הסכסוך המקומי הפך למרכיב בסכסוך רחב הרבה יותר

המפגש באנאפוליס מסמן את הפיכתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכיב במערכה רחבה יותר על הגמוניה במזרח התיכון, מערכה המתנהלת בין ארה"ב ובין איראן. כמובן, ביטויים שונים של הסכסוך המקומי ימשיכו למשוך את תשומת הלב שלנו. אך הכיוון העיקרי של ההתפתחות יעוצב יותר ויותר על ידי הסכסוך הרחב באזור.

משקיפים רבים, במיוחד בארה"ב, מצביעים על חולשת הנשיא כדי לבסס הערכה שהתקפה של ארה"ב על איראן הינה בעלת סבירות נמוכה. אכן, לא חסרים נימוקים שאמורים לשכנע את בוש לוותר על האופציה המלחמתית נגד טהרן.

אך הדי המפלה בעיראק ועמם הדו"ח המביך של המודיעין האמריקאי אינם מרתיעים את בוש מלדבר על מלחמת עולם נגד איראן - כדי להציל את ישראל. למרות הכול בוש וממשלת ישראל אינם מפסיקים ולו לרגע להתריע שהשגת אנרגיה אטומית איראנית, אפילו לצורכי שלום, היא סיבה מספקת לפעילות צבאית מונעת.

בוש, המייצג את אלה בממשל ארה"ב שאינם מוכנים בשום אופן לוותר על השליטה המוחלטת באזור המפרץ הפרסי, ממשיך להכין את הקרקע להתקפה. כמובן, בממשל בוש יודעים שהמלחמה נגד איראן תהיה בלתי פופולארית ביותר, בלשון המעטה. אך כיוון שהתקפה גסה וישירה על איראן אינה "מתקבלת" - אנשי בוש בודקים וריאציות וקומבינות שעשויות להתגבר על ההסתייגויות. בוש ואנשיו מבינים שהכללת ישראל במשוואה אמורה להחליש את ההסתייגויות בציבור האמריקאי ובקונגרס. מכאן רצוי להם שהעימות הרחב יתחיל בעימות מצומצם בין ישראל ובין אחד מבעלי הברית של טהרן.

בנתונים הפוליטיים האמריקאים יכול בוש להחליש את חוסר האימון כלפיו על ידי הצבעה על ישראל כלוחמת למען ביטחונה או אפילו עצם קיומה. בקונסטלציה הפנים-אמריקאית, כפי שהיא, יתקשו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית להתנגד לפעילות נגד איראן שתוצג כהגנה הכרחית וחיונית לביטחון ישראל.

המניפולציה הנחוצה להסלמת המתיחות בין ארה"ב ובין איראן באמצעות הסלמת המתיחות בזירה המקומית אינה מלאכה קשה. אין צורך לקשור קשר סודי מיוחד מאחר שכל האלמנטים לפרוץ מלחמה חדשה בשלים וגלויים לעין. תיאום פעולה מצד ישראל שמשתוקקת באופן גלוי לעזור לוואשינגטון לקדם מבצע נגד איראן מובטח מעליו. הרי ישראל מנהלת בעצמה קמפיין שוטף למען עימות כזה מאז הכישלון במלחמת לבנון 2. אין לך שר או גנרל שלא התריע נגד הסכנה האיראנית. איש לא יופתע ללמוד שאחד מהאופציות הנבדקות היא לתאם פעולה משותפת בין ישראל ובין ארה"ב שבמסגרתה תאוץ ארה"ב לעזרת בעלת בריתה הנאמנה, כשזו ניצבת מול הכוחות המשולבים של הטרור המציף את האזור. ברור שאין יכולת לנבא את מסלול התפתחות העניינים המדויק. אך הדיון על האפשרות של שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי רלבנטי מול הטוענים שבוש מיצה כבר את האמצעים שעומדים לרשותו כדי לפתוח במלחמה חדשה.

