יום רביעי, 13 בפברואר 2013

שם בסטלינגרד נולדנו מחדש


מיודענו, יצחק לאור, פרסם מאמר בסוף ינואר ב"הארץ". המאמר דן, בין היתר, ב"פחדנות" וב"פרברטיות" של השמאל האינטלקטואלי הצרפתי הפרו-סובייטי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. כפנסיונר נאור ביקשתי למחות על עמדתו של לאור הנראית לי כסילוף חמור של ההיסטוריה, סילוף שהוא מוזר מאד לאור פרטים בביוגרפיה של לאור. אמת, אין עניין רב בהתפתחות הרעיונית של לאור. אבל יש עניין בצדק היסטורי מינימלי. ומה אפשר לעשות למען מטרה כזאת? שלחתי מאמר ל"הארץ" שלא התפרסם בינתיים… והנה המכתב:

לכבוד מערכת תרבות וספרות – הארץ

בעקבות תערוכה בפריז שבה ביקר לאחרונה, נדרש יצחק לאור (תרבות וספרות 25.1.13) לסוגיית היחס של האינטליגנציה הצרפתית לברה"מ. הנושא אינו חדש ונחרש כבר באלפי הזדמנויות. זוהי זכותו של לאור לבקר בחומרה את מירב האינטלקטואלים הצרפתיים בגין עמדותיהם דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה. אך לאור לא מסתפק בכך.
לאור מגלה לנו שאין להבין זיקה זו כעמדה רציונאלית הנובעת מדעותיהם והערכותיהם הפוליטיות של אנשי השמאל הצרפתי. בעקבות התערוכה מבין לאור שהיחסים בין השמאל הצרפתי האינטלקטואלי לברה"מ הם "אניגמטיים – אם לא פרוורטיים". לפי לאור מדובר ב"רומאן, כמעט לא מובן". האינטלקטואלים האלה אפילו לקו ביחס עויין ל"אמריקה".
אך הדברים אינם בחזקת מיסתורין. ניתן בהחלט להבין את הרקע לאהדה של השמאל הצרפתי דאז. ברה"מ יצאה מנצחת ממבחן אדיר לאחר שנשאה בעיקר הנטל של מערכה גורלית לחיים ולמוות. תגובת האינטלקטואלים בצרפת (ולא רק בצרפת – בניגוד לנאמר על ידי לאור) היתה ביטוי להערכה עמוקה לעמידה זו ולהישגי המשטר הסובייטי וההנהגתו הפוליטית שאיפשרו ניצחון זה.
דווקא בצרפת אפשר היה להשוות בין העמידה ההרואית הזאת, שיש אומרים שהצילה אל האנושות כולה, ובין הבגידה וההתקפלות שאיפיינו את המדינה ואת הממסד הצרפתי. בעקבות הניצחון של ברה"מ רבים בעולם ראו בשימוש בנשק אטומי בהירושימה על ידי אותם האמריקאים ובהשפעת צ'רצ'יל על מדיניות ארה"ב הכנות להתקפה על ברה"מ. לאור לועג לכל הנימוקים האלה אך הם אינם נחלת השמאל בלבד. בכל מקרה אין משהו מוזר או חולני בעמדות אלה. אפשר היה לשמוע דעות פרו-סובייטיות בהרבה מקומות בעולם, כולל ישראל (כעשרים אחוז של חברי הכנסת ב-1948). יצחק לאור אינו מסתפק בויכוח ענייני אלא מתאמץ לשפוך רפש על דור שלם של אינטלקטואלים. כנראה שהתנגדותם להגמוניה של "אמריקה" היתה חטא בל יכופר, חטא שמשמש ראייה לחולי פרוורטי. איך, באמת איך אפשר לחשוד במניעים של "אמריקה". ועל החתום: ראובן קמינר

70 שנה לקרב על סטלינגרד

ומה עושה אלוהים? כעבור שבוע אחד אחרי פרסום מאמרו של לאור, מסתבר שהתאריך של 31 בינואר הוא יום השנה ה-70 של הקרב על סטלינגרד. סביב המועד הזה נמשך ויכוח ההיסטורי על המשמעות של הקרב האדיר. ובהקשר זה אך טבעי שידונו רבים באישיותו ופועלו של סטלין. אך קודם כל ראוי שנחזור ונדון בקרב עצמו.

