שם בסטלינגרד נולדנו מחדש

מיודענו, יצחק לאור, פרסם מאמר בסוף ינואר ב"הארץ". המאמר דן, בין היתר, ב"פחדנות" וב"פרברטיות" של השמאל האינטלקטואלי הצרפתי הפרו-סובייטי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה. כפנסיונר נאור ביקשתי למחות על עמדתו של לאור הנראית לי כסילוף חמור של ההיסטוריה, סילוף שהוא מוזר מאד לאור פרטים בביוגרפיה של לאור. אמת, אין עניין רב בהתפתחות הרעיונית של לאור. אבל יש עניין בצדק היסטורי מינימלי. ומה אפשר לעשות למען מטרה כזאת? שלחתי מאמר ל"הארץ" שלא התפרסם בינתיים… והנה המכתב:

לכבוד מערכת תרבות וספרות – הארץ

בעקבות תערוכה בפריז שבה ביקר לאחרונה, נדרש יצחק לאור (תרבות וספרות 25.1.13) לסוגיית היחס של האינטליגנציה הצרפתית לברה"מ. הנושא אינו חדש ונחרש כבר באלפי הזדמנויות. זוהי זכותו של לאור לבקר בחומרה את מירב האינטלקטואלים הצרפתיים בגין עמדותיהם דווקא אחרי מלחמת העולם השנייה. אך לאור לא מסתפק בכך.

לאור מגלה לנו שאין להבין זיקה זו כעמדה רציונאלית הנובעת מדעותיהם והערכותיהם הפוליטיות של אנשי השמאל הצרפתי. בעקבות התערוכה מבין לאור שהיחסים בין השמאל הצרפתי האינטלקטואלי לברה"מ הם "אניגמטיים – אם לא פרוורטיים". לפי לאור מדובר ב"רומאן, כמעט לא מובן". האינטלקטואלים האלה אפילו לקו ביחס עויין ל"אמריקה".

אך הדברים אינם בחזקת מיסתורין. ניתן בהחלט להבין את הרקע לאהדה של השמאל הצרפתי דאז. ברה"מ יצאה מנצחת ממבחן אדיר לאחר שנשאה בעיקר הנטל של מערכה גורלית לחיים ולמוות. תגובת האינטלקטואלים בצרפת (ולא רק בצרפת – בניגוד לנאמר על ידי לאור) היתה ביטוי להערכה עמוקה לעמידה זו ולהישגי המשטר הסובייטי וההנהגתו הפוליטית שאיפשרו ניצחון זה.

דווקא בצרפת אפשר היה להשוות בין העמידה ההרואית הזאת, שיש אומרים שהצילה אל האנושות כולה, ובין הבגידה וההתקפלות שאיפיינו את המדינה ואת הממסד הצרפתי. בעקבות הניצחון של ברה"מ רבים בעולם ראו בשימוש בנשק אטומי בהירושימה על ידי אותם האמריקאים ובהשפעת צ'רצ'יל על מדיניות ארה"ב הכנות להתקפה על ברה"מ. לאור לועג לכל הנימוקים האלה אך הם אינם נחלת השמאל בלבד. בכל מקרה אין משהו מוזר או חולני בעמדות אלה. אפשר היה לשמוע דעות פרו-סובייטיות בהרבה מקומות בעולם, כולל ישראל (כעשרים אחוז של חברי הכנסת ב-1948). יצחק לאור אינו מסתפק בויכוח ענייני אלא מתאמץ לשפוך רפש על דור שלם של אינטלקטואלים. כנראה שהתנגדותם להגמוניה של "אמריקה" היתה חטא בל יכופר, חטא שמשמש ראייה לחולי פרוורטי. איך, באמת איך אפשר לחשוד במניעים של "אמריקה". ועל החתום: ראובן קמינר

70 שנה לקרב על סטלינגרד

ומה עושה אלוהים? כעבור שבוע אחד אחרי פרסום מאמרו של לאור, מסתבר שהתאריך של 31 בינואר הוא יום השנה ה-70 של הקרב על סטלינגרד. סביב המועד הזה נמשך ויכוח ההיסטורי על המשמעות של הקרב האדיר. ובהקשר זה אך טבעי שידונו רבים באישיותו ופועלו של סטלין. אך קודם כל ראוי שנחזור ונדון בקרב עצמו.

נקודת המפנה

ב-31, בינואר 1943 שיחרר הצבא האדום את סטלינגרד. התברר שהישג זה בקרב שבו השתתפו מאות אלפי חיילים (ויש אומרים מיליונים) משני הצדדים היה לנקודת המפנה של המלחמה כולה.

