישי בעולם. הרעב פוקד שליש מהאוכלוסייה, למעלה מ-7 מיליון איש.

הרי באופן גיאו-פוליטי תימן היא ארץ נשלטת על ידי ערב הסעודית ומדינות המפרץ שכידוע לא חסר להן דבר. מן המפורסמות שיש להן משאבים אדירים לשם הזרמת נשק ותחמושת לבעלי הברית שלהן ושל ארה"ב. סאלח עצמו נהנה מכל הדרוש לו כדי לנהל טבח בבני עמו. הקורא מתבקש להשוות את יחס ארה"ב ובעלי בריתה בין הנעשה בסוריה ובין הנעשה בתימן, כך יתחיל להבין את הדברים לאשרם.

ערב הסעודית: אבן הפינה של האסטרטגיה האמריקאית

"שוחרי הדמוקרטיה" יכולים להיות שקטים כתוצאה מכך שישנם שני שיאני חופש ודמוקרטיה באזור כמו ישראל וערב הסעודית. אך קשרים ישרים וגלויים בין ישראל ובין הממשלות הערביות לשם דיכוי עמן "מריחים לא טוב". לכן עיקרי המדיניות האמריקאית מתבצעים על ידי הסעודים ובאמצעותם. יש הסבר לכך שערב הסעודית לא חזתה התקוממויות עממיות בסדר גודל של אלו שהיו בארצות הערביות האחרות. הסעודים פשוט מענים ורוצחים את כוחות האופוזיציה לפני שהם יכולים להתארגן. גם במצב כזה הסעודים מחוקקים חוקים "אנטי-טרוריסטים" חדשים.

ידוע שצעדי הדיכוי מופנים ברובם לאזורי השיע, אך ברור שכל האזרחים מופקרים לחסדי המונרכיה. לפני מספר ימים נודע שאישה הוצאה להורג בגין היותה "מכשפה". הילארי קלינטון וסוזן רייס, ה"פמיניסטיות" של משרד החוץ האמריקאי, לא דרשו הסבר מהמלך ולא הציעו להביא את הרוצחים של אישה אומללה זו בפני בית הדין הבינלאומי לפשעים.

והעיקר, שכחתי. שכחתי לציין שערב הסעודית היא היצאנית הגדולה ביותר של נפט בעולם כולו.

בחריין: דיכוי בצל בסיס הצי האמריקאי

ההפגנות של האופוזיציה נגד השלטון ממשיכות לסירוגין. המלך מנסה לתמרן אך מסרב לקיים משא ומתן עם גורמי האופוזיציה העיקריים. הממשל נאלץ לאשר דין וחשבון מקיף על אירועי האביב השנה ובו תיאור מקיף של פעולות דיכוי רצחניות. אך הסתבר שדו"ח זה אינו אלא תמרון לספק את הדרישה של המערב לגילוי גמישות מצד השלטון.

אין צורך להשחית מילים על החשיבות האסטרטגית של בחריין שבה בסיס ענק של הצי האמריקאי.

בינתיים נמקים בבתי הסוהר עשרות רופאים ואחיות שנידונו למאסר ממושך במשפטים מבוימים על כך שהושיטו עזרה רפואית מצילת חיים בזמן ההפגנות באביב ובקיץ. הצוותים הרפואיים הואשמו ב"גניבת תרופות" והפיכת בית החולים לבסיס צבאי. רופאים בכירים נידונו למאסר של עד 15 שנה. מחאה בינלאומית של ארגוני זכויות האדם לא הועילה למנוע את המשפטים שהתנהלו בבית דין צבאי.

תהליך הדיכוי הוא ביטוי ברור של ניסיון המיעוט הסוני השולט באי למנוע זכויות דמוקרטיות מהרוב השיעי. ההאשמה נגד השיעים ברורה בתכלית – הם סוכנים של האיראנים. הרי ידוע לכל – כל אלה המתמרדים נגד הסעודים ובעלי בריתם עושים זאת כיוון שהם סוכנים זרים. לא שכחנו שאחת מהפגיעות החמורות ביותר בחוק ובנורמות הבינלאומיות התחוללה בבחריין הקיץ כאשר המלך הזמין חיל מצב סעודי לאי כדי לדכא את האופוזיציה. חיל המצב נשאר שם בינתיים.

עיראק מתנתקת מהתלות

למה בעצם יצאו האמריקאים מעיראק? הם יצאו מעיראק כיוון שהממשלה העיראקית לא שעתה להפצרותיהם לאפשר את המשך השהיה של חיל מצב אסטרטגי. לא נחזור כאן שוב על הסטטיסטיקה המחרידה המציגה את התוצאות של כמעט תשע שנות מלחמה. מספיק לקבוע שאוי לה לארץ שארה"ב רוצה להצילה בעבור העולם החופשי. האם אפשר להתעלם מכך שארה"ב פלשה לעיראק כדי להציל את האנושות הנאורה מנשק להשמדה המונית? וכיצד נתעלם מכך שאותה מעצמה שפלשה לעיראק וכבשה אותה לתשע שנים, מגבירה את המתח בימים אלה לקראת פלישה אפשרית לארץ מזרח-תיכונית נוספת, היא איראן. וכל זה לשם מה? למנוע מהאיראנים נשק להשמדה המונית שאיש לא קבע שהוא בנמצא אצלם.

הכוחות הסונים הפרו-אמריקאים בעיראק משתוללים כדי להזהיר את הממשלה העיראקית שבל תגלה עצמאות יתר. נכון שהממשלה העיראקית חייבת להתנהל בזהירות כיוון שעיראק קשורה לארה"ב במערכת הסכמים כלכליים ופוליטיים ענפה. אך הרצון הפוליטי החד-משמעי של הממשלה ושל הציבור העיראקי ברור. הם דחו את המשך התלות בארה"ב והם מבקשים כמידת יכולתם כיום למנוע את ההרפתקה האמריקאית-ישראלית המתקרבת נגד איראן.

אביב העמים במזרח התיכון נמשך

משברים בינלאומיים מצטיינים במורכבותם. בנסיבות כאלה אפשר לדבר על הישגים וכישלונות של האימפריה ושל החזית הרחבה של אלו הנערכים נגדה. מה שברור באופן חד-משמעי הוא שהיציבות פגה מהאזור וכי מאבקים ותמורות אדירים מתחוללים מידי יום ביומו.

יש להעריך שהכוח המניע במכלול האירועים מעוגן בנסיגה רצינית בכוחם של האימפריה האמריקאית ובעלי בריתה. אך תהיה זו טעות להניח שמדובר בתהליך חד מימדי. לארה"ב ובעלי בריתה היו הצלחות (לדוגמא, הפלת משטר קדאפי בלוב). ברור גם שהיא נחלה כישלון היסטורי צורב בעיראק שממנו גורשה למעשה אחרי שביקשה לתפוס פוזה של מצילה ומושיעה.

ישראל שותפה לארה"ב ולכל אלה שביקשו לטפח ולהנציח את הסטטוס קוו באזור. סטטוס קוו זה איפשר את ניצול המשאבים והכפפת העמים הערבים לשלטונות עושי דברם של אויבי הקידמה באזור. אין להצטער שסטטוס קוו זה הולך ומתפורר ויש סיבה לקוות להצלחות לכוחות העצמאות והדמוקרטיה האמיתית.

שתים-עשרה תזות והערות אחדות על המצב במזרח התיכון

מוקדם עדיין לסכם את האירועים הסוערים באזור. כיוון שכך והודות למגבלות של זמן, בחרתי להעביר את מחשבותיי בצורה בלתי שגרתית. ראיתי לנכון להתנסח בצורה של מספר תזות החשבות בעיניי. כמו כן, הוספתי כמה הערות מרכזיות. התזות אמורות לשקף את האירועים במימד ההיסטורי וההערות הן יותר בבחינת התייחסות להיבטים חולפים.

תזה 1:

למרות שהאמת האקסיומטית הבאה היא ברורה, או לפחות צריכה להיות ברורה, חובה להתייחס אל המזרח התיכון ואל המדינות הערביות כחלקים הכפופים למערכת מובנית היטב הנשלטת על ידי ארה"ב ובעלות בריתה. (קראו את מאמרו של נעם חומסקי בנושא)

הערה: לכאורה, מדובר על הערה מיותרת, אך ניתוחים רבים על האזור הנעשים על ידי גורמי שמאל מסוימים, מתעלמים בעקשנות מאמת עובדתית זו – החיונית להבנת האירועים השוטפים וההתפתחויות.

תזה 2:

המטרות העיקריות של שליטת ארה"ב הן: רווחים ושליטה במשאבי האזור, בעיקר נפט וגז; ושמירת עליונותה הצבאית והאסטרטגית. מטרות אלו מובטחות על ידי סדרה מקיפה של הסכמים, חוזים ואמנות עם הממשלות באזור, שהן עצמאיות באופן רשמי, אך משועבדות למעשה.

תזה 3:

הסכמים אלה מבטיחים רווחים עצומים הנובעים מהמציאות של חילופים לא-שוויוניים. חלק חיוני של הרווחים מוקדש לביסוס בשלטון של חוגים פיאודליים, דתיים או צבאיים. כך מובטח סטאטוס קוו הרצוי לשלטון זר ולריאקציה מקומית.

תזה 4:

בערב האביב הערבי (פברואר 2011), גורמי המפתח המשפיעים על שלטון ארה"ב היו: העמקת החולשה היחסית של כלכלת ארה"ב והמשבר הבינלאומי של השיטה הקפיטליסטית; התעצמות הקואליציה של מדינות וגורמים המתנגדים לשלטון זר: איראן, סוריה, שלטון החמאס ברצועת עזה והחזבאללה בלבנון; עצמאות יחסית של טורקיה כלפי מדיניות ארה"ב; וכישלונה היחסי של מלחמת ארה"ב בעיראק והכנות לעזיבת חיל המצב האמריקאי.