נקודת המפנה

ב-31, בינואר 1943 שיחרר הצבא האדום את סטלינגרד. התברר שהישג זה בקרב שבו השתתפו מאות אלפי חיילים (ויש אומרים מיליונים) משני הצדדים היה לנקודת המפנה של המלחמה כולה.
"הקרב על סטלינגרד היה נקודת מפנה פסיכולוגית במלחמה של גרמניה הנאצית לכיבוש ולרצח. יוסף גאבלס, שר התעמולה של הרייך, הודה ב-4 בפברואר, שהחדשות מסטלינגרד זעזעו את העם הגרמני. ההיסטוריון אריק הובסבאום סיכם את המצב: "מסטלינגרד כל אחד ידע שהתבוסה של הצבא הגרמני הייתה רק שאלה של זמן." (דר שפיגל, 11.02.13). רצוי לציין שהיו כאלה שייחסו, בסגנון המלחמה הקרה, את הניצחון של הצבא האדום לאכזריות של ההנהגה הסובייטית והפרימיטיביות של החייל הסובייטי. אך בנושא זה חלה תפנית דווקא במחקר בגרמניה.
stalingrad
חייל סובייטי מניף את הדגל האדום מעל הכיכר המרכזית של סטלינגרד, 1943 (מקור)

האינדפנדנט האנגלי (30 בינואר, 2013) מצטט את יואכן הלבק שחקר מסמכים מקוריים של ראיונות עם משתתפים בקרבות: "[המסמכים] משנים באופן יסודי את הדעות הקדומות באקדמיה במערב: ראשית, שהחיילים היו איכרים בורים ללא שמץ של נאמנות למדינה הסובייטית; ושנית, שהכריחו את אותם איכרים להילחם תוך איומים על חייהם." דר שפיגל מרחיב את הדיבור על מה שנקרה: "'הפרוטוקולים של סטלינגרד' אשר מגלים שאי אפשר לייחס לאמצעי כפייה את הנכונות של החיילים הסובייטיים להקרבה. תפקיד מבטיח מילאו אלה שכונו 'המפקדים הפוליטיים' שחזרו ושכנעו את החיילים שהם מסכנים את חייהם למען חרות העם … הקונצפציה היתה שזו מלחמה עממית … 'הצבא האדום היה צבא פוליטי' קובע ההיסטוריון הלבק." (דר שפיגל – כנ"ל).