"הקרב על סטלינגרד היה נקודת מפנה פסיכולוגית במלחמה של גרמניה הנאצית לכיבוש ולרצח. יוסף גאבלס, שר התעמולה של הרייך, הודה ב-4 בפברואר, שהחדשות מסטלינגרד זעזעו את העם הגרמני. ההיסטוריון אריק הובסבאום סיכם את המצב: "מסטלינגרד כל אחד ידע שהתבוסה של הצבא הגרמני הייתה רק שאלה של זמן." (דר שפיגל, 11.02.13). רצוי לציין שהיו כאלה שייחסו, בסגנון המלחמה הקרה, את הניצחון של הצבא האדום לאכזריות של ההנהגה הסובייטית והפרימיטיביות של החייל הסובייטי. אך בנושא זה חלה תפנית דווקא במחקר בגרמניה.

חייל סובייטי מניף את הדגל האדום מעל הכיכר המרכזית של סטלינגרד, 1943 (מקור)

האינדפנדנט האנגלי (30 בינואר, 2013) מצטט את יואכן הלבק שחקר מסמכים מקוריים של ראיונות עם משתתפים בקרבות: "[המסמכים] משנים באופן יסודי את הדעות הקדומות באקדמיה במערב: ראשית, שהחיילים היו איכרים בורים ללא שמץ של נאמנות למדינה הסובייטית; ושנית, שהכריחו את אותם איכרים להילחם תוך איומים על חייהם." דר שפיגל מרחיב את הדיבור על מה שנקרה: "'הפרוטוקולים של סטלינגרד' אשר מגלים שאי אפשר לייחס לאמצעי כפייה את הנכונות של החיילים הסובייטיים להקרבה. תפקיד מבטיח מילאו אלה שכונו 'המפקדים הפוליטיים' שחזרו ושכנעו את החיילים שהם מסכנים את חייהם למען חרות העם … הקונצפציה היתה שזו מלחמה עממית … 'הצבא האדום היה צבא פוליטי' קובע ההיסטוריון הלבק." (דר שפיגל – כנ"ל).

שאלת סטלין

הדיון בקשר לקרב על סטלינגרד חושף כמה נתונים ועובדות שאינם מתיישבים עם התעמולה הנדושה האנטי-קומוניסטית על מעמדו של סטלין. אין זה מפתיע שהויכוחים על סטלין נמשכים בקרב האזרחים הרוסיים. אך העלייה הגדולה בפופולאריות של המנהיג שנפטר לפני 60 שנה מפתיעה מאוד.

"משאלי דעת הקהל מצביעים על פופולאריות גדלה של הרודן, למרות אחריותו למותם של עשרות מיליונים של בני ארצו (הדגשה שלי, ר.ק.). נתונים ממרכז לבדה, מכון משאלים במוסקווה, מגלים שב-2012 רק 22% של הרוסיים האמינו שסטלין מילא תפקיד שלילי בהתפתחותה של רוסיה, כלומר ירידה תלולה מ-60% ב-1998". (NYT, 31,ינואר 2013).

צורת הבאת הממצאים הכוללת התקפה על סטלין מחוץ לכל הקשר רומזת שעורכי המשאל רואים את עצמם חייבים לקלל כשאינם שבעי רצון לגבי הממצאים. סטלין אינו אלא רודן ורוצח ולא חשוב ההקשר. רצוי שהעורכים יציעו ממצאים המסבירים את התופעה של הפופולאריות הגדלה של סטלין במקום ההשמצה המוכרת.

מועצת העיר וולגוגרד הצהירה באקט רשמי על החזרת שם העיר לסטלינגרד במשך ששה ימים בשנה. כתב ה-NYT מסביר: "ההחלטה מתקבלת בתוך גל של פטריוטיזם ממלכתי ונוסטלגיה לברית המועצות – ואפילו לסטלין בכבודו ובעצמו." (כנ"ל).

רבים מאוד מסרבים לקבל את הגרסה הפשטנית והחד-צדדית בגנות סטלין. "בנוסף לחיבה לשם הקודם של העיר, יש נוסטלגיה במיוחד בקרב הדור הוותיק, ליוסף סטלין האיש. ישנו מוזיאון ליד הפסל של אמא רוסיה המוקדש כולו למנהיג … רובם של הוותיקים מצדדים בהערכה חיובית כלפי סטלין. עבורם סטלין היה גאון צבאי וכפירה בהנהגתו נחשבת לחילול הקודש … סטלין הציל את הארץ … הוא האיש שראה כי אנו יכולים לנצח בסטלינגרד". (האינדפנדנט האנגלי, 30 בינואר 2013)

והערה אישית לסיום: אינני מבקש לפסוק בשורות מעטות אלה בסוגייה המורכבת של תפקידו ופועלו של סטלין. בכל זאת יורשה לי וידוי "קטן". אני דוחה בכל תוקף את הנסיון של התעמולה "המערבית", הריאקציונית לקבוע שמדובר בשני רודנים, היטלר וסטלין, שהם שניהם התגלמות הרוע וכי הם עמדו שניהם בראש משטרים טוטליטריים הראויים לגנאי כאוייבי האנושות הנאורה. וזה, חברים יקרים נושא למאמר אחר.