יום ראשון, 28 בינואר 2007

חולות נודדים באזור והסיכוי לשלום

לציבור הנאבקים למען הסכם שלום, שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד ישראל, ברור שהדרך לפתרון זה מושפעת מהתמורות העמוקות המתחוללות באזור ובפוליטיקה הבינלאומית. מכאן נובע כי על מנת להעריך את הסיכויים לשלום ישראלי-פלסטיני עלינו, בשלב הנוכחי, להתחקות אחר מצב הכוחות בין החוגים הדומיננטיים בארה"ב: בין הקליקה השלטת בינתיים של ג’ורג’ בוש מצד אחד, ובין הכוחות שהתקבצו סביב ג’יימס בייקר, מצד שני. (החברים שלנו ש"יודעים" שאין משמעות לניגודים כאלה בחוגים השלטים בארה"ב ומשוכנעים ש"הכל הצגה" - פטורים מהמשך הקריאה).

ההבדלים בין הקווים האסטרטגיים והדיפלומטיים של הצדדים המתמודדים ברורים. בוש מסרב לקבל את המפלה של ארה"ב בעיראק, וחותר להפעלת כוחות צבאיים נוספים בכדי לשחזר את מאזן-האימה הקודם, המתפורר והולך. בייקר והמקורבים לו מציגים קונספציה מדינית מנוגדת בתכלית, שמתמקדת בניסיון הידברות עם סוריה ואיראן, מתוך הכרה בכך שלמדינות אלו יש אינטרסים לגיטימיים באזור. קונספציה זו כוללת גם גישה חדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומכירה בקשר הגומלין שבין הסכסוך ובין ירידת קרנה של ארה"ב באזור. בייקר מדבר בלשון של פשרות וניסיונות להידברות תוך חתירה לסטאטוס קוו חדש וטוען, די בהגיון, שהידברות עדיפה לארה"ב על פני מרחץ הדמים המתמשך בעיראק והידרדרות למלחמה נוספת באיראן.

הניצוצות שעפים מזירת ההתגוששות בוואשינגטון הם שמסבירים את הפעילות הדיפלומטית הקדחתנית המתנהלת בימים אלה. התשובה האסטרטגית של בוש למפלה בעיראק היא בניית מעין "מערך דרומי" המורכב ממדינות מצרים, ערב הסעודית, ירדן ולבנון (כמובן שבשלטון סניורה) – אלה המכונים "המתונים" - כולל ישראל. כדי לקדם אסטרטגיה זו הוכתר אבו מאזן כ"מתון" על ידי מזכירת המדינה רייס וגם על-ידי ממשלת אולמרט. תרומתה העיקרית של ישראל להקמת אותו מערך דרומי אמורה תהיה בהושטת כל עזרה אפשרית לפתח ולאבו מאזן. כזכור, רייס נפגשה לפני שבועיים עם אולמרט ועם אבו מאזן, עם כל אחד לחוד, והיא מתכוננת לחזור לאזור בכוונה לערוך פגישה משולשת בפברואר. היא מתאמצת להוכיח לעולם, ובמיוחד לאנשי בייקר, שאין לארה"ב צורך בהידברות עם סוריה או עם איראן על מנת "להזיז דברים" באזור. כהוכחה לנאמנותם לבוש הביעו מובארק, המלך הסעודי ועבדאללה תמיכה במשלוח של 20,000 חיילים נוספים מארה"ב אל שכונותיה המדממות של בגדאד - נדבך נוסף בניסיון לבודד את אסד, חיזבאללה ואיראן. יחד עם ישראל הם מקימים את המערך הדרומי, שתפקידו לחזק את בוש בניסיון לכבוש את בגדאד מחדש. הגורמים היותר מתוחכמים בממסד הישראלי מבינים שכללי המשחק מחייבים אותם להיכנס לסיבוב חדש של משא ומתן. מטרת המו"מ הווירטואלי הזה היא ליצור סחבת במשך שנתיים לערך. במסגרת פרק הזמן הזה "תטופל" איראן. ואז, לאחר הניצחון המוחץ על איראן, לא תתקשה ישראל להתחמק ולבטל את הוויתורים הווירטואליים שהתחייבה להם.

