בקרב הציבור האדיר של מוקירי פועלו של הוגו צ'אבס, היו גם קולות של אנשי שמאל שהסתייגו במידה זו או אחרת ממדיניות החוץ של הנשיא המנוח ושל ונצואלה. ביקורת זהה נמתחה על בעלי הברית של ונצואלה, ראשית כל קובה ועמה בוליביה, אקואדור וניקרגואה.
פסל לזכרו של סימון בוליבר, כיכר בוליבר בקרקאס, ונצואלה (מקור)
דוגמה אופיינית לגישה כזאת התפרסמה במאמר בגיליון שוטף של כתב עת "ג'קובין". במאמר מאת פרופ' ג'פרי וובר שמסכם את כלל ההישגים של ה"צ'אביסמו" בצורה החיובית ביותר מוצאים אנו את הפסקה הבאה: "המורשת הבינלאומית של נשיא ונצואלה לחלקים של השמאל הוכתמה על ידי תמיכתו המבישה בקדאפי, אל-אסאד, אחמדינג'אד והמדינה הסינית".
כאמור וובר מציע לפסוח על היבט הזה של פועלו של צ'אבס כדי לעמוד על ההישגים האדירים שלו ושל שלטונו. וובר ורבים אחרים מציעים לסלוח לצ'אבס על הצד המביש בפוליטיקה שלו. אבל מי שעוקב ברצינות אחרי המדיניות הבינלאומית של צ'אבס ובעלי הברית שלו ישאל את עצמו שאלות נוקבות בנדון. האם יש הסבר מעמיק והגיוני לעמדות שלו ושל חבריו? ואם יש הסבר כזה מהו ומה ניתן ללמוד ממנו.
עקרונות המדיניות הבוליבריאנית
כל משטר מתקדם הנאבק על עצם קיומו מבקש לקדם עיקרון מרכזי אחד. מדובר בשלילה של התערבות ארץ אחת בענייניה הפנימיים של זולתה. במציאות עקרון זה הנו בעל חשיבות עצומה לחלשים מול החזקים בקרב הקהילה הבינלאומית, וזאת במיוחד בשעת סכנה ממשית של התערבות על ידי הגורמים החזקים. שמירה על עקרון זה, וטיפוח השפעתו המעשית יכולים לקבוע מי ינצל כתוצאה של שמירת העקרון ומי יותקף כתוצאה של הפרתו.
האם קשה להבין שארץ כמו ונצואלה החיה בצל איומים בלתי פוסקים נגד עצמאותה מנתחת התפתחויות בינלאומיות דרך פריזמה זו? האם אין זאת חובתם הפוליטית והמוסרית של המנהיגים לשקול ולהעריך התפתחויות בינלאומיות לפי הקריטריון המרכזי? כאשר רואים ששרשרת אירועים מפלסת את הדרך להתערבות מבחוץ יש לארץ כמו ונצואלה אינטרס חיוני להתריע נגד סכנה כזאת. מה פסול בשיקול כזה?
יחסים מבוססים על שוויון ותועלת הדדית
העקרון השני הוא חישול יחסי גומלין בין ארצות על יסוד נורמות של שוויון ותועלת הדדית. מיד עם הגעתו לשלטון תתור כל מדינה מתקדמת את כל הגלובוס אחר ידידים על יסוד הנורמות האלה. הקמת קשרים כגון אלה נחוצה למדינה כדי להקטין ככל האפשר את סכנות הבדידות וחשיפה להתקפה. מימד חשוב לא פחות הנו עידוד מסחר וקידום צורות נוספות של שיתוף פעולה. טיפוח מימד זה חיוני כדי להתגבר על אתגרים אין ספור הנובעים מאחריות למשק הלאומי ולרווחת האזרחים.
לא יכולנו שלא לשים לב שוובר ביקר את הקשר של צ'אבס וונצואלה לסין. ברור ששיתוף פעולה עם סין (וגם עם איראן למעשה) אמור להשפיע רבות על יכולתו של העם בוונצואלה לבנות סוציאליזם. מכאן אך טבעי שההנהגה בחברה מהפכנית תיטה להעריך את כל הכוחות הפוליטיים לפי נכונותם לקיים יחסים הדדיים מועילים.
