עזה בגדד

בקרב חמאס ופתח ישנם גורמים הרפתקניים הששים אלי קרב, שאינם מבינים שאי-אפשר לפתור את המתיחות בין שני המחנות באמצעים אלימים. נוסף על כך, ארה"ב שוללת את רוח הפשרה והשכל הישר שהביאו להקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, צעד שכולו ברכה לפלסטינים ולמאבקם לשלום צודק.

מתוך כך, יש יסוד לדאגה חמורה לנוכח הידיעות העיקשות בדבר התוכנית של ממשל בוש להכשיר ולחמש יחידות "נשיאותיות" מיוחדות. העצות האמריקאיות והסיוע הצבאי הישיר לנשיא אבו מאזן הם חלק מהמאמץ האמריקאי לשמר את השליטה של ארה"ב על הפעילות הדיפלומטית המתנהלת באזור.
חבר פלסטיני בכיר הסביר כי הידיעות הללו נועדו "לשרוף" את אבו מאזן בעיני הציבור הפלסטיני. אם זהו המצב, הרי שחסרות הכחשות נמרצות ואמינות מצד אבו מאזן ואנשיו. הרי לא מדובר בסתם שמועות. "הארץ" מדווח היום שפרטי התוכנית נקבעו על ידי גנרל דייטון, המתאם הביטחוני האמריקאי עם הרשות ("הארץ", 16 אפריל 2007).

ככל הנראה, פגישת החובה הדו-שבועית אותה כפתה קונדוליסה רייס על אבו מאזן ואולמרט היא חלק מאותה המגמה האמריקאית להשתלט על תהליך השלום. אין דבר שהפלסטינים זקוקים לו פחות מאשר ריטואל ריק מתוכן נוסף.

טועים אלו בקרב הפלסטינים שמאמינים שהקשרים עם ארה"ב יובילו למדינה פלסטינית עצמאית. טועים ובגדול. אם יש סיכוי לעצמאות ולשלום, הרי שהוא קשור לקהילה הבינלאומית, לעולם הערבי, לאירופה, לאו"ם. אנו רואים לנגד עינינו מה שהאמריקאים יודעים לעשות, בבגדד למשל. הם יכולים לעודד מלחמת אחים ומרחץ דמים. הם יכולים להפוך את עזה לבגדד. יש להתרחק מהם ומתככיהם.

כולנו עזמי - אבל
השב"כ, התקשורת הישראלית המגויסת והממסד הפוליטי הישראלי עמלים יום וליל על הדמוניזציה של ח"כ עזמי בשארה. כל הגופים הללו מנסים להרשיע את בשארה ללא משפט. והרי לכם דוגמה קלאסית בה אלו המגנים על בשארה ועל זכויותיו הבסיסיות יטענו בצדק גמור: האיש הזה אינו יכול לזכות למשפט צדק בארץ זו, מאחר שבנוסף לאווירה הדחוסה ה"רגילה", זאת נעשתה מורעלת במיוחד נגדו ונגד דעותיו. ברור לכולם שהוא אינו עבריין, כמו שברור גם שהמניע למערכה נגדו הוא מניע פוליטי המכוון נגד האוכלוסייה הערבית ונגד מנהיגיה וארגוניה.

הצורה בה מתייחסים השדרנים והפרשנים ל"פרשת בשארה" מלמדת הרבה עליהם ומעט מאוד על בשארה. הקול התוקפני בו הם דורשים לדעת למה בשארה אינו עושה כך ואינו מתנהג כך, ועוד מעיז שלא להתראיין ולא להודיע לאן הוא נוסע - לקול הזה יש צליל מוכר. השדרנים יכחישו זאת, אך זהו צליל דיבור של האדון, והיהירות מורגשת היטב. ההתנשאות הזאת גובלת בהיסטריה ופחד ממנהיג ערבי שלא רוצה לשחק לפי הכללים שלהם.

יחד עם זאת, סביב הפרשה היו כמה תופעות בשמאל הראויות לתגובה. הציבור הערבי, ויחד עימו חלקים של דעת הקהל הדמוקרטי היהודי, מבין היטב שההתקפה של השלטון היא כוללת ומתנהלת לאורך חזית רחבה. ח"כ דב חנין אומנם ניתח באופן נכון את אופי המערכה נגד בשארה, אולם הוא ראה לנכון להצטדק מספר פעמים בראיון קצר שהוא אינו חבר במפלגתו. פעם אחת הייתה מספיקה בהחלט. כמו כן, בשארה לקה במפלגתיות יתרה כשהתנסח כאילו שההתקפה היא בעיקר נגדו ונגד מפלגתו. אמנם זה נכון, אך נכון באופן חלקי.

אם רואים את התמונה כולה, אם מתרחקים מאינטרסים צרים, האמת היא שכולנו בשארה.

על כנס חנה ארנדט באוניברסיטת בר-אילן

כנס בינלאומי המוקדש לנושא "חנה ארנדט והמצב האנושי" ייערך באוניברסיטת בר-אילן החודש. קרן היינריך בל, המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת באזל וקרן מרק ריץ' בשוויצריה מעניקים אף הם חסות לאירוע שמתקיים בתמיכת נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה. היוקרה המופלגת של חנה ארנדט שנולדה בגרמניה (1906-1975) בקרב חוגי האינטליגנציה בארה"ב ובאירופה, מסבירה בנקל את שורת הכנסים וההרצאות האקדמאיות שנערכו לכבוד 100 שנה להולדתה. אולם בעוד שמעמדה וזוהרה הבינלאומי איתן זה עשורים, לא כן המצב בארץ. דווקא כאן, למרות הקשרים שלה לפעילות הצלה והגירה לישראל לאחר עליית היטלר לשלטון, הייתה ארנדט מושמצת ומנודה, על שום הסלידה שלה מהממסד הציוני. יתר על כן, מראשית ימי המדינה היא הייתה בין המבקרים החריפים של מדיניות בן גוריון ושל היחס המתנשא של ישראל לסביבה הערבית.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר ארנדט באה ב-1961 לישראל כעיתונאית בכירה מטעם כתב העת האמריקאי הנחשב, הניו יורקר. ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, סירבה להצטרף למקהלה ששיבחה והיללה את המשפט. בכתבותיה, שקובצו ונערכו לאחר מכן לכדי הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ארנדט העזה למתוח ביקרות נוקבת על משפט אייכמן בפרט, ועל מערכת המשפט הישראלית בכלל.

