יום שבת, 29 באוגוסט 2009

אובמה מנהיג מהמרכז

תומכיו של הנשיא אובמה נחרדים בצדק לרגל ההתקפות הפרועות של הימין הקיצוני נגד הנשיא. היה זה סביר לחשוב שאובמה מותקף בגלל מדיניות ליברלית ונאורה בבית ובחו"ל. אך בדיקה אובייקטיבית של העובדות מובילה למסקנה שאובמה נוקט במדיניות ניאו-ליברלית אובדנית בוושינגטון ומנהל מדיניות עוד יותר גרועה בחו"ל כשהוא עובד שעות נוספות להגיע אל "וויאטנאם" משלו באפגניסטן.

האינטנסיביות של ההתקפות מהימין נובעת מחוסר יכולתו של הנשיא לגבש יוזמות מדיניות חדשות של ממשלתו. קיימת תחושה מעמיקה בציבור שאינו שלט בעניינים. המבוכה היא טרגית במיוחד אצל אדם אינטליגנטי כמוהו. הימין הקיצוני חש שנפלה בחלקו הזדמנות למלא את החלל הפוליטי שנוצר והוא מסתער כחיית טרף בצעקות של "קומוניזם עלינו". בניסיונו למשול מהמרכז, במאמציו להיות מקובל על הימין, הצליח אובמה רק להזיז את הזירה הפוליטית כולה ימינה. עצוב, מאד עצוב.

ישנה תופעה מקבילה אצלנו. לא נשאר זכר של הלהט ותחושת הדחיפות שאפיינו את נאום אובמה בקהיר לפני חודשיים. נתניהו הבין חיש מהר שאובמה אינו רציני וישראל החלה באסטרטגיה בלימה מצליחה. אם בנושא ההתנחלויות שלגביו יש לאובמה ולמיצ'ל עמדה מוצהרת ברורה אין ושינגטון יכולה לכפות את רצונה על ישראל, אזי אפשר להיות בטוחים שלא יהיה שום לחץ רציני אמריקאי לקדם הסדר שלום כולל. נתניהו שהוכיח שהוא מסוגל לצפצף על אובמה רכש בכך יוקרה אצל ישראלים רבים המעריצים התנהגות כזאת. יתר על כן, חולשתו של אובמה עודדה את הימין ואת המתנחלים שהחלו דורשים מביבי שידרוש מאובמה "שיוציא את האף שלו" מענייניה של ישראל – בלי הנימוס הדיפלומטי המקובל בעניינים כגון אלה.

פרשנים שטחיים כתומאס פרידמן מהניו יורק טיימס מתרגשים ומתפלאים מכך שישנו כיסים של שגשוג והתעשרות בכמה רבעים בערי הגדה. ואיזה שקט ישנו שם. הרי הערים מפוטרלות על ידי כוחות משטרה פלסטינים שעברו לא מזמן הכשרה אינטנסיבית מידי חיילים אמריקאים ואנשי מודיעין ירדנים. הכסף הגדול המפוזר בגדה (ביבי אינו מתנגד!) הנו מכשיר חדש להעמיק את הפיצול בקרב הפלסטינים. הפיצול החברתי המעמיק מתווסף לפיצול האידיאולוגי ולפיצול הגיאוגרפי. ההנהגה הפלסטינית המייצגת היטב את האינטרסים של החוגים המתעשרים שכחה מזמן איך לאמור "לא" לארה"ב. יכולנו לחשוב שמצבם של הפלסטינים נואש. אך רצוי לא לשכוח שמדובר בזכויות יסוד של עם למוד סבל והקרבה. הפלסטינים ידעו בעבר כיצד לקום על הרגליים אחרי מפלות קשות. המצור המקיף בדרום ובצפון יכול רק לדחות את יום ההתחשבנות עם אלה המשלים את עצמם שהם הביסו את הפלסטינים וחיסלו את המערכה ההיסטורית של העם הזה על זכויותיו.

נראה כאילו אנו עומדים על סף אירועים דרמטיים באזור. אך במקום תקווה ממשית יש תחושה של תסכול וחוסר אונים המוכרים היטב. נתניהו מזלזל בגלוי בפניות להפסיק את ההתנחלות ומעלה שורה של דרישות סף לפני חידוש השיחות עם הפלסטינים. במקום לחץ על ישראל, מסתובבים האמריקאים באזור כדי לשכנע את הקליינטים שלהם לפייס את נתניהו על ידי צעדי נורמליזציה (טרם שלום). וושינגטון מאמצת למעשה את הקו של "קודם איראן ואח"כ פלסטין" כיוון שאובמה הנחלש בוושינגטון אינו מוכן להתעמת עם ישראל וידידיה. אובמה מסתבר שקוע עד צוואר בבוץ של הדיפלומטיה האורתודוקסית האמריקאי. בגלל אי רצון להתעמת עם ישראל מבקשת ארה"ב לאלתר תוכנית שנועדה לאחד את האזור נגד ה"קיצוניים". מכל המהלכים האלה נודף ריח של אפגניסטן ואנו מתקרבים במהירות למצב שבו אפגניסטן הופך לעיקר העיקרים של המדיניות של ארה"ב. אובמה השתכנע, בניגוד להגיון ולתבונה שהוא יכול וצריך לנצח במלחמה זו. אם יתעקש הוא עלול להפסיד הרבה יותר מאשר הפסד קרב בגבולות המרוחקים של האימפריה.

ניב גורדון אומר את שלו

במאמר אורח שהתפרסם לאחרונה באל. איי. טיימס הסביר דר" ניב גורדון, מרצה באוניברסיטה בן גוריון בנגב, בצורה נמרצת ומנומקת היטב שרק לחץ בינלאומי על ישראל עשוי להציל אותה מדבקותה למדיניות שוביניסטית שתוביל אותה לניוון מוסרי, ובמשך הזמן, לבידוד מוחלט. כדי לקדם את העניין השלום במסגרת פתרון של שתי מדינות, תומך גורדון בלחץ על ישראל באמצעות חרם, ביטול השקעות וסנקציות למיניהן.

פרופ. רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטה בן גוריון התקיפה את גורדון בזעם קדוש. קשה לקבוע איזה בשני המרכיבים בתגובתה מסוכנת יותר: היצרים המקרטיסטים או הבורות שלה בכל הנוגע מעמדה של ישראל בקהילה האקדמית הבינלאומית. אין לפרופ' כרמי כנשיאת האוניברסיטה שום זכות או מעמד לגבי השקפותיו של ד"ר גורדגון או לגבי צורת ביטוין. המלצתה המתחכמת לגורדון שיעזוב את הארץ בגלל השקפותיו מריח מהווירוס הבוגי-יעלוני. נוסף על כן מפגינה פרופ' כרמי חוסר יכולת להבין את השקפותיו של גורדון ומשמעותן הפוליטית. גורדון מגלה מידה של ריסון בכך שהוא מתאמץ להציל את ישראל מהתנוונות מוסרית. בשעה שאלפי אקדמאים בעלי יוקרה נוטים למסקנה שהכיבוש אינו אלא היבטי אחד של אפיה הקולוניאלית של ישראל, זורק גורדון חבל הצלה לישראלים בעלי מצפון ומצביע על דרך מילוט מגורל האפרטהייד. רצוי שכרמי תבין שמעמדה אינה מקנה לה שום זכות לשפוט את השקפותיו של ד"ר גורדון. ברור שאין לה היכולת לעשות כך.

חרם הוא לגיטימי

בהתייחסות ליוזמה למען חרם, ביטול השקעות וסנקציות (BDS) נגד ישראל שנוסדה ברמאללה, יש חשיבות להדגיש את העיקרון כי כל פעילות בלתי-אלימה נגד הכיבוש ונגד שלילת זכויות הפלסטינים היא מוסרית ולגיטימית. הכיבוש בנוי מפלדה, נשק, כוח אש, בתי סוהר, חומות וחדרי חקירה. מול כל אלה, מול ההתנהלות היומיומית של מנגנון הדיכוי, קיימת בוודאי זכות אלמנטארית של מחאה. גם זכות וגם חובה. מכאן שכל הענות חיובית לקריאה לחרם וכו', תבורך.

אך יש צורך להעיר שהמטרות המדויקות של פעילות החרם בהדרכת הארגון למען (BDS) ברמאללה אינן לגמרי ברורות. נראה שיש אי בהירות מסוימת האם המטרה היא סיום הכיבוש של הטריטוריה הפלסטינית הכבושה (OPT) או האם המחאה מכוונת נגד עצם קיומה של ישראל. הרי התזה הקובעת שישראל כולה אינה אלא אדמת פלסטינית כבושה מוכרת היטב. מה שלא תהיה גישתנו לגבי הבחנות האלה, ברור שישנו ציבור רחב שאצלו ההבחנה הזאת היא קריטית כיוון שהוא תומך בחרם נגד הכיבוש אך עומד על כך שאין פעילות זו מערערת על עצם קיומה של ישראל.

יתר על כן, עם כל הכבוד ליוזמה מרמאללה, זהו תפקידם של ארגוני המחאה בכל מקום לשקול את השיקולים החשובים השייכים להקשר, לזמן ולמקום. יש רושם שאנשי BDS נוטים להנפיק חוזרים עם הוראות מיותרות על הבעיות השייכות לאסטרטגיה ולטקטיקה. על פי רב יהיו אלה אנשי המקום שידעו כיצד לנהל את המערכה.

בכל מקרה, עומד ד"ר ניב גורדון על קרקע בטוחה של מוסר, צדק ואהבת מולדת.

יום שני, 3 באוגוסט 2009

שתי מדינות לשני עמים: גורלה של סיסמה

סיסמה נועדה מטבעה לתמצת רעיון מרכזי של עמדה מדינית מסוימת, לבטא את ההיגיון של העמדה הזאת ולסמן את ההבדל בינה לבין רעיונות אחרים. על פי רוב, בשל טיבם של הדברים (ומובן שיש יוצאים מן הכלל), סיסמה אינה רצה למרחקים ארוכים. ניתן לטעון, שחוכמתה של סיסמה היא בהתייחסותה המיידית והנקודתית לאירועים. במובן זה, הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" פגיעה במיוחד, מאחר שהיא סיסמה מרכזית של השמאל כמעט עשרים שנה. האם הסיסמה הוותיקה הזאת מסמלת כיום מדיניות מוגדרת? האם הגיונה של הסיסמה וכוונתה ברורים די הצורך? נצא ונראה.

הרקע ההיסטורי

הרקע ההיסטורי לסיסמת "שתי מדינות" הוא בהסכמי אוסלו משנת 1993. הרעיון להקמת שתי מדינות התקבל במועד זה בשתי ההנהגות הממסדיות של שתי הישויות: ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית. מובן, שהעיקרון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל נתקל בהתנגדות ניכרת בקרב שני העמים. הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני ביקשו גורמים מדיניים בעלי משקל ושורשים היסטוריים חזקים לדבוק ברעיון של מדינה אחת.

הטמעת הרעיון של "שתי מדינות" בציבור היהודי נתקלה בקשיים עצומים, בעיקר מכיוון שגורמים פוליטיים ממסדיים הבינו שעיקרון זה מקפל בתוכו את הפיתרון המוצע על ידי מק"י וחד"ש. כלומר, מדובר לא רק בקבלת העיקרון של שתי מדינות, אלא גם בפתיחה של משא ומתן שהיה אמור להסתיים בהסכם עקרוני על גבולות 1967, על ירושלים ועל בעיית הפליטים.
אך הלחץ המדיני הבינלאומי עשה את שלו וממשלות ישראל השונות אמצו את עקרון שתי המדינות תוך כדי מאמצים ניכרים לחסום את הפירוש הרחב לרעיון, וחתירה נגד הסכם השלום, באמצעות התנחלויות, סיפוחים וכיבוש ברוטאלי של העם הפלסטיני בשטחים.