ידוע לכל שיש נקודות התנגשות בין ישראל ובין בעלי בריתה של איראן - בעזה, בגבול הסורי, ברמת הגולן ובגבול הלבנוני. התלקחות כלשהי שבה חיילי צה"ל נמצאים בקו האש מול ה"טרוריסטים" של אחמדינג'אד תתבטא בכותרות של "ישראל תחת אש". המתיחות הגואה תצדיק משלוח כוחות של ארה"ב לפעול לחיסול מקור הסכנה לישראל. הרי בוש יסביר שהכול נעשה למען הגנה על זכות הקיום של ישראל.

ובכן, אין מחסור בהזדמנויות להתגרויות ויש כר נרחב לתמרונים מעוררים חשדות ומתיחות. ההיערכות במזרח התיכון דומה למלחמה המחכה לפרוץ. וכשתתרחש המלחמה ותבוא - ישראל לא תעמוד לבדה.

השטר הזה עדיין לא לפירעון

ברטולד ברכט העיר פעם שיש מצבים שבהם לשליטים לא נותר ברירה והם נאלצים לפזר את העם. לאבירי אנאפוליס יש בעיה מסוג דומה. קבוצת אבו מאזן זכתה לקבל זרם רציני של כספים ונשק. אך יש בעיה: אין לאבו מאזן ציבור התומך בו די הצורך וחסרה לו שליטה אפקטיבית בשטח. ובלעדי תנאים מוקדמים אלה אי אפשר לקלוט את שפע המתנות שארגנו עבורו. לאבו מאזן יש שלטון אך אין לו שטח ואין לו עם.

השבוע התכנסו נציגים מטעם הקהילה הבינלאומית בפריז לכנס תורמים. אולי סבלו מרגשי אשמה כשהסתבר לכולם שהתעלולים החלולים והריקים מתוכן באנאפוליס לא היטיבו עם הפלסטינים. אחד אחרי השני קמו על רגליהם כדי להודיע על התחייבויותיהם. ההבטחות אכן מרשימות. אלא מה? על כל שטר יש סעיף באותיות דפוס זעירות. הסעיף קובע שההתחייבות מותנית בקיום תנאים מוקדמים שמאפשרים יישום אפקטיבי של תוכניות ההשקעה. אין תנאים. אין תרומה.

הרי פלסטין, תחת שלטון חמאס בעזה ותחת האי-שלטון של אבו-מאזן בגדה חסרה בתנאים הפוליטיים השוטפים, יכולת קליטה מינימאלית של השקעות רציניות המופנות לצמיחה כלכלית של ממש. הקהילה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, אינה רוצה להשקיע בעזה ואינה מסוגלת להשקיע בגדה המערבית שהיא נתונה לשליטה צבאית, כלכלית, לוגיסטית וגיאוגראפית מוחלטת של צבא ישראל. באזור הקטן קיימות 300 התנחלויות ומאות אלפי מתיישבים ביישובים שהם מרכזים של התנגדות לכל פעילות קונסטרוקטיבית לטובת הפלסטינים. התורמים מסרבים להשקיע בעזה "הטרוריסטית" ואינם יכולים להשקיע בגדה המערבית הסובלת מחלל ריק פוליטית ונוכחות ישראלית מחניקה.

אך, אל ייאוש. קונדליזה רייס מוסרת שג'ורג' בוש עומד לבקר באזור לקדם את תהליך השלום. היא מסבירה שלבוש שיטות משלו לפתור בעיות.

