יום שישי, 20 במאי 2011

אימפריאליזם? מה פתאום?

תנאי המעבר מרודנות לדמוקרטיה

אין קץ לבלבול בנוגע לטבעו של האימפריאליזם בכלל ולגבי גרסתו הצפון-אמריקאית בפרט. כולם עוקבים אחרי הדיונים השוטפים והויכוחים הקשורים לתפקידה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. אבל איכשהו, ישנה נטייה לשכוח שדיונים אלה בנוגע למדיניות זו או אחרת מתרחשים על רקע סטרוקטורה ענקית שכוחה ונוכחותה הם העובדה המובהקת ביותר בחיים הבינלאומיים. הניסיון מראה שיש לנו קוראים הטוענים שמדובר הקטגוריה ריקה מתוכן. על כן נעמוד בקצרה על עיקר התוכן מושג.

סטרוקטורה זו מורכבת מכוחות מזוינים של כמעט שני מיליון חיילים גברים ונשים, רובם בשירות פעיל ומיעוטם בשירות מילואים. ואין לשכוח את החילות הפרטיים המיוחדים של הקבלנים העצמאיים הפעילים לצד הצבאות במדים. מדובר בקרוב לאלף בסיסים צבאיים המפוזרים מעל פני הגלובוס, כוחות מזוינים שמבחינת כוח אש ויתרונות טכנולוגיים הם בליגה משלהם. מדובר כאן בשליטה או השפעה הכרעת בכמעט כל הארגונים המדיניים והכלכליים הבינלאומיים החשובים. יתר על כן, האימפריאליזם פועל באמצעות מערך צפוף של בריתות מקומיות, צבאיות, כלכליות ופוליטיות מקומיות – המבוססות על שותפות אינטרסים מעמדיים וכמות לא זעירה של שחיתות ושוחד. התכלית של המנגנון הענק זה הוא לשמר משטר בינלאומי של Unequal Exchange – חליפים בלתי שווים. מה הפרוש? ארה"ב ובעלות בריתה משלמות עבור גלם, כוח עבודה, שירותים וכדו' מחיר שהוא מתחת לערכם. מבנה זה מצדיק את עצמו בכך שהוא יוצר משטר של ניצול בין כוחות בלתי שווים ומזרים לקופות ההון סכומים אגדתיים החורגים ממה שיכלו להרוויח במטרופולין.

בשימת לב לקיומה של סטרוקטורה זו והיקפה, קשה למדי להסביר כיצד אנשים מתקדמים יכולים לתמוך בהתערבות צבאית של ארה"ב-נאט"ו בשם סיבות דמוקרטיות או הומניטאריות כביכול. ישנו פיתוי לחשוב, בהיעדר פיתרון למצוקה חמורה זו או אחרת, שאפשר להצדיק התערבות זרה כברירת מחדל. אך התערבות זרה היא בבחינת סם מוות לחולה אנוש. התערבות זרה נעשית אקטואלית היום רק כשהיא משרתת את הסטרוקטורה הנ"ל וצרכיה. לא בכל משבר מקומי מתערבים. ם שישנם משברים דומים אחד לשני שהם גוררים תגובות הפוכות ממצד ארה"ב-נאט"ו. לא חסרים משטרים שמתנכלים לתושביהם בדרגות שונות של ברוטאליות אך מצליחים לשמור על המשך התמיכה של האימפריה. יצר ההתערבות אינו, משום מה, מתעורר. ערב הסעודי היא מרכז הדיכוי והתוקפנות באוזר אך בקושי מזכירים את הגיבוי שהיא מעניקה למשטרים רודניים באזור. אי אפשר להצדיק מקרה מסוים של התערבות צבאית זרה מבלי לטהר את השרץ. אכן ישנם מקרים של דיכוי הדורשים תשובה של סולידריות עממית ומעמדית עם קורבנותיו. במקרים כאלה עלינו לגייס את הכוחות והגורמים הדמוקרטיים ומתקדמים אף כשנראה הדבר "לא מעשי ולא ענייני". אך אין תחליף לסולידריות אנושית ואין ללקות באשליות שכוחות אובמה וידידיו יפטרו בעיות בינלאומיות הומניטאריות שונות. במיוחד כשבדיקה של נסיבות המשבר תחשוף את טביעת האצבעות של ארה"ב וידידיה. אלה הציתו את האש וכעת הם מבקשים לשמש כבאים.

הדיון בנושא ההתערבות הזרה מתקיים בנסיבות חדשות. מצד אחד הולכת ונחלשת הגמוניית ארה"ב ונמצאת במשבר ממושך. מצד שני היא עדיין הכוח המרכזי של שלטון ההון בעולם והיא בעלת עוצמה – במיוחד עוצמה צבאית ברמה טכנולוגית גבוהה – כך שהיא היחידה היכולה לשמר את האינטרסים של המערב כולו. דווקא בתקופה זו, שהיוקרה שלארה"ב נחלשת, מבחר רחב של ארצות מנצלות את משבר ארה"ב כדי לכרסם בשליטתה. תוך כדי כך הן מצמצמות את מרחב התמרון של וושינגטון המבקשת להעניש את הכוחות המתמרדים בזירה הבינלאומית ומעיזים לטפח עצמאותם. כך ארה"ב ובעלות בריתה חייבות להפגין שרירים ולהלקות בשוט דווקא בשעה שמתמעטים המשאבים והרזרבות העומדים לרשותה כדי להטיל משמעת במישור הבינלאומי.

