היה זה בימי מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, והנהגת שלום עכשיו לא מיהרה לכנס את החברים כדי לדון בעמדת התנועה כלפי מלחמת לבנון. היא ביקשה לעבור את המלחמה "בראש קטן" תוך הערכה נכונה ששתיקה מצד התנועה הוותיקה תיחשב כתמיכה המלחמה.
לדאבון הלב, תמכו חברים מרכזים בתנועה במלחמה (יריב אופנהיימר, צלי רשף וז'נט אביעד). אך מספר לא קטן של חברים דרשו דיון ונקיטת עמדה. לאור יחסי הכוחות ששררו במזכירות, החברים שהסתייגו מהמלחמה הגישו הצעה קונסנסואלית ברוחה לפיה שלום עכשיו תקרא להפסקת אש.
יש לציין שבשלב ההוא של המלחמה לא היה ברור שישראל נכשלת במלחמה. לעומת עמדת רשף ושות' תמכו מוסי רז, מוריה שלומות ואחרים בהפסקת אש מיידית. צלי רשף התייצב בראש אלה שהתנגדו לכל החלטה. רשף, בהופעה דרמתית, הסביר ש"איננו יכולים לדעת האם הפסקת אש לא תעזור לחיזבאללה".
כזכור, לא היסס מוסי רז להצטרף בימים הראשונים של המלחמה להפגנות השמאל נגדה. ברור שהיה זה צעד ראוי ואפילו אמיץ בהתחשב בשתיקתה של מרצ. ברור גם שרז אף שהוא הסתייג מניסוח מסרים מסוימים נגד המלחמה החליט להפגין עם השמאל בגלל עמדתו העקרונית נגד המלחמה.
כעבור שבוע התברר שהמלחמה הולכת ומסתבכת. הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן יצאו לרחוב בקריאה למען הפסקת אש ונגד "פעולה קרקעית" שהתבשלה בממשל ובצה"ל. הסופרים גררו עמם גם את מרצ ואת ש"ע.
כעת, דנים רז וחבריו בהנהגת מרצ בתוספת חברים "מתנועת שמאל חדשה" לרשימת מרצ. בין אלה האמורים לשמש "כרכש" חדש למרצ, ישנו מנהיג שלום עכשיו, צלי רשף. רשף כידוע לא הצליח להתברג בעבר לצמרת מפלגת עבודה אצל אהוד ברק. אח"כ הפכו רשף ואביעד את שלום עכשיו לסרך עודף של ממשלת שרון וממשל אולמרט. ספק רב אם דווקא צלי רשף יכול להוסיף קולות למרצ. לעומתו אילן גילאון הינו "עוף נדיר", לצערנו, בשמי הפוליטיקה הישראלית. הוא איננו חושש להזדהות כסוציאליסט ולטעון שזיקתו זו היא עניין של השקפת עולם כוללת. בחירתו במקום הראשון בבחירות הפנימיות במרצ מבטאת הסתייגות במרצ מהעדר גישה מעמדית שאפיין את הנציגות המגזר הקיבוצי במפלגה. יש גם חשיבות בכך שצעירי מרצ מילאו תפקיד חשוב במערכת הבחירות הפנימית. הרי בהרבה מקרים בעבר הקרוב העדיפו צעירי מרצ לפעול על דעתם העצמאית בקואליציות רחבות של השמאל, אפילו בנושאים לא פופולאריים.
יום שני, 22 בדצמבר 2008
יום רביעי, 3 בדצמבר 2008
הערות למאמרו של עודד גולדרייך על הבחירות בתל אביב
עודד גולדרייך ניתח במאמר מקיף ומעמיק שהתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך", ופורסם גם באתר מק"י, את לקחי הבחירות העירוניות בתל אביב. בדומה לתגובות אחרות בעקבות הבחירות סבור גם גולדרייך שתוצאות הבחירות היו הצלחה עצומה עבור מק"י והשמאל. אך גולדרייך אינו מסתפק במחמאות ראויות ככל שתהיינה ומנתח את הדברים לעומק. הוא עומד על התנאים המיוחדים שאפשרו את ההצלחה הזאת ומבהיר היטב מדוע אין אפשרות "להעתיק" את ההצלחה למישור הבחירות הארציות.
במאמרו אין גולדרייך עוסק בהסתייגויות בשמאל הקשורות לבחירות אלה אשר התייחסו לבעייתיות של ריצת השמאל למועצת העירייה "בשני ראשים".התוצאות הטובות שהבטיחו את הייצוג של ערבי יפו יחד עם ההצלחה של "עיר לכולנו" נטלו בינתיים את העוקץ מהויכוח הזה. אך בכול זאת יש להעריך שבעיה זו תחזור להעסיקנו בעתיד. אך הסוגיות שגולדרייך כן עוסק בהן אינן פחות חשובות.
אין זה מפתיע כותב גולדרייך שלאור התוצאות המעולות של "עיר לכולנו" יסיקו חברים בעלי דעה שאין "עיר לכולנו" תופעה חד-פעמית וכי היא עשויה לשמש מודל שניתן ליישם אותו בכל הרמות. גולדרייך רואה בתוצאות הבחירות תוצאה של נסיבות מיוחדות שבהן הצליחה מק"י וחנין לעקוף את המכשולים המוכרים והידועים שמונעים אצל יהודים את ההצבעה עבור מק"י. מדובר כמובן בבעיית הקומוניזם ובבעיית הציונות. לפי כך הוא מבקר תופעות של שכרון חושים בשמאל אצל אלה הסבורים שמק"י והשמאל התגברו כבר על המכשולים האלה:
"נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".
תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה."
גולדרייך רואה בהישגיה של "עיר לכולנו" ביטוי מקובל לדפוס הצבעה המוכרת כהצבעת מחאה ומציג את השאלה הקשה והמטרידה: האם אשפר להגיע דרך הנושא החברתי בפני עצמו אל תודעה הקוראת תיגר על ההגמוניה בשלטת. וזו תשובתו:
"על מנת להפוך אותם [זעם והצבעת מחאה] לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה."
גולדרייך קובע שלשמחתו חלק מהפעילים אכן עברו מהפך תודעתי כזאת. יש לקוות שהוא צודק. יחד עם זה הוא בדרך כלל מפוכח לגבי הסיכויים של לתהליך כזה וקובע:
"התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים."
בסכום דבריו מציג גולדרייך שאלה הדנה ביסודות האסטרטגיה של השמאל.
"באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל (הכרוכות בתודעה הציונית השלטת – ר.ק.). היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.
לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו."
גולדרייך קורא להבנה מיוחדת ומעמיקה כי אין לפנות לציבור היהודי תוך כדי התעלמות מכך שהוא שבוי עדיין בתודעה לאומנית. מכאן אין לבנות שמאל בלי עימות עם הלאומנות הציונית.
לעיון במאמר של עודד גולדרייך:
http://www.maki.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=1639&Itemid=82
במאמרו אין גולדרייך עוסק בהסתייגויות בשמאל הקשורות לבחירות אלה אשר התייחסו לבעייתיות של ריצת השמאל למועצת העירייה "בשני ראשים".התוצאות הטובות שהבטיחו את הייצוג של ערבי יפו יחד עם ההצלחה של "עיר לכולנו" נטלו בינתיים את העוקץ מהויכוח הזה. אך בכול זאת יש להעריך שבעיה זו תחזור להעסיקנו בעתיד. אך הסוגיות שגולדרייך כן עוסק בהן אינן פחות חשובות.
אין זה מפתיע כותב גולדרייך שלאור התוצאות המעולות של "עיר לכולנו" יסיקו חברים בעלי דעה שאין "עיר לכולנו" תופעה חד-פעמית וכי היא עשויה לשמש מודל שניתן ליישם אותו בכל הרמות. גולדרייך רואה בתוצאות הבחירות תוצאה של נסיבות מיוחדות שבהן הצליחה מק"י וחנין לעקוף את המכשולים המוכרים והידועים שמונעים אצל יהודים את ההצבעה עבור מק"י. מדובר כמובן בבעיית הקומוניזם ובבעיית הציונות. לפי כך הוא מבקר תופעות של שכרון חושים בשמאל אצל אלה הסבורים שמק"י והשמאל התגברו כבר על המכשולים האלה:
"נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".
תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה."
גולדרייך רואה בהישגיה של "עיר לכולנו" ביטוי מקובל לדפוס הצבעה המוכרת כהצבעת מחאה ומציג את השאלה הקשה והמטרידה: האם אשפר להגיע דרך הנושא החברתי בפני עצמו אל תודעה הקוראת תיגר על ההגמוניה בשלטת. וזו תשובתו:
"על מנת להפוך אותם [זעם והצבעת מחאה] לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה."
גולדרייך קובע שלשמחתו חלק מהפעילים אכן עברו מהפך תודעתי כזאת. יש לקוות שהוא צודק. יחד עם זה הוא בדרך כלל מפוכח לגבי הסיכויים של לתהליך כזה וקובע:
"התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים."
בסכום דבריו מציג גולדרייך שאלה הדנה ביסודות האסטרטגיה של השמאל.
"באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל (הכרוכות בתודעה הציונית השלטת – ר.ק.). היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.
לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו."
גולדרייך קורא להבנה מיוחדת ומעמיקה כי אין לפנות לציבור היהודי תוך כדי התעלמות מכך שהוא שבוי עדיין בתודעה לאומנית. מכאן אין לבנות שמאל בלי עימות עם הלאומנות הציונית.
לעיון במאמר של עודד גולדרייך:
http://www.maki.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=1639&Itemid=82
יום שלישי, 11 בנובמבר 2008
נצחונו של אובמה
בשלב מוקדם של מערכת הבחירות, כתבתי לחברים שלמרות שאובמה אינו איש שמאל חייב השמאל בתנאים הנתונים לתמוך בו ולראות אותו בתור המועמד של השמאל. בבחירות של 2008 לא היה מקום לחלום על מאבק רציני מצדה של מפלגה שלישית.
ניצחון סימבולי
אני שותף מלא להתלהבות על נצחונו של אובמה. אובמה נאלץ להתגבר על המכונה של הקלינטונים ולהדוף את מערכת ההשמצות מצדה של מחנה מקיין. אך, החשוב מכול, כל אדם המכיר את תפקיד הגזענות בארה"ב חש סיפוק ושמחה לרגל ניצחונו המרשים של אובמה. יחד עם זאת אסור להתעלם מכך שהשקפותיו ועמדותיו אינן חורגות ממגוון הדעות המוכרות במפלגה הדמוקראטית. נכון שהיו לו לאובמה כמה אמירות מתקדמות תוך כדי ההתנגשות עם יריביו. אך היו אצלו דוגמאות רבות של עמדות מוטעות ומסוכנות (אפגניסטן, ישראל, איראן, תוכנית ההצלה להון הגדול ועוד.) כל משקיף מתקדם מבין ש"שנוי" ו"כן, נוכל" הינם ריק מתוכן ואף מסוכנים כשלא יודעים בדיוק מהם השינויים ובעצם מה אנו נוכל לעשות.
אחדות כתחליף שטחי לאידיאלוגיה אינה רחוקה מסיסמאות ימיניות מובהקות. השיח של אובמה המתרכז, כמעט באופן בלעדי על "המעמד הבינוני" מתעלם מהמוני מהעניים וממעמד הפועלים ומבקש לטשטש את זהותם תוך כדי הטבעתם בשורות המעמד הבינוני. נכון, עלי להודות, שלחסידיו של אובמה טענה חזקה, אפילו מוחצת, כאשר הם טוענים שאובמה עשה בדיוק מה שנחוץ להיבחר. אך טענה זו היא מסוכנת אם וכאשר תהפוך להצדקה עיוורת למחדלים ולכישלונות של הנשיא אובמה מכאן ואילך. הנשיא יישפט לפי מעשיו.
מה לא השתנה
בימים אלה גוברים הסבל והמצוקה אצל השחורים בארה"ב. הרי ידוע שבתקופה של מיתון ושל שפל סובלים קודם כול העניים והשחורים הם חלק גדול מאוכלוסיית העניים. ישנם אנשים מתקדמים רבים שמתייחסים לבחירת אובמה כבואם של ימי המשיח. יש אצלם תחושה שקווי ההפרדה האחרונים הולכים ונעלמים. אך עם כול ההבנה להתרגשות לנוכח נשיא שחור בארה"ב אסור לראות בתופעה זו שינוי מהותי במצבם של השחורים בארה"ב. ישנה אשליה אצל ליברלים שבחירת נשיא שחור מבטיח רווחה והתקדמות של המוני העם האפרו-אמריקאים. קווי ההפרדה בארה"ב נמשכים בפער העצום, בחיים ובנתונים הסטטיסטיים כאחד, בין המוני השחורים ובין האוכלוסייה הלבנה.
מי בעצם ניצח את הבחירות
אובמה צדק כשהסביר להמוני התומכים שלו שהם המנצחים. יש לקוות שלא דובר במחמאה מעלמא ואמירה זו ביטאה את העובדה שאובמה חייב את הצלחתו לתנועה עממית שצמחה מן היסוד של החברה האמריקאית (GRASS ROOTS). ובכן, ההצלחה שהייתה היא ההצלחה של תנועה זו.
האם מודבר בתנועה שנוצרה באמצעות שיטות טכניות שאיננה אלא מרכיב במבצע יעיל ומוצלח מטעם ארגון הבחירות של אובמה? השבחים שמחלקים לארגון מערכת הבחירות של אובמה יותר מרומזים שזה מכשיר שנבנה מלמעלה עד למטה העומד לרשות אובמה אם ירצה להפעילו. אך לעניות דעתי, התנועה למען אובמה אינה סתם כלי שיוכל להזדקק לו לפי רצונו. מדבור בישות חברתי חיה ונושמת.
אובמה העיר בצדק שההצלחה בבחירות אינה העיקר. אך מהו מניין הכוחות שלו שיוכל אובמה להביא עמו לוושינגטון? יש לו תומכים בקרב מפלגתו אך רובם כפופים למנגנון הביורוקראטי של המפלגה שיש לה סדר יום ואינטרסים משלה. יש לו תמיכה ניכרת בממסד של עולם העסקים ושל אקדמיה. אך שוב, לאנשים האלה יש סדר יום ואינטרסים משלהם. המסקנה היא שאם לאובמה סדר יום לוחם וחד משמעי יוכל לסמוך אך ורק על התנועה העממית הזאת. אבל יוכל לסמוך על התנועה הזאת רק אם ישכיל להאזין לדברה ולטפח דו-שיח רצוף ואמיתי עם אלה שעמלו למען בחירתו. קיומו של דיאלוג זה או היעדרו ילמדו אותנו לאן פניו של אובמה מועדות.
בשלב מוקדם זה, ממשיכה התנועה העממית לחגוג, אך מעל להמולה שומעים כבר צעדיה של הפוליטיקה הישנה: מינויים בקרב אנשי קלינטון הימיניים, התייעצויות אינטנסיביות דווקא עם הסלטה והשמנה של עולם הפיננסי ועם בחירי הכלכלנים, הצהרות בנושא מדיניות חוץ שמתבססים על מדיניות בוש שנועדו ככל הנראה להרגיע מבקרים פוטנציאליים מקרב הממסד הצבאי ומגנון מדיניות החוץ. כל יום שעובר מבלי סימן של תנועה עממית מתפתחת של ה-OUTSIDERS ליד אובמה מעורר דאגה. אם אובמה ינסה למשול "מהמרכז" ולהיות בסדר עם כולם ילך כוחו וייחלש וייהפך לקורבן של אלה שרצה בתמיכתם. אם יתמסר לייעוץ מצד הממסד הכלכלי-פיננסי שעיקר דאגתם חילוץ ההון הגדול מצרותיו יתדלדלו המשאבים שלרשותו ויצטרך ללמוד חיש מהר שיש ניגוד עניינים בין ההון הגדול מצד אחד ובין מעמד הפועלים ושכבות הביניים מהצד השני. שפל ומיתון הם צורה של עריכת מלחמה נגד העניים, מעמד הפועלים וכן, גם חלקים של מעמד הבינוני. אם הנך באמת מנהיגם אתה משיב מלחמה ואם לא תירמס על כך שנטשת את אלה שהעלו אותך לשלטון.