שאלת סטלין

הדיון בקשר לקרב על סטלינגרד חושף כמה נתונים ועובדות שאינם מתיישבים עם התעמולה הנדושה האנטי-קומוניסטית על מעמדו של סטלין. אין זה מפתיע שהויכוחים על סטלין נמשכים בקרב האזרחים הרוסיים. אך העלייה הגדולה בפופולאריות של המנהיג שנפטר לפני 60 שנה מפתיעה מאוד.
"משאלי דעת הקהל מצביעים על פופולאריות גדלה של הרודן, למרות אחריותו למותם של עשרות מיליונים של בני ארצו (הדגשה שלי, ר.ק.). נתונים ממרכז לבדה, מכון משאלים במוסקווה, מגלים שב-2012 רק 22% של הרוסיים האמינו שסטלין מילא תפקיד שלילי בהתפתחותה של רוסיה, כלומר ירידה תלולה מ-60% ב-1998". (NYT, 31,ינואר 2013).
צורת הבאת הממצאים הכוללת התקפה על סטלין מחוץ לכל הקשר רומזת שעורכי המשאל רואים את עצמם חייבים לקלל כשאינם שבעי רצון לגבי הממצאים. סטלין אינו אלא רודן ורוצח ולא חשוב ההקשר. רצוי שהעורכים יציעו ממצאים המסבירים את התופעה של הפופולאריות הגדלה של סטלין במקום ההשמצה המוכרת.
מועצת העיר וולגוגרד הצהירה באקט רשמי על החזרת שם העיר לסטלינגרד במשך ששה ימים בשנה. כתב ה-NYT מסביר: "ההחלטה מתקבלת בתוך גל של פטריוטיזם ממלכתי ונוסטלגיה לברית המועצות – ואפילו לסטלין בכבודו ובעצמו." (כנ"ל).
רבים מאוד מסרבים לקבל את הגרסה הפשטנית והחד-צדדית בגנות סטלין. "בנוסף לחיבה לשם הקודם של העיר, יש נוסטלגיה במיוחד בקרב הדור הוותיק, ליוסף סטלין האיש. ישנו מוזיאון ליד הפסל של אמא רוסיה המוקדש כולו למנהיג … רובם של הוותיקים מצדדים בהערכה חיובית כלפי סטלין. עבורם סטלין היה גאון צבאי וכפירה בהנהגתו נחשבת לחילול הקודש … סטלין הציל את הארץ … הוא האיש שראה כי אנו יכולים לנצח בסטלינגרד". (האינדפנדנט האנגלי, 30 בינואר 2013)
והערה אישית לסיום: אינני מבקש לפסוק בשורות מעטות אלה בסוגייה המורכבת של תפקידו ופועלו של סטלין. בכל זאת יורשה לי וידוי "קטן". אני דוחה בכל תוקף את הנסיון של התעמולה "המערבית", הריאקציונית לקבוע שמדובר בשני רודנים, היטלר וסטלין, שהם שניהם התגלמות הרוע וכי הם עמדו שניהם בראש משטרים טוטליטריים הראויים לגנאי כאוייבי האנושות הנאורה. וזה, חברים יקרים נושא למאמר אחר.

יום חמישי, 7 בפברואר 2013

סיכומים סוריים ותוצאה לובית שלא התכוונו לה


מקור המידע העיקרי שלי

אני מודה ומתוודה שהמקור העיקרי של מאמרי בנושא המזרח התיכון הוא הניו יורק טיימס בכבודו ובעצמו. הדיווח בניו יורק טיימס הוא יותר רחב ופלורוליסטי מהרגיל בגלל כמה סיבות. הניו יורק טיימס משקף את החוגים החשובים בארה"ב שמכירים בעובדה שהיאמפריה האמריקאית נחלשת וחייבת לעצב מדיניות יותר שקולה. נסיונות ההתערבות הצבאית האמריקאית האחרונים היו כרוכים בסיכונים עצומים והסתיימו בכשלונות חרוצים. הנסיון לחזק את האמפריה בעיראק ובאפגניסטאן העלו חרס. הניו יורק טיימס אינו רק משקיף סתם. הוא ממלא תפקיד דיפלונטי למחצה. העיתון ער במיוחד לסכנת היגררות אחרי גורמים מקומיים ריאקציונריים שמוכנים כמעט תמיד לצאת לקרב תוך כדי תקווה שיוכלו לסחוב את ארה"ב לתוך המערבולת. לדוגמה: ביבי הבונה את התוקפנות שלו כלפי איראן על טקטיקה זאת.
syria-nyt
צילום מסך מתוך אתר הניו יורק טיימס

ברור שהקו הכללי של העתון החשוב הזה אינו שמאלי. לדוגמה, משתתף העיתון בדמונזציה של יריבי ארה"ב כגון צ'אבז נשיא וונוזואלה, ורואה את עצמו כחלק, אומנם חלק שפוי, של האופוזציה למשטר הסורי.

מי בחר בדרך ההתקוממות המזויינת ומדוע?