ראוי לציין בהקשר זה, שהשמאל הציוני השקיע מאמצים בקידום הרעיון של שתי המדינות, על ידי פירוט מעמיק של המושג והגברת מאמצי ההידברות עם הצד הפלסטיני. כוונתי להסכמי ז'נווה שהפכו למדיניותה הרשמית של מרצ וצברו תמיכה ניכרת, אם כי לא המונית, בציבור הישראלי. ישנה, כמובן, מחלוקת בשאלה באיזו מידה ענו הסכמי ז'נווה בכנות ובשלמות על השאלות הבוערות. אך לדידי, הם היוו הישג לעקרון שתי המדינות. (סקירה זו לא תעסוק בפירוט ההתפתחות המקבילה בקרב החברה הפלסטינית. אטפל בנושא זה בנפרד ובהזדמנות אחרת).

מק"י-חד"ש רואים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ביטוי להצלחת מדיניותן. במובן זה לא היה להן כל קושי לקבל את הרעיון. הרי מק"י וחד"ש חרתו על דגלן, עוד קודם להסכמי אוסלו ב-1993, את העיקרון של שתי מדינות בניסוח דומה: זכותם של שני העמים להגדרה עצמית. המצב בציבור היהודי היה מורכב בשל חוסר בהירות לגבי משמעות הסיסמה, למרות שהיא הוכנסה ללקסיקון הפוליטי. חוסר בהירות זה נמשך עד היום ומתבטא בטענה שנתניהו קיבל את עקרון שתי המדינות לפני חודש, בנאומו באוניברסיטת בר אילן. מה שמלמד, כי גורמים בממסד נטלו את הכותרת בלבד וסירסו את המשמעות העמוקה. וכך יותר משסיסמה זו מייצגת באופן מדויק עמדה מדינית מלאה ועקבית, היא משמשת יותר ויותר ככיסוי מטשטש למכלול שלם של עמדות.

יאמר לזכותו של השמאל הלא ציוני כי הוא כבר פירט בעבר ובדייקנות יחסית את המשמעות המדינית והמעשית של הסיסמה. משמעות זו הייתה "שתי מדינות לשני עמים" על פי גבולות 67', כאשר ירושלים משמשת בירה לשני העמים, ובמסגרת ההסכם נמצא פיתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים.

אם כן, מדוע אמצו הימין והמרכז, בצורה זו או אחרת, את "שתי מדינות לשני עמים"? התשובה ברורה: הסיסמה, והעקרונות שהיא מייצגת, התקבלו יותר ויותר בקהילה הבינלאומית, והעובדה שלסיסמה אין תוכן חד-משמעי פתחה אפשרויות למניפולציה שמאפשרת את סילופו של עצם הרעיון.

ניצחון מדומה

אחת השגיאות שהובילו לריקון הסיסמה מתוכנה הייתה נטייה אצל מק"י-חד"ש להציג כל ציוץ של הסכמה מוצהרת לעיקרון זה מצד הממסד כפריצה פוליטית בכיוון השלום. בשעה שהכוחות הפוליטיים הממסדיים נאלצו לתמרן סביב רעיון שתי המדינות ולהכיר בו באופן חלקי, מק"י וחד"ש ביקשו להציג את הדברים כאילו הסיסמה מפלסת את דרכה בחברה הישראלית. לדידן של מק"י וחד"ש עצם ההסכמה לרעיון בפוליטיקה הישראלית הממסדית הייתה ניצחון לקו שהן הובילו והתקדמות ממשית בכיוון השלום. אבל מאמצי מק"י–חד"ש להוכיח את הצלחת הסיסמה עוררו תהייה בקרב פעילים לא מעטים, שהבינו שמדובר בתרמית בלבד מצדן של מפלגות בממסד, שביקשו להילחם נגד יישום "שתי מדינות" בסיסמה ...."שתי מדינות".

הקהילה הבינלאומית: חטא על פשע

הקהילה הבינלאומית קיבלה את עקרון שתי המדינות תוך כדי התקרבות מתמדת להגדרה המקורית של מק"י-חד"ש. הכוונה היא לאותה הגדרה הגורסת, כי משמעות העיקרון היא הגשמת הציפייה לגבי גבולות 67', ירושלים ובעיית הפליטים. באופן פרדוקסלי, עקרון שתי המדינות לא הרוויח הרבה מן התמורה הזו. מה שקרה לדאבון הלב, הוא, שהעמדה הבינלאומית ועמדת ארה"ב במיוחד, הפכו לדוגמאות המובהקות של הצביעות הדיפלומטית הצינית. אומות העולם הרשו לעצמן לתמוך במוצהר בעקרונות הפיתרון הזה, אך סירבו לתרגם את המדיניות הזו ללחץ על ישראל ועל ארצות הברית, שהפכה למליצת היושר של הסרבנות הישראלית.

כאשר סיסמה מתרוקנת מתוכנה

בשמאל הישראלי לא יכלו להתעלם מכך שהפיתרון הצודק, המגולם ב"שתי מדינות", הפך לסיסמה ריקנית לא רק בהנהגה הישראלית, אלא גם בקרב חלק רחב של הקהילה הבינלאומית. בישראל, כמו גם בזירה הבינלאומית, סיסמת השלום על פי הרעיון של שתי המדינות, היא דוגמא קלאסית למשאלה חסודה שהפכה כמעט לכלי ריק. במקביל להתנכלות המדינית-דיפלומטית בנושא הסכסוך, נמשכה ואף החריפה המציאות הקשה של הכיבוש, הסיפוח וההתנחלויות כדי לחולל מציאות שחוסמת את הדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית.

בהקשר זה התרבו בשמאל אנשים שלועגים לסיסמה הזאת ומוסיפים כיום כי גם אולמרט, ליבני, ברק ודומיהם ייחלו לה. אם כן, "ההגמשה" הפטאלית שעברה הסיסמה לא החלה בנתניהו וסופה עדיין רחוק מאיתנו. לנוכח ההיסטוריה המסובכת שלה יש להתפלא שעודה מחזיקה מעמד בקרב ציבור שוחרי השלום. אך כמדומני שהיא חדלה להלהיב, וסיסמה שאינה מלהיבה אינה שווה הרבה.

ההיבט המהותי

המציאות הקשה שלנו וגורלה המר של סיסמת שתי המדינות תרמו בוודאי לכך, שחלק לא מבוטל מציבור שוחרי השלום מעדיפים את הפיתרון של מדינה אחת. במרבית המקרים, התמיכה בפיתרון הסכסוך באמצעות מדינה אחת דמוקרטית, אינה אלא השתקפות ישירה של האכזבה מן ההתנכרות להתחייבויות חגיגיות ומסילוף תוכנו של רעיון שתי המדינות. במקום לתמוך באידיאל שאין לו מהלכים ממשיים במציאות, רבים מעדיפים לתמוך ברעיון של מדינה אחת בדגש על עקרון השוויון.

אינני זר לתפישה הגורסת שישראל היא תוצר של הקולוניאליזם, וכי היא שפחתן הנאמנה של המעצמות האימפריאליות עוד משחר קיומו של הישוב היהודי בארץ. ואמנם שליטי ישראל ראו את עצמם כחרב להשכיר נגד עמי האזור. אך אין זה המקרה הראשון שבו נולדה מציאות ספוגת עוול שאי אפשר לתקנו על ידי החזרת המצב לקדמותו. הכרעה בניצחון מוחץ של צד אחד על הצד השני תהיה כרוכה בגרימת אסונות חדשים ובהמשכו של מעגל השנאה והאלימות. ספק אם הכרעה כזאת רצויה, וככל הנראה היא בלתי אפשרית. מכאן נובע הצורך למאבק על פשרה ראויה.

למרות הקשיים, יש עדיין הבדל גדול בין הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ובין הסיכוי לפיתרון על בסיס של מדינה אחת. הפיתרון של שתי מדינות נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקהילה הבינלאומית. אין לזלזל בהישגים חשובים בזירה הדיפלומטית ובדעת הקהל הבינלאומית. הבעיה הפלסטינית רובצת על מצפונו של העולם הנאור.

לעומת הפשרה של שתי מדינות, הפיתרון של מדינה אחת, אם קיימת בכלל אפשרות כזאת, שייך למסגרת זמן אחרת לגמרי. מדובר על עתיד רחוק שקווי אופיו לוטים בערפל. פיתרון זה יחייב את ביטול קיומה של ישראל ללא אפשרות לקבוע את טיבה ואת אופייה של המדינה האחת שאמורה לקום בכל שטחי פלסטין.

במישור האסטרטגי הצהרות נגד קיומה של ישראל כלל אינן פוגעות בה באופן ממשי. להפך, בתחום המאבק הרעיוני וההסברתי עוזרות ההצהרות נגד עצם קיומה של ישראל לממשלת ישראל ולשדולות הפרו-ישראליות, הטוענות שהמאבק נגד הכיבוש משמש כמסווה למאבק נגד ישראל. מחנה השלום והשמאל רק יפסיד אם ינטוש את העליונות המוסרית הגלומה בדרישה לשלום על יסוד פשרה שמבטיחה את זכויות הפלסטינים להקמת מדינה משלהם בגבולות יוני 1967, שירושלים היא בירתה וזכויות הפליטים הפלסטינים מובטחות.

אין זה מיותר להוסיף, שעד כמה שאנחנו מסוגלים להבין לאן נוטה הציבור הפלסטיני החי תחת הכיבוש, עוד יש בקרבו תחושה שהדרך לשחרור, אם יש לה בכלל סיכוי, היא דרך המאבק הפוליטי לביטול הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אמנם סביר להעריך שפלסטינים רבים עדיין חולמים על פלסטינה ערבית בין הים לירדן ושום משקיף אובייקטיבי לא יופתע מכך. אולם יחד עם זאת ברור שהציבור הזה מוכן להפקיד את גורלו הפוליטי בידי הנהגות שלוחמות על פשרה שתענה על הצרכים המנימאלים של העם הפלסטיני.

רמזים עבים מכיוון חמאס

בהקשר זה ראוי לשים לב להתפתחויות האחרונות הקשורות בחמאס. סידרת רעיונות והצהרות מטעמו אינה משאירה שום ספק בכך שהחמאס, למרות עמדותיו האידיאולוגיות המקסימליסטיות, הגיע להבנה שאין צורך להפנות עורף למאבק פוליטי ריאלי. ולכן, על אף המשבר הפנים-פלסטיני, וחרף המתקפה הישראלית השפלה על רצועת עזה, חמאס מתאמץ להבהיר לכל מי שמעוניין לשמוע כי הוא לא יתנגד לפיתרון המעשי של שתי מדינות. וחשוב לו להבהיר את הדברים האלה דווקא בשל בחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב.

בסיכום

יש להודות, שהסיסמה "שתי מדינות" במציאות הפוליטית שלנו אינה ממלאת כיום שום תפקיד חיובי. אולם תהיה זו טעות להסיק מן העובדה הזאת שתם שלב במאבקם של השמאל ומחנה השלום למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. על השמאל העקבי בכללו, ועל מק"י-חד"ש בפרט, מוטל לנסח סיסמה או סיסמאות חדשות, שיתייחסו למציאות שבה גורמים רבים יכולים לסלף את פירושה של סיסמת שתי המדינות, לרוקן אותה מתוכנה המתקדם ואף לנצלה נגד עצם רעיון השלום.