ניצחון סימבולי
אני שותף מלא להתלהבות על נצחונו של אובמה. אובמה נאלץ להתגבר על המכונה של הקלינטונים ולהדוף את מערכת ההשמצות מצדה של מחנה מקיין. אך, החשוב מכול, כל אדם המכיר את תפקיד הגזענות בארה"ב חש סיפוק ושמחה לרגל ניצחונו המרשים של אובמה. יחד עם זאת אסור להתעלם מכך שהשקפותיו ועמדותיו אינן חורגות ממגוון הדעות המוכרות במפלגה הדמוקראטית. נכון שהיו לו לאובמה כמה אמירות מתקדמות תוך כדי ההתנגשות עם יריביו. אך היו אצלו דוגמאות רבות של עמדות מוטעות ומסוכנות (אפגניסטן, ישראל, איראן, תוכנית ההצלה להון הגדול ועוד.) כל משקיף מתקדם מבין ש"שנוי" ו"כן, נוכל" הינם ריק מתוכן ואף מסוכנים כשלא יודעים בדיוק מהם השינויים ובעצם מה אנו נוכל לעשות.
אחדות כתחליף שטחי לאידיאלוגיה אינה רחוקה מסיסמאות ימיניות מובהקות. השיח של אובמה המתרכז, כמעט באופן בלעדי על "המעמד הבינוני" מתעלם מהמוני מהעניים וממעמד הפועלים ומבקש לטשטש את זהותם תוך כדי הטבעתם בשורות המעמד הבינוני. נכון, עלי להודות, שלחסידיו של אובמה טענה חזקה, אפילו מוחצת, כאשר הם טוענים שאובמה עשה בדיוק מה שנחוץ להיבחר. אך טענה זו היא מסוכנת אם וכאשר תהפוך להצדקה עיוורת למחדלים ולכישלונות של הנשיא אובמה מכאן ואילך. הנשיא יישפט לפי מעשיו.
מה לא השתנה
בימים אלה גוברים הסבל והמצוקה אצל השחורים בארה"ב. הרי ידוע שבתקופה של מיתון ושל שפל סובלים קודם כול העניים והשחורים הם חלק גדול מאוכלוסיית העניים. ישנם אנשים מתקדמים רבים שמתייחסים לבחירת אובמה כבואם של ימי המשיח. יש אצלם תחושה שקווי ההפרדה האחרונים הולכים ונעלמים. אך עם כול ההבנה להתרגשות לנוכח נשיא שחור בארה"ב אסור לראות בתופעה זו שינוי מהותי במצבם של השחורים בארה"ב. ישנה אשליה אצל ליברלים שבחירת נשיא שחור מבטיח רווחה והתקדמות של המוני העם האפרו-אמריקאים. קווי ההפרדה בארה"ב נמשכים בפער העצום, בחיים ובנתונים הסטטיסטיים כאחד, בין המוני השחורים ובין האוכלוסייה הלבנה.
מי בעצם ניצח את הבחירות
אובמה צדק כשהסביר להמוני התומכים שלו שהם המנצחים. יש לקוות שלא דובר במחמאה מעלמא ואמירה זו ביטאה את העובדה שאובמה חייב את הצלחתו לתנועה עממית שצמחה מן היסוד של החברה האמריקאית (GRASS ROOTS). ובכן, ההצלחה שהייתה היא ההצלחה של תנועה זו.
האם מודבר בתנועה שנוצרה באמצעות שיטות טכניות שאיננה אלא מרכיב במבצע יעיל ומוצלח מטעם ארגון הבחירות של אובמה? השבחים שמחלקים לארגון מערכת הבחירות של אובמה יותר מרומזים שזה מכשיר שנבנה מלמעלה עד למטה העומד לרשות אובמה אם ירצה להפעילו. אך לעניות דעתי, התנועה למען אובמה אינה סתם כלי שיוכל להזדקק לו לפי רצונו. מדבור בישות חברתי חיה ונושמת.
אובמה העיר בצדק שההצלחה בבחירות אינה העיקר. אך מהו מניין הכוחות שלו שיוכל אובמה להביא עמו לוושינגטון? יש לו תומכים בקרב מפלגתו אך רובם כפופים למנגנון הביורוקראטי של המפלגה שיש לה סדר יום ואינטרסים משלה. יש לו תמיכה ניכרת בממסד של עולם העסקים ושל אקדמיה. אך שוב, לאנשים האלה יש סדר יום ואינטרסים משלהם. המסקנה היא שאם לאובמה סדר יום לוחם וחד משמעי יוכל לסמוך אך ורק על התנועה העממית הזאת. אבל יוכל לסמוך על התנועה הזאת רק אם ישכיל להאזין לדברה ולטפח דו-שיח רצוף ואמיתי עם אלה שעמלו למען בחירתו. קיומו של דיאלוג זה או היעדרו ילמדו אותנו לאן פניו של אובמה מועדות.
בשלב מוקדם זה, ממשיכה התנועה העממית לחגוג, אך מעל להמולה שומעים כבר צעדיה של הפוליטיקה הישנה: מינויים בקרב אנשי קלינטון הימיניים, התייעצויות אינטנסיביות דווקא עם הסלטה והשמנה של עולם הפיננסי ועם בחירי הכלכלנים, הצהרות בנושא מדיניות חוץ שמתבססים על מדיניות בוש שנועדו ככל הנראה להרגיע מבקרים פוטנציאליים מקרב הממסד הצבאי ומגנון מדיניות החוץ. כל יום שעובר מבלי סימן של תנועה עממית מתפתחת של ה-OUTSIDERS ליד אובמה מעורר דאגה. אם אובמה ינסה למשול "מהמרכז" ולהיות בסדר עם כולם ילך כוחו וייחלש וייהפך לקורבן של אלה שרצה בתמיכתם. אם יתמסר לייעוץ מצד הממסד הכלכלי-פיננסי שעיקר דאגתם חילוץ ההון הגדול מצרותיו יתדלדלו המשאבים שלרשותו ויצטרך ללמוד חיש מהר שיש ניגוד עניינים בין ההון הגדול מצד אחד ובין מעמד הפועלים ושכבות הביניים מהצד השני. שפל ומיתון הם צורה של עריכת מלחמה נגד העניים, מעמד הפועלים וכן, גם חלקים של מעמד הבינוני. אם הנך באמת מנהיגם אתה משיב מלחמה ואם לא תירמס על כך שנטשת את אלה שהעלו אותך לשלטון.
יום שלישי, 28 באוקטובר 2008
על הקומוניסטים בוונצואלה, על הפנתרים בירושלים ועל התקפה נלוזה נגד מחנה השלום
האוונגרד של האוונגרד
הפרטים ברורים. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה החליטה להריץ מועמדים משלה בשש מתוך עשרים ושניים מחוזות כנגד מעומדים מטעם מפלגתו של הוגו צ'אבס, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה.
ביוני 2007 יזם צ'אבס הקמת מפלגה מורכבת מהגורמים התומכים במהפכה הבוליבריאנית. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה (מק"ו) הוזמנה אף היא להצטרף אך דחתה את הפנייה והחליטה לשמור על מסגרת נפרדת ועצמאית.
לאחרונה יצא צ'אבס בהתקפה חריפה נגד מק"ו והאשים אותה בפלגנות על כך שהיא מעמידה בבחירות המתקרבות מועמדים משלה נגד מועמדים של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. המק"ו ענתה שהיא פועלת תוך מחויבותה למהפכה והאשימה את צ'אווס בסגנון סטליניסטי.
קשה להשתחרר מהרושם שהקומוניסטים בוונצואלה מתעלמים מתפקידו של צ'אבס כמנהיג ונצואלה במאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות עמי אמריקה הלטינית. הקומוניסטים הוזמנו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בוונצואלה של צ'אבס וסביר להניח שיכלו להוות השפעה חשובה וחיובית כחברים נאמנים של המסגרת החדשה. עכשיו בחרו הקומוניסטים להתעמת עם צ'אבס בזירה האלקטוראלית בשעה רגישה זו. לשם מה?
לא סביר לחשוב שהקומוניסטים יכולים לצבור כוח והשפעה מול צ'אבס ותוך כדי פגיעה במעמדו וביוקרתו. ככל שניתן להבין לפי המידע שבידינו, נראית אסטרטגיה זו של הקומוניסטים בוונצואלה דוגמה נוספת ומצערת של כיתתיות לשמה.
פרשה עגומה
רשימת הפנתרים לא הצליחה לגייס את הסכומים הניכרים הנחוצים להגיש רשימה למועצת עיריית ירושלים. אני סבור שעובדה מצערת זו לא תשתיק את קולו האמיץ של איילה סבאג שעמדה במרכז ההתארגנות. אישה לוחמת זו עשתה הרבה למען העניים וחסרי דיור בעירנו. יש לקוות שלא תתייאש מהמכשולים שנערמו בדרך הרשימה.
לדאבון הלב, מק"י-חד"ש בירושלים שהיו אמורים להשתלב יפה במאבק על הצלחת רשימתם של הפנתרים השחורים לא באה לעזרת הרשימה. במשך זמן רב אפילו התלבטו במק"י-חד"ש אם לתמוך ברשימה.
לקראת תחילת אוקטובר נעשה יותר ויותר ברור שיתכן ולא יצליחו הפנתרים לאסוף את הסכום הניכר של 23,000 ₪ הדרוש להגשת הרשימה. עלתה הצעה שהפנתרים ירוצו כרשימת בת של חד"ש ובתור כזאת תהיה פטורה מהפקדת הסכום הגדול שלא יכלו לגייס.
כמיטב הבנתי תמכו חברי מק"י-חד"ש בירושלים בהסדר כזה. אך ההצעה לא נתקבלה על דעת המוסדות המרכזיים של חד"ש או שהיא "נתקעה" בתהליכים משרדיים. בכל מקרה לא התמודדה חד"ש באתגר של בניית השותפות עם הפנתרים. וחבל.
תקופה קשה
זאת תקופה מאד קשה לתנועת השלום בישראל. זאת גם תקופה מאד קשה לתנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ואין ספק שיש קשר בין הקשיים של מחנה השלום ובין המצוקה של הפלסטינים. הערכה זו אינה פוגעת בצדקת המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית ואינה גורעת מהגבורה ומהאצילות של מחנה השלום בישראל. נחזור, מן הסתם, לדון בנושא כאוב זה בהזדמנות אחרת. בינתיים קיבל מחנה השלום מכה מתחת לחגורה.
דווקא בשעה זו המחייבת ריסון ושיקול דעת "זכה" מחנה השלום בישראל להתקפה, שדומה יותר מכל דבר אחר למכה מתחת לחגורה. מקור ההתקפה הנו עומר ברגותי, פעיל מרכזי בתנועה לקידום חרם וסנקציות אקדמאיים ותרבותיים נגד מוסדות ישראלים. בקטע המצוטט בהמשך מבקש ברגותי להתווכח עם אלה הטוענים שפרויקט החרם עלול לפגוע בתנועת השלום בישראל. בעיה זו אינה מדאיגה אותו כיוון שאין תנועת שלום בישראל....
באנגלית:
What Israeli peace *movement*? There is no such creature. The so-called peace groups in Israel largely work to improve Israeli oppression against the Palestinians, rather than eliminate it, with their chief objective being the guarantee of Israel's future as a "Jewish" -- i.e. exclusivist -- State. The most radical Israeli "Zionist-left" groups are still Zionist, adhering to the racist principles of Zionism that view the indigenous Palestinians as lesser humans that are an obstacle or a "demographic threat" to be dealt with. Specifically, they are opposed to the UN-sanctioned rights of the Palestinian refugees, ethnically cleansed during the Nakba and ever since,to return to their homes and lands, simply because they are the "wrong" type. These groups also oppose ending the unique form of apartheid that dominates the entire State of Israel, where a decades-old *system* of racial discrimination, enshrined in the law, treats "non-Jewish" citizens of the State as second-class citizens who are not entitled to all the rights that Jewish citizens enjoy. If this the Israeli "peace" movement, then no conscientious person should feel sorry about undermining it!
ובעברית:
"איזה "תנועת" שלום ישראלית? אין ייצור כזה. אלה המכונות קבוצות שלום בישראל פועלות בכלל כדי לשפר את הדיכוי הישראלי במקום לבטלו, כשמטרתן העיקרית היא הבטחת עתידה של ישראל כמדינה "יהודית", בלעדית. הקבוצות הרדיקליות ביותר של השמאל הציוני הן ציוניות, ותומכות בעקרונות הגזעניים של הציונות שרואים את הפלסטינים בני הארץ כאנשים תת אנושיים המהווים איום דמוגרפי שיש לטפל בו. הן שוללות את זכויות הפליטים הפלסטינים....הן תומכות בהמשך קיום ... האפרטהייד השולט בכל מדינת ישראל שבה שיטת הפלייה גזענית בת עשרות בשנים טבועה בחוק, ומתייחסת לאזרחים "לא יהודיים" בתור אזרחים בדרגה שנייה שאינם זכאים לזכויות המוענקות לאזרחים יהודים. אם זו תנועת "השלום" הישראלית, אזי שום אדם בעל מצפון יצטער על הפגיעה בה." *
ברגותי יכול היה לטעון שהפעילות בעד החרם היא נחוצה וצודקת אפילו אם היא כרוכה בקשיים לתנועת השלום בישראל. אך ברגותי מבקש להתלהם, ולהוקיע אויבים שמסווים את עצמם כידידים, הכול כדי להוכיח את התזה הנלוזה, השקרית והמעליבה שאין ולא קיימת תנועת שלום בישראל. חוששני שיהיו חברים שיבקשו ללמד סנגוריה על דברי ברגותי ולהוכיח שמשפט זה אינו מופרך לחלוטין ומשפט זה הוא חצי נכון. אך דבריו ברורים. ברגותי מזלזל מסיבות הידועות לו בחברים ובארגונים בארץ שהוכיחו נאמנות ומסירות לעניין השלום ולפלסטינים. הוא סבור שתפקידו להסביר שאין דבר כזה, אין תנועת שלום בישראל.
(המאמר המלא של ברגותי פורסם באנגלית באתר "אלף" ב-21 באוקטובר 2008)
הפרטים ברורים. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה החליטה להריץ מועמדים משלה בשש מתוך עשרים ושניים מחוזות כנגד מעומדים מטעם מפלגתו של הוגו צ'אבס, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה.
ביוני 2007 יזם צ'אבס הקמת מפלגה מורכבת מהגורמים התומכים במהפכה הבוליבריאנית. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה (מק"ו) הוזמנה אף היא להצטרף אך דחתה את הפנייה והחליטה לשמור על מסגרת נפרדת ועצמאית.
לאחרונה יצא צ'אבס בהתקפה חריפה נגד מק"ו והאשים אותה בפלגנות על כך שהיא מעמידה בבחירות המתקרבות מועמדים משלה נגד מועמדים של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. המק"ו ענתה שהיא פועלת תוך מחויבותה למהפכה והאשימה את צ'אווס בסגנון סטליניסטי.
קשה להשתחרר מהרושם שהקומוניסטים בוונצואלה מתעלמים מתפקידו של צ'אבס כמנהיג ונצואלה במאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות עמי אמריקה הלטינית. הקומוניסטים הוזמנו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בוונצואלה של צ'אבס וסביר להניח שיכלו להוות השפעה חשובה וחיובית כחברים נאמנים של המסגרת החדשה. עכשיו בחרו הקומוניסטים להתעמת עם צ'אבס בזירה האלקטוראלית בשעה רגישה זו. לשם מה?
לא סביר לחשוב שהקומוניסטים יכולים לצבור כוח והשפעה מול צ'אבס ותוך כדי פגיעה במעמדו וביוקרתו. ככל שניתן להבין לפי המידע שבידינו, נראית אסטרטגיה זו של הקומוניסטים בוונצואלה דוגמה נוספת ומצערת של כיתתיות לשמה.
פרשה עגומה
רשימת הפנתרים לא הצליחה לגייס את הסכומים הניכרים הנחוצים להגיש רשימה למועצת עיריית ירושלים. אני סבור שעובדה מצערת זו לא תשתיק את קולו האמיץ של איילה סבאג שעמדה במרכז ההתארגנות. אישה לוחמת זו עשתה הרבה למען העניים וחסרי דיור בעירנו. יש לקוות שלא תתייאש מהמכשולים שנערמו בדרך הרשימה.
לדאבון הלב, מק"י-חד"ש בירושלים שהיו אמורים להשתלב יפה במאבק על הצלחת רשימתם של הפנתרים השחורים לא באה לעזרת הרשימה. במשך זמן רב אפילו התלבטו במק"י-חד"ש אם לתמוך ברשימה.
לקראת תחילת אוקטובר נעשה יותר ויותר ברור שיתכן ולא יצליחו הפנתרים לאסוף את הסכום הניכר של 23,000 ₪ הדרוש להגשת הרשימה. עלתה הצעה שהפנתרים ירוצו כרשימת בת של חד"ש ובתור כזאת תהיה פטורה מהפקדת הסכום הגדול שלא יכלו לגייס.