לאחר שהתברר בראשית ההתקוממות למורדים בסוריה שזו אינה מתרחבת וכי אין לה סיכוי להפיל את המשטר, פתחו במערכה למען התערבות אמריקאית מסיבית. השמאל בקרב המורדים התנגד נמרצות למעבר למרד מזויין. מסתבר שישנם כוחות רבים בסוריה שמתנגדים למשטר אסאד אך מתנגדים לא פחות להתערבות זרה שמשמעותה בעיניהם כניעה והתחברות לשלטון אימפריאלי זר. אך בעידוד גורמים זרים רבי עוצמה כמו תורכיה ונאט"ו לבש המרד אופי מזויין מובהק, דבר שהכשיר את קרקע למלחמת אזרחים.
אנו זוכרים היטב את ההצהרות של אישים כאהוד ברק שאסאד נופל בתוך ימים ספורים. הצהרות כגון אלה חוזרות מדי שבוע. אבל לעומתן גדלים הסימנים שיחסי הכוחות הצבאים והפוליטיים בשטח אינם מצדיקים את התקוות להפלת המשטר. המאמר להלן שהתפרסם בניו יורק טיימס מצייר תמונה שונה מהמקובל במקומותנו. הנה תרגום חלק של המאמר שיש בו מידע חשוב על הנעשה בציבור בסוריה. הנקודה המרכזית של המאמר ברורה: האופוזציה הסורית אינה מצליחה לרכוש את האמון של המוני הסורים. "לאחר כמעט שנתיים של הסכסוך, נכשלו האופוזציה ותומכיה הבינלאומיים ברכישת האימון של אלה התומכים בממשל מן השורה, ובתוכם המיעוטים, שהם סקטור האוכלוסייה שעזרתם חיונית לא רק לסיום הסכסוך, אלא גם למנוע שסוריה תהפך למדינה בפירוק." בעלת הטור, אן ברנרד, ממשיכה ומבהירה שהבטחות האופוזיציה שתערוב לזכויות כל האוכלוסייה אינן אמינות. פרשנים מערביים הנמצאים בסוריה מדווחים שהעדר מדיניות ברורה אצל האופוזיציה עוזר להישרדות המשטר וכי ישנם רבים שמתעבים גם את המשטר וגם את האופוזציה. מתברר גם שקופי ענאן, ששימש כמתווך הראשון מטעם האו"מ, דרש מהאמריקאים שיפסיקו לצדד בדרישת האופוזציה להפלת אסאד כתנאי להדברות כלשהי. הביקורת נגד מדיניות האופוזציה משותפת "לחוגים נרחבים של מומחים לאזור, לאינטלקטואלים סורים ואפילו ליועץ לשעבר של ממשל אובמה".

המורדים בסוריה – סימנים של התפכחות

במלחמה בסוריה מסתמן תיקו. אבל המלחמה נמשכת ודם נשפך כמים. המורדים ובעלי בריתם נושאים באחריות להמשך שפיכות הדמים כשהם דורשים את ראשו של אסאד כתנאי למו"מ. מנגנון תעמולה אדיר גוייס לשכנע את העולם כולו שאסאד עומד ליפול, כך שלא יהיה צורך לנהל מו"מ עם המשטר. מסתבר שהמועצה הלאומית הסורית מפולגת בשאלות מהותיות. המנהיג הבכיר של האופוזציה הסורית, השיך כתיב, הצהיר בפעם הראשונה בגלוי על נכונות לקיים שיחות עם נציגי הנשיא אסאד תוך כדי ריכוך הסירוב עד כה לנהל מו"מ. יש לקוות שידידנו בשמאל המתעקשים בתמיכתם במרד הסורי לא ירגישו נבגדים. יש להפסיק את המלחמה האיומה הזאת. אין מוצא פרט להפסקת אש והידברות בין כל הסורים על פיתרון פוליטי. זה היה נכון לפני שישראל התחילה להפציץ את דמשק. היום זה נכון שבעתיים.