ברור למדי כי ההנהגה הפוליטית בקובה או בוונצואלה תסתייג באופן עקרוני מחברות המבוססות על קלריקליזם קיצוני (ע"ע איראן) או קידום נמרץ של הקפיטליזם (ע"ע סין). אנו מכירים רבים שהיו מייעצים לצ'אבס להימנע מקשרים עם איראן בגין משטרה הפנימי. אך אם אנחנו דנים בסוגיה האיראנית, עלינו להכיר בכך שאיראן נמצאת במאבק לחיים או למוות עם ההגמוניה האמריקאית. האם זה "אופורטוניזם" מצידו של צ'אבס כשהוא תומך באיראן כשהיא ניצבת מול הסכנה של סחיטה גרעינית על ידי ארצות הברית? ולאור זאת, האם עליו להימנע מלהיגרר לדיון בשאלות הפנימיות האיראניות?
ברור שצ'אבס והמדינאים של ארצות המהפכה הבוליבריאנית פועלים על בסיס היסוד הבא: אין הם מוכנים בכל תנאי להצטרף למערכה אימפריאליסטית נגד איראן. תוך כדי כך, הם מבטאים את עמדתם שהתוקפנות האימפריאליסטית אינה יכולה להיות הפתרון לקידום גמישות מחשבתית בתוך החברה האיראנית. ההנחה הרווחת בקרב הוגי דעות דמוקרטיים שוללת מכל וכל ניסיונות לתקן ולשפר חברות על ידי איומים מיריביהם האימפריאליסטיים. היפוכו של דבר הוא נכון. התקווה להעמקת הדמוקרטיה והרחבת זכויות העם תלויה בהגנה לאומית נגד התערבות זרה הפועלת תוך אינטרסים אנוכיים משלה. ניתן דוגמא נוספת. האם צ'אבס אמור להפנות את העורף למשטר הסיני בשם השמעת קול נגד המדיניות הסינית בטיבט?
יש מקום לגישה מעמיקה ורחבה יותר. וגישה זאת מחייבת את הכוחות המתקדמים הבינלאומיים שיש להם קשרים עם כוחות אופוזיציוניים בארצות ידידותיות להסביר להם ששום תנועת שחרור רצינית אינה יכולה לבנות את העתיד שלה על סמך סיוע מארצות הברית ובעלי בריתה וכי אוריינטציה כזאת היא נשיקת מוות. למצער, אשליות שאפשר "לנצל את ארצות הברית" למען האינטרסים שלהם ידחפו את הלוחמים המקומיים אל זרועות הריאקציה, והתפתחות זאת מוכרת לנו ממהלך הדברים בסוריה.
בניית אמון
מאחר שאין נוסחה מושלמת לפתרון ניגודים כגון אלה, תמיד יהיו מקרים קשים או גבוליים, ועמם בעיות מוסריות. בוודאי שיהיו מקרים שבהם ירצו הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים המתקדמים לחלוק את הביקורת שלהם עם בעלי הברית שלהם, ומקרים שבהם צד אחד ירצה לכפות הסדרים שרירותיים על השני. יהיו מקרים כאשר הצד המהפכני כן יצטרך להצטייד בסבלנות ולחיות יחד עם קונפליקטים וגישות שונות. אך הניסיון מראה שבסופו של דבר רק פרספקטיבה של מאבק משותף יכולה להתגבר על קשיים ומכשולים. העיקר כאן הוא ההבנה שאין שום קשר משמעותי במישור הבינלאומי שאינו קשור למאבק המעמדי נגד אימפריאליזם ושיקול זה הוא מכריע.
וובר גם מודאג מתמיכתו של צ'אבס בקדאפי ובאסד. עמדתו של צ'אבס בעניין זה התבססה על ההנחה ש"הכוחות המהפכניים" נגד קדאפי ומדיניותם היוו הקדמה חד משמעית להתערבות זרה. האם יש משהו מוזר בכך שוונצואלה, שהיא עצמה חיה בצל של סכנת התערבות האמריקאית, תהיה מודאגת לגבי "שינוי המשטר" על ידי התערבות כזו?
ישנם אנשים כנים הקובעים שיש לכוחות האופוזיציוניים בארצות כמו לוב וסוריה זכויות טבעיות להתמרד ולהילחם נגד משטרים דכאניים. אך יש בזאת תמימות, והתעלמות מכך שהאופוזיציה למשטרים הדכאניים האלה חייבת לקבוע את האסטרטגיה שלה. האם האופוזיציה לוחמת למען רפורמה ומאבק המוני, או האם להבדיל, האופוזיציה כבר בראשית הדרך שואפת לבנות בלוק עם הכוחות האימפריאליסטיים? הרי ידוע לנו, שבמקומות שהיו כוחות לגיטימיים נגד התערבות זרה הם התריעו נגד האופציה של מיליטריזציה של המאבק, אשר דחפה את כל התנועה למסלול הפרו-אימפריאליסטי. גם כוחות אופוזיציוניים שמאליים וכנים אינם יכולים להתעלם מהתקדים של "שינוי משטר", ואסור להיגרר אחרי הנהגה "לאומית" שמבססת את הפרספקטיבה של המרד על שיתוף פעולה עם אימפריאליזם.