כמיטב הבנתי תמכו חברי מק"י-חד"ש בירושלים בהסדר כזה. אך ההצעה לא נתקבלה על דעת המוסדות המרכזיים של חד"ש או שהיא "נתקעה" בתהליכים משרדיים. בכל מקרה לא התמודדה חד"ש באתגר של בניית השותפות עם הפנתרים. וחבל.
תקופה קשה
זאת תקופה מאד קשה לתנועת השלום בישראל. זאת גם תקופה מאד קשה לתנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ואין ספק שיש קשר בין הקשיים של מחנה השלום ובין המצוקה של הפלסטינים. הערכה זו אינה פוגעת בצדקת המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית ואינה גורעת מהגבורה ומהאצילות של מחנה השלום בישראל. נחזור, מן הסתם, לדון בנושא כאוב זה בהזדמנות אחרת. בינתיים קיבל מחנה השלום מכה מתחת לחגורה.
דווקא בשעה זו המחייבת ריסון ושיקול דעת "זכה" מחנה השלום בישראל להתקפה, שדומה יותר מכל דבר אחר למכה מתחת לחגורה. מקור ההתקפה הנו עומר ברגותי, פעיל מרכזי בתנועה לקידום חרם וסנקציות אקדמאיים ותרבותיים נגד מוסדות ישראלים. בקטע המצוטט בהמשך מבקש ברגותי להתווכח עם אלה הטוענים שפרויקט החרם עלול לפגוע בתנועת השלום בישראל. בעיה זו אינה מדאיגה אותו כיוון שאין תנועת שלום בישראל....
באנגלית:
What Israeli peace *movement*? There is no such creature. The so-called peace groups in Israel largely work to improve Israeli oppression against the Palestinians, rather than eliminate it, with their chief objective being the guarantee of Israel's future as a "Jewish" -- i.e. exclusivist -- State. The most radical Israeli "Zionist-left" groups are still Zionist, adhering to the racist principles of Zionism that view the indigenous Palestinians as lesser humans that are an obstacle or a "demographic threat" to be dealt with. Specifically, they are opposed to the UN-sanctioned rights of the Palestinian refugees, ethnically cleansed during the Nakba and ever since,to return to their homes and lands, simply because they are the "wrong" type. These groups also oppose ending the unique form of apartheid that dominates the entire State of Israel, where a decades-old *system* of racial discrimination, enshrined in the law, treats "non-Jewish" citizens of the State as second-class citizens who are not entitled to all the rights that Jewish citizens enjoy. If this the Israeli "peace" movement, then no conscientious person should feel sorry about undermining it!
ובעברית:
"איזה "תנועת" שלום ישראלית? אין ייצור כזה. אלה המכונות קבוצות שלום בישראל פועלות בכלל כדי לשפר את הדיכוי הישראלי במקום לבטלו, כשמטרתן העיקרית היא הבטחת עתידה של ישראל כמדינה "יהודית", בלעדית. הקבוצות הרדיקליות ביותר של השמאל הציוני הן ציוניות, ותומכות בעקרונות הגזעניים של הציונות שרואים את הפלסטינים בני הארץ כאנשים תת אנושיים המהווים איום דמוגרפי שיש לטפל בו. הן שוללות את זכויות הפליטים הפלסטינים....הן תומכות בהמשך קיום ... האפרטהייד השולט בכל מדינת ישראל שבה שיטת הפלייה גזענית בת עשרות בשנים טבועה בחוק, ומתייחסת לאזרחים "לא יהודיים" בתור אזרחים בדרגה שנייה שאינם זכאים לזכויות המוענקות לאזרחים יהודים. אם זו תנועת "השלום" הישראלית, אזי שום אדם בעל מצפון יצטער על הפגיעה בה." *
ברגותי יכול היה לטעון שהפעילות בעד החרם היא נחוצה וצודקת אפילו אם היא כרוכה בקשיים לתנועת השלום בישראל. אך ברגותי מבקש להתלהם, ולהוקיע אויבים שמסווים את עצמם כידידים, הכול כדי להוכיח את התזה הנלוזה, השקרית והמעליבה שאין ולא קיימת תנועת שלום בישראל. חוששני שיהיו חברים שיבקשו ללמד סנגוריה על דברי ברגותי ולהוכיח שמשפט זה אינו מופרך לחלוטין ומשפט זה הוא חצי נכון. אך דבריו ברורים. ברגותי מזלזל מסיבות הידועות לו בחברים ובארגונים בארץ שהוכיחו נאמנות ומסירות לעניין השלום ולפלסטינים. הוא סבור שתפקידו להסביר שאין דבר כזה, אין תנועת שלום בישראל.
(המאמר המלא של ברגותי פורסם באנגלית באתר "אלף" ב-21 באוקטובר 2008)
יום שישי, 17 באוקטובר 2008
דברים בשם אומרם
פיליפ סטיבנס, כתב בכיר בפיננשל טיימס הלונדוני, 9 באוקטובר 2008
"ההכרה המלאה של המשמעויות הגיאו-פוליטיות תכאב כפי שיכאב תשלום מחיר ההשתוללות בבית. הואץ מאד הסחף בסמכות המוסרית שהחל במלחמת עיראק. החייבים במערב כבר אינם יכולים לצפות שאלה שהעניקו להם אשראי ימשיכו להאזין להרצאותיהם. יש כאן לקח עמוק. העתקת העוצמה הכלכלית הבינלאומית מזרחה הוא נושא שכיח בשיח הפוליטי. במערב כמעט כולם מדברים בפליאה על עליית סין, על הופעת הודו כגורם גיאו-פוליטי, על התפקידים המתרחבים של ברזיל ושל דרום אפריקה ביחסים הבינלאומיים.
[המדינות העשירות...יכולות להסכים לשותפות, אך בטוחות שיוכלו לקבוע את תנאי השותפות...]
בשעה שהדיפלומטים האמריקאיים והאירופיים מדברים על כך שהמעצמות העולות יהפכו לשותפים אחראיים במערכת הבינלאומית, כוונתן היא שאין לאפשר לסין,להודו והאחרות לערער על הסדרים והנורמות הקיימים".
הצהרה מטעם שני כלכלנים מתקדמים בארה"ב: דין בייקר ומרק וייסברוט
"אין זה מפתיע כי הממשלות במערב מקדישות את מיטב מרצן ומשאביהן לאישוש המוסדות הפיננסיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. אך הפרשנים המתקדמים מדגישים את חשיבותו של סיוע מוקדם ומסיבי לכלכלה הממשית שפירושו: "חבילת תמריצים פיננסיים שנועדה להבראת המשק חייבת לכלול מרכיב חיוני נוסף. החבילה בארה"ב צריכה לכלול 300 עד 400 מיליארד דולר (2.0 – 2.7 אחוזים מן התל"ג). התמריץ נחוץ כדי לאזן את הצניחה החריפה בצריכה עקב הפסדים של כ- 5 טריליון דולר בערך בתי מגורים.
חבילת התמריצים נועדה להגביר את הביקוש. ניתן לבצע זאת בארה"ב בצורה טובה באמצעות סיוע למדינות המקומיות ולערים, הארכת משך הסיוע למובטלים, החזרי מסים למיעוטי הכנסה, החשת ההוצאות לחידוש התשתיות ותמיכה בחיסכון באנרגיה בבתים ובעסקים. לשם הקטנת הגירעון המסחרי חשוב שהדולר ייחלש ביחס למטבעות אחרים.
יתכן שיהיה צורך בהוצאות נוספות כדי לחדש את הפעילות הכלכלית הרגילה. הממשל המרכזי חייב לגלות נכונות להוציא כל סכום שנחוץ למשק כדי שימשיך לייצר מקומות עבודה".
ג'וזף סטיגליץ ב- VANITY FAIR , אוקטובר2008
"כאשר כלכלת ארה"ב צונחת, מתווכחים המומחים אם מדובר במשבר בצורת V (חריף אך קצר) או בצורת U ( משבר ממושך יותר, אך גם מתון יותר). ככל הנראה, אנחנו צריכים כיום לצייר את הצניחה הכלכלית בצורת L. כלומר, המשק יצנח לנקודת שפל מאד נמוכה ועלול להישאר במצב זה במשך תקופה ארוכה."
קרל מרקס, קפיטל, כרך שלישי, עמ' 431 - 432 (בתרגום לאנגלית, 1959)
שיטת האשראי מופיעה כמנוף העיקרי של ייצור-יתר וספקולציית-יתר במסחר אך ורק משום שתהליך השעתוק, הגמיש מטבעו, נמתח בשיטה זו אל גבולותיו הקיצוניים ביותר. מתיחה זו מתרחשת משום שחלק גדול מההון החברתי מנוהל בידי אנשים שאינם בעליו. לכן, הם מתמודדים עם הדברים באופן שונה למדי מן הבעלים, השוקל בחיל ורעדה את מגבלות הונו הפרטי כאשר הוא מנהל אותו בעצמו.
כל זאת אינה אלא הוכחה לכך שהתרחבותו העצמית של ההון, על בסיס טבעו הפרדוקסלי של הייצור הקפיטליסטי, מאפשרת התפתחות חופשית באמת רק עד נקודה מסוימת. בנקודה זו היא הופכת למכשול ולמגבלה בפני הייצור, מכשול שאותו עוברת שיטת האשראי שוב ושוב. מכאן ששיטת האשראי מזרזת את ההתפתחות החומרית של הכוחות היצרניים ואת הקמתו של שוק עולמי. משימתה ההיסטורית של שיטת הייצור הקפיטליסטית היא לכונן את יסודותיו של אופן הייצור החדש הזה עד למידה מסוימת של שלמות. בה בעת, האשראי מזרז את התפרצויותיה האלימות של סתירה זו – המשברים - ולפיכך את יסודות התפוררותו של אופן הייצור הישן.
שני המאפיינים המהותיים של שיטת האשראי הם, מצד אחד לפתח את התמריץ לייצור הקפיטליסטי כלומר, את ההתעשרות באמצעות ניצול עבודתם של אחרים, לצורתו הטהורה ועצומת-הממדים ביותר, כמשחק של מזל והונאה, ולצמצם עוד ועוד את מספר המעטים המנצלים את העושר החברתי; ומצד שני, לכונן את דרך המעבר לאופן ייצור חדש. טבע דו-משמעי זה הוא שמעניק לדובריו הבולטים ביותר של האשראי, מאז לוֹ ועד איסאק פֵּרֵייר, תערובת מזג חביבה של חצי רמאים, חצי נביאים.
ומשהו משלי: מינוף - פירוש ראובן קמינר
ניסיתי להסביר לחבר את המושג "מינוף" כלומר LEVERAGE. שרי אריסון ביקשה לרכוש את בנק הפועלים, אך לא רצתה או לא יכלה לבצע את הרכישה בכספה שלה. הלכה אצל בנק לאומי וביקשה הלוואה לרכישת בנק הפועלים. ביקש בל"ל ביטחונות. אריסון עמדה בתנאי זה באמצעות שיעבוד נכסיו ומניותיו של בנק הפועלים.
בצורה זו יכול גורם פיננסי להיכנס להתחייבויות הגדולות פי כמה וכמה מהונו ומרכושו. אומרים שערב המשבר עמד ממוצע ההתחייבויות של גורמים פיננסיים בארה"ב על יחס של 30 ל-1. כל עוד הרווחים מההשקעות השונות עולים על ההפסדים, לא קורה שום דבר, פרט להצטברות של רווחים אדירים לבנקים. אך כאשר ההפסדים גדלים, מלאים הממשל את הבנקים. לזה קוראים משטר של הפרטת הרווחים ו"הלאמת" ההפסדים.
"ההכרה המלאה של המשמעויות הגיאו-פוליטיות תכאב כפי שיכאב תשלום מחיר ההשתוללות בבית. הואץ מאד הסחף בסמכות המוסרית שהחל במלחמת עיראק. החייבים במערב כבר אינם יכולים לצפות שאלה שהעניקו להם אשראי ימשיכו להאזין להרצאותיהם. יש כאן לקח עמוק. העתקת העוצמה הכלכלית הבינלאומית מזרחה הוא נושא שכיח בשיח הפוליטי. במערב כמעט כולם מדברים בפליאה על עליית סין, על הופעת הודו כגורם גיאו-פוליטי, על התפקידים המתרחבים של ברזיל ושל דרום אפריקה ביחסים הבינלאומיים.
[המדינות העשירות...יכולות להסכים לשותפות, אך בטוחות שיוכלו לקבוע את תנאי השותפות...]
בשעה שהדיפלומטים האמריקאיים והאירופיים מדברים על כך שהמעצמות העולות יהפכו לשותפים אחראיים במערכת הבינלאומית, כוונתן היא שאין לאפשר לסין,להודו והאחרות לערער על הסדרים והנורמות הקיימים".
הצהרה מטעם שני כלכלנים מתקדמים בארה"ב: דין בייקר ומרק וייסברוט
"אין זה מפתיע כי הממשלות במערב מקדישות את מיטב מרצן ומשאביהן לאישוש המוסדות הפיננסיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. אך הפרשנים המתקדמים מדגישים את חשיבותו של סיוע מוקדם ומסיבי לכלכלה הממשית שפירושו: "חבילת תמריצים פיננסיים שנועדה להבראת המשק חייבת לכלול מרכיב חיוני נוסף. החבילה בארה"ב צריכה לכלול 300 עד 400 מיליארד דולר (2.0 – 2.7 אחוזים מן התל"ג). התמריץ נחוץ כדי לאזן את הצניחה החריפה בצריכה עקב הפסדים של כ- 5 טריליון דולר בערך בתי מגורים.
חבילת התמריצים נועדה להגביר את הביקוש. ניתן לבצע זאת בארה"ב בצורה טובה באמצעות סיוע למדינות המקומיות ולערים, הארכת משך הסיוע למובטלים, החזרי מסים למיעוטי הכנסה, החשת ההוצאות לחידוש התשתיות ותמיכה בחיסכון באנרגיה בבתים ובעסקים. לשם הקטנת הגירעון המסחרי חשוב שהדולר ייחלש ביחס למטבעות אחרים.
יתכן שיהיה צורך בהוצאות נוספות כדי לחדש את הפעילות הכלכלית הרגילה. הממשל המרכזי חייב לגלות נכונות להוציא כל סכום שנחוץ למשק כדי שימשיך לייצר מקומות עבודה".
ג'וזף סטיגליץ ב- VANITY FAIR , אוקטובר2008
"כאשר כלכלת ארה"ב צונחת, מתווכחים המומחים אם מדובר במשבר בצורת V (חריף אך קצר) או בצורת U ( משבר ממושך יותר, אך גם מתון יותר). ככל הנראה, אנחנו צריכים כיום לצייר את הצניחה הכלכלית בצורת L. כלומר, המשק יצנח לנקודת שפל מאד נמוכה ועלול להישאר במצב זה במשך תקופה ארוכה."
קרל מרקס, קפיטל, כרך שלישי, עמ' 431 - 432 (בתרגום לאנגלית, 1959)
שיטת האשראי מופיעה כמנוף העיקרי של ייצור-יתר וספקולציית-יתר במסחר אך ורק משום שתהליך השעתוק, הגמיש מטבעו, נמתח בשיטה זו אל גבולותיו הקיצוניים ביותר. מתיחה זו מתרחשת משום שחלק גדול מההון החברתי מנוהל בידי אנשים שאינם בעליו. לכן, הם מתמודדים עם הדברים באופן שונה למדי מן הבעלים, השוקל בחיל ורעדה את מגבלות הונו הפרטי כאשר הוא מנהל אותו בעצמו.
כל זאת אינה אלא הוכחה לכך שהתרחבותו העצמית של ההון, על בסיס טבעו הפרדוקסלי של הייצור הקפיטליסטי, מאפשרת התפתחות חופשית באמת רק עד נקודה מסוימת. בנקודה זו היא הופכת למכשול ולמגבלה בפני הייצור, מכשול שאותו עוברת שיטת האשראי שוב ושוב. מכאן ששיטת האשראי מזרזת את ההתפתחות החומרית של הכוחות היצרניים ואת הקמתו של שוק עולמי. משימתה ההיסטורית של שיטת הייצור הקפיטליסטית היא לכונן את יסודותיו של אופן הייצור החדש הזה עד למידה מסוימת של שלמות. בה בעת, האשראי מזרז את התפרצויותיה האלימות של סתירה זו – המשברים - ולפיכך את יסודות התפוררותו של אופן הייצור הישן.