זרעו בלוב – קוצרים במאלי תוצאה שלא התכוונו אליה

המערב הנאור ממשיך במסע הפלישות למדינות איסלאמיות. עכשיו הגיע הטור של הצרפתים. האמריקאים ניסו לנקוט בצעדים שימנעו את הצורך בהתערבות גלויה. לשם כך ביקשו לבצר את השפעת המערב הנאור על ידי טיפוח כוחות צבאיים ומשטרתיים מקומיים.
"במרוצת ארבעת השנים האחרונות הוציאה ארה"ב בין 520 עד 600 מיליון דולר במאמץ נגד הלוחמים האיסלאמיים באפריקה כדי לא להסתבך (בהתערבות גלויה) כפי שקרה לה במזרח התיכון. התוכנית הופעלה ממורוקו עד ניגריה. פקידים אמריקאים העלו על נס במיוחד את הצבא של מאלי כשותף לדוגמה." (ניו יורק טיימס)
אך מסתבר שבמשך הזמן חזרו למאלי לוחמים מצבאו של גדאפי מבני טוארג (Tuareg). אלה התחברו לחבריהם ששימשו קצינים בצבא מאלי. בשיא הקרבות בצפון מאלי החליטו שלשה מפקדים בכירים לנטוש את צבא מאלי ולהצטרף למרד יחד עם 1600 חיילים וציוד רב ערך. בני העם טוארג מייצגים מאז שנות הששים של המאה הקודמת את התנועה הלאומית של בני הסהרה. המחלוקת האמיתית [של הצרפתים] היא עם הטוארג ולא עם אל-קאידה. דרך אגב יש בסהרה רזרבות של נפט, גאז, אורניום וכו'.
האמריקים מתקשים למנוע מפלות כגון המפלה במאלי במקומות אחרים. שיטת השוחד אינה תמיד מבטיחה .שליטה. בינתיים נחשף הרקע והמניעים הכלכליים והאסטרטגיים האמיתיים של המעצמה הנוגעת בדבר.

יום רביעי, 6 בפברואר 2013

חד"ש מול תוצאות הבחירות 2013


התמונה "הגדולה" היא  ברורה. חד"ש שמרה בקושי על כוחה, תוך ירידה של כ-10% מכוחה האלקטורלי. היו לחד"ש % 3.3 ב-2009 והיא ירדה עכשיו ל- 3% של כלל המצביעים. נראה שעיקר הירידה היה ברחוב היהודי. יש להגיד את הדברים בצורה ברורה – חד"ש-מק"י נמצאות למרות ניצוצים פה ושם במצב של קפאון.
hadash-ja
חד"ש בהרכבה היהודי-ערבי ובהשקפת העולם הרעיונית שלה היא התקוה של השמאל המהפכני בישראל. אך גם עליה חל הכלל שאם לא מתקדמים אז נסוגים. חד"ש חייבת לרענן את עצמה באופן יסודי, צעד אחרי צעד.
 הדרך החיובית ביותר לשכנע את התנועה שמתכוונים לשנות את המצב היא לקיים דיון מקיף ופומבי על החולשה שהתגלתה בבחירות. צריכים בטבע הדברים להתחיל בהנהגה. מוחמד ברכה לא קנה את מקומו בהנהגה בחנות. הוא הרוויח אותו ביושר. יחד עם זאת יש בעיה חמורה בכך שחד"ש הפכה להצגת יחיד והדבר מורגש היטב בכנסים של התנועה. רצוי עד מאד שברכה והחברים האחרים שבהנהגה ישקלו היטב את הרעיון לבצע את הרוטציה מוקדם יותר מכפי שתוכננה. דווקא ברכה עשוי להעמיק את הדיונים הרעיוניים ולגייס את התנועה לשיפור המצב הארגוני שהוא "על הפנים".