ככל הנראה, ישנם מדינאים פלסטינים המתפתים לאשליה שהאמריקאים יעזרו לעניין הפלסטיני בכדי לחזק את אגף המתונים. קשה להתעלם מהסימנים לכך שאבו מאזן פועל מתוך ההנחה שהפלסטינים חלשים ושאין להם ברירה אלא להשתלב במשחק האמריקאי. אבל אם מנהיגי הפתח - בגלל לחץ העימות עם החמאס - יעלו על דרך מסוכנת זו, יתברר להם שנוצלו כמו פיון במלחמה-הקרה החדשה של בוש. כשמדובר על תוכניות התקפיות באזור, יעניק בוש תמיד עדיפות לישראל.
העניין הפלסטיני, למרות המכשולים הרבים, אינו חסר תקווה. לגמרי לא. בוש ורייס אינם פועלים בחלל ריק. שאר חלקי הקוורטט יעשו כל מאמץ להתחבר לקבוצת בייקר בניסיון לדרוש מארה"ב נסיגה "בכבוד" מעיראק ולהימנע ממהלכים הרפתקניים חדשים. בייקר מזהיר את הציבור בארה"ב שכישלון נוסף בדומה לזה בעיראק יחסל את שרידי ההשפעה של ארה"ב באזור. אך בוש רוצה להכפיל את ההימור, ולגלגל את הקוביות פעם נוספת. אותו מערך דרומי, הנמצא בהקמה, הוא במרכז ההכנות למלחמה נגד איראן.

כדי להתחמק מהמלכודת האמריקאית זקוקים הפלסטינים לחזית פלסטינית מאוחדת ולשם כך חיוני הסכם בין הפתח ובין החמאס. דעת הקהל העולמית בכלל, ואוהדי העניין הפלסטיני בפרט, מצדדים בהסכם כזה ויבקרו קשות את מי שיישא באחריות להמשך מלחמת האחים הפלסטינית. הביקורת על אבו מאזן והפתח לא נועדה לצייר את אנשי החמאס כרודפי שלום. שני הצדדים חייבים להפגין שיקול דעת וגמישות. רק הקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת תאפשר קיום מו"מ ממשי עם ישראל.
ה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע שהקוורטט מצטרף להצעה פלסטינית להתחיל את המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים בדיונים דווקא על הסדר הקבע. אכן יש להימנע משיחות חסרות משמעות, שכל תכליתן הוא לאפשר לארה"ב להודיע שהיא מחדשת את תהליך השלום. לאחר שיסכימו על הקווים הכלליים להסדר - שבמרכזו הכרה בגבולות 67' - ורק לאחר שייקבעו ראשי פרקים ברורים של הסכם כולל, יהיה מקום ותהיה סיבה לדבר על השלבים ועל הסדרי ביניים וכדומה. כמו כן אין טעם לדיונים מבלי מעורבות חזקה של גורם שלישי אובייקטיבי. נהיר לכל בשלב זה שהאמריקאים של בוש אינם מתאימים להגדרה זו.

אין לשער את ממדי הנזק שיחוללו בוש ואנשיו עד אשר יילקחו, צורחים ובועטים, למקום שבו לא יהוו עוד סכנה לציבור. לשמחתנו, למרות בעלי בריתו באזור, בוש מבודד ברוב העולם הנאור. דעת הקהל נבעתת ממראה כנופיית השוטים וההרפתקנים, שכיום מבקשים לגמד את הפסדיהם בעיראק באמצעות מלחמה נוספת במפרץ הפרסי. לעומתם הבינו בייקר וחבריו שמו"מ אמיתי ורציני לסיום מרחץ הדמים הישראלי-פלסטיני יכול לשמש מנוף לדיפלומטיה "אינקלוסיבית" שנועדה להביא את כל הגורמים החשובים באזור להידברות.

דרוש ואפשרי פתרון שלום של שתי מדינות, תוך הבטחת ריבונות ועצמאות פלסטינית, פתרון שיכלול צעדים ממשיים להקל על סבלם של ההמונים הפלסטינים. פתרון כזה הוא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לישראל. הכרה הדדית של הזכויות הצודקות של שני הצדדים היא המוצא ואין זולתו.

