יום שני, 18 במרץ 2013

רטוריקה מתלהמת


כל משקיף בלתי משוחד אמור היה להגיע מזמן למסקנה שאף צד מהצדדים הלוחמים בסוריה מסוגל לנצח את השני. התיק"ו המסתמן הזה משמש מקור לתסכול. התוצאה של התסכול הזה בקרב אנשים שפויים היא חיפוש מוצא של פשרה. אך ישנם אחרים שבוחרים להגביר את זרם ההשמצות והקללות כאילו חסרה לנו רטוריקה מתלהמת סביב הסכסוך בסוריה. על סוג זה של מגיבים שלוחי רסן נמנה מיודענו סלמאן מצאלחה (הארץ, 13.3.13). הוא מאמין שההרג נמשך כייון שחסר בתרבות הערבי העקרון של חשבון הנפש. זאת תגובה מוזרה ביותר וכמעט גזענית. אני כשלעצמי לא מצאתי הצטיינות יתרה אצל הישראלים ואחרים במערב בעניין הזה של עשיית "חשבון נפש". אבל זאת לא העיקר.
syria-adlib
הפגנה בסוריה בתחילת הלחימה

ברור שבסוריה מתקיימת מלחמת אזרחים עקובה מדם. מזמן נכשל הניסיון להציג את האירועים כאילו מדובר בשליט אכזרי שהחליט לרצוח את עמו. נוסף על כן, התברר, בניגוד לציפיות, שאסד אינו בודד ואינו מבודד. הרי כל התחזיות לגבי נפילתו המהירה התבססו על כך שאין לו תמיכה עממית, שהצבא יתפרק, ושתמיכה הקיימת אצל הדרוזים וחלק של הסונים תעלם.
עם כישלון נסיונות המורדים להפיל את אסד, מתגייס הבלוק "בעלי הבית הדמוקרטיים" בראשות ארה"ב וארצות נאט"ו. באזור הצטרפו טורקיה ,קטאר וערב הסעודתית. אך התמיכה מצד רוסיה, אריאן עיראק ואחרים חסמה את הדרך של התערבות ישירה מצד ארה"ב.
במצוקתו, פתח מצאלחה בהתקפה נמוכה ביותר נגד מק"י והוא מזדרז לגלות לציבור הרחב שישנם "תומכי אסד המתהלכים בקרבנו". בחירה זו של המילה "מתהלכים" באה לעורר את הציבור הנרדם נגד סכנה איומה שאינו ער לה. לשון זו מוכרת. זה לשון "צייד המכשפות". רטוריקה מתלהמת זו מיותרת בהחלט.