ערכים ליברליים ומציאות של דיכוי
הפוליטיקה כרוכה בהיערכויות משתנות ומפתיעות. הרצון הכן לתמוך בתמורות מהפכניות מחייב בדיקה מתמדת של התפתחויות חדשות ובריתות מתחלפות. במקום להתמודד בהתפתחויות מורכבות, ישנה גם בקרב אנשי קדמה ישרים נטייה ליפול למלכודת הליברלית. כוונתי היא ליישום של שיח ליברלי של זכויות אדם כדי לשלול התפתחויות מתקדמות בפורמציות כגון אלה בעולם השלישי. המרקסיזם מבקש להפריך ניתוחים של השוואות שטחיות ובמקומם לעמוד על התפקיד האובייקטיבי של כל חברה וארץ כבסיס לניתוח. מכאן, אין שום הצדקה ללעוג על ההגדרה כאנטי-אימפריאליסטיות לחברות שעברו התפתחות וסתירות אשר זרות לנו, כדי לעלות על דרך המובילה לעימות עם האימפריאליזם.
במקום לשמר באופן אקסקלוסיבי את הקטגוריה של אנטי-אימפריאליזם לארצות שמספקות את תחושותינו לרומנטיקה והרפתקאות, עלינו להתעמק ולמצוא את הסיבות שמעמידות את "איראן הריאקציונית" נגד הדמוקרטיה ולבדוק את עצמנו אם איננו מגיבים לאירועים על בסיס של שטף של דימויים ודעות קדומות לגבי החברה הנדונה.
אין כאן דרישה לכפור בכך שבארצות כגון איראן, סוריה ולוב ישנם מעשים שאין לסבול אותם ואלימות רצחנית ממשית שאינה מקובלת עלינו. אך השאלה היא מה המקור של צדדים אלה של המציאות ומה מחייב חיפוש אחרי הדינמיקה הריאלית המאפשרת שינוי. יש להזדהות עם כל מאבק מתקדם נגד ריאקציה המתקיים בארצות שבהן ישנו דיכוי שרירותי ואפליה, אך כתמיד השאלה המכרעת היא כיצד לבנות אסטרטגיה שמובילה למנופי השינויים בלי לאבד תומכים ולפרק בריתות במאבק הגלובלי הכולל.
למה לועגים, למה לא מתווכחים
שמנו לב שאלה המבקרים את מדיניות החוץ של המהפכה הבוליבריאנית אינם ממש נכנסים לויכוח עם אלה שהם מבקרים. יש להם הנחה שהנאורים במערב יודעים היטב איך לקבוע את רמת החופש והדמוקרטיה בכל ארץ וקביעה זו היא המדד המהימן הבלעדי לקיום יחסים בינלאומיים.
הסירוב לקיים דיון רציני על מדיניות החוץ של הארצות הבוליבריאניות נובע מכך שהמבקרים אינם רואים את עצמם כמועמדים ממשיים החייבים להתמודד עם הסוגיה הזאת. הרי העקרונות הבוליבריאנים הם תוצאה של ניסיון חיים ומאבק של הישרדות. המבקרים את צ'אבס וחבריו אינם ממש משוכנעים שהם יצטרכו להתמודד עם בעיות כאלה. הם אינם מתעמקים בסוגיה של מאבק נגד כיתור אימפריאליסטי של ארצם או החובה הקדושה לדאוג לשלומם של האזרחים במדינותיהם. המהפכה המנצחת חייבת לבחור בין אלטרנטיבות מורכבות וקשות. היא אינה יכולה להיות מודרכת על ידי מיצג שווא של דירוג ארצות לפי סממנים של ליברליזם שאינו רגיש למערכה הכללית על עצמאות העמים מול הדיכוי האימפריאלי.
אגב, תוך כתיבת מאמר זה קיבלתי את הטקסט של סלבוי ז'יז'ק שמספיד את צ'אבס במילים נרגשות, אך שוב "טיפת הזפת בחבית הדבש" – גם ז'יז'ק מבקר את יחסי החוץ של צ'אבס. ובכל זאת מאמר ראוי לקריאה.
רשומות