תזה 5:

ההצלחה הגדולה הראשונה של האביב הערבי הייתה ערעור שלטונו של הנשיא חוסני מובארק במצרים, שיחד עם ישראל וערב הסעודית שימשו כמערך הסוכנים העיקרי של שליטה אסטרטגית, שליטה צבאית ורודנית נגד ההמונים הערביים.

תזה 6:

האביב הערבי היה האות לעליה הספונטנית וחסרת התקדים של ההמונים הערבים למרד נגד הסטאטוס קוו. הזעם הצודק הופנה אל המנהיגות המכהנת של כל מדינות ערב. אף על פי כן, חייב מרד ספונטני במהלך התפתחותו להגדיר ולפרט את עקרונותיו ואת יעדיו – וכיצד הוא משתלב בחזיתות ובקואליציות עם שותפים אפשריים.

תזה 7:

יש לתמוך באופן החלטי במרד הספונטני של ההמונים, אבל צריך להבדיל בין גישה זו העקרונית ובין סוג של "רומנטיקה מהפכנית". רומנטיקה כזו מתעלמת מיכולת כוחות פוליטיים קיימים לצרף אליהם תנועות המוניות, כשאלה אינן מסוגלות או מסרבות להגדיר מטרות ברורות משלהן.

הערה: לא מזמן, בראשית המשבר בלוב, זיהו פרשנים שמאליים לא מעטים השפעה שמאלית ואפילו הגמוניה שמאלית בקרב הלוחמים נגד קדאפי. מציאות מדומה זו הייתה עילה לתמיכה במורדים ואף להצדקת התערבות זרה לימינם. למרבה הצער התברר שתפיסה זו לא הייתה יותר ממשאלת לב.

תזה 8:

האנטי-אימפריאליזם הוא נושא למחלוקת חריפה בשמאל. יש כאלה הטוענים שהגדרת משטרים דכאניים כמשטרים אנטי-אימפריאליסטים היא בלתי מוסרית. גישה מוסרנית זו מתעלמת מהמציאות. האופי האנטי-אימפריאליסטי של משטרים אלו אינו שאלה תיאורטית בעיקרה. מדובר בהתנגשויות ממשיות בין המטרות והמדיניות של מדינות אנטי-אימפריאליסטיות שונות ובין מערכת השליטה והבקרה של ארה"ב ובעלי בריתה. המערכת הדומיננטית האמריקאית היא זו שמזהה את מקור האיומים על שליטתה ותפקודה החלק. האימפריאליזם יודע לזהות את אויביו ולפגוע בהם ככל יכולתו.

הערה: אף אחד בשמאל לא ביקש לתאר את עיראק של סדאם חוסיין במונחים מתקדמים. אך ארה"ב ובעלי בריתה פתחו במלחמה תוקפנית נגד המשטר והעם של עיראק… בגלל עמדותיהם האנטי-אימפריאליסטיות. הבסיס האידיאולוגי של גישה זו מובן ומוכר על ידי המרקסיזם. ההתנגדות לתכתיב האימפריאלי והשאיפה לעצמאות מוגדרות כמתקדמות גם כשמדובר במשטרים מדכאים. המדיניות של תמיכה עקרונית בכל המאבקים נגד שלטון האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית הוכיחה את עצמה. רבים מהכוחות שהגיעו לשלטון בתנאים קשים ביותר הפכו במשך הזמן לבסיס של כוח אנטי-אימפריאליסטי רציני הנאבק בשלטון ה"יאנקים".

תזה 9:

כלל המשטרים באזור היו לדיקטטורות. מכאן שרמת הדיכוי וביטויו הם עניין של צורה יותר מאשר של מהות. דיקטטורה ברוטאלית, שחיתות וניצול, שיטות אכזריות של מאסר, עינויים ושיעבוד מוחלט של ההמונים, כל אלה הם דבר שבשגרה במשך עשרות שנים עבור ארצות האזור ואינם נחשבים כחומר לכותרות. זוהי הנורמה של הממשלה הפרו-אימפריאליסטית שהוטלה על יותר מ-350 מיליון ערבים במשך עשרות שנים.

תזה 10:

ארצות האזור המשתחררים משליטה אימפריאלית, אינם חופשיים מסימני ההיכר של הרקע המיידי של לידתם. כלומר, רואים שגדלו ב"אותה השכונה". במציאות של המזרח התיכון אין בינתיים טובים יותר או גרועים יותר בעניינים הקשורים לחירויות הפרט. כולם מסתמכים על כוח הזרוע כאשר הם רואים עצמם מאוימים. בכל מקרה, מהרגע בו הם חומקים מהשליטה האימפריאלית, הם בסכנה של פעולת תגמול עקובה מדם על ידי אויבים פנימיים בארצם או מחוצה לה.

תזה 11:

הזכות לריבונות היא מרכיב חשוב בחוק הבינלאומי. עקרון זה מאפשר ומעודד קבוצות מקומיות לבחור באופציות המבוססות על מדיניות של פיתוח עצמאותם הלאומית. תהליך ההתפרקות משליטה אימפריאלית על ידי העמים השונים מזרז פיתוח סתירות במערכת האימפריאלית. מציאות זו מסבירה את המרכזיות של סוגיית ההתערבות בשיח המאבק לשחרור לאומי. מאחר שהמערב אינו מעיז לטעון שיש זכות כלשהי להתערבות, הוא מקדיש משאבים עצומים לעיצוב המסרים בתקשורת ולמימון נדיב של מעשי חתרנות וקשירת קשר כדי להצדיק כל סוג של התערבות גלויה או נסתרת.

הערה: משעשע לשמוע את הלעג המופנה לשמאל מכיוון שהוא מעלה את סוגיית הקונספירציה והחתרנות האימפריאלית. דווקא בחוגים הפוליטיים והאינטלקטואלים המתוחכמים יותר במערב, ידוע לכל ואין טורחים להכחיש כי מעשים אלה הם מרכזיים אצל ממשלות מערביות הדואגות לאינטרסי מדינתם.

תזה 12:

מערכת הניצול והשליטה המערבית קובעות במידה מכרעת את חולשות המבנה המעמדי של מדינות האזור. פיתוח תעשייתי הוא נדיר ביותר ובכל האזור חסרה באופן כמעט מוחלט השקעה בייצור ובתעשייה. כתוצאה מכך קשה לדבר על קיום מעמד פועלי תעשייה בעל משקל. במקרים רבים, אפילו תעשיות הנפט והגז נזקקות לעבודה זרה באזור למרות העודף העצום של עובדים מקומיים.

הערה: ניתן להניח – אם כי העניין דורש בדיקה נוספת – כי עוצמתה של הזיקה הדתית נובעת מכך שלעיתים קרובות הקהילה הדתית היא זו המספקת מימד של סולידריות חומרית, חברתית ותרבותית. נראה כי אנשי הדת האסלאמיים ומוסדות הצדקה פועלים כקבלן משנה וירטואלי במקום המדינה – בתחום החשוב של השירותים החברתיים. מקור המימון הוא כנראה מרווחי הנפט, ואלה כנראה הרווחים היחידים הנותרים באזור שאינם מושקעים בטיפוח המשטרים המושחתים ועוזריהם.

שלמה אבינרי נגד אנגלס

"כל מה שהוא ממשי הוא תבוני וכל מה שהוא תבוני הוא ממשי". האמרה המפורסמת של הפילוסוף גיאורג וילהלם פרידריך הגל מעוררת מפעם לפעם דיונים נוקבים אצל תלמידים לפילוסופיה. האמרה מוכרת גם לאלה שביקשו להתעמק במרקסיזם וביסודותיו הפילוסופיים.

הפרק הראשון של המסה הידועה של פרידריך אנגלס, "לודוויג פויירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית", (כרך ב', "כתבים נבחרים", ספריית הפועלים 1957) דן בצורה אוהדת ביותר בהגותו של הגל. החלק המרכזי של המאמר נפתח דווקא בדיון על האמרה המפורסמת ההיא: "כל מה שהוא מציאותי הוא נבון וכל מה שנבון הוא מציאותי." הפרק הזה במאמרו של אנגלס הינו שיר הלל להגל ולתרומתו למחשבה הרדיקאלית. אנגלס אומנם מצטט את האמרה של הגל. אך הדבר נעשה כדי להפריך את הפרוש השמרני של הטקסט שהיה מקובל אצל אלה שלא אהדו את הגל בלשון המעטה. וראה זה פלא. דווקא בימים אלה, פרופסור מאד מכובד, הנחשב לבר סמכה במרקסיזם תוקף את אנגלס ואף מרשה לעצמו להשמיצו ללא שום בסיס במציאות.

להעמיד דברים על דיוקם

פרופסור שלמה אבינרי פרסם באחרונה מאמר ביקורת על התרגום החדש של "הפילוסופיה של המשפט" של הגל בידי גדי גולדברג שראה אור בהוצאת שלם השמרנית ("הארץ",16.11.11). במסגרת המאמר מבקש אבינרי להתייחס לאותה האמרה של הגל: "כל מה שהוא ממשי הוא תבוני וכל מה שהוא תבוני הוא ממשי". יצוין שההבדל בין שני ניסוחים – זה של ספריית הפועלים ב-1957 וזה שמצטט אבינרי אינו משמעותי. השאלה הנדונה היא כיצד לפרש את האמרה. כולם מבינים שאפשר לפרש את המשפט הזה כהצדקה גורפת להמשך הסדר החברתי והפוליטי הקיים – כגון ממשלות, משטרים וכו'. לפי פירוש זה, היה הגל שמרן מובהק ודובר נאמן של הריאקציה השלטת. פרופ' אבינרי הנחשב למומחה בעל סמכה בחוגים נרחבים מייחס פרוש כזה לאנגלס ומוסיף "שלא זכור לו מקרה של סילוף כה חמור בהיסטוריה של הרעיונות".