ואצלנו בשמאל

חד"ש עדיין מגלמת את החזון של אחדות יהודית-ערבית. וזאת משימה לא פשוטה. יחד עם זאת נפל דבר אצל חד"ש שאין להתעלם ממנו. ועידתה שהתכנסה לאחרונה בחרה להדק את קשריה דווקא עם הפתח ועם אבו מאזן. עמדה זו באה לביטוי בברכות שהושמעו ובזהות המברכים שבירכו את הוועידה. ומגמה זאת התבטאה גם בדבריו של ח"כ מוחמד ברכה שהודיע על הסולידריות של חד"ש עם הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני - פתח ומנהיגיו. אך לדאבון הלב יש סתירה חמורה ובלתי מתיישבת בין ההסתייגות ממפגש אנאפוליס עליה קוראים בביטאון המפלגה "זו הדרך" ובין ביטויי ההערכה והכבוד למדיניות של אבו מאזן שהוא שושבין לא קטן בחגיגה שערכו בוש ורייס. אומנם יש קירבה בין הפתח ובין הערבים הפלסטינים המיוצגים במידה רבה על ידי חד"ש. אך חד"ש אמורה להכיר בסכנה של התקרבות ושל התחברות לארה"ב של בוש. הרי השמאל מתנגד מעצם טיבו לניצול האסון הפלסטיני על ידי האימפריאליזם למען למטרות זרות.

הסכסוך המקומי הפך למרכיב בסכסוך רחב הרבה יותר

המפגש באנאפוליס מסמן את הפיכתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכיב במערכה רחבה יותר על הגמוניה במזרח התיכון, מערכה המתנהלת בין ארה"ב ובין איראן. כמובן, ביטויים שונים של הסכסוך המקומי ימשיכו למשוך את תשומת הלב שלנו. אך הכיוון העיקרי של ההתפתחות יעוצב יותר ויותר על ידי הסכסוך הרחב באזור.

משקיפים רבים, במיוחד בארה"ב, מצביעים על חולשת הנשיא כדי לבסס הערכה שהתקפה של ארה"ב על איראן הינה בעלת סבירות נמוכה. אכן, לא חסרים נימוקים שאמורים לשכנע את בוש לוותר על האופציה המלחמתית נגד טהרן.

אך הדי המפלה בעיראק ועמם הדו"ח המביך של המודיעין האמריקאי אינם מרתיעים את בוש מלדבר על מלחמת עולם נגד איראן - כדי להציל את ישראל. למרות הכול בוש וממשלת ישראל אינם מפסיקים ולו לרגע להתריע שהשגת אנרגיה אטומית איראנית, אפילו לצורכי שלום, היא סיבה מספקת לפעילות צבאית מונעת.

בוש, המייצג את אלה בממשל ארה"ב שאינם מוכנים בשום אופן לוותר על השליטה המוחלטת באזור המפרץ הפרסי, ממשיך להכין את הקרקע להתקפה. כמובן, בממשל בוש יודעים שהמלחמה נגד איראן תהיה בלתי פופולארית ביותר, בלשון המעטה. אך כיוון שהתקפה גסה וישירה על איראן אינה "מתקבלת" - אנשי בוש בודקים וריאציות וקומבינות שעשויות להתגבר על ההסתייגויות. בוש ואנשיו מבינים שהכללת ישראל במשוואה אמורה להחליש את ההסתייגויות בציבור האמריקאי ובקונגרס. מכאן רצוי להם שהעימות הרחב יתחיל בעימות מצומצם בין ישראל ובין אחד מבעלי הברית של טהרן.

בנתונים הפוליטיים האמריקאים יכול בוש להחליש את חוסר האימון כלפיו על ידי הצבעה על ישראל כלוחמת למען ביטחונה או אפילו עצם קיומה. בקונסטלציה הפנים-אמריקאית, כפי שהיא, יתקשו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית להתנגד לפעילות נגד איראן שתוצג כהגנה הכרחית וחיונית לביטחון ישראל.