שני המאפיינים המהותיים של שיטת האשראי הם, מצד אחד לפתח את התמריץ לייצור הקפיטליסטי כלומר, את ההתעשרות באמצעות ניצול עבודתם של אחרים, לצורתו הטהורה ועצומת-הממדים ביותר, כמשחק של מזל והונאה, ולצמצם עוד ועוד את מספר המעטים המנצלים את העושר החברתי; ומצד שני, לכונן את דרך המעבר לאופן ייצור חדש. טבע דו-משמעי זה הוא שמעניק לדובריו הבולטים ביותר של האשראי, מאז לוֹ ועד איסאק פֵּרֵייר, תערובת מזג חביבה של חצי רמאים, חצי נביאים.
ומשהו משלי: מינוף - פירוש ראובן קמינר
ניסיתי להסביר לחבר את המושג "מינוף" כלומר LEVERAGE. שרי אריסון ביקשה לרכוש את בנק הפועלים, אך לא רצתה או לא יכלה לבצע את הרכישה בכספה שלה. הלכה אצל בנק לאומי וביקשה הלוואה לרכישת בנק הפועלים. ביקש בל"ל ביטחונות. אריסון עמדה בתנאי זה באמצעות שיעבוד נכסיו ומניותיו של בנק הפועלים.
בצורה זו יכול גורם פיננסי להיכנס להתחייבויות הגדולות פי כמה וכמה מהונו ומרכושו. אומרים שערב המשבר עמד ממוצע ההתחייבויות של גורמים פיננסיים בארה"ב על יחס של 30 ל-1. כל עוד הרווחים מההשקעות השונות עולים על ההפסדים, לא קורה שום דבר, פרט להצטברות של רווחים אדירים לבנקים. אך כאשר ההפסדים גדלים, מלאים הממשל את הבנקים. לזה קוראים משטר של הפרטת הרווחים ו"הלאמת" ההפסדים.
יום ראשון, 12 באוקטובר 2008
הערות על המצב
דיון בגדה השמאלית על המשבר הכלכלי
מטרתו של "בוקר העיון" שהתקיים ביוזמת מערכת האתר "הגדה השמאלית" בתל אביב ב-3 לאוקטובר הייתה צנועה. היה ברור לעורכי האתר שמוקדם לנסות לסכם סיכומים ממצים בנוגע למשבר הכלכלי החריף של הקפיטליזם הפוקד את ארה"ב (ואת שאר העולם, בהמשך). היינו מוכנים להסתפק במטרה צנועה אך חשובה. ביקשנו ליצור במה למחשבה שמאלית רדיקלית לגבי המשבר.
אמנם היו כמה חברים בקהל המגוון שביקשו מהפאנליסטים לתת תשובות ברורות לגבי השאלות הקיומיות של הקפיטליזם - אך מוקדם לכך. לי נדמה שאנשי שמאל רציניים בחו"ל, סוציאליסטים לכל דבר, מקדישים בשלב זה את עיקר מאמציהם להסביר את הסיבות המיידיות למשבר ולהצגת תוכנית פעולה מול תוכנית החילוץ של הממשל על מנת לעורר את דעת הקהל ולציידו בנימוקים נגד מדיניות "האין ברירה" של בוש וחבריו.
יש שני אינדיקטורים לכך שמדובר בשלב מוקדם: ראשון, המשבר בעצמו נמצא רק בראשיתו. תוכנית החילוץ לא תוכל להרגיע את המשק ולמנוע את התדרדרותו לשפל. הפרשנים אינם החולקים על כך שיהיה משבר בכלכלה הממשית – באבטלה, בפשיטות רגל וכו'. יש כאלה שמדברים על שפל של שנה וחצי ויש כלאה שמדברים על תקופה ארוכה יותר. לכן עדיין מוקדם לקבוע את עומקו והיקפו של המשבר.
כמו כן אנו זקוקים לכלים תיאורטיים נוספים ומעודכנים כדי לעמוד על ההיבטים החדשים של המשבר. סביר שיתהוו יחסי גומלין בינלאומיים וחברתיים-לאומיים חדשים. בעוד שאי אפשר לנתח את הדברים "בלי מרקס" "ובלי לנין" , אי אפשר גם להסתפק בנאמר על ידי מרקס או לנין. עלינו לעקוב אחרי פיתוחה של תיאוריה כלכלית מודרנית המשולבת באסטרטגיה של המאבק לסוציאליזם במאה ה-21.
קשה להיות איש שמאל בתל אביב
היותי ירושלמי אינו פוטר אותי מדילמה בלתי נעימה בהחלט. כמובן, אילו הייתי תל אביבי, יכולתי להצביע ברצון לדב חנין כמועמד רצוי ביותר לראשות העיר. אך מסתבר שישנן שתי רשימות למועצת העיר הראויות לתמיכה של השמאל: "עיר לכולנו" ורשימת "יאפא". אינני יכול לעמד כאן על השתלשלות הדברים שהביאה למצב זה, אך התופעה היא מדאיגה מהרבה בחינות ואין לעבור עליה לסדר היום.
נאמר לציבור שפעילי שתי הרשימות מכבדים אחד את השני וכולם תומכים בדב חנין לראש העיר. אך כפל הרשימות, כלומר הרצת שתי רשימות, הוא פתרון בעייתי, בעייתי מאד. עד כאן, הייתה ההליכה המאוחדת של יהודים וערבים במאבק ברחוב ובבחירות שאלה עקרונית ולא שאלה של נוחיות.
מדאיג במיוחד הוא העדר דיון על המשמעות הרחבה של התופעה. "הפטנט" של ההליכה נפרדת אינה המצאה של הימים האלה. הצעות אלה הוצעו ונדחו המון פעמים בעבר. הקשיים הכרוכים בהליכה משותפת ברורים מאליהם. קשה לפנות בשעה של קיום סכסוך לקהלים נפרדים כשכל אחד מהם שייך למסגרת לאומית נפרדת. אך בעבר הנהגת מק"י והנהגת חד"ש שללו באופן עקבי את נטישת עקרון האחדות.
מטרתו של "בוקר העיון" שהתקיים ביוזמת מערכת האתר "הגדה השמאלית" בתל אביב ב-3 לאוקטובר הייתה צנועה. היה ברור לעורכי האתר שמוקדם לנסות לסכם סיכומים ממצים בנוגע למשבר הכלכלי החריף של הקפיטליזם הפוקד את ארה"ב (ואת שאר העולם, בהמשך). היינו מוכנים להסתפק במטרה צנועה אך חשובה. ביקשנו ליצור במה למחשבה שמאלית רדיקלית לגבי המשבר.
אמנם היו כמה חברים בקהל המגוון שביקשו מהפאנליסטים לתת תשובות ברורות לגבי השאלות הקיומיות של הקפיטליזם - אך מוקדם לכך. לי נדמה שאנשי שמאל רציניים בחו"ל, סוציאליסטים לכל דבר, מקדישים בשלב זה את עיקר מאמציהם להסביר את הסיבות המיידיות למשבר ולהצגת תוכנית פעולה מול תוכנית החילוץ של הממשל על מנת לעורר את דעת הקהל ולציידו בנימוקים נגד מדיניות "האין ברירה" של בוש וחבריו.
יש שני אינדיקטורים לכך שמדובר בשלב מוקדם: ראשון, המשבר בעצמו נמצא רק בראשיתו. תוכנית החילוץ לא תוכל להרגיע את המשק ולמנוע את התדרדרותו לשפל. הפרשנים אינם החולקים על כך שיהיה משבר בכלכלה הממשית – באבטלה, בפשיטות רגל וכו'. יש כאלה שמדברים על שפל של שנה וחצי ויש כלאה שמדברים על תקופה ארוכה יותר. לכן עדיין מוקדם לקבוע את עומקו והיקפו של המשבר.
כמו כן אנו זקוקים לכלים תיאורטיים נוספים ומעודכנים כדי לעמוד על ההיבטים החדשים של המשבר. סביר שיתהוו יחסי גומלין בינלאומיים וחברתיים-לאומיים חדשים. בעוד שאי אפשר לנתח את הדברים "בלי מרקס" "ובלי לנין" , אי אפשר גם להסתפק בנאמר על ידי מרקס או לנין. עלינו לעקוב אחרי פיתוחה של תיאוריה כלכלית מודרנית המשולבת באסטרטגיה של המאבק לסוציאליזם במאה ה-21.
קשה להיות איש שמאל בתל אביב
היותי ירושלמי אינו פוטר אותי מדילמה בלתי נעימה בהחלט. כמובן, אילו הייתי תל אביבי, יכולתי להצביע ברצון לדב חנין כמועמד רצוי ביותר לראשות העיר. אך מסתבר שישנן שתי רשימות למועצת העיר הראויות לתמיכה של השמאל: "עיר לכולנו" ורשימת "יאפא". אינני יכול לעמד כאן על השתלשלות הדברים שהביאה למצב זה, אך התופעה היא מדאיגה מהרבה בחינות ואין לעבור עליה לסדר היום.
נאמר לציבור שפעילי שתי הרשימות מכבדים אחד את השני וכולם תומכים בדב חנין לראש העיר. אך כפל הרשימות, כלומר הרצת שתי רשימות, הוא פתרון בעייתי, בעייתי מאד. עד כאן, הייתה ההליכה המאוחדת של יהודים וערבים במאבק ברחוב ובבחירות שאלה עקרונית ולא שאלה של נוחיות.
מדאיג במיוחד הוא העדר דיון על המשמעות הרחבה של התופעה. "הפטנט" של ההליכה נפרדת אינה המצאה של הימים האלה. הצעות אלה הוצעו ונדחו המון פעמים בעבר. הקשיים הכרוכים בהליכה משותפת ברורים מאליהם. קשה לפנות בשעה של קיום סכסוך לקהלים נפרדים כשכל אחד מהם שייך למסגרת לאומית נפרדת. אך בעבר הנהגת מק"י והנהגת חד"ש שללו באופן עקבי את נטישת עקרון האחדות.
יום ראשון, 28 בספטמבר 2008
הערות על המשבר הנוכחי
שוד מנומס לאור היום
כל המשתתפים בישיבות החרום של בית הנבחרים בארה"ב הם בעלי נימוסים. אך התנהגותם המנומסת אינה יכולה להסוות את העובדה שמדובר בשוד לאור היום. אנשי הכלכלה של בוש, אשר מדיניותם אחראית למשבר הנוכחי, התייצבו בבית הנבחרים בתחילת השבוע ודרשו לקבל לאלתר שבע מאות מיליארד דולר (!) עד סוף השבוע! הם איימו שאם נציגי העם האמריקאי לא יואילו בטובם למסור לידיהם את השלל בהקדם, צפויה קטסטרופה כלכלית איומה ונבחרי העם, ולא ממשלת בוש, הם שיישאו באחריות לתוצאות הקטלניות.
בספרה "תאוריית ההלם" תיארה הסופרת והחוקרת נעמי קליין את דרכי פעולתו של הניאו-ליברליזם. מתברר שהדרך היעילה לגרום לשינויים קיצוניים שההון הגדול מעוניין בהם, היא על ידי יצירת סידרה של זעזועים והפחדות. כשהפחד שולט יכולים הכלכלנים הניאו-ליברלים להופיע עם תוכניותיהם בתפקיד כוחות ההצלה.
הקפיטליזם אינו יכול לשמש מופת
המערב המתבסס על עליונותו הטכנולוגית ועל רמת צרכנות גבוהה, הצליח לא רע בקרב על לב הצבור ועל תודעתו. ידוע שהתמוטטות "הסוציאליזם הממשי" הכריעה, לפי שעה, את הכף, אף שרוב תושבי העולם השני והשלישי לא התלהבו מעולם מן הקפיטליזם הנוצץ. ארה"ב היא עדיין מדינה עשירה ורבת עוצמה, אך שיטתה הכלכלית כבר אינה משמשת דוגמה או מופת.
האזינו האזינו
האזינו לברננקי ולפולסון המסבירים שאסור לאפשר לשוק החופשי לקבוע את ערכם של ניירות ערך שמבוססים על משכנתאות פגומות. הממשל האמריקאי ירכוש את ניירות הערך המורעלים האלה. אין מי שיודע איך ייקבע מחירן של ניירות הזבל או מי יקבע אותו. המחיר חייב להיות גבוה ממחיר השוק, מערכן הריאלי. אם לא, הבנקים לא ימכרו אותם. ומאחר שאין לסמוך על השוק בקביעת המחיר, יקימו מנגנון מיוחד. בסופו של דבר, יש מקום לחשש שהמחיר ייקבע בידי נערי האוצר ופקידי הבנק המרכזי. אלוהי השוק החופשי – אייכם? נערי האוצר יקבלו טריליון דולר למשחקים כיוון שהם יותר חכמים מהשוק.
אשראי – ישר לזקוקים לו
המטרה המוצהרת של תוכנית ההצלה היא לחזק את בסיס ההון של חברות ההון הגדולות, כדי שחברות אלו יזרימו אשראי למשק הממשי. האזרחים זקוקים באמת לאשראי, אך ההיגיון הפשוט אומר שמוטב שמוסדות פדראליים מיוחדים יתנו את האשראי. זה הגיוני יותר והגון יותר מאשר להזרים את כספי הציבור למוסדות מושחתים וכושלים.
אסור להיכנע לאיומי הבנקים
יועצי בוש מסתייגים מהדרישה להלאמת חלק מן החברות הפיננסיות הגדולות שעתידות להינצל על ידי תוכנית ההצלה. הם טוענים שאם הבנקים ישלמו תמורת תוכנית ההצלה במניותיהן או בהתחייבויות אחרות, יתחילו בעלי החברות למכור את מניותיהם. ואם הבנקים לא יוכלו לתת אשראי בגלל התרוששותם – חזרנו למשבצת הראשונה – הקפאת האשראי. כלומר, הבנקים דורשים 700 מיליארד דולר ללא ערבויות כלשהן. אך אם אין ערבויות מה בעצם מונע מהבנקים לקבל תמורה יפה עבור הזבל בקופתם ולברוח בשיטת: TAKE THE MONEY AND RUN.
מי ישלם?
זה זמן רב, עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי, נמצאת ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של האימפריה האמריקאית בתהליך של היחלשות. כעת, תתחזק באופן בלתי נמנע, מגמה כלל עולמית של היחלשות התלות בארה"ב. עצמאות 'כפויה' זו תאתגר ארצות ומנהיגים אחרים, ותחייב למצוא דרכים חדשות לשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. אך קרוב לוודאי שהחוגים השליטים בעולם הקפיטליסטי ינסו לפצות את עצמם, בגין הפסדיהם בזירה הפיננסית בארה"ב, על ידי הורדת רמת החיים של הפועלים ושל שכבות הביניים בארצותיהם. מעמד הפועלים במערב המפותח, שנראה כאילו השלים עם המשטר הבינלאומי הכלכלי והחברתי הקיים, יידרש ליוזמות חדשות כדי להגן על האינטרסים שלו.
קדימה, אוו
בגיליון 25 בספטמבר 2008 של ההרלד טריביון הבינלאומי מופיעות תמונותיהם של תשעה מנהיגים שמבקרים בארה"ב לרגל העצרת הכללית של האו"ם. הצילום האהוב עלי הוא של נשיא בוליביה, אוו מוראלס, שהצהיר: "יש התקוממות נגד מודל כלכלי, נגד השיטה הקפיטליסטית שהיא האויב הגרוע ביותר של האנושות." יפה אמרת, אוו.
כל המשתתפים בישיבות החרום של בית הנבחרים בארה"ב הם בעלי נימוסים. אך התנהגותם המנומסת אינה יכולה להסוות את העובדה שמדובר בשוד לאור היום. אנשי הכלכלה של בוש, אשר מדיניותם אחראית למשבר הנוכחי, התייצבו בבית הנבחרים בתחילת השבוע ודרשו לקבל לאלתר שבע מאות מיליארד דולר (!) עד סוף השבוע! הם איימו שאם נציגי העם האמריקאי לא יואילו בטובם למסור לידיהם את השלל בהקדם, צפויה קטסטרופה כלכלית איומה ונבחרי העם, ולא ממשלת בוש, הם שיישאו באחריות לתוצאות הקטלניות.
בספרה "תאוריית ההלם" תיארה הסופרת והחוקרת נעמי קליין את דרכי פעולתו של הניאו-ליברליזם. מתברר שהדרך היעילה לגרום לשינויים קיצוניים שההון הגדול מעוניין בהם, היא על ידי יצירת סידרה של זעזועים והפחדות. כשהפחד שולט יכולים הכלכלנים הניאו-ליברלים להופיע עם תוכניותיהם בתפקיד כוחות ההצלה.