פגם גלוי ובולט

חד"ש טיפחה אשליות פרלמנטריות רציניות. אבקש להסביר. אין פגם בעבודה פרלמנטרית. היא חשובה לכשעצמה. אך היא אינה יכולה להיות המרכז של הפעילות של תנועה מהפכנית. חוק הפרופורציה מחייב. הערך של עבודה פרלמנטרית אינה נמדד, לבד או בעיקר, בכמות או בתחרות עם מפלגות אחרות. הוא נמדד קודם כל בשילוב בין פעילות בשטח, בניית קואליציות ובניית התנועה המהפכנית. יוקרה ציבורית היא נחמדה אך בלי שילוב עבודה המונית, המלאכה הפרלמטרית דומה להליכה על רגל אחת.
יש להעיז לדון בשאלות הקשורות לסדר היום ולהקצאת שעות העבודה ומשאבי אנוש של ההנהגה. החברים בכנסת ועוזריהם חייבים להקדיש חלק רציני של הזמן שלהם לבניית הסניפים והפעלתם. חיזוק התנועה והרחבת שורותיה חשוב יותר מעוד כמה אינצ'ים בעיתונות. לפעמים החברים בסיעה מציגים את הישגיהם כאילו עבודתם משנה את אופיו של המשטר והתנהלותו. פעילות פרלמטרית ללא פעילות מהפכנית ברחוב, במקומות עבודה ובשכונות נדונה לעקרות.
חד"ש זוכה בימים אלה להרבה יוקרה. אבל אי אפשר לתרגם יוקרה לקולות בקלפי. יוקרה, אפילו זו הנרכשת בעבודה כשרונית ומסורה, אינה "שם המשחק". תנועה מהכפנית אינה מרוויחה מ"טרנדים". הפעילים הנהדרים ששטפו את הרחובות לפני הבחירות עשויים לשמש גרעין של פעילים שיודעים את ההחשיבות של בניית כוח מהפכני במישור הרעיוני והארגוני כאחד.
הכישלון של חד"ש על רקע תנועת המחאה הוא כואב במיוחד. יש רצון טבעי לשבח את הפעילות ואת המסירות של החברים. אך ירידה של כ-20%  של מצביעי חד"ש ברחוב היהודי מחייב ניסוח חזק וברור: היה פגם חמור בדרך עבודתנו ובעצם הבנתנו את התנועה הזאת. אני מקווה שהחברים הפעילים יקיימו דיון מיוחד בנושא זה. הפער בין ההצלחה של פעילות המחאה ובין התוצאות הפוליטיות העגומות במישור הארצי ובמיוחד עבור חד"ש מחייב חשבון נפש רעיוני. אני מציע להתרכז בדיון באופיה המיוחד של מדינת ישראל.  ההיבטים של קולוניאליזם פנימי ושותפות אסטרטגית נרחבת עם ארה"ב רומזים על כך שהסיסמה של "צדק חברתי" אינו מספיק וכי יש להעלות בכל מקום את המאבק נגד הכיבוש והסיסמה "צדק חברתי ושלום צודק".

טעם החיים של חד"ש  – המאבק האנטי-אימפריאליסטי

השאלה הפלסטינית הסתבכה. המזרח התיכון סוער ואין איש מוכן לנבא את השלב הבא במאבק להשתחרר מההגמוניה של ארה"ב. אך אפילו במצב מורכב זה ישנם כמה קווים מנחים. ארה"ב ובעלי הברית שלה הם שמספקים את התמיכה הרב-צדדית למשטרים הסרים למשמעת שלה. ככלל יש לתמוך בתנועות ובמדינות הנאבקים על עצמאותן אפילו שיש הסתייגות מהמשטר הפנימי שלהם. כמו כן רצוי, כשמגבשים את עמדתנו, לבדוק את עמדות גורמים מתקדמים כגון קובה וונוזואלה העומדים בראש המאבק נגד הגמוניה של ארה"ב.
כשמנתחים את האירועים לפי הקריטריונים הנ"ל ברור שהנהגת אבו מאזן נכנעת למעשה להשפעה של ארה"ב והשתלבה במערך המדיני והאסטרטגי שלה. הנאמנות הבלתי ביקורתית של הנהגת חד"ש לאבו מאזן וההיסוס למתוח ביקורת ברורה ונוקבת על מהלכיהם התמוהים של הרשות הינם ביטוי של טישטוש הקו האנטי-אימפריאיליסטי של חד"ש.
הקושי של חד"ש לגבש עמדה ברורה נגד מהלכי האמריקאים בסוריה מדאיג ביותר. בסוריה הערפל התפזר. ארה"ב ובעלי הברית שלה השתלטו חיש מהר על המרד הסוני והצליחו לנצל את המרד לבצע REGIME CHANGE. מהלך זה היה לחלק חשוב בהכנות ההתקפה של ארה"ב-ישראל על איראן. יכולת להתרשם מפירסומים של חד"ש שמקור המתח העיקרי במזרח התיכון הנו האישיות האכזרית של נשיא סוריה כלפי התקוממות למען חופש ודמוקרטיה.
ארה"ב וישראל אחראים להנצחת המציאות השוללת את זכויות היסוד של העם הפלסטיני. המאבק נגד הכיבוש צריך על כן להתנהל על יסודות אנטי-אימפריאיליסטים. אין קיצורי דרך.