תעלומת אירופה

אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.

דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.

התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?

אירופה צולעת

הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.

הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.

הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.

סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.

הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.