יום שישי, 3 ביולי 2009

קרב בשתי חזיתות

בעקבות הסתירה המחריפה בין מדיניות החוץ המתקדמת שלה ובין מדיניות פנים ריאקציוני של המשטר באיראן חל מעין קיטוב בשורות השמאל. הקיטוב נובע, לדעתי, מגישות חד-צדדיות שיש להתגבר עליהן כדי לגבש תמונה כוללת ומאוזנת של המציאות האיראנית. נצא ונראה.
בגלל היסודות החיוביים במדיניות החוץ שלה ומעמדה הבינלאומי ניצבת איראן מול איומים של התערבות זרה תוקפנית. אך אמת זו אסורה שתטשטש את אופיו הריאקציוני של המשטר הפנימי ושל ההנהגה האיראנית. היסודות החיוביים במדיניות חוץ מתבטאים בסירובה של ההנהגה האיראנית להיכנע ללחצים הכלכליים והאסטרטגיים של ארה"ב ושל אירופה בכל הנוגע לניצול משאביה של איראן, ובמיוחד את הנפט שלה. בנושא זה יתכן ורצוי להיזקק למושגים 'ותיקים' שלא פג תוקפם. ישנה סתירה בסיסית ומרכזית בין העם האיראני כולו ובין הברית של ארה"ב-אירופה שמבקשת לשלוט במשאבים האיראניים.
יחד עם זאת, נשארת איראן חברה מעמדית מובהקת הנשלטת על ידי חוגים קלריקלים ריאקציוניים שהצליחו לנצל את יוקרתם המהפכנית מימים עברו כדי להקים מערך עריצות כדי לדכא כל מי שמערער על המשטר ועל הנהגתם. יש מכלול של ניגודים שבין המשטר ובין הגורמים העממיים בחברה האיראנית. הניגוד המרכזי הוא בוודאי המאבק של הפועלים ושל החקלאים, אבל המערכה על זכויות דמוקרטיות ונגד האופי הדכאני של הרפובליקה האסלאמית הולכת ומעמיקה.
במאמרים קודמים שלי שנועדו להתריע נגד האיומים על איראן מצד ארה"ב וישראל, הקפדתי לעמוד גם על האופי הדכאני של המשטר. עמדות השמאל חייבות להקיף את כל הצדדים של המציאות האיראנית. המאבק של איראן על עצמאות לאומית הוא תרומה משמעותית לסיכול התוכניות האימפריאלית והוא ראוי לתמיכה. המערכה של השכבות העממיות בקרב העם האיראני למען זכויותיהן ראויה לא פחות לסולידריות מלאה.
שום נוסחה, ככל שתהיה נכונה, אין בכוחה לשקלל את כל המרכיבים במשבר מסוים. אך שני היסודות האלה, מדיניותה הבינלאומית של איראן מצד אחד והפגיעה בזכויות דמוקרטיות מצד שני הינם מרכיבים חשובים באותה מידה. לשמאל ניסיון רב בהתייחסות ללחצים הנגדיים האלה בתנאים לאומיים שונים ומגוונים. התופעה כשלעצמה אינה חדשה. בחפוי עיקרון של "אנטרנציונליזם פרוליטרי", קבעו ברה"מ ותומכיה את יחסם לגבי ישות מדינית זו או אחרת על בסיס "טעמי מדינה", או במילים פשוטות, על פי האינטרס הממלכתי של ברה"מ. מצד שני, מתעלמות התנועות לזכויות אזרח למיניהן מכל השיקולים השייכים למערכה הגורלית למען עצמאות מול המעצמות האימפריאליות. עצמאות לאומית לדידם אינה ערך ראוי.
במכלול התגובות למשבר באיראן ניתן להבחין במניע הקובע, המניע העמוק שמסביר נקיטת עמדה פוליטית זו או אחרת. אלה המבקשים להדגיש את תפקידה הבינלאומי של איראן נוטים לאלתר קו הסברה שטחי ומלאכותי שנועד לייפוי מעשי המשטר וליפות את הלגיטימיות המפוקפקת של התהליכים האלקטוראליים. ניתוחים כגון אלה 'מזדרזים' להגדיר את תנועות המוניות למען הדמוקרטיה כמכשירים של האימפריאליזם. מאידך, אלה השוללים את התפקיד הבינלאומי של איראן ואלה המתעלמים מתפקיד זה מטשטשים את החשיבות של המאבק של איראן על עצמאותה. הקיטוב בשמאל שנובע מעמדות חד-צדדיות יוצר מתחים מיותרים. אין מנוס מהצורך להתרגל לתופעה זו של מדיניות חוץ מתקדמת לצד מדיניות פנים דרקונית החוזרת ונשנית. בנסיבות חמורות כאלה, נסרב תמיד לנהוג בסלחנות כלפי דיכוי המונים אך נסרב גם להתנכר לחשיבות המאבק לעצמאות לאומית.
ישנו מבול מאמרים וניירות ערך בנושא איראן. לדאבון, נוטים רובם להתרכז רק בצד אחד של המטבע. בתוך זרם התגובות צדה עיני נייר עמדה שביטאה את העמדות שלי על הצד הטוב ביותר. מדובר בהודעה מטעם קואליציה למען השלום בעיר וואנקובר שבקנדה.
STOPWAR COALITION (Vancouver, Canada)
Statement on the Iran crisis
STOPWAR הוא שם הארגון שקיבל את נוסח ההחלטה בפגישה חודשית ב-24 ביוני. הנה התרגום שלי:
אנו שולחים את ברכותינו ואת רגשי הסולידריות לאלה הנאבקים השבוע למען דמוקרטיה וצדק באיראן ובעולם. אנו שותפים למחויבות שלכם לפתרון צודק ובלתי אלים של המחלקות שנוצרו בעקבות הבחירות לנשיאות...ואנו מגנים את הריגתם של המשתתפים במחאה ומצטרפים לאלה הדורשים את הזכות להתארגן, לשבות ולמחות, לחופש הדיבור וההתקהלות לכל האיראנים. אנו דורשים את השחרור של כל הפועלים, סטודנטים והאסירים הפוליטיים...
אנו מגנים כל ניסיון של מחרחרי המלחמה בארה"ב ובקנדה לנצל את המצב כדי לדחוף למען "החלפת המשטר" באמצעות המעצמות הזרות. זרם האיומים נגד איראן אמור להזכיר לשוחרי שלום את ההתארגנות לקראת המלחמה נגד עיראק לפני שבע שנים שחוללה אסון כבד לארץ זו מבלי לקדם את הזכויות של העם העיראקי.
....העם באיראן ישיג את יעדיו ללא התערבות של ממשלות כמו הממשל הקנדי אשר מעכב התקדמות ממשית לדמוקרטיה, צדק חברתי ושוויון מיני דרך המבצע הצבאי המתנהל באפגניסטן. “
ואלה, לדעתי, דברי תבונה ועמדה מאוזנת.

יום רביעי, 3 ביוני 2009

הפער הבלתי נסבל בין הדיבורים ובין המעשים

ישנם חוגים פוליטיים ופרשנים שחיים מרגע לרגע. עבורם, כל נאום של אחד ממנהיגי העולם מתקבל כרעידת אדמה. ואם מדובר בנשיא, יפה ואלגנטי היודע לנסח את הדברים שלו – הרי ברור שזה נאום היסטורי. כולנו מוזמנים להצטרף אל למקהלת המעריצים. הוא, אובמה, בעד שתי מדינות, הוא נגד ההתנחלויות, הוא מבקש לשפר את היחסים עם העולם האסלאמי. מי יכול לבקש יותר..?
אינני נמנה על אלה שמזלזלים בהצהרות. אך כמובן שיש לבדוק אותן בדייקנות כדי לבדוק אם אכן ישנם השינויים בשיח השגרתי. אין משמעות רבה לחזרה על משאלות לב שגרתיות. ודווקא בתחום ההצהרתי יש לשים לב שבמישור אחד לפחות, הוסף אובמה מימד חדש, מסוכן ומופרך, לשיח הדן בפתרון הסכסוך. הוא דורש מהפלסטינים ומהעלום הערבי צעדים קונקרטיים של שיפור הקשרים בישראל ותרומה מצדם לתחושת הביטחון של ישראל כתרומה נוספת מצד הערבי לפתרון הסכסוך, לפני פתרונו המעשי. מהי המשמעות של דרישה זו המביכה את אותם המשטרים הערבים שהגיעו זה מכבר לשיא שיתוף פעולה גיאו-פוליטי עם הכובש הישראלי ועם הכיבוש נגד הפלסטינים? כיצד עולה על דעתו של אדם משכיל שתפקידו של עם תחת כיבוש הוא לקדם את נירמול היחסים בינו ובין הכובש "שלו". הדרישה השערורייתית הזאת מהפלסטינים ומהארצות הערביות מעוררת דאגה חמורה שלפי תורת אובמה אפשר וצריך ליצור נירמול לפני פתרון הסכסוך. ההסבר הסביר הוא שנירמול זה מתאים לצרכים האזוריים של ארה"ב. ואם נירמול במקום שלום מרחיק את השלום, אזי שהפלסטינים יחכו...מה יש?
הפרסה המגעילה ב"מעוזי אסתר" למינהם – עיזבו את הפחים!
אובמה , כמו בוש, מתנגד להתנחלויות כיוון שהן מכלות את יתרת השטח המצומצם בלאו הכי שנותר להקמת ישות פלסטינית. כנגד הפעילות הסיפוחיסטית הנמשכת של ממשלות ישראל הציע אובמה לישראל להפסיק להביך מדי יום ביומו את ארה"ב המתאמצת לשפר את הדימוי שלה בעולם האסלאמי.
"האוונגארד" הסהרורי של נוער הגבעות עושה צחוק משלטון החוק ושם ללעג את המאמצים הקומיים והאומללים של המשטרה ושל הצבא להשליט סדר כלשהו. בעצם, מה רוצים השלטונות מהפחים ומהקרשים במאחזים. הרי אלה אינם ברי עונשין? הם רק תפאורה בהצגה גרועה. המתנחלים ומוריהם הרוחניים ובתוכם רבני יש"ע, עובדי המדינה, הם עבריינים מועדים. כזכור, העיזו אנשי "פרופיל חדש" להציע לנוער שישקול אם זה מוסרי להצטרף למנגנון הדיכוי של צה"ל ופעילי ארגון אמיץ זב נקלעו לחקירה משטרתית קשוחה. רבני יש"ע שמסיתים בראש גלי להפרת חוק ולפוגרומים נגד הכפריים הפלסטינים חסינים מפני כל דין ומפני כל דיין. מדוע אין עוצרים את אלה שחוזרים שוב ושוב על ביצוע עבירות חמורת לאור השמש.
פרט למילים אין שום סימן רציני שאובמה מתכוון לעשות משהו בעניים המאחזים או ההתנחלות. הרי ארה"ב ושליחיה הבטיחו שיימנעו מכל לחץ! על כן, נחוץ כדי לבחון את מהלך הדברים לחזור למשבצת "אלף." הכיבוש במהותו אינו כיבוש ישראלי בלבד. הוא למעשה כיבוש אמריקאי-ישראלי. אומנם הניהול הוא מקומי אך הבעלות שייכת למי שממן, למי שמגן באופן צבאי ומדיני על הפרויקט הזה. ארה"ב היא בעלת הכיבוש הזה והיא אחראית פוליטית ומוסרית כל יום שהוא נמשך.
נתניהו, ינסה לתמרן בין אובמה ובין שדולת המתנחלים. למעשה, הוא ויתר חבריו בעסקונה מתכוננים למזמז את העניין בתקווה "שהפריץ יאבד עניין" בנושא. הטקטיקה הזאת הצליחה בעבר, ומדוע שלא תצליח בעתיד? לפי שעה מפחד הממסד יותר מכוחו של המיעוט הקנאי ביו"ש. הממסד ישחק משחקים במאחזים ככל שניתן. אין זה ברור שארה"ב עומדת לנקוט צעדים המוכיחים שהמשחקים נגמרים. המשחקים אמורים להוכיח שנתניהו "רוצה אך לא יכול". ולגבי ההתנחלויות "החוקיות, נא להתכונן לדיון ארוך עם ארה"ב ופשרה לגבי משמעותה "הצמיחה הטבעית" - לגבי תופעה מלאכותית לחלוטין של שדידת אדמות בכוח הזרוע.
אובמה בקהיר
אפשר, בעקבות נאום אובמה, לקבוע שישנם לחצים עצומים על המערך האמריקאי וכי פניו של אובמה הן לשיפור הדימוי ולשימון המנגנון האימפריאלי של ארה"ב.
הציר המשולש, וושינגטון – ריאד – קהיר, הנו אחת מהבריתות הרקובות המשמרות את המאחז האזורי של ארה"ב. השותפים של ארה"ב האלה אינם מושכים את ידיהם מעינויים שיטתיים ועצירת יריביהם הפוליטיים. השליטים המנוולים האלה מזכירים את בדבריו של הנרי קיססינגר בהגנה על הדיקטטורות הפרו-אמריקאיות: הם מנוולים אך הם המנוולים שלנו. אין זה מקרה שאובמה התארח דווקא אצלם.
שוב ושוב מורגש הפער הבלתי נסבל בין מילים גבוהות וחוסר מעשה. דרושה ערנות לגבי שיטות המסגור התקשורתי של צוות היח"צנות של אובמה. על כן, הכרחי להציג את הדברים כהווייתם. הבעיה אינה קיומם של עשרים-ושניים מאחזים בלתי-חוקיים, הבעיה אינה הצורך להגביל את הגידול הטבעי במאות התחלויות. לא חסר לנו תהליך שלום אינסופי. אין רבותא בקבלת עקרון שתי מדינות של בוש ושל אובמה על ידי ממשלת ישראל. האם עלינו להתרגש לאור האפשרות שאובמה ידחוף את נתניהו בחזרה לשולחן דיונים עקרים? הבעיה היא הצורך בצעדים ברורים וחד משמעים לחיסול הכיבוש האכזרי (שהוא גם אסון ובושה לעם היהודי). הביעה היא הגשמת זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
אפילו בתחום מומחיותו, הרטוריקה, אין אובמה מדבר לעניין. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בין שני גורמים הזקוקים להטפה ממנהיג הקהילה הבינלאומית לנהוג בתבונה ובנימוס. הבעיה היא שישראל, תוך כדי ניצול היתרונות הנובעים מתמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית נדיבה מארה"ב, מנכסת לעצמה את זכויות הפלסטינים ואת אדמותיהם במשך רבעים ושתיים שנים,כמעין עמלה צדדית לשירותים שהגישה לאינטרסים של ארה"ב. אובמה אינה מתווך הגון, הוא אינו אפילו מתווך בלתי הגון. הוא נציגו של צד לסכסוך וייחשב כזה עד אשר יוכיח נכונות ברורה ומוחשית להפסיק את זרם הכספים והנשק שמחולל מדיניות שאינה, לדבריו, מדיניות לרוחו.