יש לראות בריבוי הארצות המשתחררות מההגמוניה של ארה"ב תרומה חשובה לדמוקרטיזציה של החיים הבינלאומיים. תהליך זה הוא המפתח להתקדמות דמוקרטית ולרפורמות ממשיות בתוך כל חברה הסובלת מרודנות. כי זאת לדעת, ההגמוניה של ארה"ב והצורות השונות בה היא מתבטאת, הינם לרוב הסיבה העיקרית להיעדר דמוקרטיה. אין לך דרך יותר בטוחה להשגת זכויות דמוקרטיות וביצורם, מטיפוח העצמאות המדינית והכלכלית של כל חברה וחברה. השתחררות מההגמוניה הזרה היא דרך המלך אל דמוקרטיה ורפורמות.

אשליות מסוכנות

הקונסנסוס האדיר וההסכמה מקיר אל קיר בתנועה נגד רודנות ולמען דמוקרטיה באזורנו עלולים לעודד אשליות מסוכנות. רצוי להבין שלא כל אחד המפגין בכיכר רוצה את אותו הדבר כשמדובר בחופש ובדמוקרטיה. בקרב אלה המפריחים סיסמאות למען הדמוקרטיה ישנם כאלה השואפים לחופש ולדמוקרטיה כדי שישמשו בסיס לניצול ניאו-ליברלי. הצגתה של הדמוקרטיה המערבית כאלטרנטיבה לדיקטטורה מתעלמת מכך שההבדל בין דיקטטורה ובין דמוקרטיה בארצות ההון הוא כמותי ולא איכותי, עניין של דרגה ולא של מהות. יש להימנע מהאשליה כאילו על ידי סילוק כמה רודנים ומלחכי פנכה שלהם תוכלנה חברות נחשלות להפוך לחברות מודרניות ומפותחות . על פי ההיגיון הזה, אם המצרים רק ייפטרו ממובארק ומבני שפחתו, תתחיל מצרים להידמות להולנד או לשוודיה. האמונה הניאו-קפיטליסטית הזאת מתעלמת משני גורמי יסוד המנציחים את הנחשלות של החברות במזרח התיכון. הגורם הראשון מתבטא בכך שכוח הדיקטטורות באזור הוא פועל יוצא של תמיכת ארה"ב ובעלות בריתה. הגורם השני מתבטא בכך שהחברה הערבית זקוקה לטלטלה אדירה כדי להגיע אל רמה חברתית מניחה את הדעת כסיוד ל תמורות חברתיות עמוקות. הניסיון ההיסטורי שתמורות אלה יובילו במוקדם או במאוחר להתנגשות עם הממסד האימפריאלי, הצבאי והכלכלי השולט באזור. הממסד האימפריאלי מסתדר יפה עם דיקטטורות והוא לא יוותר בקלות על עיצוב החברה הערבית בהתאם לצרכי הניצול.

האוטופיה הדמוקרטית במערב – פתרון שאינו בנמצא

ייתכן וזו הזדמנות טובה להזכיר לחלק מעמיתיי בשמאל שדמוקרטיה בתנאי הקפיטליזם החמסני של היום, אינה אלא קליפה ריקה. ההתרוקנות, אם לא ההרס הגמור, של המוסדות הדמוקרטיים אופיינית לנעשה היום. האמון כאילו קיומן של זכויות אזרחיות פירושו דמוקרטיה ממשית מתמסמס והולך. האם השמאל מציע לעמי האזור לאמץ את מודל הדמוקרטיה של התאגידים הענקיים הרב-לאומיים, של הבנקים החמסניים, של ההזנחה של הסביבה, של פירוק מדינת הרווחה, סירוס האיגודים המקצועיים ושל המיסחור הגס של התרבות.. האם זה מה שאנו מציעים להמונים המפגינים בכיכרות בארצות הערביות?

בימים אלה דווקא מתרחבים החוגים האינטלקטואלים והצעירים במערב החותרים לאופציה של דמוקרטיה חדשה ומעמיקה המשוחררת משלטון ההון. הם יוצאים חוצץ נגד הליברלים והסוציו-דמוקרטיים אשר ויתרו מראש על אפשרות של אלטרנטיבה ממשית לשוק החופשי בתוך הארץ והגמוניה מעצמתי בחוץ. אי אפשר להשתחרר מהתחושה שיש כאלה בקרבנו המטיפים, במודע או שלא, לגרסה המיושנת והעייפה של הדמוקרטיה המערבית המעמדית כעוגן ההצלה של המפכה הערבית. אין באימוץ מדיניות ניאו-ליברלית פתרון למצוקה של החברה הערבית. רק תנועה חברתית-עממית המבוססת על ערכי השוויון והצדק החברתי תוכל לחולל את השינויים הדרושים לחדש את פני החברה הערבית בכל האזור.