הנשיא - סמל מזויף של אחדות שאינה קיימת
מוסד הנשיאות בישראל אינו אלא ניסיון אומלל לכפות על הציבור סמל לאחדות שאינה קיימת. אין שום קשר בין נוהלי החסינות המנופחים המגינים על בעל המשרה הרמה של הנשיאות, שהיא בהחלט מיותרת, ובין חסינות של חברי כנסת שנבחרו בבחירות כלליות ויחסיות. זאת "טעות בקטגוריה" להשוות בין שני סוגי החסינות, ואין לערבב מין בשאינו מינו. הענקת חסינות לקצב "המורם מעם" מבזה את מוסד החסינות המוצדק והנחוץ.

מה לעשות עם החשוד? הוא כבר נהנה מזכות יתר עצומה כאשר אפשרו לו להיחקר במעון הנשיא, בתנאים שאין נוחים מהם עבורו. כעת יש להובילו ככל אדם לבית הסוהר, עם או בלי אזיקים. דינו להיות עצור עד אשר הפרקליטים שלו ישכנעו את השופט התורן שהשחרור שלו אינו מהווה סכנה לציבור ולא ינוצל לשבש את מהלכי החקירה. לא הצליחו הפרקליטים המכובדים לשכנע את השופט, ייסגרו את קצב אחר סורג ובריח. אם הפרקליטים כן ישכנעו את השופט לשחררו, אז ייקבע סכום הערבות. יביא ערבים יצא, לא יביא, ישב בינתיים.

אין בנהלים אלה צל צילו של פגיעה בעקרון "חזקת החפות". אבל רצוי להוסיף: כמה חבל שלא ניתן להעמידו למשפט בגין רוב פשעיו - מכיוון שאין הם פשעים על פי הקודקס הפלילי הישראלי. בראש וראשונה הוא אשם שהוא שתק וחייך אל מול התרוששות חלקים גדולים של העם. הוא אשם על כך שהוא שתק וחייך נוכח פשעי הכיבוש והמלחמה שביצעו ממשלות ישראל. יש לתת לו אפשרות סבירה להוכיח את חפותו ולא יותר.

יום שישי, 12 בינואר 2007

סגנון ישן ומדאיג בביטאון ''זו הדרך''

מעמדה ההיסטורי של מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל אינו טעון הוכחה. על כן, קשה להבין מדוע ביטאונה של מק"י "זו הדרך" מתעלם בצורה מוזרה ביותר ממסמך פרוגרמאתי חשוב - החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל - שפורסם בראשית דצמבר מטעם ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. אני ואחרים לא הצלחנו לאתר מעל דפי ביטאונה של מק"י זכר למסמך החשוב הזה.

נתמזל מזלי וחבר יקר הסב את תשומת לבי למודעה ב"זו הדרך" (13.12.06) שמבשרת על ישיבה קרובה של הוועד המרכזי. ולא סתם ישיבה אלא מושב מורחב. נושא המושב אומנם המיעוט הלאומי הערבי בישראל, אך אין אזכור למסמך. אך אולי "המבין יבין" והדברים קשורים, כלומר קיום המושב המיוחד קשור לפרסום המסמך. טקסט המודעה מסתיים בציון שהאירוע הינו "דיון במלאות 30 שנה לוועידה ה-18 של מק"י". ואני בוש ונכלם כי אינני זוכר מה היה בוועידה ה-18. אף אחד מהחברים ובתוכם אלה הקשורים למק"י או לחד"ש אינו יכול לעזור לפענח את העניין. האם לא מוזר לציין ועידה מפלגתית מלפני עשרים שנה כאשר סיבת ההתייחסות סתומה ומעורפלת? הרי רק אחדים שהם בסוד העניינים יכולים להבין את הרמז. למה בעצם יש צורך ברמזים?