יום חמישי, 28 במאי 2009

סלבוי ז'יז'ק* והאנלוגיה של לנין

במאמר שפרסם לאחרונה** מתייחס ז'יז'ק לפרק מטפורי של לנין במאמרו של לנין "רשימות של פובליציסט" (1922). לנין משווה שם את מצב הבולשביקים ושל ברה"מ הצעירה למצבו של מטפס הרים הנאלץ לבצע נסיגה מסוכנת תוך במהלך הטיפוס.
ז'יז'ק מסיק מדברי לנין שתהליך מהפכני אמיתי כרוך בנכונות להתחיל את הכול מחדש, שוב ושוב. וכדי להדגיש (ולהצדיק לחלוטין) את הסירוב של לנין לשקול נסיגה מיעדי המהפכה לאורהקשים, מצטט ז'ז'ק את דברי לנין בוועידה ה-XI של הבולשביקים באפריל 1922. שם לנין מזהיר את המנשביקים ואת אשני הס"ר שלא יעיזו לנצל את המשבר של המהפכה הצעירה כדי להצהיר בתעמולתם ש'המהפכה הרחיקה לכת'.
"אנו משיבים לכם: הרשו לנו להעמיד אתכם לפני כיתת יורים על כך. או שתימנעו מלהביע את השקפותיכם, או אם אתם עומדים על פרסום עמדותיכן הפוליטיות בפומבי בתנאים הקיימים, כשמצבנו גרוע הרבה משהיה כשהמשמרות הלבנים התקיפו אותנו במישרין - תוכלו רק להאשים את עצמכם אם נטפל בכם כאילו הייתם מהגרועים והבוגדניים שבאנשי המשמרות הלבנים."
אני מניח שדברי לנין נשמעים לגמרי "סטליניסטים" לאוזניים ליברליות. אך ז'יז'ק רואה לנכון להבחין בין "טרור אדום" ובין סטליניזם. לנין השאיר ליריבי המפכה את הזכות לשתיקה וכיבד זכות זו למעשה. סטלין מצדו לא עצר בנקודה זו. הוא לא הסתפק בהבסת אויבי המהפכה בכל הנוגע למאבק על שלטון אלא ביקש להוכיח שמבקריו הם חלאות אדם תת אנושיים בעצם קיומם. סטלין דרש מפגני הזדהות מכלל הציבור ולא השאיר אפילו זכות השתיקה.
ז'יז'ק, מתייחס, בהסתמך על ספרו של משה לוין, ( LENINS LAST STRUGGLE, 1968) לניסיונות לנין לחסום את דרכה של הביורוקרטיה. מסתבר שלנין ניהל קרב אבוד מראש נגד מגמות דיקטטוריות בתוך המפלגה. ואומנם, לנין שאף לשלב במפלגה מוסדות של שמירת איזון ובקורת שיהיו עצמאים מתלות בזרועה הפוליטית, כלומר מהוועד המרכזי של המפלגה - מעין הפרדת הרשויות. אך לנין טעה , לדברי לוין, בכך שלא ראה באיזה מהירות תתגבש ביורוקרטיה לגורם פוליטי עצמאי במקום מעמד הפועלים שתש כוחו במרוצת שנות מלחמת האזרחים.
על פי ניתוח זה רואה ז'יז'ק את מעבר מלנין לסטלין, לא כמאבק בין האיש הטוב ובין האיש הרע, אלא טרגדיה שבה לנין רואה את היורש שלו פועל על יסוד טעיות של לנין עצמו.
מבלי לטשטש את חומרת האירועים, משבץ אותם זי'ז'ק במארג של תנאים היסטוריים המכתיבים מסגרת קשה ומורכבת של מהפכה הנאבקת על דרכה הצודקת. במקום שיפוט שרירותי של משקיף ליברלי מהצד השולל את המהפכה לכתחילה, מבקש ז'יז'ק להבין את ההיסטוריה כהתהוות, כדבר מה שהיה יכול להתפתח אחרת. .
המשך המאבק המהפכני וחידוש – אופק חדש
במרכז המאמר הקריאה לחזור להתחלות חדשות כפי שנאלץ לעשות מטפס ההרים באנלוגיה של לנין. ז'יז'ק מחייב היום היערכות לחידוש הפרספקטיבה המהפכנית תוך כדי התאמתה לנסיבות החדשות. ז'יז'ק ביחד עם האינטלקטואל הצרפתי החשוב, אלאן בדיו, עומד על כך שיש לאתר במסגרת המציאות הקפיטליסטית ורמ(ים) מהפכני(ים). יש להישאר נאמנים לחזון הקומוניזם שבלעדיו אין טעם במאבק פוליטי. ראו לציין שהשניים טוענים שנאמנות לרעיון הקומוניזם מחייב ניתוח חדש לגבי הניגודים בחברה הקפיטליסטית.
הם מציעים להתרכז בארבעה סתירות. שלש מהן יוצרות, לפי דעתם, סכנה קולקטיבית לכלל החברה בגלל מגמת ההפרטה הכוללת של המשטר. משטר ההון מאיים לפי דעתם על עצם המהות של הקיום האנושי. מדובר (1) באיום המרחף של אסון אקולוגי (2) בהשתלטות משטר הרכוש הפרטי על תחום הקניין הרוחני ; (3)המשמעות האתית-חברתית של חידושים בתחום הביו-טכנולוגיה. (4) הסתירה הרבעית הנה החשובה ביותר ומדובר בה על הקורבנות של צורות אפרטהייד חדשות המופעלות נגד החיים בפרברי העוני ומאחרי חומות הפרדה.
על פי גישה זו, המשטר הקפיטליסטי מסכן את כולם אך החלוצים של המאבק הם המנושלים, כלומר החלכאים והנדחקים (THE EXCLUDED). אלה המנושלים יכולים כבר להיאבק במישרין על הקומוניזם והם אמורים לשמש מאיץ לכלל החברה הניצבת בפני אסונות הקפיטליזם ההולכים מתפשטים.

לשים לב לרוח הדברים
קצרה היריעה מלדון כאן ברעיונות הפרוגרמאתיים של ז'יז'ק. יש להביא בחשבון גם שז'יז'ק האיש ואישיותו נתונים במחלוקת בחוגים שמאליים לא מעטים. העמדות שלו חשובים אך העיקר כאן הוא חידוש השיח המהפכני, תוך כדי כבוד והערכת למורשת התיאוריה והפרקטיקה של הקומוניזם. ז'יז'ק ובדיו דוחים נמרצות את טענות השווא של הדמוקרטיה הליבראלית כאילו שהיא מבטיחה את מירב החרות. בנוסף על כן, לדעתם, הדמוקרטיה הליברלית שואפת לפצל את הנפגעי הקפיטליזם לקבוצות לחץ נפרדות כאילו מדובר בבעיות נפרדות המחייבות טיפול 'סקטוריאלי'. הפוליטיקה החדשה של השחרור לדעתם לא תתמקד בגורם החברתי מסוים, אלא בצירוף נפיץ כל ארבעת סתירות.
הסכנות של הקפיטליזם מאיומות לא רק על רמת המחיה. מצבנו הורע בהשוואה לפרולטריון שהיה יכול לאבד רק את שלשלותיו. לפי ז'יז'ק: "האיום הוא שנהפוך לישויות ריקניות חסרות תוכן, שיטפלו לנו בבסיס הגנטי שלנו, וכי נאלץ להילחם כדי להישרד בסביבה שלא ניתן לחיות בה." ואם נרצה למנוע את עתיד הבלהות הזה, עלינו להתחבר עם אלה שאין להם מקום ונחלה בסדר הקיים. זהו המסר הקומוניסטי של ז'יז'ק ואחרים בתקופה זו.
===================

*ז'יז'ק הוא סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות המוכר בארץ בעיקר באקדמיה ובחוגים אינטלקטואלים. הוא נחשב לתלמידו המובהק של הפסיכו-אנליסט הצרפתי, ז'אק לאקאן.
** How to Begin from the Beginning** NEW LEFT REVIEW - MAY-JUNE 2009