אך מה לעשות? אנגלס לא פירש את הגל כפי טענתו של אבינרי. אנגלס פירש את האמרה בצורה הפוכה. הפרק הנדון הוא הפרק הראשון במסה המפורסמת של אנגלס "לודוויג פויירבך וסופה של הפילוסופיה הגרמנית הקלאסית", העוסק כולו בתרומתו של הגל להתפתחות המרקסיזם. קריאת הפרק מוכיחה בבירור שאבינרי טעה טעות חמורה בפירוש עמדתו של אנגלס וסילף אותה בצורה חמורה ביותר. הטקסט סותר לחלוטין את ההאשמות הנלוזות של אבינרי נגד אנגלס. נצא ונראה.

בפסקה השנייה של הפרק (ע' 275) אנגלס מסביר ש"המהפכה" לנה (הביטוי שלו) בניסוחים הפילוסופיים של הגל ודומים לו, וממשיך לצטט את היינריך היינה בקביעת מעלותיו של הגל. (כל המובאות מכרך ב', "כתבים נבחרים", ספריית הפועלים 1957)

בפסקה השלישית כתב אנגלס: "ננקוט דוגמה אחת. שום משפט פילוסופי לא עורר כל כך את הכרת טובתן של ממשלות מטומטמות ואת חמתם של ליברלים מטומטמים לא פחות, כמו משפטו הנודע שח הגל: 'כל מה שהוא מציאותי הוא נבון, כל מה שהוא נבון הוא מציאותי'." האם אנגלס פירש גם הוא את המשפט המפורסם כך? אנגלס הבהיר את עמדתו שוב ושוב והדברים ברורים לגמרי לכל מי שקורא את הטקסט. ומי עוד פירש את הגל כשמרן: "וכך תפס זאת פרידריך וילהלם ה-3 ונתיניו."

ועוד: (פסקה ראשונה בע' 276 ) "ואולם אצל הגל בשום פנים כל מה שקיים הוא בפשיטות גם מציאותי. האטריבוט של מציאות יפה לדידו רק למה שהוא גם הכרחי; המציאות בהשתלשלותה מתגלית כהכרח".

בהמשך מאמרו עומד אבינרי דווקא על עמדה זו של הגל שהמציאות בהשתלשלותה מתגלית כהכרח. אך כיצד ועל סמך מה ייחס אבינרי עמדה הפוכה, ושטחית לאנגלס? הייתי רוצה לקוות שקרה שזכרונו של אבינרי בגד בו. אך קיימת בעיה עמוקה יותר. אבינרי אומנם עשה רבות לקדם את לימודי מרקס בארץ. אך מי שמכיר את אנגלס ואת מרקס, מי שמבין דבר בהתפתחות המרקסיזם ימקם את המרקסיסטים באסכולה שראתה בהגל כפילוסוף מהפכני שתרם רבות להתפתחות המרקסיזם. כיצד העלה אבינרי על הדעת להעליל על אנגלס שהוא, אבינרי, אינו זוכר "סילוף כה חמור בהיסטוריה של הרעיונות".

כשסיכם אנגלס את הדיון באמרה המוכרת בטקסט הזה, היה ברור מעל לכל ספק שאנגלס מצדד במפורש בפרוש המהפכני של המשפט המפורסם של הגל. והדברים הראויים לעיון הינם חלק של נכסי צאן הברזל של המחשבה המהפכנית.

הגל, חסיד המהפכה הצרפתית הגדולה

אנגלס הוסיף וקבע "ואולם על פי הגל אין המציאות בשום פנים אטריבוט, היאות לכל מצב – עניינים חברתי או מדיני בכל התנאים ובכל הזמנים. להפך, הרפובליקה הרומית הייתה מציאות, אך כן הייתה הקיסרות הרומית, שדחקה את רגליה. המלוכה הצרפתית נעשתה ב- 1789 כל כך בלתי מציאותית, כלומר עד כדי כך משוללת כל הכרח, כל כך לא נבונה, שהיה עליה להישמד בידי המהפכה הגדולה שעל אודותיה מדבר הגל בהתלהבות הגדולה ביותר…"

ועוד: "וכך על ידי הדיאלקטיקה ההגלית גופה, מתגלגל המשפט ההגלי להיפוכו: כל שהוא מציאתי בתחום ההיסטוריה האנושית נעשה במשך הזמן לא נבון, הוא כבר איפוא לפי עצם מהותו לא-נבון, הוא עמוס אי-תבונה מלכתחילה ; וכל שהוא נבון בראשם של הבריאות מועד ליעשות מציאותי…המשפט על אודות תבונתו של המציאותי מתגלגל לפי כל כללי מתוד-החשיבה ההגלית בחילופו: כל שקיים ראוי שירד לטמיון (ע' 276)". אינני בטוח שיש משמעות מיוחדת לכישלון הזה של אבינרי. בכל זאת, זו הזדמנות לייעץ לאקדמאים המבקשים למתוח ביקורת על אבות המרקסיזם לא להסתפק בזיכרון שלהם ולקרוא בזהירות הנדרשת את הטקסטים המקוריים.

• מאמרו של פרופ' אבינרי פורסם בעקבות התרגום החדש של "הפילוסופיה של המשפט" של הגל בידי גדי גולדברג בהוצאת שלם

OCCUPY NATO!

ה"מהפכה" בלוב

מי שעקב אחר הניתוחים בקרב השמאל בשלביו הראשונים של המשבר בלוב לפני שבעה חודשים, נתקל בתיאור שלפיו בקרב השחקנים המרכזיים היו כוחות מהפכנים שנלחמו למען שינוי רדיקלי במדינתם. לפי הערכה זו, מהות הסצנה הייתה ניסיונו של משטר קדאפי להטביע את המהפכה ואת הכוחות המהפכנים בדם. יתר על כן, הויכוח בנוגע להתערבות נאט"ו נוסח במונחים של האם זה יהיה ראוי או מוצדק שתנועה מהפכנית תבקש התערבות אימפריאליסטית בעת שהיא נלחמת לבסס משטר מהפכני בלוב.

מי שנטה להאמין לגרסה זו בדבר ההגמוניה השמאלית במרד, יכול להסביר לעצמו שהמהפכנים שהיו נוכחים במספר רב ובהשפעה רצינית, איבדו כל זכר של השפעה על ה"מהלך המהפכני" ברגע שנאט"ו נכנסה לתמונה. יכול להיות שזה קרה בדרך זו. אך סביר יותר לחשוב, בעקבות כל מה שאנו יודעים כעת בקשר למועצת המעבר הלאומית והכוחות החמושים המייצגים אותה, שמעולם לא היתה תרומה משמעותית של השמאל או של כל תנועה מהפכנית אחרת. אולי היה מרד המוני נגד קדאפי, אך אין שום עדות שהוא הובל על ידי השמאל או שהשמאל נטל בו חלק משמעותי בשלב כלשהו של המרד.

מלחמת אזרחים בלוב

ובכן, התברר במשך חודשי הלחימה שהדיכוי מצד המשטר, ככל שיש לגנותו, לא היה בפני עצמו הסיבה והרקע להתקוממות. במשך הזמן התברר ששני הצדדים נהנים מתמיכה ציבורית ניכרת כך שמשקיפים אובייקטיביים יוכלו לקבוע שהלחימה הפכה למלחמת אזרחים של ממש. המורדים שאבו את כוחם מתוך השנאה הרווחת כלפי משטרו של קדאפי וזכו לתמיכת נאט"ו שגייסה לצידם גורמים מקומיים פרו-מערביים. ממשל קדאפי זכה מצדו, בנוסף לתמיכת הצבא, באהדה ניכרת בחלקים של האוכלוסייה. ככל הנראה נאמנויות שבטיות מילאו תפקיד ניכר בהתפלגות הציבור ובהרכבתם של שני המחנות שנגררו למלחמת אזרחים רבת קרבנות ורבת הרס תשתיות שנמשכה שבעה חודשים.

חייבים לחזור ולהדגיש שההרכב של מועצת המעבר הלאומית הלובית סותרת מניה וביה כל טענה בדבר השתתפותם של גורמים מתקדמים. הכוחות המובילים במועצה היו חברים מוכרים היטב מתוך המשטר הישן ומגוון של כוחות איסלמיים מתונים או קיצוניים.

ובכן, בלוב לא חלה מהפכה אך מהפך – כן היה. כתוצאה מהמהפך זה הממשל החדש בלוב עסוק בהפרטת חברות הנפט המולאמות. בסה"כ מדובר בהישג לאימפריאליזם. "סרקו" דאג היטב להשיג יתרונות עבור "טוטאל", והשבוע הופיעה הילרי בטריפולי לגזור קופון "שמן". נאט"ו הגיע לפסגת המוסר המערבי כשארגן וביצע יחד עם כוחות הקרקע את הלינץ' של מועמר קדאפי. משום מה האירועים מזכירים יותר מהפכת-נגד מאשר מהפכה.

מלוב לסוריה

הלקח הלובי הוא בעל חשיבות עליונה לשם ניתוח של האירועים בסוריה. הגינוי המוצדק של הדיכוי הברוטלי וההפרה הבוטה של זכויות אדם על ידי משטר אסד אינו יכול ואינו צריך להיתרגם לתמיכה אוטומטית ב"מועצת מעבר לאומית" סורית חדשה. נצא ונראה.