המניפולציה הנחוצה להסלמת המתיחות בין ארה"ב ובין איראן באמצעות הסלמת המתיחות בזירה המקומית אינה מלאכה קשה. אין צורך לקשור קשר סודי מיוחד מאחר שכל האלמנטים לפרוץ מלחמה חדשה בשלים וגלויים לעין. תיאום פעולה מצד ישראל שמשתוקקת באופן גלוי לעזור לוואשינגטון לקדם מבצע נגד איראן מובטח מעליו. הרי ישראל מנהלת בעצמה קמפיין שוטף למען עימות כזה מאז הכישלון במלחמת לבנון 2. אין לך שר או גנרל שלא התריע נגד הסכנה האיראנית. איש לא יופתע ללמוד שאחד מהאופציות הנבדקות היא לתאם פעולה משותפת בין ישראל ובין ארה"ב שבמסגרתה תאוץ ארה"ב לעזרת בעלת בריתה הנאמנה, כשזו ניצבת מול הכוחות המשולבים של הטרור המציף את האזור. ברור שאין יכולת לנבא את מסלול התפתחות העניינים המדויק. אך הדיון על האפשרות של שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי רלבנטי מול הטוענים שבוש מיצה כבר את האמצעים שעומדים לרשותו כדי לפתוח במלחמה חדשה.

ידוע לכל שיש נקודות התנגשות בין ישראל ובין בעלי בריתה של איראן - בעזה, בגבול הסורי, ברמת הגולן ובגבול הלבנוני. התלקחות כלשהי שבה חיילי צה"ל נמצאים בקו האש מול ה"טרוריסטים" של אחמדינג'אד תתבטא בכותרות של "ישראל תחת אש". המתיחות הגואה תצדיק משלוח כוחות של ארה"ב לפעול לחיסול מקור הסכנה לישראל. הרי בוש יסביר שהכול נעשה למען הגנה על זכות הקיום של ישראל.

ובכן, אין מחסור בהזדמנויות להתגרויות ויש כר נרחב לתמרונים מעוררים חשדות ומתיחות. ההיערכות במזרח התיכון דומה למלחמה המחכה לפרוץ. וכשתתרחש המלחמה ותבוא - ישראל לא תעמוד לבדה.

השטר הזה עדיין לא לפירעון

ברטולד ברכט העיר פעם שיש מצבים שבהם לשליטים לא נותר ברירה והם נאלצים לפזר את העם. לאבירי אנאפוליס יש בעיה מסוג דומה. קבוצת אבו מאזן זכתה לקבל זרם רציני של כספים ונשק. אך יש בעיה: אין לאבו מאזן ציבור התומך בו די הצורך וחסרה לו שליטה אפקטיבית בשטח. ובלעדי תנאים מוקדמים אלה אי אפשר לקלוט את שפע המתנות שארגנו עבורו. לאבו מאזן יש שלטון אך אין לו שטח ואין לו עם.

השבוע התכנסו נציגים מטעם הקהילה הבינלאומית בפריז לכנס תורמים. אולי סבלו מרגשי אשמה כשהסתבר לכולם שהתעלולים החלולים והריקים מתוכן באנאפוליס לא היטיבו עם הפלסטינים. אחד אחרי השני קמו על רגליהם כדי להודיע על התחייבויותיהם. ההבטחות אכן מרשימות. אלא מה? על כל שטר יש סעיף באותיות דפוס זעירות. הסעיף קובע שההתחייבות מותנית בקיום תנאים מוקדמים שמאפשרים יישום אפקטיבי של תוכניות ההשקעה. אין תנאים. אין תרומה.

הרי פלסטין, תחת שלטון חמאס בעזה ותחת האי-שלטון של אבו-מאזן בגדה חסרה בתנאים הפוליטיים השוטפים, יכולת קליטה מינימאלית של השקעות רציניות המופנות לצמיחה כלכלית של ממש. הקהילה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, אינה רוצה להשקיע בעזה ואינה מסוגלת להשקיע בגדה המערבית שהיא נתונה לשליטה צבאית, כלכלית, לוגיסטית וגיאוגראפית מוחלטת של צבא ישראל. באזור הקטן קיימות 300 התנחלויות ומאות אלפי מתיישבים ביישובים שהם מרכזים של התנגדות לכל פעילות קונסטרוקטיבית לטובת הפלסטינים. התורמים מסרבים להשקיע בעזה "הטרוריסטית" ואינם יכולים להשקיע בגדה המערבית הסובלת מחלל ריק פוליטית ונוכחות ישראלית מחניקה.