יום שני, 11 במאי 2009

בין מרקס לקיינס: בראשית המשבר

על פי הדיווחים האחרונים כולנו הפכנו לקיינסיאנים. מהפכה אינטלקטואלית שוטפת את כדור הארץ והשפעתה ניכרת בקרב בני אדם ברחבי העולם. לכל המתעניינים בנושא מסתבר כי התורות הכלכליות הניאו-קלאסיות והניאו-ליברליות שהיו תמיד פגומות, נמצאו מיושנות ומופרכות במבחן החיים. הבנקאים והפרופסורים, הספסרים והנוכלים, כולם מתווכחים בלהט על אילו צעדים הממשלה צריכה לנקוט על מנת להציל את הכלכלה הנחנקת מעצמה. יש לשים לב כי כיום איש אינו מציע ברצינות להשאיר את הכלכלה כפי שהיא, תוך אמונה שתוכל להתגבר על משבריה, אלא כולם דורשים התערבות ממלכתית דחופה כזו או אחרת.
הקיינסיאנים פועלים על פי ההנחה שהתערבות ממשלתית נבונה, בצירוף הפוטנציאל להבראה עצמית שקיים בתוך השיטה, יוכלו להחזיר את אמון השחקנים המרכזיים, כדי לקדם במוקדם או במאוחר מחזור חדש של פעילות כלכלית נמרצת. בקרב המוני הקיינסיאינים, יש לנו עניין מיוחד בזרם של כלכלנים שאפשר להגדירם "קיינסיאנים שמאליים". הנציגים הבולטים של הקיינסיאנים השמאליים כיום הם הפרופ' פאול קרוגמן (פרינסטון) ופרופ' יוסף שטיגליץ (קולומביה). דוגמה מדהימה ומאלפת של משבר הנאו-קלאסיקניות התרחשה כאשר נציב הבנק המרכזי לשעבר, אלן גרינספאן, הסביר לפאנל ממשלתי הדן במשבר הכלכלי כי "טעינו טעות עצומה כאשר סמכנו על כך שהמשקיעים יאלצו להתחשב בממדי הסיכון שבהם הם מסתבכים". כלומר התזה הקובעת שהשווקים אמורים לתקן את עצמם הופרכה בעיני כל.
המרקסיסטים לעומת הקיינסיאנים, רואים בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שיטה בעלת פגמים מהותיים, גם כשהשיטה מנפיקה תוצאות סבירות לבעלי הון ולבעלי בריתם. הם מצביעים על כך שהניצול הוא ניצב בלב השיטה וממציאים ראיות על חוסר שוויון גדל בבית, בפנים הארץ, בצירוף השתלטות צבאית וכלכלית בחוץ לארץ, כלומר,ההגמוניה האימפריאלית.
בימים אלה ישנה מידה רצינית של הסכמה מעשית בין הקיינסיאנים השמאליים לבין המרקסיסטים לגבי התרופות המיידיות לריפוי המשק. קיינסיאנים ימניים נוטים להתנות את ההתערבות הממשלתית בהבטחת זכויות הקניין של ההון. הם מתהלכים על קצות האצבעות סביב השוק, תוך דאגה מתמדת שלא לפגוע באושיות המשטר. על פיהם יש צורך ממשי בהתערבות, אך רק כזו המוגבלת בהיקף ובזמן. לעומתם, הקיינסיאנים השמאליים גורסים שהלאמה היא אמצעי צודק והגון במיוחד לגבי אותם התאגידים שבעבור חילוצם השקיעה הממשלה הון אדיר. אך הם רואים בהלאמה אך ורק אמצעי זמני שנחוץ לשם התמודדות עם הסערה של השפל, ואינם מתייחסים כלל לאפשרויות של מעבר לסוציאליזם.
מרקסיסטים רואים במשבר ראיה לכך שהשיטה הקפיטליסטית כולה שוקעת וקובעים, שיש יסוד אובייקטיבי לאלטרנטיבה היסטורית: סוציאליזם. אמנם קיים מגוון דעות לגבי עומק המשבר והתקרבות הקפיטליזם להתמוטטות. כמו כן נחלקים המרקסיסטים ביניהם לגבי ההשפעות הפוליטיות של המשבר. יש הטוענים שסביר יותר שהימין הוא זה שינצל את המשבר. אך מרקסיסטים בכללם מסכימים שהמשבר יוצר אפשרויות של העמקת התודעה המעמדית וקובעים כי יש הגיון מוסרי במאבק "לנישול המנשלים".
כמובן, מרקסיסטים יתמכו לרוב בהתערבות ממשלתית שנועדה להפעיל אמצעים "אנטי-מחזוריים" כגון תוכנית להמרצת המשק. בנוסף על כך הם גורסים שההלאמה היא בדרך כלל האמצעי היעיל ביותר להפעיל מוסדות חיוניים. חשוב ביותר לציין כי המרקסיסטים מרגישים שההלאמה מציגה בחריפות את שאלת הפיקוח הדמוקרטי והחברתי על התאגידים המולאמים.
קיינסיאנים עוקבים כמובן אחר המהלכים בכלכלה הבינלאומית ואחר השפעתה על המשק הלאומי. אך תשומת ליבם מכוונת לתהליכים כלכליים גרידא ואין להם גישה כוללת ליחסי הגומלין שבין הצפון המפותח ובין הדרום העני. מרקסיסטים לעומתם עוקבים אחר ההתפתחות הבלתי שוויונית של הכלכלה העולמית.
הערות על המשבר של המאה
התרופה המודרנית לסכנה של משבר היא התערבותה של המדינה הקפיטליסטית במטרה להציל את הקפיטליזם מעצמו. אך ככל שהתרופה נעשית חיונית יותר, כך נעשה קשה יותר לאלץ את החולה לבלוע אותה. ההנחה הרווחת הייתה שהמדינה הקפיטליסטית, לפי הכלים שבידיה, יכולה לדעת מה שנעשה במשק כדי להחליט מתי ואיך להתערב. אך נפל דבר בקפיטליזם המודרני. מימדי הפעילות הפיננסית מתרחבים, אך ההתחמקות מכל רגולציה הולכת ומתרחבת גם היא. במציאות הקפיטליסטית כללי הרגולציה מאבדים את תוקפם. בוול-סטריט מכנים את תהליך ההתחמקות הזה "חדשנות" כאילו מדובר בקידמה טכנולוגית. קרנות גידור, פעולות חוץ-מאזניות, פעילות במקלטי מס, הפיכת חובות לניירות ערך (Securitization), כל אלו אינן אלא חלק מהשיטות שנועדו לעקוף את הרגולציה.
הפתרון לסתירה בין הבעלות הפרטית לייצור החברתי הוא כמובן סוציאליזם שפירושו אינו אלא שליטה חברתית על מוקדי הכלכלה. חסידי הקפיטליזם ניסו תמיד ללעוג למושג הבעלות הציבורית תוך כדי נימוקים אבסורדיים שהסוציאליסטים מבקשים להעלים מברשות שיניים ותחתונים. אך עם הזמן ברור יותר לכולם מהם המוקדים של הפעילות הכלכלית שהשליטה בהם היא שקובעות את אופי המשק. במידה רבה מוקדים אלה התגלו כמפלצות שבלטו בשטח לאחר שהוגדרו כ"גדולים מדי מכדי להיכשל" (Too big to fail). מפלצות אלו לא התקשו למצוא דרכים לעקוף את אנשי הרגולציה שמתרוצצים בימים אלו כדי לסגור את האורווה לאחר שכל הסוסים ברחו.
היורש הנעדר לעת עתה
ישנה שאלה מרכזית וגורלית שלגביה עדיין אין לנו תשובה המניחה את הדעת. ההנחה המרקסיסטית הייתה שבמשברים הכלכליים ובניצול יש כדי להוליד ולפתח קבוצה חברתית בעלת ארגון מפלגתי ואידיאולוגיה מהפכנית. הייתה תקווה שיתגבש נושא חברתי, מהפכני, כלומר מעמד הפועלים, שיש בו התכונות הנחוצות לרשת את הקפיטליזם השוקע. למען האמת, אין אנו מזהים לעת עתה את היכולת הפוליטית להשתלט על המשבר ותוצאותיו החברתיות ההרסניות כדי להפעילו באינטרסים של הציבור הכללי.
המשבר וההגמוניה האמריקאית
מוקדם עדיין לקבוע כיצד ישפיע המשבר המתרחב על היחסים שבין מרכזי העוצמה השונים בעולם הקפיטליסטי. הזעזוע והתדהמה שהתעוררו באוקטובר 2008 זרעו פניקה בקרב החוגים השליטים, אשר הגיבו בצורה מתואמת (חבילות ההמלצה הראשונות). אין ספק שהבעיות המרכזיות נוגעות למשק האמריקאי וכי ההשפעה של ארצות הברית נחלשת. אך קשה לזהות מתחרים רציניים המסוגלים להרוויח מהיחלשות זו ולהפגין עוצמה מוגברת מול האמריקאים. הרושם הוא של תסבוכת המאיימת על כולם והכוונה היא לעשרים המדינות שהתכנסו לאחרונה בלונדון כדי למצוא מזור למכאוביהם.
מה שבטוח הוא שהכלכלות השונות בארצות העולם השלישי כבר נושאות בחלק לא פרופורציוני של הסבל והמצוקה. העשירים מכוונים את ממשלות העולם השלישי אל קרן המטבע הבינלאומית אשר הפך להיות מקור כמעט בלעדי להלוואות ולאשראי. אך כבעבר, התנאים לקבלת סיוע מן הקרן כרוכים בשינויים מבניים, כלומר תנאים דרקוניים. איזה פרדוקס! הקרן תכתיב לארצות אלו מדיניות שהיא בדיוק הפוכה לזו של הארצות האמידות. אלה האחרונות נוקטות במדיניות "מרחיבה" בכוונה להמריץ את המשק. לעומתם, הסמוכים לשולחנה של הקרן יצטרכו כמקודם לצמצם את ההוצאות הממלכתיות, לקצץ בשירותים חברתיים ולהפריט כל דבר שזז.
לפי כל הסימנים המשבר הולך ומחריף ויש סיבות להאמין שהוא בראשיתו.
פרספקטיבות
סיקור הספרות הרלוונטית מצביע על אמת קשה אך לא מפתיעה. מעטים המרקסיסטים הסבורים שמעמד הפועלים יכול להתארגן כרגע או בעתיד הקרוב כדי לשמש יורש או קברן של הקפיטליזם. עמדה זו מושרשת במרקסיזם ונוהגים לצטט את לנין שקבע שהקפיטליזם לא ייפול מבלי התהוותו של כוח חברתי שיפיל אותו.
ישנם מרקסיסטים הרואים במשבר הנוכחי חוליה בתהליך היסטורי ארוך טווח. לדידם לא מדובר בסיום הקפיטליזם בכלל אלא בסימנים לנדידת ההגמוניה הכלכלית-חברתית מהמערב למזרח. מרקסיסטים אלו, השייכים לאסכולה של הוורלד סיסטם (ג'ובאני אריגי, עמנואל וולרשטיין), קובעים כי ההתפתחות המזורזת בסין וההופעה של הודו כ"מעצמה בדרך" מאשרים את קיומו של התהליך הזה. לדידם המעקב אחרי ירידתן של האימפריות בעבר מגלה שבעידן השקיעה, כל אימפריה מגלה נטייה מובהקת לפיננסיאליאזשן (FINANCIALIZATION). אך הסוגיה של סין שייכת לדיון על המתרחש בסין – סיפור מרתק לכשעצמו, שלא יטופל במסגרת דברים אלו.
בעיות עם ה"פיקס" הקיינסיאני
קיינסיאנים נוהגים באופן טבעי לרכז את עיקר תשומת הלב שלהם לנושא תולדות המשברים, במטרה לעמוד על הצעדים הנחוצים לרפא או לקצר שפלמיתון מסוים. הם מניחים מראש שבתרכובת נבונה של התערבות ממלכתית ותהליכי ההבראה הגלומים בשיטה, יוכלו לאושש את הכלכלה במוקדם או במאוחר. בקרב המרקסיסטים, לעומת הקיינסיאנים, מרקסיסטים רבים טוענים שה"פיקס" הקיינסיאני אינו יכול הפעם לחולל התאוששות כפי שהדבר נעשה בעבר.
גם הכלכלן ההודי, V , וגם אנשי מונט'לי ריויו (MONTHLY REVIEW) מפתחים את התזה הקובעת שה"פיקס" לא יכול הפעם להועיל. הם טוענים שהתנאים שאפשרו את הפתרון הקיינסיאני במשבר הגדול במאה הקודמת נעלמו או הצטמצמו בגין השינויים האופייניים למציאות של החברה הניאו-ליברלית:
א. התכווץ הסקטור הלא קפיטליסטי; התייבשו מקורות העבודה הזולה והסחורות הזולות; המשפחה אינה מספקת עבודה זולה ומפלט ליום סגריר כפי שעשתה בעבר.
ב. ככלל, מטילים המרקסיסטים הללו ספק ביכולת התארגנות חדשה של הקפיטליזם על בסיס רגולציה הדוקה מאחר שעוצמת ההון (הפוליטית והחברתית) יוצרת מרחב אינסופי להתחמקויות, כפי שראינו.
לסיכום
האתגר למרקסיסטים הוא, מצד אחד, להימנע מהפרחת סיסמאות על אפשרויות מדומות למהפכה פרולטרית בקרוב. ומצד שני לא לנטוש את הפרספקטיבות של התארגנות מהפכנית והשקפות מהפכניות.
פירוש הדבר מבחינת ה"שטח" הוא, ראשית כל דבקות בגישה המצדדת בפיתוח שיטות ארגון וטיפוח תודעה מהפכנית בקרב הציבור. לאחר ההצלה של הניאו-ליברליזם באטומיזציה ופרגמנטציה של המדוכאים, תפקיד השמאל הוא לשקם את הארגונים החברתיים בצד הארגונים הפוליטיים-הרעיוניים, כלומר המפלגות, ברמה עממית. זהו תפקיד שאין לדחות אותו. יש לשכנע את הציבור כי מלבד "כדורי הרגעה" ספורדיים, אין פתרון במסגרת הקפיטליזם.
יש לדחות את האלטרנטיבות האנרכיסטיות והרומנטיות שמקדשות את הספונטניות והפוסלות התארגנות והצורך בחינוך פוליטי ומחשבה אסטרטגית וטקטית.
יש לתאם בין המאבקים השונים של הסקטורים השונים שלכל אחד ואחד מהם מסורת פוליטית וצורות התארגנויות משלהם. יש למצוא דרך לשתף פעולה בין המפלגות שהן חיוניות ובין המאבקים החברתיים האנטי קפיטליסטים בעלי יכולת גיוס והפעלת המונים.
* מערכת הגדה השמאלית מתכבדת לפרסם את עיקרי הרצאתו של ראובן קמינר בכנס מרקס השלישי שייתקיים בימים שישי ושבת, 15 – 16 במאי, בתל אביב – יפו.