הקפיטליזם אינו יכול לשמש מופת
המערב המתבסס על עליונותו הטכנולוגית ועל רמת צרכנות גבוהה, הצליח לא רע בקרב על לב הצבור ועל תודעתו. ידוע שהתמוטטות "הסוציאליזם הממשי" הכריעה, לפי שעה, את הכף, אף שרוב תושבי העולם השני והשלישי לא התלהבו מעולם מן הקפיטליזם הנוצץ. ארה"ב היא עדיין מדינה עשירה ורבת עוצמה, אך שיטתה הכלכלית כבר אינה משמשת דוגמה או מופת.
האזינו האזינו
האזינו לברננקי ולפולסון המסבירים שאסור לאפשר לשוק החופשי לקבוע את ערכם של ניירות ערך שמבוססים על משכנתאות פגומות. הממשל האמריקאי ירכוש את ניירות הערך המורעלים האלה. אין מי שיודע איך ייקבע מחירן של ניירות הזבל או מי יקבע אותו. המחיר חייב להיות גבוה ממחיר השוק, מערכן הריאלי. אם לא, הבנקים לא ימכרו אותם. ומאחר שאין לסמוך על השוק בקביעת המחיר, יקימו מנגנון מיוחד. בסופו של דבר, יש מקום לחשש שהמחיר ייקבע בידי נערי האוצר ופקידי הבנק המרכזי. אלוהי השוק החופשי – אייכם? נערי האוצר יקבלו טריליון דולר למשחקים כיוון שהם יותר חכמים מהשוק.
אשראי – ישר לזקוקים לו
המטרה המוצהרת של תוכנית ההצלה היא לחזק את בסיס ההון של חברות ההון הגדולות, כדי שחברות אלו יזרימו אשראי למשק הממשי. האזרחים זקוקים באמת לאשראי, אך ההיגיון הפשוט אומר שמוטב שמוסדות פדראליים מיוחדים יתנו את האשראי. זה הגיוני יותר והגון יותר מאשר להזרים את כספי הציבור למוסדות מושחתים וכושלים.
אסור להיכנע לאיומי הבנקים
יועצי בוש מסתייגים מהדרישה להלאמת חלק מן החברות הפיננסיות הגדולות שעתידות להינצל על ידי תוכנית ההצלה. הם טוענים שאם הבנקים ישלמו תמורת תוכנית ההצלה במניותיהן או בהתחייבויות אחרות, יתחילו בעלי החברות למכור את מניותיהם. ואם הבנקים לא יוכלו לתת אשראי בגלל התרוששותם – חזרנו למשבצת הראשונה – הקפאת האשראי. כלומר, הבנקים דורשים 700 מיליארד דולר ללא ערבויות כלשהן. אך אם אין ערבויות מה בעצם מונע מהבנקים לקבל תמורה יפה עבור הזבל בקופתם ולברוח בשיטת: TAKE THE MONEY AND RUN.
מי ישלם?
זה זמן רב, עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי, נמצאת ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של האימפריה האמריקאית בתהליך של היחלשות. כעת, תתחזק באופן בלתי נמנע, מגמה כלל עולמית של היחלשות התלות בארה"ב. עצמאות 'כפויה' זו תאתגר ארצות ומנהיגים אחרים, ותחייב למצוא דרכים חדשות לשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. אך קרוב לוודאי שהחוגים השליטים בעולם הקפיטליסטי ינסו לפצות את עצמם, בגין הפסדיהם בזירה הפיננסית בארה"ב, על ידי הורדת רמת החיים של הפועלים ושל שכבות הביניים בארצותיהם. מעמד הפועלים במערב המפותח, שנראה כאילו השלים עם המשטר הבינלאומי הכלכלי והחברתי הקיים, יידרש ליוזמות חדשות כדי להגן על האינטרסים שלו.
קדימה, אוו
בגיליון 25 בספטמבר 2008 של ההרלד טריביון הבינלאומי מופיעות תמונותיהם של תשעה מנהיגים שמבקרים בארה"ב לרגל העצרת הכללית של האו"ם. הצילום האהוב עלי הוא של נשיא בוליביה, אוו מוראלס, שהצהיר: "יש התקוממות נגד מודל כלכלי, נגד השיטה הקפיטליסטית שהיא האויב הגרוע ביותר של האנושות." יפה אמרת, אוו.
יום רביעי, 6 באוגוסט 2008
לא הכל שקט בחזית המזרחית
על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות בין ארה"ב ובין איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מתקתקת" באזור.
הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.
כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.
בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.
נגד דמוניזציה של הצד השני
הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.
הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.
הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.
כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.
בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.
נגד דמוניזציה של הצד השני
הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.
הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.
יום שבת, 17 במאי 2008
אל אוטופיה וחזרה
אל אוטופיה וחזרה
פרופסור ג'לבר אשכר מבית הספר ללימודים אסיאניים ואוריינטליים בלונדון תרם לאחרונה תרומה ייחודית לויכוח המתמשך לגבי הפתרון של 'שתי מדינות\מדינה אחת'. תרומתו של אשכר היא חשובה במיוחד כשמדובר במומחה מוכר בענייני האזור שלנו, ואיש שהוא לבנוני במקור וקשור לאינטרנציונל הרבעי הטרוצקיסטי. לראיון המלא בנושא מאמר זה ועניינים אחרים: www.zmag.org.znet/view/Article/17808
והנה דבריו:
"אם לדבר בגלוי לב, נראה לי שהויכוח הזה הנו ביסודו של דבר בזבוז זמן. כוונתי היא שמדבור ב"אוטופיות" בשני צדדי הדיון אך ישנם המנהלים את הויכוח כאילו שהוא עומד בפני הכרעה. כל צד לויכוח מאשים את הצד השני שהוא לוקה ב'אוטופיאות' וכל צד צודק כיוון ששתי הפתרונות הם אוטופיים באותה מידה.
ברור שמדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה תהיה אוטופית לחלוטין. אך אומר גם שמדינה אחת בעלת עשרה מילונים פלסטינים וששה מיליון יהודים הוא עוד יותר אוטופית כיוון שהיא, אם מתייחסים ברצינות לשאלה, כרוכה בהריסת המדינה הציונית. אחרת היא אינה אפשרית. זאת הסיבה שלדעתי דנים רק באוטופיות ויותר מדי אנרגיה מוקדשת לויכוח שהפך לבזבוז זמן."
במקום להשקיע את מרצנו בויכוח עקר, קורא אשכר למאמצים מרוכזים להביא לקץ הכיבוש ולתמוך בריבונות פלסטינית על השטחים.
"לדעתי חייבים להתייחס לשני מישורים השונים כשדנים בשאלה הפלסטינית. מצד אחד קיימים האינטרסים המידיים והדחופים של העם הפלסטיני. על מה נאבקים הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית? הם נאבקים, כמובן, כדי להיפטר מהכיבוש, ולא להשתתפות בבחירות בישראל. הם רוצים ריבונות על השטחים שלהם. ברור שיש לתמוך במאבקם.
אפילו אם הנך תומך בפתרון במדינה אחת, האם תוכל לטעון: אני מתנגד למאבק הפלסטינים נגד הכיבוש בגדה המערבית ובעזה כיוון שמאבק זה אינו תואם את השקפתי המקסימליסטית על פתרון צודק? תהיה זאת עמדה מגוחכת מבחינה פוליטית. כך, אם אנו מדברים במונחים מוחשיים, חייבים לתמוך במאבק האקטואלי של הפלסטינים למען הסרתו המיידית של עול הכיבוש."
אשכר ממשיך ומעיר שאם אומנם דרוש לנו תוכנית אוטופית לתווך הארוך עדיף לעצב תוכנית מושכת, תוכנית סוציאליסטית לפתרון אזורי של הסכסוך.
שלש אוטופיות
אשכר ועמו מיכאל וורשבסקי שלנו מהמרכז למידע אלטרנטיבי בירושלים, שניהם בעלי רקורד שמאלי מובהק, הבהירו היטב שאין הפתרון של מדינה אחד נהנית, כפי שסבורים רבים, מתמיכה אוטומטית בשמאל. שניהם מבהירים שהדימוי הקיים אצל רבים של התפלגות שמאל-ימין בשאלה זו אינו מדויק. אמנם רב "המתונים" תומכים ב"שתי מדינות" אך רבים בשמאל העקבי אינם תומכים במדינה אחת שהיא לכאורה פתרון רדיקלי יותר. אם אומנם קורה שבמקומות שונים ישנם אנשי שמאל שתומכים במדינה אחת, נראה שהגורם לכך הוא הרצון לבטא את הסולידריות המרבית עם העם הפלסטיני ולאו דווקא ניתוח פרוגרמאתי מבוסס.
רבים מאלה התומכים במדינה אחת סבורים בטעות שחברה טובה יותר אמורה לצמוח ולהתפתח בישראל-פלסטין מתוך מעין תהליך אבולוציוני. אשכר מדגיש בצדק שהפרספקטיבה של מדינה אחת בנויה על חיסול ישראל לפני הסכם על הקמת מדינה מאוחדת אחת תהיה אפשרי. מכאן, הפתרון של מדינה אחת של יהודים וערבים, שבכל מקרה זוכה רק לתמיכה פלסטינית מצומצמת, אינו מסלול לפתרון הסכסוך, אלא מרשם להמשכו.
תרומתו של אשכר חשובה גם בכך שהיא מבוססת על הערכה ריאליסטית לגבי המשמעות האסטרטגית של עשייה ממשית, כאן ועכשיו. תהיה זאת טעות חמורה להרשות לעצמנו לשקוע עמוק בויכוח על הפתרון דפיניטיבי של הסכסוך. המטרה הדחופה של אלה התומכים בזכויות הפלסטינים צריכה להיות אחדות מקיפה ככל האפשר במאבק נגד הכיבוש ולמען צעדים שיכולים לשים קץ לסבל הפלסטיני. יש לחשל אחדות מקיפה ככל האפשר, אחדות שתקיף מגוון עמדות לגבי הפתרון הכולל של הסכסוך.
יש אוטופיות שהן פחות אוטופיות מאוטופיות אחרות
אשכר אמנם צודק בטענה שויכוחים בשלב זה לגבי הפתרון הכולל הם בעלי אופי אוטופי וחסרים כל קשר להתפתחויות בשטח. אך אשכר חוזר ומציג פתרון שהוא עדיף בעיניו ושהו נתמך על ידי המשאל האנטי-אימפריאליסטי.
"מעבר לכך, הייתי קובע שאין להעלות על הדעת שום פתרון יציב וצודק פרט לפתרון ברמה אזורית ובתנאים סוציאליסטיים. ברור שמדובר באוטופיה אך זו אוטופיה בעלת השראה."
אך ישנם רבים שתומכים בפתרון "שתי מדינות" שהם גם שותפים לחזון של פתרון אזורי סוציאליסטי לסכסוך הישראלי-ערבי ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמדה ריאליסטית לגבי סיכוים וסכנות אינה מחייבת וויתור על חזון המבוסס על צדק חברתי באזור. אך אותו ריאליזם מחייב הבנה של טיבו של סדר היום על כל שלביו, היום ומחר.
ישראל ועמה ארה"ב מסלפות בצורה צינית את עצם רעיון השלום על בסיס פשרה היסטורית. אפשר להבין את אלה המסיקים לנוכח תככי ישראל וחתירתה נגד הסכם צודק שפתרון של פשרה אינו כבר אפשרי. אידיאל הפתרון על בסיס שתי מדינות הוכתם כמעט ללא היכר. אך למרות הכול, אין זה מדויק להגדיר את הפתרון על סמך שתי מדינות כ"אוטופית". ייאוש זה מופיע ומתחזק על סמך ההערכה שהאופציה של שתי מדינות נמצאת בנסיגה. אך למרות הסיכויים המתמעטים לפתרון של "שתי מדינות" ולמרות סבירות נמוכה היום לפתרון כזה ניתן, בכל זאת, להצביע על אפשרות להתהוות נסיבות שכן יקדמו התפתחות לקראת הסכם בעתיד הנראה לעין.
ישנו נטייה מוגזמת לראות את ההגמוניה של ארה"ב באזור כגורם קבוע ובלתי משתנה. אין לנו אשליות ואנו מכירים בכך שאין זה עניין של מה בכך לחולל שינויים במדיניות האימפריאלית של ארה"ב. יחד עם זאת ניתן להצביע על מגמות בתוך הממסד הפוליטי של ארה"ב המבטאות אי שביעות רצון עם המדיניות הקיימת. ישנו פוטנציאל לשינויים בממשל החדש בוושינגטון ובהשפעה מתחזקת של גורמים כגון 'קבוצת העיון העיראקי' - IRAQI STUDY GROUP. אין תבונה בהתעלמות מסיכויים לתמורות במדיניות ארה"ב ובעלי הברית שלה.
מוטל על מחנה השלום להצביע על קולות חדשים בממסד הפוליטי השוקלים העתקת מדיניותו ממסלול הישן והעקר של תמיכה בלתי מסויגת בהתפשטות הישראלית ובתוקפנותה. יש חשיבות באיתורם ובעידודם של גורמים ריאליסטיים. אין משימה זו סותרת את התפקיד העיקרי שלנו והוא לחשוף את האחריות של ארה"ב ושל ישראל למתיחות נמשכת באזור ולסבלו של העם הפלסטיני תחת כיבוש ברוטאלי ואכזרי.
יום רביעי, 30 באפריל 2008
כל הדרכים מובילות לטהרן
ההכנות למלחמה עם סוריה מתקדמות בקצב סביר. עם עליונות הכוח הצבאי של ארה"ב, תכנון הצד הלוגיסטי-טכני של המתקפה לא יהווה בעיה. אבל, מאחר שהאתגר הוא פוליטי מעיקרו, בוש ועוזריו הנאמנים צריכים להתחיל לעבוד על "עילת" המלחמה. אם תעקבו אחר כותרות העיתונים תגלו איך עושים זאת.
תגובה הולמת לכור: הפצצה, איך לא?
תמיד מועיל להכין את דעת הקהל לקראת כל תגובה אפשרית, אם זה איום דמיוני או, אם זה איום אמיתי. כשאתה רואה משהו שאתה או, בן בריתך אינכם אוהבים, הפצץ אותו תחילה ותן הסברים בהמשך. יתכן שחומרת האיום ואף עצם קיומו מוטלים בספק, אבל מוטב שהציבור יתרגל לתקדים המתיר לך להפר את כל עקרונות החוק הבינלאומי ולתקוף, ללא חשש, מדינות ריבוניות. הרי, למעשה, התקשורת לא פרסמה ביקורת רבה עקב הגילוי שישראל הפציצה אתר, שאולי היה או, לא היה כור גרעיני צפון קוריאני. בהעדר תגובה ראויה, אפשר שוושינגטון תתפתה להאמין שהפצצת איראן תדרוש רק מעט יותר "אלגנטיות".
הסיבה לבעיותינו בעיראק
הבית הלבן והפנטגון מוכרים לנו סיפורים על התערבות "קרקעית" של איראן בלחימה בעיראק. אלה הם סיפורים ישנים. לנוכח הקשרים העמוקים בין קבוצות שיעים שונות ובין עיראק, מפתיע להיווכח כמה קטנה מעורבותה של איראן בלחימה בעיראק. לאיראן יש השפעה עצומה על קבוצות פוליטיות בממסד ובאופוזיציה השיעית. במסגרת השפעתה כלול גם סיוע כלכלי נרחב במיוחד באיזור בצרה. ואולם, אפילו על פי הדיווחים המחמירים ביותר של אנשי הצבא האמריקאים, התערבותה הצבאית של איראן בעיראק היא שולית. וחשוב מזה, שגם לדעת פקידים בכירים בארה"ב רמת ההתערבות האיראנית לא עלתה לאחרונה במידה משמעותית.
אבל בוש ומנגנון התעמולה שלו הזהירו את איראן והסבירו, שבגלל התערבותה הצבאית של איראן לא תוכל ארה"ב להפחית את מספר החיילים בעיראק, כפי שתוכנן.
תרמית ותעתוע
משא ומתן בין יריבים מסורתיים כביכול, כלל אינו מפריע להכנות למלחמה. משא ומתן כזה אף עשוי להקנות לארה"ב ולישראל דימוי של שוחרות שלום.
ישראל נושאת ונותנת עם הדמות הטראגית אבו-מאזן, שרק הוא לבדו מייחס חשיבות כלשהי לשיחות הללו. ישראל משתמשת בשיחות עם אבו-מאזן ככיסוי למלחמה האכזרית שהיא מנהלת נגד מיליון וחצי פלסטינים ברצועת עזה. המצרים מתווכים כביכול בין ישראל לחמאס, אך ישראל לא הרשתה למצרים לקיים משא ומתן על הפסקת-אש.