אך, אל ייאוש. קונדליזה רייס מוסרת שג'ורג' בוש עומד לבקר באזור לקדם את תהליך השלום. היא מסבירה שלבוש שיטות משלו לפתור בעיות.

ואצלנו בשמאל

חד"ש עדיין מגלמת את החזון של אחדות יהודית-ערבית. וזאת משימה לא פשוטה. יחד עם זאת נפל דבר אצל חד"ש שאין להתעלם ממנו. ועידתה שהתכנסה לאחרונה בחרה להדק את קשריה דווקא עם הפתח ועם אבו מאזן. עמדה זו באה לביטוי בברכות שהושמעו ובזהות המברכים שבירכו את הוועידה. ומגמה זאת התבטאה גם בדבריו של ח"כ מוחמד ברכה שהודיע על הסולידריות של חד"ש עם הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני - פתח ומנהיגיו. אך לדאבון הלב יש סתירה חמורה ובלתי מתיישבת בין ההסתייגות ממפגש אנאפוליס עליה קוראים בביטאון המפלגה "זו הדרך" ובין ביטויי ההערכה והכבוד למדיניות של אבו מאזן שהוא שושבין לא קטן בחגיגה שערכו בוש ורייס. אומנם יש קירבה בין הפתח ובין הערבים הפלסטינים המיוצגים במידה רבה על ידי חד"ש. אך חד"ש אמורה להכיר בסכנה של התקרבות ושל התחברות לארה"ב של בוש. הרי השמאל מתנגד מעצם טיבו לניצול האסון הפלסטיני על ידי האימפריאליזם למען למטרות זרות.

הבזקים עונתיים

תנו לעבוד בשתי ידים

הציבור הליברלי בארה"ב מוחה יותר ויותר על כך שממשל בוש ומנגנוני "ביטחון המולדת" חרגו בצורה חמורה מעבר להרשאות שניתנו להם על פי דין. מנגנוני החושך, כדרכם, ניפחו את ההיסטריה נגד "הטרור" כדי להרבות בעינויים, מעצרים בלתי חוקיים והאזנות סתר בממדים אסטרונומיים. הגדילו לעשות אנשי ה-CIA כשהשמידו באופן בלתי חוקי ראיות שנתבקשו להמציא לוועדת המודיעין של בית הנבחרים. רפובליקאים מתונים בבתי המחוקקים החליטו לנטוש את בוש בנושא זה כדי להתייצב לימין החוקה האמריקאית. ומה קורה אצלנו?

אצלנו בארץ יש כנס המוקדש לנושא הדמוקרטיה והטרור. הוא יתקיים באוניברסיטה העברית השבוע. אהרן ברק יככב, נשיא האוניברסיטה ואנשים חשובים אחרים ישתתפו. כולם ידברו על הנושא הבא: "הדמוקרטיה נאבקת בטרור כשיד אחת קשורה מאחור - מדוע, מתי וכיצד תותר היד הקשורה?" קראתי ורשמתי: תנו לצה"ל לנצח - תתנו לשב"כ לענות.