יום שבת, 2 במאי 2009

לקראת הפגישה בין נתניהו ובין ברק אובמה

התקשורת מלאה דיווחים על האיומים של ישראל נגד איראן. נתניהו מודיע וחוזר ומודיע שישראל לא תסכים שלאיראן תהיה פצצה גרעינית. האופוזיציה הממלכתית של קדימה מעניקה תמיכה בלתי מסויגת לממשלת נתניהו. לרבים בשמאל נראה עצם הרעיון של התקפה יזומה ישראלית על איראן כמעשה טירוף. אך הסתייגות זאת כמעט שאינה באה לביטוי פומבי. נתניהו נוסע וושינגטון כשהוא טוען שיש בישראל קונסנסוס התומך בכל האמצעים האפשריים...
ואמנם שהשאלה הפוליטית הבוערת היום לפני השמאל היא התווית מדיניות ברורה בנושא תוכניות ממשלת ישראל להצית מלחמה נגד איראן. אין להגזים בחשיבות סוגיה זו. נתניהו יעמוד בפגישה הקרובה שלו עם אובמה על דרישות ישראל לפעולה של ארה"ב נגד גירעון איראן או לחלופין ידרוש הסכמה אמריקאית – אפילו בקריצת עין – שתאפשר התקפה ישראלית. נתניהו יטען ולא בלי יסוד כלשהו שהוא מדבר בשם קונסנסוס רחב בישראל בנושא זה. מחמת סיבות שונות שנעמוד עליהם בהמשך לא יהיה זה קל לערער את הקונסנסוס. תנאי יסוד למערכה יעילה נגד "הקונסנסוס הזה" הוא חשיפת המניעים למדיניות הישראלית והאמריקאית, על המשותף ועל השוני ביניהן.
ביבי יאמר לאובמה כי הסכנה האיראנית היא כזאת שאין ישראל יכולה להרשות לעצמה אפילו לדון בוויתורים לפלסטיניים לפני הסרת האיום האיראני. הילרי קלינטון מצדה מנסה להפוך את סדר העניינים כשהיא טוענת שהתקדמות בזירה הפלסטינית חיונית כדי לבודד את איראן לקראת הטלת סנקציות עליה ואפילו לשם קידום ההכנות של פעולה צבאית. יש מכנה משותף לשתי העמדות. איראן היא אויב משותף שיש לבלום אותה.
למען לחדד את התמונה רצוי לנסח כך את הדברים: ביבי קובע שיש צורך במלחמה נגד איראן כתנאי להתקדם לשלום עם הפלסטינים. וקלינטון טוענת שיש צורך בקידום השלום עם הפלסטינים כתנאי שיאפשר לדבר על מלחמה נגד איראן. אומנם קלינטון נערכת לסדרה של מגעים עם טהרן בשלב הראשון אך היא מעדיפה באופן גלוי לקיים אותם מגעים בלווי האיום הישראלי שעשוי להרשים את האיראנים בחומרת מצבם.
הנמנעים בשמאל
כאן המקום לקבוע שישנם אנשים טובים ושוחרי שלום שאינם רוצים לעסוק בסוגיה בלתי נעימה זו או גרוע מכך תומכים "שוחרי שלום" כאלה במדיניות של ביבי. הם מנמקים את עמדתם בהתנהגות ובהתבטאויות של נשיא איראן ובאופי השמשטר האיראני. בשמאל אופיינית יותר עמדתם של אלה שאין להם עמדה, פשוט אינם רוצים להתערב כי בעצם "לא כל כך איכפת להם שאיראן ומנהיגה יקבלו מכה שמגיעה להם". "שוחרי שלום" כאלה יגידו שאם הדברים מגיעים להתנגשות, אזי מקומם עם המשטרים הדמוקרטים בוושינגטון ובירושלים ונגד איראן של האייתולות.
חסידי האלתור של קלינטון בשמאל
אנשים רבים בציבור שוחר השלום נאחזים בתוכניות של הילרי ומקבלים אותן בהתלהבות. הם מוכנים לקנות הסכם ישראלי-פלסטיני בלי לפשפש במניעים וברקע להסכם. הם אינם רואים שום פסול בהכפפת המטרה של שלום ישראלי-ערבי לצרכי השליטה של ארה"ב באזור עד לאפשרות של מלחמה רבתי. להפך, מצב עניינים זה נראה להם כמתנה מהשמיים. אך אפילו אם הם חוששים שיש סכנה להשתית הסכם שלום על חולות נודדים כמו ציר למלחמה נגד "האסלאם הקיצוני" לא ירשו לעצמם שבעיה "קטנה" זו תקרר את ההתלהבות לעסקת קלינטון.

מנקודת ראות של השמאל ובהתחשב באינטרס השלום של שני העמים, אסור ליפול למלכודת הזאת. אסור להכפיף שלום בין העמים למלחמה תוקפנית באזור לא בגרסת ההכפפה השוביניסטית הגסה של ביבי-ליבי ולא בגרסת תוכניות של הילרי ההופכות את חזון השלום בין ישראל והפלסטינים לאלתור, לתמרון טקטי למען המשך ההגמוניה השוקעת של ארה"ב באזור. אנו מטילים ספק בכך שארה"ב תוכל לכפות על ישראל צעדים משמעותיים לשלום כל עוד המדיניות האמריקאית הבסיסית אינה שונה מזו של השותף הישראלית. הרי שלום בנוי כל כולו על ההגמוניה המוחלטת של ארה"ב עלול להיות מקח טעות.
יש לי חברים שיראו בקביעה זאת שאין להתלהב משלום אמריקאי-ישראלית שהוא חלק של תוכנית התקפית באזור כנסיגה מהתמיכה בהסכם על בסיס "שתי מדינות". שלום כזה אינו רצוי ואינו בר קיימא.

אפילו אם אובמה הוא אדם טוב
למדיניות האמריקאית באזור יש בעיה חריפה. הציר הישראלי-מצרי-סעודי נסוג מול המערך המתחזק של איראן ובעלי בריתה. לפחות חלק של היוקרה האיראנית מבוססת על הסולידריות של איראן ובעלי הברית שלה עם הפלסטינים ונגד המשך הכיבוש. עם החלשת המונופול של ארה"ב באזור, ושינגטון לחוצה במיוחד כשהציר שלה בדרום אסיה (פקיסטאן ואפגניסטאן) , הולך ומתרסק.
כידוע מתנהל ויכוח חריף בשמאל לגבי המשמעות של הנשיאות של ברק אובמה. יש מגוון דעות אך אפילו אלה בשמאל שרואים בעלייתו של אובמה התפתחות חיובית חשובה ערים לכך שהוא פועל במסגרת אילוצים קשים ביותר. הרי הוא ממשיך למלא תפקיד של נציג האימפריה והוא נתון לעת עתה בסד ההמשכיות. בשם האחדות הלאומית האמריקאית הוא גם כלא את עצמו תוך מנגנון שיכול לאפשר אך ורק שינויים ותנודות מתונות בלבד במדיניות היסוד של ארה"ב. במה הדברים קשורים לבעיה שלנו? כל עוד אובמה וממשלתו לא השכילו לעצב מדיניות חדשה, כל עוד לא השתחררו ממדיניות הכוח, קיימת סכנה של קיפאון או רגרסיה. כל עוד ארה"ב מנהלת מדיניות שתכליתה "בלימת איראן" ושמירת העליונות האסטרטגית של ישראל, קיים קושי להפעיל לחץ אפקטיבי נגד בעל הברית הישראלית. בתנאים אלה לא נחסמת הדרך להרפתקה צבאית נגד איראן. במילים אחרות, בהעדר תמורה ממשית במדיניות של ארה"ב יוכלו ישראל, ידידיה והארצות הערביות "המתונות" לתכנן מהלך מלחמתי נגד איראן.
הולך ומסתבר ששינויים קוסמטיים במדיניות ארה"ב לא יספיקו לבלום את המשבר המתרחב. לאור המצב השברירי באפגניסטן ופקיסטאן, והתסבוכת בפוליטיקה הפנימית הנמשכת בעיראק, חייבת ארה"ב לנטוש את מדיניות "ציר הרשע" ולהכיר באינטרסים הלגיטימיים של איראן. זהו אתגר לא פשוט לארה"ב. נוסף על כן, מהלך כזה יעלה את חמתם של ישראל והשדולות הפרו-ישראליות למיניהן. מסע התעמולה הישראלית הקובעת שאיראן היא מרכז הטרור האסלאמי וכי אחמדינג"ד הוא היטלר חדש ודיקטאטור השולט מדינה שכל מטרותיה ג'יהאד ועוד ג'יהאד,מסע זה הוא התרומה "שלנו" למערכה נגד שינויים בכיוון של ריאליזם מדיני.