בתוך כך אישרה ישראל לטורקים להציע לבשאר אסד הצעות, בהן רמת הגולן משמשת כפתיון. במטרה לסייע לארה"ב אולמרט משתמש ברמת הגולן כדי לפתות את אסד להתנתק מהאיראנים. ישראל אומרת לאסד, שאם הוא חכם כמו אנואר סאדאת (שנטש את הסובייטים תמורת סיני) כדאי לו לעזוב את איראן. בתמורה הוא יקבל את רמת הגולן ויתקבל למחנה האמריקאי. סוריה תוסר מרשימות ציר הרשע ותהפוך, כמו ירדן ומצרים לפניה, לחברה מכובדת במועדון המדינות המתונות. הנה שוב אנו רואים כיצד משא ומתן לשלום עם סוריה משמש כהכנה נוספת למלחמה באיראן.ואם אתם חושבים שאנשים חסינים מפני ההיסטריה האנטי-איראנית, הקשיבו להילארי קלינטון. כשנשאלה קלינטון, מה תעשה אם תשמע בשלוש בבוקר על התקפה גרעינית איראנית על ישראל, ענתה: "אנו מסוגלים לחסל אותם לחלוטין".
פיליפ סטיבנס מן הפייננשל טיימס (24.4.08), מתאר את התגובה הזאת כניסיון של קלינטון להמציא את עצמה מחדש בדמות הגנרל המטורף מן הסרט ד''ר סטריינג'לאב. אולי גם כדאי להזכיר לגברת, שאפילו בשלוש לפנות בוקר רצוי שתתעדכן בעובדות לפני שתורה להרוג 70 מיליון איראנים. אחרי ככלות הכל, לישראל יש יכולת גרעינית ולאיראן, למרות כל הרעש, אין.אם כבר צריך לבחור – בין רומא ובין קטמנדו.
חייב להיות לפחות לקח חשוב אחד בחדשות של השבוע. המפלגה הקומוניסטית המהוללת של איטליה איבדה את ייצוגה הפרלמנטרי בפעם הראשונה זה 50 שנה. קואליציית הקשת שהונהגה בידי המפלגה ירדה מ-10 ל-3 אחוזים בלבד; אחוז אחד פחות מאחוז החסימה. המפלגה נמצאת במשבר זהות עצום.
בנפאל, זכתה המפלגה המאואיסטית בניצחון אלקטורלי ענק לאחר שנטשה, לפני כשנה, את המאבק המזוין ויצאה מן המחתרת. המאואיסטים בנפאל עומדים להרכיב קואליציה ממשלתית חדשה.
נדמה לי שיש כאן מוסר-השכל. אם יש לך אפשרות לתמוך בממשלת מרכז חלשה, שהיא לא יותר מתוספתן מיותר של הסטטוס קוו האומלל ההולך ונשחק (כפי שעשו הקומוניסטים באיטליה בשנתיים האחרונות), או לרדת למחתרת, על מנת להגשים מדיניות שתציע אלטרנטיבה אמיתית להמונים – עדיף לרדת למחתרת.
תגובה הולמת לכור: הפצצה, איך לא?
תמיד מועיל להכין את דעת הקהל לקראת כל תגובה אפשרית, אם זה איום דמיוני או, אם זה איום אמיתי. כשאתה רואה משהו שאתה או, בן בריתך אינכם אוהבים, הפצץ אותו תחילה ותן הסברים בהמשך. יתכן שחומרת האיום ואף עצם קיומו מוטלים בספק, אבל מוטב שהציבור יתרגל לתקדים המתיר לך להפר את כל עקרונות החוק הבינלאומי ולתקוף, ללא חשש, מדינות ריבוניות. הרי, למעשה, התקשורת לא פרסמה ביקורת רבה עקב הגילוי שישראל הפציצה אתר, שאולי היה או, לא היה כור גרעיני צפון קוריאני. בהעדר תגובה ראויה, אפשר שוושינגטון תתפתה להאמין שהפצצת איראן תדרוש רק מעט יותר "אלגנטיות".
הסיבה לבעיותינו בעיראק
הבית הלבן והפנטגון מוכרים לנו סיפורים על התערבות "קרקעית" של איראן בלחימה בעיראק. אלה הם סיפורים ישנים. לנוכח הקשרים העמוקים בין קבוצות שיעים שונות ובין עיראק, מפתיע להיווכח כמה קטנה מעורבותה של איראן בלחימה בעיראק. לאיראן יש השפעה עצומה על קבוצות פוליטיות בממסד ובאופוזיציה השיעית. במסגרת השפעתה כלול גם סיוע כלכלי נרחב במיוחד באיזור בצרה. ואולם, אפילו על פי הדיווחים המחמירים ביותר של אנשי הצבא האמריקאים, התערבותה הצבאית של איראן בעיראק היא שולית. וחשוב מזה, שגם לדעת פקידים בכירים בארה"ב רמת ההתערבות האיראנית לא עלתה לאחרונה במידה משמעותית.
אבל בוש ומנגנון התעמולה שלו הזהירו את איראן והסבירו, שבגלל התערבותה הצבאית של איראן לא תוכל ארה"ב להפחית את מספר החיילים בעיראק, כפי שתוכנן.
תרמית ותעתוע
משא ומתן בין יריבים מסורתיים כביכול, כלל אינו מפריע להכנות למלחמה. משא ומתן כזה אף עשוי להקנות לארה"ב ולישראל דימוי של שוחרות שלום.
ישראל נושאת ונותנת עם הדמות הטראגית אבו-מאזן, שרק הוא לבדו מייחס חשיבות כלשהי לשיחות הללו. ישראל משתמשת בשיחות עם אבו-מאזן ככיסוי למלחמה האכזרית שהיא מנהלת נגד מיליון וחצי פלסטינים ברצועת עזה. המצרים מתווכים כביכול בין ישראל לחמאס, אך ישראל לא הרשתה למצרים לקיים משא ומתן על הפסקת-אש.
בתוך כך אישרה ישראל לטורקים להציע לבשאר אסד הצעות, בהן רמת הגולן משמשת כפתיון. במטרה לסייע לארה"ב אולמרט משתמש ברמת הגולן כדי לפתות את אסד להתנתק מהאיראנים. ישראל אומרת לאסד, שאם הוא חכם כמו אנואר סאדאת (שנטש את הסובייטים תמורת סיני) כדאי לו לעזוב את איראן. בתמורה הוא יקבל את רמת הגולן ויתקבל למחנה האמריקאי. סוריה תוסר מרשימות ציר הרשע ותהפוך, כמו ירדן ומצרים לפניה, לחברה מכובדת במועדון המדינות המתונות. הנה שוב אנו רואים כיצד משא ומתן לשלום עם סוריה משמש כהכנה נוספת למלחמה באיראן.ואם אתם חושבים שאנשים חסינים מפני ההיסטריה האנטי-איראנית, הקשיבו להילארי קלינטון. כשנשאלה קלינטון, מה תעשה אם תשמע בשלוש בבוקר על התקפה גרעינית איראנית על ישראל, ענתה: "אנו מסוגלים לחסל אותם לחלוטין".
פיליפ סטיבנס מן הפייננשל טיימס (24.4.08), מתאר את התגובה הזאת כניסיון של קלינטון להמציא את עצמה מחדש בדמות הגנרל המטורף מן הסרט ד''ר סטריינג'לאב. אולי גם כדאי להזכיר לגברת, שאפילו בשלוש לפנות בוקר רצוי שתתעדכן בעובדות לפני שתורה להרוג 70 מיליון איראנים. אחרי ככלות הכל, לישראל יש יכולת גרעינית ולאיראן, למרות כל הרעש, אין.אם כבר צריך לבחור – בין רומא ובין קטמנדו.
חייב להיות לפחות לקח חשוב אחד בחדשות של השבוע. המפלגה הקומוניסטית המהוללת של איטליה איבדה את ייצוגה הפרלמנטרי בפעם הראשונה זה 50 שנה. קואליציית הקשת שהונהגה בידי המפלגה ירדה מ-10 ל-3 אחוזים בלבד; אחוז אחד פחות מאחוז החסימה. המפלגה נמצאת במשבר זהות עצום.
בנפאל, זכתה המפלגה המאואיסטית בניצחון אלקטורלי ענק לאחר שנטשה, לפני כשנה, את המאבק המזוין ויצאה מן המחתרת. המאואיסטים בנפאל עומדים להרכיב קואליציה ממשלתית חדשה.
נדמה לי שיש כאן מוסר-השכל. אם יש לך אפשרות לתמוך בממשלת מרכז חלשה, שהיא לא יותר מתוספתן מיותר של הסטטוס קוו האומלל ההולך ונשחק (כפי שעשו הקומוניסטים באיטליה בשנתיים האחרונות), או לרדת למחתרת, על מנת להגשים מדיניות שתציע אלטרנטיבה אמיתית להמונים – עדיף לרדת למחתרת.
יום חמישי, 10 באפריל 2008
מפנקסו של כלכלן חובב
(נתוני רקע לדיון במשבר מעמיק)
אחרי תקופה ממושכת של הכחשה מודים היום רוב הפרשנים שהמשק האמריקאי ועמו המשק העולמי נקלעו למשבר כלכלי שלא היה כדוגמתו מאז 1945. יחד עם זאת מבקשים אותם הפרשנים להרגיע את הציבור שמדובר במשבר קצר-מועד כך שעוד השנה או לכל המאחר שנתיים יתאושש המשק ויחזור לשגשג. אינני מתיימר לנבא את היקפו של המשבר או משך קיומו. אך ישנם סימנים חשובים המצביעים על כך שאין זה משבר מחזורי רגיל כדוגמת אלה שהתרחשו בשנים האחרונות.
הגמוניה שווה זהב
מקור המשבר הנוכחי הוא בניצול ארה"ב את המעמד המיוחד שלה על מנת לצבור חובות אדירים כלפי פנים, כלומר החוב הפנימי, וכלפי חוץ - גרעונות במאזן התשלומים. האדם הממוצע עשוי להניח שקיומו של עומס חובות נובע ממצוקה ומעוני. אך כאן מדובר בחובות של המדינה העשירה ביותר בעולם. כך המצב בארה"ב: היא עשירה כקורח והיא הפושטת הרגל הגדולה בהיסטוריה.
שליטי ארה"ב, במשך עשרות בשנים, לא היססו לנצל את ההגמוניה הפוליטית והצבאית ועוצמתה הכלכלית לכפות על העולם את "משטר הדולר". המשקים הלאומיים ברוב ארצות תבל נאלצו להחזיק את הרזרבות שלהן במטבע זה ששימש גם אמצעיי התשלום העיקריים במסחר הבינלאומי (בתעשיית הנפט, למשל).וכשביקשו לקוחותיה של וואשינגטון לפרוע את האג"חים של האוצר האמריקאי, שוכנעו ש"כדאי" להם לקבל את התמורה באג"חים חדשים.למשל, הרוב המכריע של הרזרבות של סין מוחזקות באגרות ממשלתיות ונ"ע אחרים אמריקאים. הרזרבות הסיניות עולות בצורה מדהימה. הן היו כ-200 מיליארד דולר ב-2001 והגיעו ל-1,500 מיליארד לערך ב-2007. כדי להבין את ההיקף של הרזרבות האלה – מדובר בסכום שהוא כמעט מחצית התוצר הלאומי הסיני לאותה שנה (2007). ארה"ב האדירה מימנה את גרעונותיה באמצעות הלוואות מצד העם הסיני.
ארה"ב פנימה
בוש והחוגים השמרנים הטיפו במשך דורות למדיניות פיסקאלית מרוסנת ללא גרעונות. היום החוב הלאומי הפנימי של הממשל האמריקאי הוא קרוב ל-10 טריוליון דולר (טריליון = 1,000 מיליארד), כמעט כפול מסכום החוב כשבוש עלה לשלטון ב-2001. נשאלת השאלה איך ממנים מלחמות תוך כדי הורדת מיסים על בעלי הון? התשובה היא שמרחיבים את הגרעון. מדיניות זו היתה בנויה על ההנחה שעומדים לרשות הממשל בארה"ב משאבים אינסופיים. אך אין משאבים בלתי מוגבלים. האם הקוראים זוכרים את השיעורים באוניברסיטה על האיסור המוחלט על כל גרעון ממשלתי? המומחים בוואשינגטון מסבירים: אל תעשו מה שאנו עושים, עשו מה שאנו אומרים לכם לעשות.
במישור הבינלאומי
החוב החיצוני של ארה"ב הוערך ב-3 טריליון דולר. החוב מעמיק בשעה שנחלשה היכולת של שליטי ארה"ב לכפות על המלווים לממן מחדש את החוב. כדי להבין את החולשה הזאת עלינו לחזור אל מקור הכוח בשנים קודמות – ההגמוניה הרב-צדדית של ארה"ב - מאחר שההגמוניה זו הולכת ונסדקת מיום ליום.
העולם התלת-קוטבי
ב-1950 היתה ארה"ב אחראית ל-50% של התפוקה העולמית, אך חלקה ב-2002 ירד ל-21%. חלקה של ארה"ב בתפוקה התעשייתית ירד באותה תקופה מ-60% ל-25%.
בטווח הבינוני בא האיום הכלכלי על ארה"ב מהקהילה האירופית. אירופה, שהיא השוק הגדול ביותר בעולם, עלתה על ארה"ב כבר בהיקף הייצור ובפריון העבודה. היורו מאיים על הדולר כמטבע הבטוח ביותר. ואולם, אירופה חלשה באופן צבאי ומתקשה לעצב מדיניות עצמאית ברורה. באסיה, התוצר הלאומי של סין מתקרב ל-75% מזה של ארה"ב. גישושים בין סין ויפן לעצב גוש אסיאני אמורים לדחוק את האמריקאים לפינה ביבשת האסיאני האדירה. באופן טבעי הולך ומתארגן מערך כוחות חדש בנוי על הסכמים וגושים שאינם נתונים להשפעה של ארה"ב. התגובה של ארה"ב וממשלת בוש לאיום על השפעתה הגלובלית היא הגיונית. בתחום אחד ויחיד שומרת ארה"ב על עליונות מוחלטת. מדבור כמובן בתחום של כוח צבאי. על כן נעשה כל מאמץ לשמר מערך בינלאומי רגיש לצורכי ארה"ב על ידי העתקת החזית לזו של עימותים צבאיים.
ההוצאות הצבאיות של המעצמות הרלבנטיות
ארה"ב (2008) - 623 מיליארד דולר; סין (2004) 65 מיליארד דולר; רוסיה - 50 מיליארד דולר. הקבוצה בעלת הוצאות מתונות יותר: צרפת, יפן, גרמניה, כ-40 מיליארד דולר לשנה כל אחת. יוצא שארה"ב מוציאה לביטחון כמעט פי 10 מסין, המתחרה הקרובה ביותר. אין צורך להוסיף שהצטבר יתרון אמריקאי עצום משנים קודמות.
בינתיים קברניטי המשק בארה"ב "שכחו" את כל עקרונות השוק החופשי והיוזמה הפרטית ונוקטים בקו של התערבות נמרצת במשבר - בניגוד לתורות הקלאסיות של הוויסות העצמי של השווקים. ברור שהתערבות זאת כרוכה בהוצאות אדירות להציל בנקים, מוסדות פיננסיים ופירמות שונות מפשיטת רגל. אך קשה להצדיק תוכניות הצלה להון הגדול בזמן שמפקירים בעלי משכנתאות מהשכבות העממיות. קשה להתעלם מצמצום השירותים הציבוריים על רקע המיתון המתרחב דווקא בשעה שהציבור נזקק להם. ובהעדר תקציב - מפעילים את מכבש הדפוס. כך שאין איש המופתע מהדולר השוקע ומהאינפלציה בשער.מסתבר שיש יסוד להערכה הקובעת שלא מדובר בעוד משבר מחזורי מן המניין אלא בראשית משבר עמוק מאוד בשיטה הקפיטליסטית עצמה.
מקורות:
Chalmers Johnson 2008 – Moderator Site - January 24, 2008
Global Insight, Country Intelligence, China, October 2007
Karl Beitel, US, Iraq and Future of Empire, Historical Materialism 13:3 2005
כתבה זו התפרסמה לראשונה באתר הגדה השמאלית http://hagada.org.il/
יום שישי, 8 בפברואר 2008
לא הכל שקט בחזית המזרחית
לא הכל שקט בחזית המזרחית
על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות עם איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מטקטקת" באזור.
הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.
כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.
בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.
נגד דמוניזציה של הצד השני
הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.
הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.
יום שישי, 1 בפברואר 2008
הרי זו שאלה של מדיניות!
ה"ספין" גורם לסחרחורת. הסחרחורת גורמת לבחילה. הבחילה גורמת להקאה. ההקאה מביאה עמה רגיעה זמנית. מנצלים את הרגיעה הזמנית ל"ספין" חדש. וישראל מוכנה שוב לצאת למלחמה.