מאז פרסום המסמך יצאו לאור ארבעה גיליונות של "זו הדרך" ואין אזכור של מסמך החזון. כעבור כמעט חודש מפרסם "זו הדרך" (27.12.06) מאמר ארוך מאוד של עיסאם מחול. יש בו חזרה על העמדות הידועות של מק"י. כמובן, ישנם דברים רבים נכונים במאמר. אך ישנה תחושה קשה שהמאמר אמור להתווכח עם משהו או מישהו. אך אי אפשר להבין מדוע המאמר נכתב וכנגד מה הדברים נאמרים. מתבקשת השאלה: האם מדובר במאמר המתייחס למסמך החזון ואם כך מדוע הדברים לא נאמרים? אם אין קשר בין המאמר ובין המסמך - למה לפרסם אותו? עוברים שבועיים נוספים עד שמתפרסמת ידיעה על ישיבת הוועד המרכזי. הידיעה ממשיכה במדיניות המוזרה של חרם על עצם האזכור של מסמך החזון לפלסטינים בישראל. במשך חודש שלם מתקיים דיון ציבורי רחב וחשוב בקשר למסמך ואין ולו זכר מעל דפי "זו הדרך".

מה כן אפשר ללמוד על דיוני הוועד המרכזי? אנו לומדים מ"זו הדרך" (03.01.07): אחרי שהחבר מוחמד נפאע ציין את תרומת המפלגה בנושא הגנת הזכויות של האוכלוסייה ערבית ודרכה של מק"י, נאמר "הלאומנים דוחפים את האוכלוסייה הערבית לפינה ... האינטרס של הציבור הערבי הוא להשפיע על החברה הישראלית ... לכן מוטל עלינו למנוע את חדירתן של סיסמאות לאומניות לשולי השיח של מק"י ושל חד"ש". "הלאומנים" פעילים, וישנה "חדירת סיסמאות לאומניות". המצב רציני. נראה שיש קשר בין הדברים לפרסום המסמך. אך אי אפשר לדעת. כך כתבו בסגנון הישן, אך "אז" לא חששו לדבר בצורה ברורה.

אני כשלעצמי לא התאהבתי במסמך החזון. יתר על כן, אם יש למק"י ביקורת על המסמך, הדבר טבעי ביותר. אך הסירוב להתייחס למסמך - אפילו לא לדווח על פרסומו - אינו טבעי. אם יש למק"י עמדה למה לא לפרסמה? ואם יש חילוקי דעות בנושא מדוע לא לקיים דיון ציבורי וגלוי? ההתנהגות הזאת מוזרה! מדוע לא לדווח ולהתייחס לאירוע כל כך חושב כמו פרסום המסמך?
הסגנון הזה מדאיג יותר מהסכמה או אי הסכמה מצד מק"י עם מסמך "החזון של הפלסטינים בישראל".

יום שני, 1 בינואר 2007

השמאל בישראל מול סכנת מלחמת אחים פלסטינית

השמאל הישראלי, למעט אלה ששללו את ההסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תמך במדיניות של יאסר עראפת ושל הרשות הפלסטינית בהנהגתו כ"אסטרטגיה הלאומית הפלסטינית". עזר לכך שבצורה זו או אחרת הצטופפות הגורמים הפוליטיים החילונים, שהם "שמאלה מהפתח" תחת אותה מטריה של מוסדות הרשות הפלסטינית.
קיימים הסברים שונים להיחלשותו של פת"ח. אך אין מחלוקת על כך שקרנו הלך וירד ועמה ירדה גם יוקרתם של הגורמים השמאליים שכאילו נבלעו ברשות. בבחירות דמוקרטיות נחל, כידוע, החמאס הצלחה עצומה והרכיב את הממשלה הפלסטינית בשטחים הכבושים. ארה"ב שפילסה את הדרך "לבחירות חופשיות" הגיבה על התוצאות בהנהגת מאמץ בינלאומי להענשת הפלסטינים על שלא בחרו את "הבחירה הנכונה".

זיקת השמאל להנהגת הרשות
קיימת נטייה מובהקת אצל גורמים שונים בשמאל ובתוכם חד"ש ומק"י (ואינני סבור שיש חלוקי דעות בנושא זה בין שני הגופים) להמשיך לגבות את אבו מאזן והפתח בכל הנוגע למשבר החריף ברשות, משבר שעלול להתדרדר לסף מלחמת אחים.