איך התפתחו האירועים? סביר שהשלב האחרון בהתפתחות בסוריה החל השנה כאשר המשטר הגיב על ההפגנות האזרחיות ההמוניות בדיכוי אכזרי. סוריה הנה דיקטטורה שאינה שונה בכך מכלל המשטרים במזרח התיכון. גורמים בשמאל ובתוכם מק"י וחד"ש לא היססו לגנות את התנהגות המשטר כשהתברר שהדיווחים מסוריה על הדיכוי ועל מימדיו אכן מהימנים (ישנם הסבורים שהיסוס כלשהוא לסמוך על ידיעות שמקורן בגורמים אינטרסנטים פרו-מערביים הוא מידה מגונה. אני כשלעצמי סבור כי הנכונות להאמין בצורה אוטומטית ועיוורת לכל ידיעה ולכל פרשנות ממסדית בתקשורת המערבית משקפת קירבה רעיונית ל"מקורות מוסמכים" אלה). אך לעצם העניין אין מחלוקת על כך שמשטר אסד הגיב בברוטליות רצחנית להפגנות האזרחיות.

התיאור הפשטני כאילו רק השלטון הסורי הוא שמפעיל נשק אינו נכון מזה זמן רב. ישנם דיווחים מהימנים שבמספר גדל של עימותים מופעל נשק משני הצדדים. אין בכך להצדיק את התנהגות המשטר שפתח בהפעלת הנשק נגד אזרחים. אך יחד עם זאת תהיה זו טעות לייחס לאופוזיציה הסורית אופי פוליטי מתקדם שאין לה במציאות. הגרסה הרווחת לפיה האופוזיציה מורכבת מגורמים איסלאמיים היא הסבירה ביותר. אלה המכירים את סוריה מזהירים ששלטון איסלאמי פרו אמריקאי ידחוף את סוריה למערבולת של התנגשויות אתניות ודתיות. הנוצרים בסוריה תומכים במשטר תוך פחד מפני שלטון איסלאמי קיצוני והדבר נכון גם לגבי האוכלוסייה הדרוזית. סוריה היא מדינה יחסית חילונית ואזרחיה אינם זקוקים דווקא לשלטון דתי.

שאלה מרכזית המופנית לשמאל

אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

הסכנה של התערבות נאט"ו, בצורה זו או אחרת, באזור שלנו גוברת, במיוחד לאחר החרפת זרם האיומים מצד ארה"ב-ישראל. קיום שדולה חזקה בממשל הישראלי החותרת לעימות עם איראן אינו טעון הוכחה. אפשר לזהות בקלות נטייה גוברת של ממשל אובמה לנקוט בשיטות ישראליות מוכרות כגון חיסולים ממוקדים וגילוי "קונספירציות". קונספירציות, עבור דעת הקהל האמריקאי הפרימיטיבי, אינן צריכות להיות יותר מדי מתוחכמות.

רצוי שאנשי שמאל, ועמם אנשים מתקדמים והומניסטים, יבינו שהתערבות זרה מצד ארה"ב ובעלות בריתה אינה יכולה לפתור שום שאלה בינלאומית קרדינלית. כדי לדעת את התוצאות הצפויות של הרפתקנות זו מופנה הקורא לסיכומים של המלחמה בעיראק. מספר ההרוגים, הפצועים והפליטים נאמד בקרוב למיליון קורבנות. השלטון שהוקם בבגדאד במאמצי ארה"ב אינו מעז לאשר לאובמה להחזיק פחות מכמה עשרות אלפי חיילים אמריקאים בעיראק, "לכל מקרה שלא יבוא".

בשלבים הראשונים של המשבר בלוב הזהירו וחזרו והזהירו פידל קסטרו והוגו צ'אווס שההמולה והתעמולה סביב לוב נועדו להכין את הקרקע להתערבות צבאית. הצהרותיהם נתקלו בלעג ובבוז בתקשורת המערבית. אך מסתבר שקסטרו וצ'אווס בקיאים ביותר במהלכים של הכנות להתערבויות מסוכנות ביותר. קצת צניעות מצדנו תעזור להבין כמה חשוב ניסיון מהפכני בקריאת המפה הפוליטית. למה בעצם עלינו להפקיד בידי הבושים והבליירים, אובמה, סרקוזי וקמרון את האחריות לניהול העולם על פי הבנתם ועל פי האינטרסים שלהם?

יש אלטרנטיבה: OCCUPY NATO !

אין ספק שאנו עוסקים בסוגיה פוליטית מרכזית הדורשת קביעת עמדה ברורה ונחרצת. האם ההפרות החמורות של זכויות אדם והפשעים נגד אזרחים בסוריה יש בהם להצדיק התערבות של ארה"ב ובעלות הברית שלה? השמאל יוותר לחלוטין על עקרונותיו אם לא יענה בשלילה מוחלטת להתערבות נוספת של נאט"ו.

השקר על שתי שפות של מק"י בעניין סוריה

הבלוג "ידידיו של ג'ורג" (הכוונה לסופר אורוול) מייצג גישה של שלילה מוחלטת של הקומוניזם. וזו זכותם של העורכים שלו. הבלוג פרסם לאחרונה מאמר חדש נגד מק"י וחד"ש. הטענה הישנה חוזרת הפעם בלבוש חדש. מק"י, אנו לומדים, מדברת בשתי שפות – החברים הערבים הם תומכים של אסאד בניגוד לחברים היהודים שהם "בסדר" בעניין זה. הבלוגרים מתבססים, שלא לכבודם, על פרסומים של סלמאן מצאלחה ויוסי אלגזי שמקדמים את התזה השקרית הזאת כבר מספר חודשים.

ומה האמת? מיד אחרי שהתברר להנהגת מק"י שיש אמת בדיווחים על הדיכוי האכזרי והברוטאלי של אזרחים המפגינים נגד המשטר, יצאה מק"י בבירור נגד משטר אסאד. אורי ולטמן כתב רשימה מפורטת ביותר המוכיחה בעליל שהמאמר בבלוג מבוסס על חוסר ידע וחוסר התמצאות בנושא. ולטמן מציג שפע של מסמכים של מק"י שפורסמו בעברית ובערבית. לדאבוני המאמר נכתב באנגלית ויש לקוות שיתורגם בהקדם. הדיונים הקודמים וההחלטות בנדון סוכמו בצורה מקיפה במאמר שפורסם על ידי העורכת הראשית של אל-אתיחאד, עאידע תומא-סלימאן. המאמר תורגם לעברית והופיע ב"זו הדרך", גיליון 25 (29 ביוני 2011). אלגזי ומצאלחה לא טורחים להתייחס לפרסומים השונים מטעם מק"י בביטאוניה המוקיעים את מעשיו של השלטון בסוריה.

אין לי זמן לטפל כרגע בפרשנים "השמאליים" המפלסים בניתוחים שלהם את הדרך לעידוד התערבות אמריקאית ("הרע במיעוטו"). אנו חושדים ב"שמאלנים" ליבראלים שיש להם מניע נסתר להתקפה על מק"י ועל כל השמאל העקבי. לא עמדת השמאל בעניין אסאד מדאיגה אותם. הם מתכוננים לתמוך בהתערבות צבאית של נאט"ו בסוריה. הם היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית. תהיה בוודאי הזדמנות להסביר את עמדה זו ביתר פירוט.

אך הדבר החמור ביותר בעיני זהו הניסיון להציג את הדעות השונות במק"י (במידה שיש כאלה) כניגוד יהודי-ערבי. עצם הטענה שהערבים חושבים כך והיהודים חושבים כך מריחה מגזענות.

תעלומת אירופה

אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.

דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.

התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?

אירופה צולעת

הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.

הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.

הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.

סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.

הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.

מדוע אובמה תקע סכין בגבם של הפלסטינים?

שתי גרסאות
יש שני הסברים להופעתו המבישה של ברק אובמה באו"ם, שם תקע סכין בגבם של הפלסטינים באופן ציני וגלוי לכול. הסבר אחד כרוך בשיקולי בחירות ובצורך לפנק את ישראל על חשבון הפלסטינים; ההסבר השני מתבסס על השיקולים האסטרטגיים של מעצמה אימפריאלית. הרי ישראל היא בת ברית רצינית, וייתכן שארה"ב תזדקק בקרוב לשירותיה במזרח התיכון הסוער של ימינו. דרך אגב, שני ההסברים אינם סותרים זה את זה.

נושאת מטוסים שאי אפשר להטביעה
יתכן שהדבר לא נעים, אך הגיעה שעת האמת. ויש לומר את האמת בשפה בהירה ואמיצה. הפקרת פלסטין לשם סיפוחה לארץ ישראל הגדולה מתנהלת תחת אפוטרופסותה של ארה"ב ובעזרתה הפעילה. מסיבותיה האנוכיות והאימפריאליות, ארה"ב בהנהגת ברק אובמה מוכנה לבגוד בפלסטינים בגידה צבועה ביותר. על כן, הסיבה העמוקה יותר המסבירה את הופעתו המבישה של נשיא ארה"ב באו"ם נעוצה בחשיבותה העולה של "נושאת המטוסים" הישראלית שלה באזור. הרי אין חולקים על כך שעוצמה צבאית חיונית ביותר בתקופות של חוסר יציבות ושינויים קיצוניים. ארה"ב רואה שהאזור נמצא במצב של אנדרלמוסיה. לאחר הפלת משטרו של מובארק, כשתימן ובחריין מדממות, נזקקת ארה"ב לבת בריתה העיקרית – ישראל, המוכנה תמיד לקרב. אמנם ארה"ב זכתה בהישגים כלשהם בלוב ובסוריה, אך התהליכים המהפכניים באזור עודם בראשיתם. כדי להבין את היתרונות של ישראל בעיני ארה"ב יש רק להשוות בין הביצועים של פקיסטן, מצד אחד, וישראל מצד שני. אפשר להבין את וושינגטון הנזהרת מלעשות צרות, חס ושלום, לממשלת נתניהו.

