הבלוג "ידידיו של ג'ורג" (הכוונה לסופר אורוול) מייצג גישה של שלילה מוחלטת של הקומוניזם. וזו זכותם של העורכים שלו. הבלוג פרסם לאחרונה מאמר חדש נגד מק"י וחד"ש. הטענה הישנה חוזרת הפעם בלבוש חדש. מק"י, אנו לומדים, מדברת בשתי שפות – החברים הערבים הם תומכים של אסאד בניגוד לחברים היהודים שהם "בסדר" בעניין זה. הבלוגרים מתבססים, שלא לכבודם, על פרסומים של סלמאן מצאלחה ויוסי אלגזי שמקדמים את התזה השקרית הזאת כבר מספר חודשים.
ומה האמת? מיד אחרי שהתברר להנהגת מק"י שיש אמת בדיווחים על הדיכוי האכזרי והברוטאלי של אזרחים המפגינים נגד המשטר, יצאה מק"י בבירור נגד משטר אסאד. אורי ולטמן כתב רשימה מפורטת ביותר המוכיחה בעליל שהמאמר בבלוג מבוסס על חוסר ידע וחוסר התמצאות בנושא. ולטמן מציג שפע של מסמכים של מק"י שפורסמו בעברית ובערבית. לדאבוני המאמר נכתב באנגלית ויש לקוות שיתורגם בהקדם. הדיונים הקודמים וההחלטות בנדון סוכמו בצורה מקיפה במאמר שפורסם על ידי העורכת הראשית של אל-אתיחאד, עאידע תומא-סלימאן. המאמר תורגם לעברית והופיע ב"זו הדרך", גיליון 25 (29 ביוני 2011). אלגזי ומצאלחה לא טורחים להתייחס לפרסומים השונים מטעם מק"י בביטאוניה המוקיעים את מעשיו של השלטון בסוריה.
אין לי זמן לטפל כרגע בפרשנים "השמאליים" המפלסים בניתוחים שלהם את הדרך לעידוד התערבות אמריקאית ("הרע במיעוטו"). אנו חושדים ב"שמאלנים" ליבראלים שיש להם מניע נסתר להתקפה על מק"י ועל כל השמאל העקבי. לא עמדת השמאל בעניין אסאד מדאיגה אותם. הם מתכוננים לתמוך בהתערבות צבאית של נאט"ו בסוריה. הם היו רוצים להכתיב את עמדתם המצדדת בהתערבות זרה בסוריה לכל מי ששולל את שלטון אסאד. אך מה אפשר לעשות? החיים מסובכים. השמאל העקבי אומר "לא" לאסאד וגם אומר "לא" להתערבות אמריקאית. תהיה בוודאי הזדמנות להסביר את עמדה זו ביתר פירוט.
אך הדבר החמור ביותר בעיני זהו הניסיון להציג את הדעות השונות במק"י (במידה שיש כאלה) כניגוד יהודי-ערבי. עצם הטענה שהערבים חושבים כך והיהודים חושבים כך מריחה מגזענות.
רשומות