"העולם היהודי", על כל זרמיו ומנגנוניו, האשימו אותה בבגידה חמורה ביותר בקודש הקודשים - הגרסה הציונית הרשמית והממלכתית של השואה.

שנים רבות לפני משפט אייכמן, ושנים רבות אחריו וללא קשר אליו, הייתה ארנדט לכוהנת הגדולה של הליברליזם הימיני האנטי-מרקסיסטי. ספרה "שורשי הטוטליטריות" שפורסם לראשונה ב-1951 היה לטקסט כמעט רשמי של הממשל האמריקאי, בזכות ההצדקה שהוא סיפק למלחמה הקרה. בספר זה ארנדט ניסתה לבנות תשתית רעיונית-אינטלקטואלית לתפיסה הרדודה והפשטנית לפיה המאבק בין ארה"ב וברה"מ היה מאבק בין "החופש" לבין "הרודנות". באותן השנים ארנדט גם נטמעה בקרב החבורה המפוקפקת של "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה שבהמשך נהפכה לזרוע ממשית של ה-CIA במלחמה הקרה.

כמובן שלא די בקשרים אלה בכדי לפתור אותנו מהחובה להתייחס לתיאוריות של ארנדט במישור הרעיוני-עיוני. הכותב מקווה לשוב ולנתח בהרחבה בעתיד הקרוב את ספרה "שורשי הטוטליטריות", ספר שבמידה רבה עיצב את הליברליזם השמרני המודרני. ואולם למרות שההתייחסות לארנדט במישור הבינלאומי התמקדה בנושאים "אוניברסאליים", יחסה השלילי לישראל הרשמית היה סוד גלוי.

יחס שלילי זה מסביר מדוע הוגים רדיקלים חשובים באקדמיה הישראלית רכשו לה יחס של כבוד והערכה. ארנדט לא פחדה לתקוף את הציונות ואת הממסד הפוליטי הישראלי, ואת בן גוריון בראשו. מנגד, אומץ ליבהּ בעניין זה הפך אותה למושא השפלה וזלזול בקרב החוגים הקובעים במדינה. הממסד האקדמי הישראלי מילא תפקיד מוביל במערכת ההשמצות האישיות נגדה. כך נוצר פרדוקס בו חוגים ביקורתיים-שמאליים באקדמיה הישראלית נשבו בקסמיה הרעיוניים של ארנדט - למרות שהגותה לא הייתה חלק מהשמאל.

השנים עוברות וחולפות. ארנדט כבר נפטרה לפני יותר משלושים שנה. ובכל זאת עדיין כמעט ואין הוגי דעות רציניים בזרם הליברלי (האנטי-קומוניסטי והאנטי-מרקסיסטי) המשתווים לה. ארנדט, שכישוריה האינטלקטואליים מרשימים לכל הדעות, נלמדת בעולם הגדול כנביאת הדור. תופעה זו מתאפשרת במידה רבה על יסוד הטענה הרעועה לפיה היא אינה שייכת לא לימין ולא לשמאל, והינה "מעבר לימין ומעבר לשמאל". אך לאקדמיה במחוזותינו יש בעיה. כשאנשיה יוצאים אל מעבר לים, הם שומעים ניסים ונפלאות על חנה ארנדט, ואולם בשובם למולדת מזכירים להם כי מדובר ב"שונאת ציון". לא רק זאת, אלא אף באחת מין הסוג הגרוע ביותר, "בת סוררת".
אם כן, מה קובע כאן בישראל את דמותה הרוחנית ומעמדה של ארנדט? הרייטינג העולמי או שמא הרייטינג המקומי? ההחלטה לערוך כנס בבר-אילן החודש, בשיתוף כמה מוסדות יוקרתיים נוספים, מספקת את התשובה. כנס זה, שהוא רק האחרון בשורה של כנסים שנערכו ב-2006 (שנקראה בפי רבים "שנת ארנדט"), מראה כי בבר-אילן נכנעת האקדמיה הישראלית כניעה מבישה (מנקודת הראות שלה עצמה) לאישים השמאליים בתוכה שאימצו את ארנדט ללבם - בזכות יכולתה להגיד "לא" לשוביניזם המקומי. הרייטינג בחוץ הוא הקובע.

אפשר גם להסביר את התופעה מזווית שונה. ניתן לטעון כי הממסד האקדמי הישראלי מוכן להסתגל לאופנה השלטת בעולם הגדול לגבי חנה ארנדט, מכיוון שמעמדה כהוגה דעות ימנית, אנטי-מרקסיסטית ואנטי-קומוניסטית, חשובה אף יותר מההסתייגות שלה מפועלה של הציונות. כך שלמרות היותה "בת סוררת" במידה מסוימת, בשורה התחתונה היא נותרת "בת נאמנה" על שום שירותה את "הצד הנכון" במלחמת התרבויות. למלחמה זו, שלתפיסתם נמצאת במרכז המאה ה-20 ונמשכת עד לימינו אנו, דרושה כל תחמושת אפשרית.