כמובן שבשעה שהתנהל "תהליך השלום" הבטיחה ארה"ב שהכול יסתיים "בהפי אנד". אך ככל שהמצב באזור התערפל גבר חוסר העניין בוושינגטון המסתפקת בכך שנתניהו ייצג אותה וידאג לצרכיה באזור.

הפחד מריק פרי – המושל מטקסס, ידיד ישראל
רבים טוענים שההתנהגותה של ארה"ב נבעה מניסיונו של אובמה להגן על ה"קול היהודי". לדידי, הסירחון האוונגליסטי העולה ומתפשט סביב פרי ודומיו ירתיע את מירב הבוחרים היהודים. אלה יבינו די מהר שהמניע לרומן הזה עם "עמישראל" אמור להובילם, בשמחה וששון, להתנצרות ולמקום בטוח בכנסיה של פרי. עם כל הכבוד לנטיה הפרו-ישראלית בקרב יהודי ארה"ב הם ייתקפו בבהלה לנוכח הסכנה של פונדמנטליסטים נוצרים המנהלים את ארה"ב. אך אפשר להאמין הכול על אובמה, כולל פחד בלתי רציונלי מפני פרי וחבריו. מי יודע? הרי נראה שאובמה מסוגל בהחלט להקריב את האינטרסים של העם הפלסטיני כולו על מזבח שיקולי בחירות מפוקפקים. אם משיקולים פסולים לקראת בחירות 2012, או אם מתוך שיקולים אסטרטגיים, האימפריה האמריקאית ממשיכה לבסס את מהלכיה באזור על אמונה עיוורת בהגמוניה של ישראל. אנשי הליכוד אינם יודעים את נפשם מרוב סיפוק. נתניהו מחזיק את נשיא ארה"ב בכיסו הקטן. הציבור המתון, שוחר השלום בישראל, מצטרף כעת, לדאבון הלב, להמונים המתקדמים בארה"ב אשר רומו על ידי אובמה ובצדק רואים את עצמם כנבגדים.

האשליות ביחס לתפקידה של ארה"ב
האשליות במחנהו של אבו מאזן מנעו משוחרי השלום בישראל להעריך את הדברים כפי שהיו במציאות. כיוון שארה"ב נשארה מעצמת-העל הבלעדית, ובהתחשב בכך שעיקר ההתנגדות לתפקידה של ארה"ב באה מן הגורם האיסלאמי, רבים בשמאל סירבו לראות את המציאות כפי שהיא והתעלמו מחיבוק המוות האמריקאי. כך המשיכה ארה"ב לזרוק כספים לרשות הפלסטינית, כדי להחליש את כוח העמידה שלה וכדי לזרוע תקוות כוזבות. בהוצאות זעירות יחסית יכלה ארה"ב להציג את עצמה כ"עושה שלום" שאין כמוה. אבל המשחק הזה הסתיים.

הרבה חברים יקרים בשמאל, התומכים בפשרה סבירה למען פתרון של שתי מדינות, נרדמו בשמירה. הם סירבו לבקר את אבו מאזן ואת הרשות כיוון שאלו גילו נכונות לפשרות כואבות למען השלום. תוך כדי כך הם מיאנו להזהיר נגד מדיניותו של אבו מאזן כאשר זו החלה להישען יותר ויותר על ארה"ב. מדיניות זו הסכימה לכרוך תמיכה שוטפת יחד עם ויתורים מרחיקי לכת בתחום הצבאי והכלכלי. הוויתורים הללו פגעו בעצמאות הפלסטינית ודרדרו את התמיכה ברשות בקרב הציבור הפלסטיני. ניתן להבין כיצד ידידנו אורי אבנרי, הלוחם הבלתי נלאה נגד הכיבוש, נפל קורבן לרמאות של אובמה בגלל אשליות מקושקשות של ערכים משותפים וכו'. אך איך הרשתה לעצמה החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש) להפוך לתומכת נאמנה של אבו מאזן? וכל זאת למרות האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו מאזן ולמרות השערורייה של הקמת צבא דייטון (בראשות גנרל אמריקאי) על אדמת פלסטין.

בינתיים עסקני הליכוד וישראל ביתנו מתפוצצים מרוב נחת. כשיש להם תמיכה אמריקאית בלתי מסוייגת אין להם דאגה בעולם. ביבי חוזר ארצה עטור תהילה. הוא וחבריו מינו אותו למנהיג הגדול של העם היהודי. ברור שאין שום בסיס מוסרי או משפטי ליומרה זו, אך נתניהו יעשה הכל כדי לתפוס את התואר הנחשק. עד כה, התרומה העיקרית שלו למעמד הזה היתה בכך שהצדיק אי-אילו האשמות חמורות נגד ישראל, תוך ניצול גלוי וציני של סבל העם היהודי בעבר, כדי לסנגר כיום על הכיבוש על כל פשעיו.

אופנה חדשה באה למדינה – סוציאל-דמוקרטיה

בין קולות המחאה הנשמעים לאחרונה, בנוסף לקריאות המרכזיות למען צדק חברתי ולמען מדינת רווחה, נשמעה גם קריאה להקמת מסגרת סוציאל דמוקרטית (ס"ד). בניגוד לאופי המלכד של הדרישה לצדק חברתי, הקריאה לחידוש פניה של הסוציאל דמוקרטיה מעוררת אצל אנשי שמאל רציניים שורה ארוכה של ספקות וחששות שכן, אחרי הכול, כבר היינו שם.

במישור הרעיוני, ס"ד מעולם לא הציגה אלטרנטיבה לקפיטליזם. האמת ההיסטורית מבהירה לנו מעל לכל ספק, שהיא ביקשה לעצמה תפקיד חשוב אך צנוע יותר. הס"ד טענה שבכוחה לרסן את הקפיטליזם ולמנוע את עיוותיו החמורים ביותר, וכדי להכשיר את עצמה למשימה הזאת היא הבהירה שבכל מקרה אין בכוונתה להיאבק על סוציאליזם; היא לא תפסה את עצמה כמכשיר להתמודדות על מהות המשטר.

בעידן שלנו נחלה הסוציאל דמוקרטיה שורת כישלונות ארוכה. אכן היו תקופות, כגון זו שלאחר מלחמת העולם השניה, שבה ביקש הקפיטליזם להתארגן מחדש. באותם זמנים היה נוח לאפשר ללייבור, הס"ד הבריטית, לנהל את הדברים. אך התברר, שהניצחונות האלקטוראליים של הס"ד באשר הם לא תורגמו לשינויים מבניים של הכלכלה, ולא נגעו כלל וכלל בשאלת מהותו של המשטר הקפיטליסטי. הס"ד פיתחה אמנם את כשריה בניהול המשק הלאומי, והסוציאל-דמוקרטים נחשבו למנהלים טובים למדי, אך כולם הבינו שהם אינם הבעלים.

במהלך הזמן התאימה הס"ד את המסר שלה למציאות והפכה לחסידת המשק המעורב כלומר, מוסדות ממלכתיים (בעיקר בשירותים) לצד משק קפיטליסטי הנשלט בידי בעלי ההון. אולם ה"עסקה" הזאת לא יכלה להחזיק מעמד. הס"ד נהפכה לחלק מהממסד ואימצה את ערכיו ואת אורחות חייו, כך שההבדל בין הס"ד ובין הליברליזם הפרו-קפיטליסטי הלך וטושטש.

בנוסף על הפשרה הקבועה, הכמעט-נצחית והבין-מעמדית בין הסוציאל דמוקרטיה ובין מפלגות ההון למיניהן, נוספה זירה נוספת של התקרבות והתמזגות. הס"ד אימצה אל ליבה ביתר שאת את מדיניות החוץ של ההון ואת הבורגנות שלה. הס"ד הפכה במקרים רבים לאגף הנצי ביותר של הפוליטיקה הלאומית בטענה, שהאינטרסים הבינלאומיים של בעלי ההון "שלנו" הם גם האינטרסים של העם ושל מעמד הפועלים.

משבצת מלאה

מי שמבקש לכונן מסגרת סוציאל-דמוקרטית חדשה אמור לדעת שכבר קיימת כזו בארצנו ולא אחת בלבד, אלא שתיים. על פי הרישומים של האינטרנציונל הסוציאליסטי גם מפלגת עבודה וגם מרצ הנן חברות רשמיות לכל דבר באינטרנציונל. מידי פעם התקשורת מדווחת לציבור על השתתפותו של נציג ישראלי בכנס האינטרנציונל (לא ידוע כרגע אם מפלגת עצמאות של ברק מתכוונת להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי. אם היא תבקש, ודאי שיצרפו אותה ותהיינה לנו, בארצנו הקטנטונת, שלוש מפלגות ס"ד). נדמה לי שפרס וברק היו המנהיגים הסוציאליסטים שייצגו אותנו לסירוגין. שלא במקרה, רבים מהמשתתפים באינטרנציונל הסוציאליסטי מופיעים גם במשלחות היוצאות למפגשים של נאט"ו ושל ארגונים דומים. פרס וברק לא היו יוצאי דופן במסגרת סוציאליסטית זו.

ברחבי העולם וגם אצלנו רשמה הס"ד רקורד אומלל ביותר בכל הנוגע להתנהגותה מול הקפיטליזם שנכנס לעידן הניאו-ליברלי בשליש האחרון של המאה הקודמת. הס"ד התרחקה ממרקסיזם ומערכי המאבק של תנועת העבודה והסוציאליזם ונכנעה בפני המתקפה הרעיונית העזה של התאצ'ריזם (Thatcherism) ושל כלכלני אוניברסיטת שיקגו שקבעו ש"אין ברירה". עם מעט מאד יוצאים מן הכלל, נתנה הס"ד את ידה להפרטה ולפירוק מדינת הרווחה והשתתפה בלב ובנפש בכל הרפתקה צבאית של האימפריה.