ישנה דעה הגורסת שתפקיד השמאל הוא הפוך ועל השמאל, בכל הנוגע לסכסוך בין הפתח לחמאס, לתמוך דווקא בחמאס. הנימוקים למען תמיכה בחמאס הינם אותם הנימוקים השוללים תמיכה באבו מאזן ונטפל בהם במכלול אחד.

ישנם סימנים ברורים שאבו מאזן משליך את יהבו על ארה"ב ועל ממשל בוש.
האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו-מאזן היא שמחבבת אותו על הממסד הישראלי שמתייצב בגלוי לימינו במאבק נגד החמאס.
נראה שאבו מאזן להוט אחרי מו"מ עם ישראל בלי לעמוד על כיבוד מינימאלי של הצרכים הפלסטיניים. הפגישה האומללה עם אולמרט לפני שבוע אינה אלא אישור לכך.
למרות הקשרים של החמאס עם הגוש הפונדמנטליסטי (איראן, חיזבאללה) גילה החמאס נטייה ריאליסטית לנהל מו"מ על הפסקת-אש שביתת נשק ארוכת תווך.
מצרים, ירדן וערב הסעודית, שהתנכרו במשך השנים לעניין הפלסטיני, ממשיכות לשחק את המשחק האמריקאי שנועד לייצר מעין ציר סוני פרו-אמריקאי שנערך מול הגורמים השיעיים.

אך אין הגורמים הנ"ל, החשובים כשלעצמם, מספיקים לצדד בחמאס במאבקו נגד הפתח. אין להתעלם מהשלכותיו של הפונדמנטליזם האסלאמי בזירה הפנימית והבינלאומית. הסירוב העקרוני להכיר בישראל אפילו במסגרת פתרון צודק של הסכסוך הוא נסיגה הפוגעת בסיכוי לשלום. עמדה זו מושיטה סיוע לאלה שמבקשים להנציח את הסכסוך עד בלי סוף. ככלות הכול, החמאס זכה בכוחו הציבורי בגלל נימוקים פנים פלסטיניים (שחיתות הנהגת פתח וכו') ושיטת הבחירות ניפחה את ממדי השפעתו. יש ראיות שרוב הפלסטינים היו מוכנים לתמוך בהסכם שלום צודק. רצוי גם להיזהר ממתן תעודת יושר אנטי-אימפריאליסטית לחמאס. הרי עזרה קהילתית חשובה במימון הפטרו-דולרים של הסעודיים אינה הוכחה למדיניות עממית ולהתנגדות לניאו ליברליזם.

יחד עם זאת, יש ממש בביקורת על אבו מאזן והפתח. הניסיון לנצל תמיכה אמריקאית-ישראלית נגד יריביהם הפלסטיניים שקוף למדי. אוהדי הפלסטינים נתקפים רגש בושה לשמע ידיעות על מחלוקת חריפה על חלוקת התיקים בממשלה. היש צורך להבהיר שמדובר על ממשלה תחת כיבוש שסמכויותיה מוגבלות ושעיקר תפקידה הוא המאבק נגד הכיבוש של כלל הציבור? נוסף על כן, אין להריע לטקטיקה השרירית של אבו מאזן "המאיים" לתת הוראה לערוך בחירות חדשות. האיום מחטיא את המטרה. הרי המטרה אינה ניתנת למימוש והאיום רק מגביר את המתיחות.

אל לו לשמאל הישראלי לתמוך בצד כלשהו מהצדדים בסכסוך הפנים-פלסטיני הזה. עלינו, לעניות דעתי, לבטא את הרצון של דעת הקהל המתקדמת שהיא גם זו של כלל הפלסטינים שדורשים שתקום ממשלה מאוחדת, ממשלת אחדות. העימות בין שני הפלגים הפלסטינים העיקריים הוא הרסני. מלחמת אחים תהיה אסון. אוהדים של העניין הפלסטיני מבקשים מכל הצדדים לגלות ריסון, איפוק, נכונות לפשרה והפניית עורף לכול שיקול של יוקרה.