כנס מוצלח - עמדות לא ברורות

חד"ש ערכה ועידה בסוף השבוע שעבר בנצרת. ככל הנראה דובר בהשתתפות המונית נלהבת. עד היום כמעט שבוע אחרי הוועידה לא ראיתי בעיתונות או באינטרנט שום הצהרה מוסמכת ושום דיווח מוסמך הקשור לוועידה. וזה חבל. אני לא מתייחס כאן לתוכן הדברים. יריביה של חד"ש ואויביה ניצלו מצב זה לערוך חגיגה של פירושים לא אוהדים. האם אי-אפשר למסור לציבור מסמכים שפורסמו לקראת הוועידה ודו"ח רשמי של החלטות הוועידה ושל הטקסט של נאומו של יו"ר חד"ש ברכה ושל נאומים אחרים? אם הפירושים שהופיעו בעיתונות הם מסולפים, למה לא סותרים אותם. הדיווח ב"זו הדרך" הוא לצערי דליל ושטחי. הנאום של מוחמד ברכה ניתן ב-5 שורות. וחשוב מכל - אי אפשר להבין מהן עמדות חד"ש בשאלות חשובות ביותר. חבל.

משכנתאות בשוק המשני, "סאב-פריים" - מי ישלם את החשבון?

"גולדמן-סקס" הוא בנק גדול בארצות הברית. במחלקת המחקר שלו הגיעו למסקנה שיש פגם חמור ביותר בניירות הערך מסוג SIV (Structured Investment Vehicles). אלה ניירות ערך בהיקף של טריליון דולר המבוססים על "חבילות" של מיליוני משכנתאות. כאמור יש אלף מיליארד דולר של נ"ע כאלה בידי הבנקים הגדולים! "גולדמן-סקס" הספיק לברוח מניירות הערך האלה בעוד מועד. יפה. אבל הבנק המשיך למכור את ניירות הערך האלה לבנקים ולחברות השקעה אחרים בהתלהבות ותוך המלצה לבבית וצבירת רווחים עצומים. אחרי התפוצצות של בועת הבנייה למגורים, שאלו אותם איך הם המשיכו למכור מזון מורעל כמזון בריא? הם ענו שהלקוחות הם בנקאים ומנהלי מוסדות פיננסיים מתוחכמים... ועליהם חל הכלל "על הקונה להיזהר". לך תחפש מוסר אצל זאבים.

לפני הפגישה באנאפוליס

אנשים מתקדמים רבים שוחרי שלום וסולידריות ישראלית-פלסטינית הביעו לאחרונה דאגה עקב
העמדות הפוליטיות של מפלגת העם הפלסטינית. כידוע עברה ההשפעה הפוליטית של מפלגה זו את שיאה כבר מזמן. אך אפשר לייחס למפלגת העם יוקרה מסוימת הנובעת מעברה שבו דחתה אסטרטגיות הרפתקניות והכירה בכורח המציאות הדורשת פתרון של שתי המדינות.

אולם נראה שיש יסוד סביר לביקורת הטוענת כי המפלגה הזאת ויתרה על כל חזות של עצמאות פוליטית, וכי היא נבלעה לחלוטין בתוך סיעתו של אבו מאזן בפת"ח. נצא ונראה.

קוראים המתעניינים בשאלה זו מוזמנים לקרוא בעיון את הצהרת מפלגת העם ערב ועידת אנאפוליס, המצורפת כאן.* ניתוח קפדני של מסמך זה יכול רק להעציב קוראים מהשמאל. נראה כי מפלגת העם איבדה כל אוריינטציה ביחס לדינאמיקות הממשיות במזרח התיכון של היום.

ההצהרה מעודדת תקווה לגבי כנס אנאפוליס על ידי הצגת סיכוייה להצלחה כשאלה לגמרי פתוחה: "הקריטריון להערכת תוצאות הכנס ייקבע על פי מעורבות הקהילה הבין לאומית... לאלץ את ישראל...". זוהי קביעה מדהימה המתעלמת מהעובדה המכרעת שזהו פרויקט אמריקאי ושבוש ורייס שולטים ומכוונים את תוכן ותוצאות הועידה מתחילתו ועד סופו. אין בכל המסמך הארוך והמפורט כל ביקורת ספציפית או ברורה נגד מדיניות ארה"ב ומניעיה לכינוס הועידה.