הגרסה הישראלית

מימיה הראשונים של המדינה, הבהירה הנהגת מפא"י הסוציאל-דמוקרטית שגורל המשק תלוי בהשקעות הון מבחוץ, וכי עליה להעניק תמורה מלאה למשקיעים באמצעות השתלבות באסטרטגיה האזורית של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט. הנהגתה רבת העוצמה של מפא"י חתרה לקואליציה עם האגף הימני בציונות הכללית, ועמלה קשות כדי להוכיח את כוונותיה הקפיטליסטיות על ידי פירוק נכסיה במסגרת תוכנית ארוכת תווך למסמס את כוחה של תנועת העבודה על כל חלקיה. ראוי לציין, כי אגף חשוב בשמאל הציוני הסתייג מדרכה המחסלת של מפא"י, אך גם אחדות העבודה וגם השומר הצעיר הבינו שאין אפשרות להתנגד למגמות של מפא"י מבלי לסכן את יסודות הקיום של המשקים בתנועה הקיבוצית. אם החלק הרדיקלי יותר של השמאל הציוני שאף להגן על חברת העובדים, התברר לו די מהר שאין אפשרות סבירה להתמיד באופוזיציה לאחר הצטרפותו למסעות של המיליטריזם הישראלי ולכיבושיו. השאיפות הסוציאליסטיות נמוגו בים המלל של לאומנות סוערת.

פעם ברצינות, פעם כפרסה

פרס וברק חיברו את השמאל הציוני למגמות ניאו-ליברליות בשרשראות ובאזיקים אסטרטגיים. ישראל דרשה תמורה מארה"ב גם בתחום המשקי, אך נדרשה להתאים את עצמה לשיח של וושינגטון שלא הבחין בין ההיבטים הרעיוניים, הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים של הברית עם ישראל.

לא נוח להגיד דברים לא נעימים על יצחק רבין ז"ל, אך היה ידוע כי הוא לא היה יכול להסב לסעודה בלי נוכחותם הקבועה של כמה מעשירי הארץ לצידו. מדובר בפרט קטן, אך הוא שיקף את אובדן הבושה וביטול הריסון לנוכח ההתמזגות החברתית והאישית שבין הנהגת הס"ד ובין הצמרת הפיננסית-בנקאית בישראל. דורות שלמים של מבוגרים וצעירים אינם זוכרים כלל וכלל שניתנה תשומת לב כלשהי לסגנון החיים ולהתנהלות שרווחה בין אנשי הס"ד ל"אנשי שלומנו".

ובשעה זו, כאשר הכול נראה כאבוד, מופיעה שלי יחימוביץ', המובילה את המירוץ להנהגת מפלגת העבודה, ומבטיחה, לא פחות ולא יותר, להקים בארץ משהו חדש וחדיש: מפלגה סוציאל-דמוקרטית ט ה ו ר ה ! ובמרכז הפרוגרמה הסוציאל דמוקרטית של ח"כ יחימוביץ' עומדת ההצטרפות ללהקת המעודדים של המתנחלים (הטובים והנקיים, ולא חס ושלום אותם אלה ששורפים מסגדים ומשחיתים את רכוש צה"ל). איך נגדיר את התופעה העצובה הזאת של קשר בל ינותק בין דמגוגיה חברתית לשוביניזם חולני?

שלי יחימוביץ' המתעטפת בדגל כחול לבן, יוצרת בעיה חדשה לחברים שלנו במרצ, כאילו לא היו להם מספיק בעיות בלי ההשתלטות הנצית על מפלגת העבודה. ברור שבמרצ קיוו, לאחר פרישת ברק ממפלגת העבודה, שיתאפשר להם לבנות ברית אלקטורלית עם מפלגת העבודה. הרי ידוע לכל, שמרצ עייפה מאוד ואינה מוכנה נפשית או ארגונית לרוץ לבדה. ספק אם שיפור הרייטינג על רקע הופעתה של תנועת המחאה ישנה זאת. יש לשער שברית עם מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' לא "תעבור" במרצ, אף כי ח"כ אילן גילאון פתח ביוזמה למען המטרה הזאת. יחימוביץ' וגילאון הם, לדעתי, מעין צירוף ס"ד קלאסי. במקום לבנות שמאל אמיתי וגשרים יהודיים-ערביים, יתגלגל השמאל הזה, לפעם המי יודע כמה, לסמטאותיו החשוכות של השוביניזם.

כל סיכום היסטורי, אם ברמה הבינלאומית ואם ברמה הלאומית, חושף את התדרדרות הסוציאל-דמוקרטיה לשפל המדרגה בכל הקשור לרעיונות השמאל ולמאבקו למען שינוי המציאות.

והקומוניזם?

יש לצפות כי יריבי, ואפילו חלק בלתי מבוטל מידידיי, ידרשו ממני תשובה לשאלה אם הקומוניזם אינו פסול עד היסוד, ומדוע הוא עדיף, בסופו של חשבון, על הסוציאל-דמוקרטיה.

ברור לשואלים הכנים שאין באפשרותי לענות לנושא המורכב הזה בשורות ספורות במסגרת המאמר הזה, אך לא אתחמק מתשובה ברורה.

כבר אין אפשרות ממשית לצאת מהמשבר הכולל של הקפיטליזם בהדרגה וברפורמות חלקיות בלבד. הניוון פשט בכל חלקי גופו הרעיוני, הפוליטי והמעשי. מלחמה גרעינית, או סוגים של מלחמות אחרות מסכנים את האנושות; הסביבה והטבע נמצאים בסכנה, וכל האזהרות הצודקות של האקולוגיה הלוחמת מתקבלות בזלזול; השליטה של ההון והקרטלים בתקשורת ובמרחב הציבורי מרוקנת את הדמוקרטיה מעיקר כוחה; ההון ממשיך בשוד בלתי מופרע של הנכסים והחסכונות של השכבות העממיות; הטכנולוגיה הצבאית האמריקאית מגינה על האימפריה ועל זכויות היתר של בעלי הון למיניהם.

ניתוח מעמיק של התופעות הוא עניין דחוף, והזרם היחיד שמתמסר לתפקיד החיוני הזה הנו המרקסיזם. דווקא המרקסיזם זוכה כעת לעדנה, ואפילו פרשנים בלתי רדיקלים נזקקים ליסודות שונים שלו לצורך התייחסות רצינית למשבר השוטף של הקפיטליזם.

אין בשורות ספורות אלה הוכחה לטענתי כי אין אלטרנטיבה ממשית לקומוניזם בתקופה היסטורית זו. את עמדתי זאת הבעתי באפן תמציתי על מנת להצביע על הכיוון הנכון של הדיון על גורל האנושות במאה ה-21. לא התחמקתי מהבעת עמדה ברורה החוזרת על זו של המהפכנית הגדולה, רוזה לוקסמבורג, שקבעה שהברירה האמיתית היא בין התקדמות לסוציאליזם ובין נסיגה לעבר הברבריות. ברור שאנו בראשית הדיון בנושא "כבד" זה.

ברור שלא תהיה לנו ישועה בחידוש הס"ד שעבר זמנו ובטל קורבנו. פעילותם היוצרת של ההמונים ברחוב היא שתמציא את המהפכה מחדש. פעילותם זו היא שתכריע במחלוקות ההיסטוריות המלוות את תנועת הפועלים עד עצם הימים האלה.

שתי מדינות: ביקורת עצמית

תמצית הביקורת העצמית הזאת שלי היא פשוטה. בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.

הסיסמה "שתי מדינות" – בהקשרים שונים

רצוי להבחין בין עצם הרעיון של חלוקת הארץ על בסיס לאומי במסגרת פשרה, כדי להקל מוקדם ככל האפשר על הסבל של העם הפלסטיני באשר הוא, ובין התפקיד של הסיסמה היפה הזאת בקונסטלציות המדיניות השונות שבהן היא מופיעה. בראשית דרכו, רעיון הפתרון הזה נישא בידי כוחות שביקשו לצמצם את מרחב השליטה של המערב האימפריאלי והריאקציה הערבית. היה ממד משחרר לדרישה של הקמת שתי מדינות למרות שהיה כרוך בוויתורים רבים מצד הפלסטינים. הרעיון של "שחרור פלסטין" שנישא באותה תקופה בידי הלאומנות הפלסטינית והערבית היה מקסם שווא. ואמנם היה צורך באסטרטגיה שמאלית ריאלית. על כן, בראשית הדרך של "שתי מדינות" ביקש השמאל לפגוע במונופול הדיפלומטי האמריקאי, להתנגד להתפשטות הישראלית ולבודד את הגורמים ההרפתקנים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים עצמם. עד היום ניתן להצביע על היתרונות היפים של פתרון כזה. אלא מה, הפתרון בושש לבוא והמציאות האזורית השתנתה לרעה. ארה"ב השתלטה על הטיפול בסכסוך. במסווה של "מתווך הוגן" התחברה ארה"ב, צעד אחרי צעד, עם הקיצוניים ביותר בזירה הישראלית כדי לסחוב את העניין … למעשה עד עצם היום הזה.

אמנם אירופה והממסדים הערביים מקהיר עד ריאד מדקלמים את נאמנותם לתוכנית "שתי מדינות", אך הם הפקירו את הביצוע בידי ארה"ב. זו האחרונה הפכה את רעיון "שתי המדינות" לחזיון תעתועים, מעין עצם שתיזרק לערבים במידה ויוכיחו את נאמנותם לעניין האמריקאי. במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה (דווקא בימי אובמה) הפנתה ארה"ב עורף לעניין הפלסטיני. ה"יחס המיוחד" בין ישראל וארה"ב התבטא יותר ויותר בהתנכרות גסה וגלויה לעניין הפלסטיני. התמסרותה של הרשות הפלסטינית, בכבודה ובעצמה, למנגנונים האמריקאים, פגעה באמינות המאבק הפלסטיני. רומן הרשות עם ארה"ב יצר אדישות וחוסר אמון בקרב הגורמים הבינלאומיים שנטו קודם לכן להתייצב לימין הפלסטינים.