כמה דיו אפשר לשפוך וכמה מלל אפשר להשמיע על נושא מלחמת לבנון השנייה מבלי לשאול את השאלה הפשוטה: "מהי המדיניות שעל פיה יצאה ישראל למלחמה?! הרי זאת השאלה הראשונה המתבקשת אצל כל גוף פוליטי נורמלי.
מקור המלחמה על כשליה הוא במושגי יסוד של ההוויה הישראלית. הכשל המרכזי שיש לבדוק אותו הוא כזה: כיצד גורר ממסד פוליטי וצבאי עם שלם למלחמה יזומה על סמך שורה של הנחות יסוד כוזבות ומוטעות.
מי יכנס את ההורים השכולים ואת המילואמניקים כדי לאמור להם בחברות ובכנות: חבל על הדם הנשפך של יקיריכם וחבריכם בשרות אינטרסים זרים וכדי לרפד את הקרירות של אינטרסנטים מקרב "העסקונה" המקומית? מי יגיד להם שלא ישמחו בנפול ה"אויב" כיוון שהאויב האמיתי מאכלס את ארמונות השררה כאן בקריה ושם במפקדות של תיאום אסטרטגי.
אפשר כבר לכנס ועדת וינוגרד ב'. הפעם אולי יתחילו עם השאלות האמיתיות. מי בשלטון דוחף יום ולילה לעימות עם איראן? מי אחראי להיגררות אחרי "מלחמות בוש" נגד אויבי האימפריה? מי משלם בדמים ובדם עבור כל תוכניות התוקפנות האלה. מי פונה עורף במשך שנים לכול אופציה של מו"מ? מספיק ספין, הגיעה השעה לחפש תשובות אמת.
יום שני, 28 בינואר 2008
להגנת הרציונאליזם הפוליטי-פילוסופי
הערה: אינני מבקש להיכנס לדיון פילוסופי-מקצועי. וספק אם יש לי הכישורים הדרושים לכך. אך אני משוכנה שהדיוט יכול ואף חייב לרדת לסוף דעתן של מגמות פילוסופיות למיניהן. אין צורך להיות מכונאי כדי להבחין בכיוון הנסיעה.
המרכזיות של מרטין היידיגר
האישיות הדומיננטית בפילוסופיה של המאה ה20 היא מרטין היידגר. היידגר לא התעמת עם המשטר הנאצי, אלא היה פעיל חשוב בתוכו. פרשת מעורבותו הרעיונית-פוליטית של היידגר במשטר הנאצי יכלה להתבהר רק לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב 1945. אל מול הגילויים החמורים על התנהגות הבזויה של היידיגר בשנות השלטון הנאצי התאמצו חבריו של היידגר ומעריציו , די באופן טבעי, להמעיט בחשיבות תפקידיו הציבוריים ברייך השלישי. כמו כן חידשו את מאמציהם לנתק כל קשר שבין מורשתו הפילוסופית העצומה ובין אותה פעילות שלו במסגרות הנאציזם. הטענה שלהם מוכרת. אין הביוגרפיה האישית-פוליטית של האיש כדי לשלול את הישגיו הפרופסיונלים בתחום המקצוע שלו.
נכון שהייתה נטייה בשמאל לזהות זיהוי מלא בין אישיותו הציבורית-פוליטית של פילוסוף (או סופר או אמן) ובין תוכן תרומתו העיונית או האסטטית. במשך השנים וכתוצאה של תהליכים שאין פנאי לעמוד עליהם כרגע, הלכה ונדחתה נטייה זאת בשמאל והיא נחשבה כביטוי של מחשבה דוגמטית שסבלה מפשטנות דוגמטית. ובכן ייתכן משורר גדול שהוא פשיסט, ייתכן מוסיקאי גדול שהוא שונא בני אדם וכו'. אין בכישרונו זה כדי להסיר מהאדם את האחריות הפלילית המלאה למעשיו כפי שאין "להרשיע" את פרי עמלו בגלל העמדות של היוצר. אפשר וצריך לחקור את הקשר בין חייו של האינטלקטואל ובין פרי עמלו תוך כדי הבאת כל הגורמים בחשבון, תוך מלאכה ניתוח מורכבת ומדעית. תשובות פשוטות בסוגיה זו אינן תורמות דבר.
לכן הקביעה שהפילוסופיה של היידגר היא פילוסופיה פשיסטית אחרי שהוכח מעל לכל ספק שמדובר בפשיסט בכיר היא אינה קבילה. אך אם נעצרים כאן ומתעלמים מן הצורך לבדוק את הזיקות שבין היצירה הפילוסופית של היידגר ובין פועלו הפשיסטית יש חשש להחמיץ מימדים חשובים בביוגרפיה שמסבירים את ההתפתחות הפילוסופית של האיש. המימדים האלה אמורים להיות מפתח להתפתחות הפילוסופיה וכך היו הדברים אצל היידגר.
קדמה וריאקציה בפילוסופיה
המשותף לכל זרמי השמאל היה גישה פילוסופית המבוססת על הרציונאליזם ועל המרכזיות של יחסי הגומלין שבין האדם ובין הטבע. גישה זאת אופיינה את השמאל המרקסיסטי (על כל הגוונים-הפילוגים שלו), האנרכיסטים והומניסטים רדיקאליים.
בלב היחסים אלה בין האדם בטבע והאדם בחברה ניצב מפעל אנושי שמטרתו לארגן את חיי החברה לטובת מירב האנושות. גישה הומניסטית זו היא המשך של גישה מרכזית בפילוסופיה הקלאסית שניזונה מן הנאורות אך ביקשה לעדכן את עקרונותיה למציאות הקשה של העולם הקפיטליסטי על ניגודיו הגורליים.
עוד לפני עלייתו של היידגר בזירה הפילוסופית הופיעו זרמים וגישות שונות שכפרו ביכולתם של האדם והחברה לנהל על סמך ידע ומחשבה פעילות רצונית שיש בכוחה לשנות דבר. מול האסכולה הרציונאלית האופטימיסטית התייצבו אסכולות פסימיות של הריאקציה המודרנית שהדגישו את מגבלות התבונה וחוסר התוחלת בפעולה רצונית חברתית לשינוי פני הדברים. קירקגור וניטשה הם הוגי דעות מובהקים המבטאים את הזרם הזה.
אנו רואים שיש בפילוסופיה זרמים מתקדמים וזרמים ריאקציוניים. ויש גם "מפלגות" בזירה הפילוסופית. הרי הפילוסופיה ניזונה בצורה זו או אחרת מהרקע החברתי שבה היא מתגבשת והיא חוזרת ומשפיעה על התהליכים החברתיים.
ועכשיו בחזרה להיידגר: העמדות הפילוסופיות, על גלגוליהם ותהפוכותיהם והשפעותיהם, של היידגר הם המשך חד משמעי לאסכולה הריאקציה המודרנית. אין בקביעה זאת בפני עצמה לאושש או לסתור דבר מסוים בפרי יצירתו. היידגר היה פילוסוף חשוב ובעל כשרון אדיר. אך הכישורים לחוד והמשמעות החברתית לחוד. מומחים רבים מצביעים על כך שהיידגר מבטא את השיא של התפנית אל הריאקציונית המודרנית.
היידגר ואקזיסטנציאליזם
עליית הנאציזם לא חסם את ההשפעות של היצירה ההיידגריאנית בפני חוגים פילוסופיים ואינטלקטואליים ביתר היבשת האירופית. בלי הצורך להרבות בעדויות וראיות אפשר לראות כיצד הריכוז של היידגר בנושא הקיום (being) עודד את תחושת הבידוד והחיפוש אחרי אוטנטיות שעיצבו קוים מרכזיים באקזיסטנציאליזם. האקזיסטנציאליזם שלל ניסיון קולקטיבי מאורגן והתרכז בדילמה של היחיד. סארטר והדומים לו הבינו שהם נאלצים לבחור בחירות פוליטיות אקטואליות קשות אך ראו בכך השתקפות של דילמה אישית מוסרית – "הצורך בהחלטה". מתחיל המסע האידיאי מהתייחסות אל החברה המעמדית אל התייחסות אל "האחר".
הסוציאליזם האקטואלי והפוסט-מודרניזם
המשטרים של הסוציאליזם האקטואלי (בריה"מ, סין והמדינות הקשורות עימהן) קידמו את הפופולריזציה של המטריאליזם ההיסטורי במישור החינוכי והפוליטי. יחד עם זאת, המנגנונים הבירוקרטים שנוצרו באקדמיה "מטעם" כפו גרסה דוגמטית ופשטנית של המרקסיזם על החיים הפילוסופיים. מצב נתון זה סיכל את האפשרויות להתמודד עם זרמים פילוסופיים שמרנים וריאקציוניים במערב. הפילוסופיה הרשמית בארצות הסוציאליזם האקטואלי הסתפקה בעלבונות ובהשמצות נגד יריבים. הדוגמטיקנים האמינו שזה מספיק לטפל באסכולות יריבות על ידי חשיפת משמעותם המעמדי והחברתי. אך המרקסיזם גורס שאין לנצח אסכולות יריבות אלא תוך כדי חשיפת שורשיהן הפילוסופיים תוך כדי עמידה מפורטת ועניינית על שורשי הופעותיהן של אסכולות אלה. פרט ליוצאים מן הכלל הפקירה הפילוסופיה הממסדית המרקסיסטית את השיח הפילוסופי לפילוסופים לא מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים שחקרו ולימדו במערב.
במשך השנים הלכו והתרבו שינויים מרחיקי לכת בקפיטליזם בה בשעה שהסוציאליזם האקטואלי הלך ואיבד חלק ניכר מהדינמיקה החברתית והאינטלקטואלית שאפיינה אותו בשלביו הראשוניים.
ככל שהלכה ונחלשה היוקרה של ארצות הסוציאליזם האקטואלי וככל שהקפיטליזם לבש צורה של "קפיטליזם מאוחר" נקלעה הפילוסופיה הביקורתית למבוך קשה ביותר. אלה שהבחינו שהסוציאליזם על מטענו האינטלקטואלי אינו מתמודד עם הקפיטליזם במערב העשיר נאלצו לגבש אלטרנטיבה משלהם. האלטרנטיבה הייתה נסיגה לאורך כל החזית מהרציונאליזם ומההומניזם ומכל פרספקטיבה מהפכנית חברתית.
משבר הסוציאליזם מצד אחד והשגשוג היחסי של הקפיטליזם המאוחר במערב הקפיטליסטי (צרכנות, מהפכת המידע וכדומה) מצד שני הקימו תשתית לפילוסופיה שערערה על כל הנחות הנאורות והמודרניזם תוך כדי תפנית קיצונית ביותר אל עבר הניהיליזם והסובייקטיביזם. היידגר סיפק את "הגשר" עליו עברו קודם האקזיסטנציאליסטים ואחר כך הפוסט-מודרניסטים. אותם הכלים להבנת המציאות כגון שפה ומדע, איבדו את יוקרתם אצל הפוסט-מודרניסטים ששללו את עצם יעילותם. התופעה של הדגשת השוני הלכה והשתלטה על המחשבה תוך כדי הטענה כי החיבורים החברתיים המשותפים הינם אשלייתיים. הפילוסופיה נקראת לעסוק בסוגיות צרות ומוגבלות כיוון שהאמת אם היא קיימת בכלל שוכנת בפרט הממשי ולא בכלל המדומה.
הרדיקליזם של הפרט המתמרד
הרדיקליזם הפילוסופי של הפוסט-מודרניזם הצהיר מלחמה משלו על כל צורות הרציונאליזם הפוזיטיביסטיות והפילוסופיות. שלילה הטוטאלית זאת העניקה תחושה של הריסת העולם הישן. אך נעדר ממנה כל יומרה להקמת מערכת חדשה שתענה על השאלות הגדולות של המציאות לקראת סוף המאה ה20. התפנית הפוסט-מודרניסטית הייתה קיצונית ופיתחה טכניקות שונות ומגוונות לבדיקה מקרוב של התופעות. לדה-קונסטרוקציה היה קסם משלו אך כשהתנופה נחלשה נשארנו עם הפסימיות וההתבודדות של ניטשה ושל היידגר. החיים נמשכים והרה-קונסטרוקציה חוזרת בצורה בלתי נמנעת ומתייצבת על סדר היום.
במקומותינו הפוסט-מודרניזם ממלא תפקיד כפול. מצד אחד הוא העיז לקרוא תיגר על הפילוסופיה והאידיאולוגיה הממסדית תוך כדי פניית עורף ללאומנות ולציונות. כבודדים האינטלקטואלים הפוסט-מודרניסטים ערים לחובה להכיר ב"אחר" ומכאן הם נוטים להתייצב ביחד עם תנועת השמאל ותנועת המחאה ביחד עם זרמים הומניסטים ומרקסיסטים במערכה עקבית נגד הכיבוש ונגד הכובשים.
אך ככל שהשנים עוברות הפוסט-מודרניזם נע מהשוליים אל מרכז החיים האינטלקטואליים. מבחינות רבות הופך הפוסט-מודרניזם להיות הממסד הפעיל בחיים האינטלקטואליים והאסטטיים. הוא אינו נותן שום קבלה ושם הנחה למרקסיזם ולתורות הומניסטיות אלטרנטיביות כיוון שהוא שולל כל מחשבה פרוגרמטית מעיקרה. מכאן נאמני המרקסיזם והמחשבה החברתית הרדיקלית האלטרנטיבית כולה ניצבים מול הפוסט-מודרניזם וחייבים להיאבק על מקומם מתחת לשמש.
המלאכה של עיצוב כלים אינטלקטואליים מהפכנים חדשים היא חיונית והכרחית מאי פעם. אפשר ללמוד מלקחי הפוסט-מודרניזם שהשמאל טעה רבות כשלקה בזלזול כלפי השוני. הפרספקטיבה השמאלית חייבת להתבסס מכאן ועד לניצחון על בנייה קשה וקפדנית של אחדות חדשה תוך כיבוד השוני אך בלי לפנות עורף לצורך באחדות שרק הוא אמור להתמודד עם אתגרי השעה.
הפוסט מודרניזם ממלא תפקיד מייאש כשהוא מקדם את הניהיליזם ואי-הרציונאליות בשעה שיש כורח לפתח אידיאליזם תוך ריאליזם. הגישה האל-פוליטית של הפוסט מודרניזם והפניית עורף לניגודים החברתיים המרכזיים מבטיח כישלון. הפירוש של "היות שמאל" היה ונשאר המאבק על הסיכוי לשנות באופן יסודי את המציאות.
המרכזיות של מרטין היידיגר
האישיות הדומיננטית בפילוסופיה של המאה ה20 היא מרטין היידגר. היידגר לא התעמת עם המשטר הנאצי, אלא היה פעיל חשוב בתוכו. פרשת מעורבותו הרעיונית-פוליטית של היידגר במשטר הנאצי יכלה להתבהר רק לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב 1945. אל מול הגילויים החמורים על התנהגות הבזויה של היידיגר בשנות השלטון הנאצי התאמצו חבריו של היידגר ומעריציו , די באופן טבעי, להמעיט בחשיבות תפקידיו הציבוריים ברייך השלישי. כמו כן חידשו את מאמציהם לנתק כל קשר שבין מורשתו הפילוסופית העצומה ובין אותה פעילות שלו במסגרות הנאציזם. הטענה שלהם מוכרת. אין הביוגרפיה האישית-פוליטית של האיש כדי לשלול את הישגיו הפרופסיונלים בתחום המקצוע שלו.
נכון שהייתה נטייה בשמאל לזהות זיהוי מלא בין אישיותו הציבורית-פוליטית של פילוסוף (או סופר או אמן) ובין תוכן תרומתו העיונית או האסטטית. במשך השנים וכתוצאה של תהליכים שאין פנאי לעמוד עליהם כרגע, הלכה ונדחתה נטייה זאת בשמאל והיא נחשבה כביטוי של מחשבה דוגמטית שסבלה מפשטנות דוגמטית. ובכן ייתכן משורר גדול שהוא פשיסט, ייתכן מוסיקאי גדול שהוא שונא בני אדם וכו'. אין בכישרונו זה כדי להסיר מהאדם את האחריות הפלילית המלאה למעשיו כפי שאין "להרשיע" את פרי עמלו בגלל העמדות של היוצר. אפשר וצריך לחקור את הקשר בין חייו של האינטלקטואל ובין פרי עמלו תוך כדי הבאת כל הגורמים בחשבון, תוך מלאכה ניתוח מורכבת ומדעית. תשובות פשוטות בסוגיה זו אינן תורמות דבר.