השמאל ומשטרים ריאקציונרים בעולם השלשי *
השמאל אינו מבקש ליפות את פני המשטר באיראן. הוא רואה במשטר הזה אויב של העם האיראני. אך יש פער עצום בין ביקורת המשטר באיראן וההסתייגות מההנהגה בארץ זו ובין מסעי הצלב של נתניהו ושות' שמטרתו התערבות מזוינת וכינון משטר פרו-אמריקאי (נוח לישראל). יש מקום לביקורת בינלאומית על איראן אך היא תוכל להניב פרות אך ורק אם לא תשמש כלי קידום האינטרסים הכלכליים והגיאו-פוליטיים של ארה"ב ושל אירופה. הרי המסע נגד איראן כרוך באינטרסים האלה וסירובה של איראן לשחק את המשחק של ארה"ב באזור. ארה"ב מבקשת להנציח את השליטה שלה בנפט המזרח תיכוני. היום, אפילו יותר מאשר בעבר היא רוצה להחליט למי תהיה גישה לנפט באזור ובאיזה תנאים. ההתערבות זרה רק תחולל הרג סבל ומצוקה של העם האיראני ואף תחזק את המשטר של הרפובליקה האסלאמית השנוא.
כמו כן מסרב השמאל הישראלי לתת לשופרי התעמלה הישראלים לצייר את ממשל בטהראן בצבעים הנוחים להם. איכשהו יוצא תמיד שיריבי ישראל באזור נכללים ברשימה של "היטלרים" למיניהם. נאצר היה היטלר, עראפת היה היטלר, וכעת נסראללה ואחמדינג"ד. בלי להקל ראש בכהו זה בביקורת נוקבת של השמאל נגד קווי המדיניות של יריבי ישראל, יש לקבוע שיש במעשיה של ישראל מידה גדושה של אחריות להפקת "ההיטלר החדש" בכל שלב שישאל זקוקה לאחד כזה. איראן אינה פחות דמוקרטית מאשר מצריים (וסעודיה וירדן) ואחמדינג'אד הוא פחות דיקטאטור מהוסני מוברק. אחמדינג'אד מתמודד בבחירות לא קלות עבורו בעוד שהשליטים הפרו אמריקאים עסוקים בהמלכת בניהם המוצלחים יותר והמוצלחים פחות.
מהו תפקיד השמאל במבוך הזה? התפקיד הוא להבחין היטב בהבדל התהומי והמהותי שבין הביקורת שלנו על משטרים נחשלים, ביקורת הדוחה "פיתרונות" של התערבות ומלחמה, ובין התעמולה הישראלית. הרי ההתערבויות של מעצמות המערב מעולם לא ריפאו ולו אף אחת מהמחלות והמגרעות במשטרים אלה. כאמור, במקום זאת חוללה התערבות זרה הרג המוני והרס בל ישוער תוך שהחמירו את הבעיות לעין שיעור. רשמנו לפנינו את העמדה של כוחות באופוזיציה באיראן ומחוצה לה הקובעת שהאיומים על הריבונות של איראן מחזקים את המשטר שם.
ובכן, נחלשת ההגמוניה האמריקאית. אך ברור שהפונדמנטליזם שאין לו תשובה לאתגרים של התקופה מנצל את איבת המערב לבסס את שלטונו. עם כל הקשיים והמכשולים אין אלטרנטיבה לעצמאות לאומית וקדמה חברתית והמלחמות שבדרך לא יפתרו שום בעיה.
*הנאמר בפסקה זאת מתבסס בין היתר על מאמרו של אינטלקטואלי איראני חשוב. ד"ר נאסר זראפשאן ששוחרר לאחרונה מחמש שנים בכלא איראני. זראפשאן מזהיר גם את בני ארצו נגד אשליה שארה"ב יכולה לשחרר את איראן מהעריצות של הרפובליקה האסלאמית.
http://www.monthlyreview.org/mrzine/zarafshan210408.html

יום שבת, 21 במרץ 2009

קרן רוזה לוקסמבורג מרחיבה את פעילותה בישראל

רוב אנשי השמאל הקרובים למסורת המרקסיסטית קיבלו בסיפוק את הקמתה והתבססותה של מפלגת השמאל הגרמנית (Die Linke). כזכור, מפלגת השמאל קמה לפני כשנתיים, עם האיחוד בין מפלגת השמאל הדמוקרטית שהתארגנה בגרמניה המזרחית לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי ופלג רדיקלי שנטש את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. המפלגה המאוחדת עושה חיל ויש שמאריכים שהיא עשויה לזכות בכ-10% מהקולות בבחירות הבאות לבונדסטאג.

ע"פ שיטת הממשל הפדראלית הגרמנית, סיעה בבונדסטאג שזוכה בחמישה אחוזים (אחוז החסימה) ולמעלה זוכה בהתאם לגודלה בתקציב לפעילות תרבותית וחינוכית אשר מתנהלת גם בגרמניה פנימה וגם באתרים שונים בעולם. הקורא הישראלי מכיר בוודאי את המכונים ע"ש אדנאוור, אברט והיינריך בל, השייכים למפלגות הדמוקרטית-נוצרית, הסוציאל-דמוקרטית והירוקה בהתאמה.

קרן רוזה לוקסמבורג אומנם פעילה בארץ מספר שנים, אך לאחרונה היא העלתה את דרגת נציגותה והיקף פעילותה ותוך כדי כך פתחה משרדים בת"א וברמאללה. לאחרונה קיימה הקרן יום עיון רב רושם בתל אביב שהוקדש למהפכנית הגרמנית-פולנית-יהודיה אשר על שמה נקראת הקרן. לוקסמבורג הייתה מענקי הסוציאליזם המהפכני, הוגת דעות חשובה ומנהיגה פוליטית לוחמת ללא חת. לוקסמבורג נרצחה ביחד עם חברה לנשק, קארל ליבקנכט, ימים ספורים לאחר שיצאה מבית הסוהר שבה הוחזקה בעוון התנגדותה האמיצה למלחמת העולם הראשונה.

משימה מורכבת ועדינה

אין ספק כי ייצוג השמאל הגרמני במדינת ישראל הוא משימה מורכבת ועדינה. היחסים שבין העם הגרמני והעם היהודי רוויים בזיכרונות כואבים, וגם במתחים וברגשות סוערים על רקע השואה, שבה הובילו היטלר והנאצים את העם הגרמני למפעל רצח איום ונורא שבו הושמד שליש מהעם היהודי. הדברים מסתבכים כאשר מבינים שהחזרת גרמניה למשפחת העמים לאחר מלחמת העולם השנייה התבצעה, בין היתר, תוך כדי טיפוח רומן ישראלי-גרמני. כזכור הפכה גרמניה בינתיים לבעלת ברית של ארה"ב ולגורם בכיר בנאט"ו, ומכאן הקשרים עם ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, אשר יזם "סולחה" היסטורית שכללה את הסכם השילומים המפורסם וסייעה רבות בהשבתה של גרמניה אל משפחת עמים.

ישנם בשמאל הגרמני אלה הגורסים שטראומת העבר מחייבת עמידה משותפת של כלל העם הגרמני והממסד הגרמני לטובת מדינת ישראל ולהתחשבות מיוחדת בבעיותיה של ישראל בכל התחומים. נציג מובהק של זרם זה הוא גרגור גיזי, מדינאי מרכזי ב"דה לינקה" הגרמנית. בנאום מאוד חשוב, לציון 60 שנה למדינת ישראל ("עמדת השמאל הגרמני כלפי מדינת ישראל" - 14.4.2008) קבע גיזי שהשמאל הגרמני צריך לקבל את העמדה ה"פרו-ישראלית" של הממסד הגרמני וכי ביקורת על ישראל חיבת להביא בחשבון את הגישה הזו, הגישה המתחשבת הכלל-גרמנית. עם כל הכבוד לרגישות, אין לקבל את הגישה הזאת. אין להסכים לתוכנה ולא לצורת הביטוי שלה. ע"פ גישת גיזי, מדינת ישראל היא היורשת הלגיטימית של קורבנות הנאציזם, היא מייצגת אותם ופועלת בשמם. לפיכך, זכאיות ממשלות ישראל להתחשבות מיוחדת בכל תחום, כולל התחום המרכזי והחיוני של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בשמאל בארץ אנו מכירים היטב את התזה הזו, אשר לפיה מדינת ישראל היא הביטוי האותנטי לשאיפות היהודים באשר הם והקמתה מהווה מעין פיצוי על הזוועות שחולל הנאציזם נגד העם היהודי. ברור מדוע הממסד הישראלי דחף וטיפח את התזה הזאת, שהפכה לנשק אידיאולוגי ופוליטי במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. אך לתזה זאת אין אחיזה במציאות ההיסטורית.

יש חובה להתייחס לנאום זה ביתר פירוט. גיזי מנסה להיות הגון ואובייקטיבי, אך אין להשתחרר מהתחושה שרגשי אשם גברו על ההיגיון הפוליטי. הדבר מסתבר מההבנה מרחיקת הלכת שמגלה גיזי לטענות הממסד הציוני וממשלות ישראל, תוך כדי התעלמות מנימוקים הסותרים את הסלחנות הזאת. הנה כמה דוגמאות:

"יש ודאי סיבות מובנות לחשוב שהציונות אינה אהודה. זאת אידיאולוגיה, מניפסט מדיני וגם לאומני. היא גם מובילה לעיתים להגבלת קיצוניות וליחס בלתי שוויוני כלפי האזרחים הערביים בישראל. ולבסוף, היא הובילה, לעיתים, להיווצרותם של גופים קיצוניים שניתן לכנותם טרוריסטיים. אין ספק שההתפתחויות הללו מתרחשות בשל האיום התמידי שהחברה הישראלית רואה את עצמה חשופה לו. משום כך יש לצבא ולשירותי הביטחון בישראל חשיבות עליונה, שהיא יוצאת דופן בדמוקרטיות מודרניות. כלפי הדברים הללו לא צריך השמאל לחוש אהדה.

כעת ברצוני להרשות לעצמי לערוך השוואה עובדתית נגדית לשם הפרובוקציה שבדבר. גרמניה ניצבת מול איום טרור מופשט לכל היותר. אך זאת מהווה סיבה מספקת עבור שר הפנים שוויבלה, שר ההגנה יונג ובטחוניסטים קיצוניים אחרים, לפגוע באופן המעורר פחד, בתכנים ליברליים של החוקה שלנו. דומה לזה אילו גרמניה הייתה ניצבת מול איום שמולו ניצבת החברה הישראלית, האם ניתן היה להעלות בכלל על הדעת – לאור ההיסטוריה הזאת – שגרמניה הייתה נוהגת כדמוקרטיה ומדינת חוק? אני בספק גדול אם התשובה לכך היא חיובית. לכן אני מעריך את השמירה על מצב דמוקרטי ואף ציבור דמוקרטי במהלך 60 השנה מאז היווסדה של ישראל, כהישג גדול באמת, שיש להעריצו ולהכיר בו." (נאום גיזי, עמוד 23) [ההדגשות שלי – ר.ק.]

יש להודות על כך שעורכי הפרסום של נאום גיזי בישראל הקפידו לציין כי הוא אינו מהווה עמדה רשמית של המפלגה, אלא תרומה לדיון אשר עורר ויכוחים נרגשים וסוערים.

עם כל ההערכה למפעל של קרן רוזה לוקסמבורג, יש לחשוש שהיא תשתלב במערך של הממסד הגרמני של היום ומערכת התמיכה ההדדית בין ישראל ובין גרמניה. המשמעות המעשית היא מתן הנחות בלתי מוצדקות לממשלות ישראל והתחשבות במה שאינו ראוי להתחשבות. ישראל עושה כל מאמץ לזהות את הביקורת הצודקת עליה עם האנטישמיות. מדוע יש צורך בהתחשבות מיוחדת גרמנית (ואירופית) שתקל על ישראל ותשמש מעין מתן רישיון למדיניות הישראלית המאפשרת לה למלא תפקיד של מעצמה אזורית הקשורה לאינטרסים של ארה"ב באזור?

יש לקוות שהקרן ואנשיה, שהם דמוקרטים וסוציאליסטים, יבחינו היטב בניסיון הממסד הישראלי לנצל כל נטייה לסלחנות לגבי מציאות הכיבוש ופשעי המלחמה שמבצעת ישראל. הממסד הישראלי מתמחה בניצול פשעי העבר נגד העם היהודי כהצדקה גורפת למדיניותו ובמטרה לטשטש את חומרת תוצאותיה ואת הסכנה הנובעת מהן. מן הראוי שהשמאל הגרמני, במקום לטפח הבנה עם הממסד הישראלי, ישקוד על טיפוח יחסי הבנה וסולידריות עם אותו מחנה בישראל הנאבק למען השלום והדמוקרטיה, ועם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל על סבלה ועל מצוקותיה. מנקודת ראותו של השמאל הישראלי, הקרן תמלא את יעודה על הצד הטוב ביותר אם היא תימנע מכל צורה של הלבנת חטאיה ופשעיה של מדינת ישראל, על מנגנוני התוקפנות והדיכוי שלה. הדברים נכונים במיוחד לאור משנתה של רוזה לוקסמבורג, שהוקיעה את רוע המיליטריזם ואת העוול של מלחמה לא צודקת. משנה זו היא עד היום הזה מגדלור לכל דמוקרט ולכל שוחר שלום המכיר היטב את זוועת המיליטריזם ופניו של המיליטריזם המקומי והעכשווי.