לא מזמן נכנע אובמה כניעה מבישה לנתניהו בוושינגטון אחרי שהנשיא העז להזכיר את גבולות 1967 כרמז לכוונותיה הטובות של ארה"ב. נתניהו סירב להסכים לאזכור הקלוש ביותר לזכויות הפלסטיניות ודרש שארה"ב תימנע אפילו מאזכור קל של גבולות 1967. בלי חשש, פנה נתניהו מעל ראשו של הנשיא לממסד האמריקאי ואף לא היסס לפנות לקונגרס. המחוקקים למיניהם לא ידעו את נפשם וקמו על רגליהם עשרים ותשע פעמים (!) לכבוד נתניהו במהלך נאומו השוביניסטי. הנשיא הפגוע זחל לכנס איפא"ק כעבור מספר ימים כדי להצטדק שוב ושוב שבטחון ישראל הוא בראש מעייניו. בירושלים לא הסתפקו בכך וקבעו שהנשיא אינו נאמן דיו לקו הישראלי. בשעה שדעת הקהל הבינלאומית הנאורה ביקשה לדבר על שלום ופשרה באזור, ארה"ב בראש תומכיה באירופה ובאזור, חיסלה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני בצורה ברוטאלית ביותר. בהזדמנות אחרת נעמוד על מצב עניינים זה שבו "הזנב [הישראלי] מנענע את הכלב [האמריקאי]". אך בינתיים, ארה"ב הקודחת ממש מרוב "אהבת ישראל", היא זו האמורה לקדם את תהליך המו"מ על "שתי מדינות"! אני טעיתי בכך שלא הערכתי נכון את החולי הפונדמנטליסטי המשתלט ומתפשט באורגניזם האמריקאי וסברתי בתומי שישנם כוחות מפוקחים בממסד של ארה"ב היכולים למנוע בזיון מדיני-ציבורי כזה של חיזיון ביבי בוושינגטון.

אבו-מאזן נרתם לעגלה האמריקאית

ככל שהתנכרה לעניין הפלסטיני, כך העצימה והעמיקה ארה"ב את מעורבותה בתוככי החברה הפלסטינית. ארה"ב הפכה להיות גורם צבאי בטחוני בשטח והחלה בהזרמה של כספים רבים לאוצר הרשות ולשכבות המיוחסות באמצעות איש הקשר שלהם, סלים פיאד. ככל שארה"ב התנכרה לעניין הפלסטיני, רמאללה שידרה מסר שאין ברירה זולת השתלבות בתוכניות האמריקאיות. מאחר ולא הושג שום הישג מדיני תמורה התמסרות זו, חייבים להסיק, לדאבון הלב, שהיחסים בין וושינגטון ובין רמאללה הם יחסים של תלות ואבדן כושר העצמאות הפלסטיני.

דווקא בימים אלה מאיים הקונגרס בארה"ב על הרשות הפלסטינית לבל תגיש בקשת הכרה בעצמאות פלסטינית למוסדות האו"ם. מהצד הפלסטיני הרשמי לא באה שום תגובה ומחאה נגד ארה"ב על כך שעסקנים אמריקאים מסוג ב' החליטו להפקיע מידי אובמה את אחריותו המדינית הרשמית על מדיניות החוץ של ארה"ב.

ארה"ב, ההולכת ונחלשת בזירה הבינלאומית, הפכה עוגן ההצלה הבלעדי של הרשות הפלסטינית. במזרח התיכון האזור סוער, ההמונים מעיזים לחפש דרכים חדשות של חיים בכבוד במחיר כבד ביותר והרשות מסתתרת מאחורי נימוקים של כורח כלכלי-חברתי – הכוונה היא לתלות בתקציבים האמריקאים שהפכו לבסיס הקיום הפלסטיני במסגרת התלות הכול-צדדית בארה"ב.

אומנם אני ואחרים שתמכו ב"שתי מדינות" ראו לנכון לבקר את הנסיגה החמורה של הרשות. אבל אני, כשלעצמי, חשבתי בטעות שיציאה ברורה נגד "שתי מדינות" תחליש את הביקורת שלי על נסיגת הרשות ועל אלה אצלנו שנגררו אחריו. חשבתי לעצמי שבלאו הכי מתרכז השמאל כולו במאבק נגד הכיבוש על גילויו השונים. אודה שהיססתי לצאת בצורה ברורה ומוחלטת נגד המדיניות של מק"י-חד"ש גם בעניין מדיניות הרשות וגם בעניין שתי מדינות. מק"י-חד"ש מצדן ראו לנכון לנקוט בעמדה של תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת באבו מאזן ובמדיניותו הפרו-אימפריאליסטית, כאילו עמדה זו היא ההמשך הטבעי למדיניות "שתי מדינות". ביקורת על הרשות מבלי לחשוף את אחיזת העיניים במדיניות "שתי מדינות" הייתה "חצי מלאכה". הניסיון לבקר את עמדת הנהגת מק"י-חד"ש לגבי הרשות לא היה אמין מבלי להגיד דברים ברורים נגד "שתי מדינות".

הנהגת מק"י-חד"ש קופצת על עגלת הרשות

מילא, אפשר להבין, אך לא להצדיק, את כניעתו העצובה של אבו מאזן לארה"ב. אך מדוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש חייבות היו להזדנב אחרי מדיניות פרו-אמריקאית משפילה? שום תירוץ לא יעמוד לה, להנהגת מק"י-חד"ש ואני מקווה שלא ירחק היום ותצא בצורה ברורה וחד משמעית נגד הנהגת אבו מאזן והרשות שהשפילו את העניין הפלסטיני ודרדרו את "עצמאות ההחלטה" הפלסטינית. סיסמת "שתי המדינות" הפכה אצל הרשות לסיבה של התפשרות עם האמריקאים שהיו כאילו הגורם הבלעדי שיכול לקדם את העניין! הנהגת מק"י-חד"ש נמנעת מלתקוף התדרדרות זו ולמעשה השלימה עמה בשתיקתה הרועמת.

הנה דוגמה נוספת לנסיגת הנהגת מק"י-חד"ש תוך דבקות בהגיון של "שתי מדינות". מדובר בעמדת מק"י-חד"ש לגבי הפילוג בקרב העם הפלסטיני. לנו נראה שבנסיבות אלה מוטלת אחריות כבדה על ידידי העם הפלסטיני לעודד אחדות וחיפוש אחרי פשרות כדי לקדם מינימום של כוח עמידה למען הייצוג הנאמן של העניין הפלסטיני. במקום לייצג את עניין האחדות, עמלה הנהגת מק"י-חד"ש להסביר לעם בישראל, פלסטינים וישראלים, כמה גרועים אלה אנשי חמאס, כאילו זהו תפקידם הדחוף ביותר. מק"י-חד"ש הצטרפו למקהלה נגד חמאס במקום לתרום קול שקול ומתון למען התגברות על חילוקי הדעות. ברקע לעמדה בלתי אחראית הייתה הטענה שחמאס יחסום את הדרך לפתרון על בסיס "שתי מדינות". גם כדי להדוף את הטענה הצבועה הישראלית ש"אין פרטנר" ביקשה הנהגת מק"י-חד"ש לתמוך באבו מאזן וב"שתי מדינות". אצל מק"י-חד"ש השתלטה התמיכה המוחלטת באבו מאזן ובתוכניותיו לקדם את המו"מ עם ישראל על השיח הפוליטי שלה.

כיצד תירצה הנהגת מק"י-חד"ש את הזדנבותה אחרי רמאללה? הדבר נעשה שוב בשם… "שתי מדינות". נאמר שאחרי שמק"י-חד"ש שכנעו את ההנהגה הפלסטינית ביתרונות של "שתי מדינות", עליה, הנהגת מק"י-חד"ש לשמור לה לרשות אמונים. מהו, אם כן, תוכן האמון באבו-מאזן? האם אבו-מאזן השיג הסכם לפינוי השטחים? האם קולות מק"י-חד"ש נחוצים כדי לחולל ניצחון היסטורי? הרי אבו-מאזן לא קירב את העצמאות הפלסטינית, אלא פגע פגיעה אנושה ביוקרה הפלסטינית. למרות כל זאת מק"י-חד"ש דורשת לשמור אימונים למדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן.

תוכנית של "שתי מדינות" כהכנה למלחמה

בינתיים המשבר האיראני סיפק כביכול למחנה היונים בארץ סיבה לדחיפות הסדר שלום על פי "שתי מדינות". הנה רואים שוב כיצד הלך והתרוקן הקשר בין "שתי מדינות" ובין עמדות השמאל. במקום לחולל שלום באזור ולהפיג את המתיחות במזרח התיכון, הפכה הקריאה ל"שתי מדינות" לסיסמת גיוס למלחמה נגד איראן. חסידים מרכזיים של "שתי מדינות" הופיעו ובפיהם הנמקה "משכנעת": יש לקדם, לפי דעתם, הסדר שלום של "שתי מדינות", כדי להכין מלחמה נגד איראן. איחוד הכוחות נגד איראן אמור לכלול גם את ישראל וגם את פלסטין העצמאית. אמנם התפקיד הפלסטיני יהיה פחות בולט ויותר מינורי, אך הסדר השלום יאפשר הפניית משאבים ביטחוניים וכלכליים ל"מלחמה הנכונה" – זו נגד איראן. חלק לא מבוטל של הציבור היה מוכן לקנות את הפטנט הזה, שזכה שלא במקרה בתמיכה של עיתונאים בכירים ואנשי ביטחון ידועי שם. אכן, הסוגיה הזו לא ירדה מהפרק, עדיין מטיפים למלחמה נגד איראן בישראל ועדיין מציעים הסכם ישראלי-פלסטיני כתרומה למלחמה זאת. למהלך הזה ייקרא "שלום ישראלי-פלסטיני למען מלחמה אמריקאית-ישראלית נגד איראן". אפשר לקבוע באופן דיאלקטי כיצד תוכנית של שלום שהתבססה על כוונות טובות לפני דור, הפכה במשך הזמן למכשיר לתוקפנות שאין כמוה.