לכן הקביעה שהפילוסופיה של היידגר היא פילוסופיה פשיסטית אחרי שהוכח מעל לכל ספק שמדובר בפשיסט בכיר היא אינה קבילה. אך אם נעצרים כאן ומתעלמים מן הצורך לבדוק את הזיקות שבין היצירה הפילוסופית של היידגר ובין פועלו הפשיסטית יש חשש להחמיץ מימדים חשובים בביוגרפיה שמסבירים את ההתפתחות הפילוסופית של האיש. המימדים האלה אמורים להיות מפתח להתפתחות הפילוסופיה וכך היו הדברים אצל היידגר.
קדמה וריאקציה בפילוסופיה
המשותף לכל זרמי השמאל היה גישה פילוסופית המבוססת על הרציונאליזם ועל המרכזיות של יחסי הגומלין שבין האדם ובין הטבע. גישה זאת אופיינה את השמאל המרקסיסטי (על כל הגוונים-הפילוגים שלו), האנרכיסטים והומניסטים רדיקאליים.
בלב היחסים אלה בין האדם בטבע והאדם בחברה ניצב מפעל אנושי שמטרתו לארגן את חיי החברה לטובת מירב האנושות. גישה הומניסטית זו היא המשך של גישה מרכזית בפילוסופיה הקלאסית שניזונה מן הנאורות אך ביקשה לעדכן את עקרונותיה למציאות הקשה של העולם הקפיטליסטי על ניגודיו הגורליים.
עוד לפני עלייתו של היידגר בזירה הפילוסופית הופיעו זרמים וגישות שונות שכפרו ביכולתם של האדם והחברה לנהל על סמך ידע ומחשבה פעילות רצונית שיש בכוחה לשנות דבר. מול האסכולה הרציונאלית האופטימיסטית התייצבו אסכולות פסימיות של הריאקציה המודרנית שהדגישו את מגבלות התבונה וחוסר התוחלת בפעולה רצונית חברתית לשינוי פני הדברים. קירקגור וניטשה הם הוגי דעות מובהקים המבטאים את הזרם הזה.
אנו רואים שיש בפילוסופיה זרמים מתקדמים וזרמים ריאקציוניים. ויש גם "מפלגות" בזירה הפילוסופית. הרי הפילוסופיה ניזונה בצורה זו או אחרת מהרקע החברתי שבה היא מתגבשת והיא חוזרת ומשפיעה על התהליכים החברתיים.
ועכשיו בחזרה להיידגר: העמדות הפילוסופיות, על גלגוליהם ותהפוכותיהם והשפעותיהם, של היידגר הם המשך חד משמעי לאסכולה הריאקציה המודרנית. אין בקביעה זאת בפני עצמה לאושש או לסתור דבר מסוים בפרי יצירתו. היידגר היה פילוסוף חשוב ובעל כשרון אדיר. אך הכישורים לחוד והמשמעות החברתית לחוד. מומחים רבים מצביעים על כך שהיידגר מבטא את השיא של התפנית אל הריאקציונית המודרנית.
היידגר ואקזיסטנציאליזם
עליית הנאציזם לא חסם את ההשפעות של היצירה ההיידגריאנית בפני חוגים פילוסופיים ואינטלקטואליים ביתר היבשת האירופית. בלי הצורך להרבות בעדויות וראיות אפשר לראות כיצד הריכוז של היידגר בנושא הקיום (being) עודד את תחושת הבידוד והחיפוש אחרי אוטנטיות שעיצבו קוים מרכזיים באקזיסטנציאליזם. האקזיסטנציאליזם שלל ניסיון קולקטיבי מאורגן והתרכז בדילמה של היחיד. סארטר והדומים לו הבינו שהם נאלצים לבחור בחירות פוליטיות אקטואליות קשות אך ראו בכך השתקפות של דילמה אישית מוסרית – "הצורך בהחלטה". מתחיל המסע האידיאי מהתייחסות אל החברה המעמדית אל התייחסות אל "האחר".
הסוציאליזם האקטואלי והפוסט-מודרניזם
המשטרים של הסוציאליזם האקטואלי (בריה"מ, סין והמדינות הקשורות עימהן) קידמו את הפופולריזציה של המטריאליזם ההיסטורי במישור החינוכי והפוליטי. יחד עם זאת, המנגנונים הבירוקרטים שנוצרו באקדמיה "מטעם" כפו גרסה דוגמטית ופשטנית של המרקסיזם על החיים הפילוסופיים. מצב נתון זה סיכל את האפשרויות להתמודד עם זרמים פילוסופיים שמרנים וריאקציוניים במערב. הפילוסופיה הרשמית בארצות הסוציאליזם האקטואלי הסתפקה בעלבונות ובהשמצות נגד יריבים. הדוגמטיקנים האמינו שזה מספיק לטפל באסכולות יריבות על ידי חשיפת משמעותם המעמדי והחברתי. אך המרקסיזם גורס שאין לנצח אסכולות יריבות אלא תוך כדי חשיפת שורשיהן הפילוסופיים תוך כדי עמידה מפורטת ועניינית על שורשי הופעותיהן של אסכולות אלה. פרט ליוצאים מן הכלל הפקירה הפילוסופיה הממסדית המרקסיסטית את השיח הפילוסופי לפילוסופים לא מרקסיסטים ואנטי-מרקסיסטים שחקרו ולימדו במערב.
במשך השנים הלכו והתרבו שינויים מרחיקי לכת בקפיטליזם בה בשעה שהסוציאליזם האקטואלי הלך ואיבד חלק ניכר מהדינמיקה החברתית והאינטלקטואלית שאפיינה אותו בשלביו הראשוניים.
ככל שהלכה ונחלשה היוקרה של ארצות הסוציאליזם האקטואלי וככל שהקפיטליזם לבש צורה של "קפיטליזם מאוחר" נקלעה הפילוסופיה הביקורתית למבוך קשה ביותר. אלה שהבחינו שהסוציאליזם על מטענו האינטלקטואלי אינו מתמודד עם הקפיטליזם במערב העשיר נאלצו לגבש אלטרנטיבה משלהם. האלטרנטיבה הייתה נסיגה לאורך כל החזית מהרציונאליזם ומההומניזם ומכל פרספקטיבה מהפכנית חברתית.
משבר הסוציאליזם מצד אחד והשגשוג היחסי של הקפיטליזם המאוחר במערב הקפיטליסטי (צרכנות, מהפכת המידע וכדומה) מצד שני הקימו תשתית לפילוסופיה שערערה על כל הנחות הנאורות והמודרניזם תוך כדי תפנית קיצונית ביותר אל עבר הניהיליזם והסובייקטיביזם. היידגר סיפק את "הגשר" עליו עברו קודם האקזיסטנציאליסטים ואחר כך הפוסט-מודרניסטים. אותם הכלים להבנת המציאות כגון שפה ומדע, איבדו את יוקרתם אצל הפוסט-מודרניסטים ששללו את עצם יעילותם. התופעה של הדגשת השוני הלכה והשתלטה על המחשבה תוך כדי הטענה כי החיבורים החברתיים המשותפים הינם אשלייתיים. הפילוסופיה נקראת לעסוק בסוגיות צרות ומוגבלות כיוון שהאמת אם היא קיימת בכלל שוכנת בפרט הממשי ולא בכלל המדומה.
הרדיקליזם של הפרט המתמרד
הרדיקליזם הפילוסופי של הפוסט-מודרניזם הצהיר מלחמה משלו על כל צורות הרציונאליזם הפוזיטיביסטיות והפילוסופיות. שלילה הטוטאלית זאת העניקה תחושה של הריסת העולם הישן. אך נעדר ממנה כל יומרה להקמת מערכת חדשה שתענה על השאלות הגדולות של המציאות לקראת סוף המאה ה20. התפנית הפוסט-מודרניסטית הייתה קיצונית ופיתחה טכניקות שונות ומגוונות לבדיקה מקרוב של התופעות. לדה-קונסטרוקציה היה קסם משלו אך כשהתנופה נחלשה נשארנו עם הפסימיות וההתבודדות של ניטשה ושל היידגר. החיים נמשכים והרה-קונסטרוקציה חוזרת בצורה בלתי נמנעת ומתייצבת על סדר היום.
במקומותינו הפוסט-מודרניזם ממלא תפקיד כפול. מצד אחד הוא העיז לקרוא תיגר על הפילוסופיה והאידיאולוגיה הממסדית תוך כדי פניית עורף ללאומנות ולציונות. כבודדים האינטלקטואלים הפוסט-מודרניסטים ערים לחובה להכיר ב"אחר" ומכאן הם נוטים להתייצב ביחד עם תנועת השמאל ותנועת המחאה ביחד עם זרמים הומניסטים ומרקסיסטים במערכה עקבית נגד הכיבוש ונגד הכובשים.
אך ככל שהשנים עוברות הפוסט-מודרניזם נע מהשוליים אל מרכז החיים האינטלקטואליים. מבחינות רבות הופך הפוסט-מודרניזם להיות הממסד הפעיל בחיים האינטלקטואליים והאסטטיים. הוא אינו נותן שום קבלה ושם הנחה למרקסיזם ולתורות הומניסטיות אלטרנטיביות כיוון שהוא שולל כל מחשבה פרוגרמטית מעיקרה. מכאן נאמני המרקסיזם והמחשבה החברתית הרדיקלית האלטרנטיבית כולה ניצבים מול הפוסט-מודרניזם וחייבים להיאבק על מקומם מתחת לשמש.
המלאכה של עיצוב כלים אינטלקטואליים מהפכנים חדשים היא חיונית והכרחית מאי פעם. אפשר ללמוד מלקחי הפוסט-מודרניזם שהשמאל טעה רבות כשלקה בזלזול כלפי השוני. הפרספקטיבה השמאלית חייבת להתבסס מכאן ועד לניצחון על בנייה קשה וקפדנית של אחדות חדשה תוך כיבוד השוני אך בלי לפנות עורף לצורך באחדות שרק הוא אמור להתמודד עם אתגרי השעה.
הפוסט מודרניזם ממלא תפקיד מייאש כשהוא מקדם את הניהיליזם ואי-הרציונאליות בשעה שיש כורח לפתח אידיאליזם תוך ריאליזם. הגישה האל-פוליטית של הפוסט מודרניזם והפניית עורף לניגודים החברתיים המרכזיים מבטיח כישלון. הפירוש של "היות שמאל" היה ונשאר המאבק על הסיכוי לשנות באופן יסודי את המציאות.
יום רביעי, 9 בינואר 2008
קזינו-קפיטליזם במיטבו - בשולי המשבר
הרבה גורמים חברו כדי לחולל בימים אלה את המשבר הפוקד את הבורסה בניו יורק. מקור המפולת, בשלב הראשון, הוא בענף הבנייה למגורים. הנגיד הקודם של הבנק המרכזי בארה"ב, אלן גרינספאן, הסביר את הרקע ל"בועה" בשוק הדיור. גרינספאן הצדיק את מדיניות האשראי לשוק המשכנתאות המשני, ה"סב פריים", מטעמים אידיאולוגיים, למרות שמדיניות זו התבססה על שיקולים בלתי-כלכליים. גרינספאן הסביר שהיה זה נכון לטפח את החלום האמריקאי בו לכל משפחה יש בית. טוב ורצוי שהאזרח הקטן יראה את עצמו כבעל רכוש. וראו זה פלא, אבירי השוק החופשי נוטשים את עקרונותיהם לטובת שיקולים אידיאולוגיים ומצדיקים התנהגות "לא כלכלית" כדי לרכוש את ליבו של האזרח הקטן. הספסרים יצרו שוק משכנתאות מפלצתי ואנשי הכלכלה הבכירים עודדו את התופעה מטעמים אידיאולוגיים.
אין ספק שישנה הרבה מאוד הונאה, פשוטו כמשמעו, במשבר זה. סוכנויות הדירוג למיניהן העניקו לניירות ערך מפוקפקים דירוג של AAA - הדומה לאגרות חוב ממשלתיות. אגרות זבל ארוזות בעטיפה של זהב נרכשו על סמך ההערכה הכוזבת על ידי מוסדות ציבור, קופות גמל וקרנות פנסיה. סוכנויות הדירוג טוענות שכל דירוג אינו אלא חוות דעת שהיא ביטוי לחופש הדיבור המוגן על ידי החוקה של ארה"ב. בכל מקרה, אפילו אם יצליחו הנפגעים לתבוע את סוכנויות הדירוג האלה - אין להן מקורות גדולים די הצורך לפצות את המרומים.
אלי ההון ובעלי הבנקים בארה"ב אינם קוטלי קנים. מסתבר שהם ביטחו את עצמם נגד הפסדים באמצעות חברות ביטוח מיוחדות למיניהן. אך איש לא ציפה לרעידת אדמה כזו המתרחשת בוול סרייט. מסתבר שחברות הביטוח אינן יכולות לכסות הפסדים בממדים כאלה - ומחיר המניות שלהן מצטרף למפולת.
התעמולה הממסדית מבקשת להאשים את הצרכן, כלומר את האזרח הפשוט בהתרחשות המשבר. פשוטי העם אשמים כביכול שהתחייבו לשלם תשלומיי ריבית גבוהים שלא יכלו לעמוד בהם. אך בתנאים אלה מתאימה האמרה: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר. הבנקים הגדולים בעולם בלעו את ניירות הערך המבוססים על אותן משכנתאות. האם האזרח הקטן היה צריך להבחין במלכודת שהצליחה להפיל בפח שועי עולם וכרישי בורסות באשר הם שם?
במשך כל דצמבר חששו הפרשנים בבורסות להגדיר את ירידת המניות כמיתון. בתחילה, מילת ה-R, כלומר Recession (מיתון) היתה אסורה בתכלית. אך במשך החודש עלה אחוז הפרשנים שניבאו מיתון. איש לא העיז להשתמש במילה המפחידה באמת - Depression - שפל (כלכלי). היום מדגישים כולם את הדמיון הברור בין התנהגות הבורסות השבוע ובין האירועים בימים הראשונים של המשבר האדיר שהיה ב-1929.
התחזית האידיוטית ביותר של השבוע: המשבר בניו-יורק לא ישפיע על המשק הישראלי.
אין ספק שישנה הרבה מאוד הונאה, פשוטו כמשמעו, במשבר זה. סוכנויות הדירוג למיניהן העניקו לניירות ערך מפוקפקים דירוג של AAA - הדומה לאגרות חוב ממשלתיות. אגרות זבל ארוזות בעטיפה של זהב נרכשו על סמך ההערכה הכוזבת על ידי מוסדות ציבור, קופות גמל וקרנות פנסיה. סוכנויות הדירוג טוענות שכל דירוג אינו אלא חוות דעת שהיא ביטוי לחופש הדיבור המוגן על ידי החוקה של ארה"ב. בכל מקרה, אפילו אם יצליחו הנפגעים לתבוע את סוכנויות הדירוג האלה - אין להן מקורות גדולים די הצורך לפצות את המרומים.
אלי ההון ובעלי הבנקים בארה"ב אינם קוטלי קנים. מסתבר שהם ביטחו את עצמם נגד הפסדים באמצעות חברות ביטוח מיוחדות למיניהן. אך איש לא ציפה לרעידת אדמה כזו המתרחשת בוול סרייט. מסתבר שחברות הביטוח אינן יכולות לכסות הפסדים בממדים כאלה - ומחיר המניות שלהן מצטרף למפולת.
התעמולה הממסדית מבקשת להאשים את הצרכן, כלומר את האזרח הפשוט בהתרחשות המשבר. פשוטי העם אשמים כביכול שהתחייבו לשלם תשלומיי ריבית גבוהים שלא יכלו לעמוד בהם. אך בתנאים אלה מתאימה האמרה: אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר. הבנקים הגדולים בעולם בלעו את ניירות הערך המבוססים על אותן משכנתאות. האם האזרח הקטן היה צריך להבחין במלכודת שהצליחה להפיל בפח שועי עולם וכרישי בורסות באשר הם שם?
במשך כל דצמבר חששו הפרשנים בבורסות להגדיר את ירידת המניות כמיתון. בתחילה, מילת ה-R, כלומר Recession (מיתון) היתה אסורה בתכלית. אך במשך החודש עלה אחוז הפרשנים שניבאו מיתון. איש לא העיז להשתמש במילה המפחידה באמת - Depression - שפל (כלכלי). היום מדגישים כולם את הדמיון הברור בין התנהגות הבורסות השבוע ובין האירועים בימים הראשונים של המשבר האדיר שהיה ב-1929.
התחזית האידיוטית ביותר של השבוע: המשבר בניו-יורק לא ישפיע על המשק הישראלי.
הירשם ל-
רשומות (Atom)
רשומות