רוזה האמיתית

קורה לא פעם שהמסר האוטנטי של גדולי העבר נתון במחלוקת. והדבר הוא טבעי ביותר. כל אחד רשאי לצטט את הדברים הנראים לו חשובים ביותר ואופייניים ביותר במורשת של אישיות זו או אחרת. אך יש לחשוש שישנם כאלה העלולים לשכוח, אפילו שלא בכוונה, את העיקר שבדרכה של לוקסמבורג. העיקר הוא תיאוריה ופרקטיקה מהפכנית. כל התייחסויותיה וכל מאבקיה התרחשו במסגרת הטיפוח של המחשבה המהפכנית ושל הפרקטיקה המהפכנית. ומכאן יש בעיה - לנו שחיים בתקופה לא מהפכנית. בעיה זאת של פרקטיקה מהפכנית בעידן לא מהפכני, מוכרת לנו המרקסיסטים. אין שום הפתעה בכך שהפעילים בתקופה לא מהפכנית ינסו, אפילו שלא בכוונה, לעגל כמה פינות אצל רוזה לוקסמבורג ולהדגיש את אותם האלמנטים שמטשטשים את הניגוד האדיר שבין גישתה ובין הרפורמיזם. רוזה לוקסמבורג ירדה, יותר מכל אחד אחר, לשורשי המחלוקת בין התנועה המהפכנית לבין הרפורמיזם, בין הקומוניסטים הלוחמים לשינוי המשטר ובין הרפורמיסטים שהפכו לרזרבה היסטורית של הקפיטליזם.

אפשר לטעון שהעדר פרספקטיבה מהפכנית יכול להסביר – אם לא להצדיק את השלמת הרפורמיזם עם המשטר הקפיטליסטי. אך אין דבר שיכול להצדיק את התמיכה הנאמנה והעיוורת של הסוציאל-דמוקרטיה בצרכי האימפריאליזם, בדיכוי הלאומי ובשעבוד עמי העולם השלישי. באנגליה, גרמניה, בהולנד ובבלגיה, בין היתר, תמך הרפורמיזם במפעל הניצול האימפריאליסטי שמימדיו הגיעו למימדים של שואה עולמית. ויש לזכור ששורשי השואה של העם שלנו צמחו במציאות החשוכה של הגזענות ששימשה את צרכי הדיכוי הקולוניאלי. מכאן, יש לראות את לוקסמבורג כלוחמת נגד האימפריאליזם על כל היבטיו. הרי מורשת רוזה לוקסמבורג מסמלת סולידאריות עם קורבנות הכיבוש ועם מעמד הפועלים בישראל.

מקור לדאגה

הרמן דיארקיס, פעיל במפלגת השמאל, שימש כנציגה במועצת העיר דוזנברג ואף היה מועמד מטעם מפלגתו לתפקיד ראש העיר. דיארקאס השתתף לאחרונה בפורום החברתי העולמי בבלם, ברזיל וביקש למסור את רוח החלטות הפורום לציבור הגרמני. לאחר שדיארקיס העניק ראיון לעיתון שמרני בעיר אסאן, הותקף באופן בוטה במספר עיתונים ימניים ושמרנים בגרמניה. אך לא די בכך, לפי המידע שבידינו, הותקף דיארקיס בצורה קשה גם על ידי אישים מרכזיים במפלגת השמאל ונאלץ לפרוש מהמפלגה. הגרסה הזאת היא אמנם ממקורות פרו פלסטינים, אך לא מצאנו, למרות חיפושינו גרסה אחרת, מטעם הנהגת מפלגת השמאל. איננו יכולים להיות ערבים לכל ניסוח של דיארקאס, אך לפי האינפורמציה בידינו, הוא הפך קורבן לאלה במפלגה שאינם סובלים את עצם הרעיון שאפשר וצריך לבקר את ישראל. איך כתבה, רוזה לוקסמבורג? "חרות היא אך ורק חרותו של החושב אחרת".

יום שני, 16 בפברואר 2009

כמה הערות בתום מערכת הבחירות

התקשורת, כידוע, אינה אוהבת לעסוק בנושאים כבדים הדורשים ידע והתעמקות. הגדרת המהות של המבנה המפלגתי הוא נושא כזה. אך לשמחת אנשי התקשורת ישנה קיצור דרך שהיא מאד נוח לאלה הסובלים מעצלות מחשבתית. תיקח את כל הרשימות ותמרח אותן לאורך ציר שמאל-ימין. טכניקה זו, אף שהיא מוטעית ומטעה, מקלה על דיווח תוצאות הבחירות. השטות השוטפת המקובלת למדי היא שהבוחרים התפלגו בבחירות האחרונות לשני גושים, מחנה ימין בראשות ביבי (65 מושבים) ומחנה שמאל בראשות ציפי לבני (55 מושבים).

מה אפשר לעשות אך אין מחנה שמאל במימדים אלה. אך יש ויש מחנה ימין המקיף רוב רובה של המפה הפוליטית. הליכוד, כידוע, היא מפלגה לאומנית ימינית. קדימה היא מפלגת ימין מרכז "קלאסית" שמולידה, אריק שרון, סימל וייצג השתלטות המיליטריזם בחברה הישראלית. "ישראל ביתנו" היא רקיחה מגעילה של ימין קריפטו-פשיסטית גזענית. מפלגת העבודה (במיוחד בהנהגת אהוד ברק) היא צירוף ימיני של מיליטריזם כלפי חוץ וכניעה לניאו-ליברליזם בבית. ש"ס הפכה במרוצת השנים לזרם דתי ימיני פונדמנטליסטי קלריקאליסטי. האיחוד הלאומי הוא ריכוז ימיני קיצוני וכוח המחץ של המתנחלים הרצחניים הסהרורים. ואחרון, אחרון חביב: הבית היהודי הוא מפלגה ימינית מתונה שבמרכז מצעה חיבה למתנחלים. וכך נראה גוש הימין בחברה הישראלית.

תהליכים היסטוריים והתפתחויות שוטפות

התמונה הפרלמנטארית הנה תוצאה של תהליכים ארוכי תווך ושל התפתחויות שוטפות. משקיפים וחוקרים רבים שמו לב לכך שהחברה הישראלית מתאפיינת בשני צירי התפתחות שונים. בבחינות רבות היא נראית כתצורה קפיטליסטית ליברלית-דמוקראטית. אך מבחינת המבנה מתחת פני השטח, ועל פי הדינאמיקה שלה, נטתה החברה הישראלית לחזור את מקורות הקולוניאליות שלה. כך, שהמערכה להבטיח ולהרחיב את האחיזה הציונית – באופן צבאי, גיאוגרפי ופוליטי נמשך כל העת, לעתים מתחת פני השטח, ולפעמים במרכז הבמה. זהו האופי הקולוניאלי של ישראל אשר מעצב יותר ויותר את הזירה הפוליטית הפנימית.

תרכובת של מיליטריזם וגזענות

בהתחשב בתרכובת המורעלת של מיליטריזם ושוביניזם שמטביעה את חותמה על השיח הציבורי בישראל, זו היוצאת ממלחמה אחת רק כדי להתכונן למלחמה נוספת, היה זה נס אילו הבחירות היו יוצרות בסיס לממשלה המוכנה למו"מ רציני עם הפלסטינאים. כמובן שאין לזלזל בצורות הדמוקרטיות בארץ - אף שהן שבריריות ופורמאליות למדי. אך מהות החיים הפוליטיים בארץ זו עומדת בסימן "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב שמבטיחים מכלול של פריבילגיות למנגנון הממלכתי הישראלי ברמה האסטרטגית, הכלכלית והפוליטית. יחסים אלה הם הגבולות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית שקובעים מראש את תוצאות הבחירות ודרכי הטיפול בהכרעות החשובות על סדר היום.

לא היה צורך בנביא לזהות במסע הרצחני האחרון לעזה את כל אלמנטים שעשויים היו לדחוף את קהל הבוחרים מיואש ומופחד בלאו הכי עוד יותר לימין. הרי מדבור בתסריט ידוע היטב. שוב, האמין "עמך" שפרות הניצחון הצבאי המזהיר סוכלו על ידי ה"פוליטיקאים". כך מאמינים רבים: אז בלבנון והפעם בעזה צה"ל עמד על סף ניצחון מוחץ אילו רק ניתן לו להשלים את המלאכה.

הקרב על העליונות האזורית

מברק עד לליברמן דרך מופז, ממפלגת העבודה דרך קדימה ועד לליכוד, הפכה ישראל לשדולה חשובה הדוחפת למלחמה עכשיו עם איראן. עובדה היא שהטרויקה המהוללת שלנו ניסתה במשך 2008 לדחוף את בוש להתקפה על איראן או לפחות להבטיח מטריה להרפתקה ישראלית. ישראל התייצבה באגף הניצי של המערך האמריקאי במשך 2008 והיא שוקדת עכשיו על גיבוש בעלות הברית הניציים שלה בתוך ממשל אובמה. נכון שישראל תתקשה יותר לדחוף את אובמה לעימות עם איראן, אך יש להביא בחשבון שישנם בוושינגטון בתוך הממשל ומחוץ לו גורמים רבי השפעה שמתנגדים בכול כוחותיהם לרביזיה כלשהי במדיניות הגלובלית של הממשל החדש.

הממשלה החדשה אצלנו תסרב לנהל מו"מ רציני אפילו עם המתונים שבמתונים בקרב הפלסטינים. היא תבקש להזכיר לארה"ב את השיעור שביקשה וושינגטון למכור לכולם. קודם, יסבירו "ביבי-ציפי",יש "לבטל את האיום הטרוריסטי" ותהיה זו טעות להתקדם במסלול הפלסטיני כל עוד האייתוללות מאיימות על האזור. הקונסנסוס בממסד הפוליטי הישראלי התומך במלחמה יזומה נגד איראן חושף יותר מכל גורם אחר את המיקום של ישראל – באגף הימיני ניצי של הפוליטיקה הבינלאומית.

במקום נידוי והחרמה – מפלרטטים עם הגזען הנוכל

האם יתכן שההנהגה בחברה דמוקראטית תתחנף לגזען גלוי ולקריפטו-פשיסט ולמפלגתו כדי להעניק לו מקום בכיר בקואליציה החדשה? האם יתכן שפוליטיקאי הדורש לחסל על בסיב אתני-לאומי את אזרחותם של 20 אחוז מכלל האזרחים ייהפך לשולט בכיפה של הזירה הפוליטית כולה ולאיש הקובע את ההרכב של הקואליציה ההולכת ומוקמת?

האם הדיפלומטים למיניהם ובמיוחד אלה מארה"ב יכולים להתייחס באדישות למקומו המרכזי של ליברמן בממשלה ישראלית? נניח שהפלסטינים היו, בנוסף לכל צרותיהם, שחומי עור – האם קלינטון ומיצ'ל, שליחיהם של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב יוכלו ללחוץ את ידו של השר הבכיר הגזען? האם הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית שתפקידה להגיב על מלחמה תוקפנית ועל הנעשה בשטחים יכולה או רשאית להתעלם מהמעד הבולט של ליברמן בממשל הישראלי? האיש דוחף לגירוש של ערים שלמות על אוכלוסייתן לעבר הגבול. מול המסע הזוועתי למען טרנספר של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל – האם הקהילה הבינלאומית – על ממשלותיה ועל אזרחיה רשאים לשתוק? האם אפשר לטעון שמדובר ב"עניין פנימי ישראלי"? הרי פשיזם, כמו כל וירוס מסוכן - לעולם אינו עניין פנימי-מקומי.