כידוע, מעגל התומכים ב"שתי מדינות" התרחב בציבור הישראלי במשך השנים. הנהגת מק"י-חד"ש ביקשה לטעון שמדובר בניצחון של קו יוני – הקו של מק"י-חד"ש. אבל התהליך האמיתי היה שונה בתכלית. ככל שהתברר ש"שתי מדינות" יטופל בידיים אמריקאיות בלעדיות וכי לא ידרשו ויתורים כבדים מדי מצד ישראל, היו מוכנים יותר ישראלים לקנות את הסחורה. זאת לא הייתה תוצאה של השמאלה בציבור הישראלי. התברר רק ש"שתי מדינות" הוא מפעל אמריקאי תחת פיקוח. אבל אצל חברי מק"י וחד"ש יכולת לשמוע על מפנה רציני לטובה בפוליטיקה הישראלית.

סולידריות – דוגמה של גישה נבונה

לקראת ההפגנה האחרונה החשובה של תנועת סולידריות בירושלים, פרסמה התנועה הודעה מוקדמת על הרקע שלה ומטרותיה הפוליטיות המיוחדות. מפאת חשיבות הנאמר בה, אני מצטט את הפסקה הרלבנטית בהרחבה:

"הרציונל מאחורי ההפגנה הוא ניסיון להרחיב ככל הניתן את המרחב הפוליטי במזרח ירושלים, ולהרחיב את שיתוף הפעולה בין השמאל הישראלי לבין גופים פלסטינים הפועלים בשטח. אין במהלך הזה קריאה לשתי מדינות או למדינה אחת, בדיוק כמו שאין בו קריאה לשוב לשולחן המו"מ, דבר שנראה לנו חסר כל משמעות במצב הפוליטי כעת. הסיסמא של 'צעדת השחרור' / 'צועדים לעצמאות' היא סיסמא שנבחרה בשל האמונה שכעת הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד הוא המהלך הפלסטיני לעצמאות, והדרך היחידה לשם עוברת דרך מאבק עממי בלתי אלים ומשותף לישראלים ופלסטינים."

כידוע, תומך רב השמאל בארץ ב"שתי מדינות" ומיעוט החברים שאינם מקבלים זאת תומכים ב"מדינה אחת". אך סולידריות, שהפכה במשך השנתיים האחרונות לגורם חשוב בשמאל, שברה את הכלים. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהוויכוח הממושך והמתיש על "שתי מדינות" או "מדינה אחת", עבר זמנו ופג תוקפו. אני מפרש את עמדתם כך: שתי האפשרויות האלה, לא רק שאינם ריאליות, אף אין לראות בהם תכלית שמאלית או רדיקלית. הוויכוח האינסופי – "שתי מדינות" – "מדינה אחת" התנהל בצורת משחק מתיש של נימוקים ונימוקי נגד, אבל תכלית לא הייתה בו ואין בו בוויכוח הזה שום תכלית גם היום. (אולי רצוי שאוסיף כאן שהספקות שלי לגבי הסיסמה של "שתי מדינות" לא שינתה במאומה את התנגדותי המוחלטת לרעיון של "מדינה אחת").בקריאתה, "סולידריות" חושפת ויכוח חשוב בשמאל המתנהל בעמימות. חשיפה זו מאפשרת קיום דיון מקיף על האסטרטגיה של השמאל. עבור השמאל הציוני, "שתי מדינות" מבטיח, כביכול, קיומה של מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. ספק אם השמאל הציוני רוצה בשלום שאינו מבטיח קיומה של מדינת ישראל בעלת צביון יהודי בחסות עליונות צבאית מוחלטת ומתאפיינת בפריבילגיות שונות. עבור מק"י- חד"ש "שתי מדינות" מבטיח קשר עמוק עם הרשות הפלסטינית וגורלה. כמו כן, האסטרטגיה השוטפת של מק"י-חד"ש היום היא לבנות חזית עם מרצ וגורמים אחרים בשמאל הציוני. אסטרטגיה זו, של ברית עם השמאל הציוני אמורה לאפשר למק"י-חד"ש לזכות בלגיטימיזציה כגורם ישראלי שבישראלי הראויה למקום מרכזי בזירה המדינית. ח"כ דב חנין עומד בראש המערכה הזאת ומנהל אותה בכישרון. אך המועמד הציוני לברית זו נחלש בצורה חמורה ומאבד בהתמדה את זהותו השמאלית החיוורת. הדברים ידועים ומכאן ההערכה המפוקחת היא שמרצ רובה ככולה תיבלע במפלגת העבודה. מק"י-חד"ש היו מיטיבים עם השמאל אילו היו מוכנים ללמוד מניסיונה של "סולידריות" ומוותרים על הניסיון הנואש לחזור על סיסמאות ריקות מתוכן. הטקטיקה השמרנית שלהם אינה תחליף לראיה מפוכחת של האזור, על התפתחויותיו.

פרוגרמה שאינה מתאימה למציאות לא תגייס אדם. האם לא נבון יותר לאמור בפשטות שעם ממשלה כזאת וביחסי הכוחות הקיימים לא נראה פתרון באופק. השמאל לא נשאר ללא תוכנית עבודה. על סדר היום יש משימות מכובדות: המאבק נגד הכיבוש תוך סולידריות עם קורבנותיו וחשיפה בלתי-נלאית של תוכניות ההתפשטות והתוקפנות של ממשלת ישראל ושאלות רבות הנוגעות לדמוקרטיה ולשוויון. ראוי מאד לראות בהקשר זה מאמר מצוין של האינטלקטואל אדם שץ, המגיע לאותן המסקנות:
Adam Shatz, London Review of Books, The No-State Solution, July 14, 2011

ישראל והמהפכה הערבית

ברור לכל שאין לדון בעתידה של ישראל, לא כל שכן בנושא השלום הישראלי-ערבי, מבלי להתייחס לרעידת האדמה הפוליטית ששמה המהפכה הערבית. נכון שמהלך המהפכה הזו וגורלה אינם ברורים, אך זאת לא סיבה לא להביאה בחשבון, כי מחשבה המנותקת מהמציאות האזורית היא חסרת תוחלת. עדיף להסתכן בהערכות בלתי מדויקות מאשר להתעלם ממציאות רועשת וגועשת, ממציאות המשנה את תנאי המערכה מיום ליום.

מפאת האופי המורכב של ההתפתחות באזור, רב הגורמים המאורגנים בשמאל בוחרים להמשיך כאילו לא קרה דבר. ההנחה שלהם היא שאין לשנות דבר עד אשר שינוי ממש ייכפה עלינו. משמעות הסירוב לבדוק את ההשלכות של המהפכה הערבית פירושה כי השמאל פועל על סמך ניתוח של מציאות שחלפה מן העולם. הממסדים הפוליטיים נדבקים לאותן הסיסמאות אף כי ברור שהנסיבות השתנו מהקצה אל הקצה. השמרנות בשמאל אל מול התפתחויות מהפכניות היא מן המפורסמות.

ייתכן ואני מסתכן בהערכה זו, אך אני סבור שכללי המשחק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ישתנו באופן יסודי במהלך המהפכה הערבית. המציאות האזורית נבנתה על שתי יסודות מוכרים היטב: הנחשלות של העולם הערבי אשר טופחה והועמקה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם מצד אחד, ולעומתה, העוצמה והקדמה המדעית-טכנולוגית הישראלית, תכונות שטופחו אף הן על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. ישראל המזוינת מכף רגל ועד ראש, הפכה לגורם הצבאי העליון באזור, בעוד שהערבים נאלצו להסתפק בצבאות סוג ב' . כך עוצבה מערכת הכוחות במשך למעלה מ-60 שנה. ומערכת כוחות זו שימשה בסיס להסכמים על בסיס מאזן הכוחות שבעבר. המהפכה הערבית באה, בין היתר, לערער על המשך מציאות חד-צדדית זו.

הכול יכול לקרות במזרח התיכון. אפשרי שהמהפכה הערבית תדוכא באש ובדם. אך דיכוי זה לא יוכל לגבש סטאטוס קוו חדש. האזור ירתח עד אשר מערכת היחסים הבין-לאומית תביא בחשבון את האינטרסים היסודיים של העמים הערבים, אותם האינטרסים שהוזנחו והושפלו ואשר משמשים תכלית התנועה המהפכנית. במציאות חדשה זו לא יהיה מקום לישראל המכתיבה תנאים נוחים לה ולאינטרסים הצרים שלה. יחסי הכוחות הישנים של תכתיבים ישראלים ושיתוף פעולה של משטרים רקובים עמה, ייעלמו מן העולם.

אין לדעת באיזה קצב יתגשמו הדברים הנ"ל. המשטר בישראל יסרב להתאים את עצמו למציאות חדשה, ויחפש דרכים לשבש את מהלך הדברים ולמנוע את התמורות מחויבות המציאות. השמאל חייב לפרוץ את המגבלות המחשבתיות הקובעות שהכול יימשך כאילו לא קרה דבר. אין לנו שום אינטרס במצב הקיים. פנינו לשינויים שיתבססו על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. על כן, איננו חייבים לקדש נוסחאות שזמנם עבר. בתקופה החדשה הבאה עלינו לטובה שוב יש מקום לחשוב במונחים של העזה מהפכנית.