אנו לא דורשים שפה בוטה וצורמנית, אף לא אם זו תתאים לפשעי האימפריאליזם האמריקאי. אך מסמך זה מחפה על מדיניות ארה"ב. היה זה נכון וראוי להזכיר בהקשר זה את המוטיבציה האמיתית למדיניות האימפריאליסטית האמריקאית במזרח התיכון ולתמיכתה החד צדדית בישראל. אך כל זה מודחק או מטושטש. בלתי אפשרי להבין כיצד מפלגה המסונפת לתנועת הקומוניסטית הבינלאומית מסוגלת להתעלם מתפקידה המסוכן והתוקפני של מדיניות ארה"ב בשעה זו.

איך יכולה תנועה מתקדמת שוחרת שלום להתעלם, כמו שעושה הצהרה זו, מהקשר שבין ועידת אנאפוליס לבין תכניות ממשל בוש להצית מלחמת עולם שלישית נגד איראן. מלחמה זו תפרוץ, לכאורה, למען ביטחונה של ישראל, בשעה שממשלת אולמרט-ברק משתלבת בגלוי בתכנונים התוקפניים של וושינגטון.

מתוך הטקסט, אפשר להבין שמפלגת העם תומכת לחלוטין בעמדה הפלסטינית הרשמית הכוללת נכונות לשתף פעולה עם ארה"ב וישראל בכינוס ועידה בין לאומית בלי שום ערובה לויתור ישראלי כלשהו לפני, בממשך או אחרי אנאפוליס!

נראה כי מפלגת העם כן יודעת מהי התוכנית אחרי אנאפוליס. היא דורשת "לשים קץ להפיכה" בעזה. הצהרה זו מפלסת את הדרך לתמיכה באסטרטגיה הרפתקנית נגד מנהיגות חמאס בעזה. יש חשש כי זו תהיה הסוגיה היחידה עליה יוכלו להסכים ולתאם מאמצים ארה"ב, הפלסטינים והישראלים. כמה עצוב!

אחרי הפגישה באנאפוליס

הטקסט הנ"ל נכתב ערב הצגת אנאפוליס. ואכן, לא היו הפתעות, והכל התנהל בהתאם לציפיות הנמוכות. המפגש היה, כפי שתוכנן, כינוס כוחות המלחמה הפוטנציאלים לקראת מלחמה נגד איראן. כאן לישראל יש תפקיד. אבו מאזן יכול להתחפף לאחר שמילא את תפקידו הדקורטיבי, צירוף הפלסטינים לכנופייתו של בוש.

כאשר אסר כל פעילויות פומבית נגד הפגישה, הראה אבו מאזן "כושר מנהיגותי". הפגנות נאסרו – "למנוע הפרעות" – וכוחות הרשות הפלסטינית ריסקו מפגינים, תקפו עיתונאים, וירו אל עבר האזרחים המפגינים בגז מדמיע, כדורי גומי ואפילו כדורים חיים.

מפלגת אחות

אודה ולא אבוש, יש לח"מ סיבה מיוחדת לעמוד על ההתפתחויות במפלגת העם. יש סימנים ברורים ומדאיגים שתופעות הדומות לאילו הפוקדות את המפלגת העם פקדו גם חלק מחברינו במק"י (שהיא מפלגת אחות של מפלגת העם) ובחד"ש. אמנם, עמדתן של מק"י וחד"ש לגבי אנאפוליס הייתה שלילית מלכתחילה. יחד עם זאת ישנה רתיעה ברורה ממתיחת ביקורת עניינית נגד מדיניותה של הרשות הפלסטינית ושל פת"ח ברשות אבו מאזן.

השאלות הנדונות סביב אנאפוליס הן גורליות לגבי העם הפלסטיני והשלום באזורינו. מכאן יש לגלות צער עמוק שמק"י וחד"ש לא הסתייגו מהעמדות הקיצוניות של אבו מאזן בכל הנוגע לפיצול הקיים בעם הפלסטיני. אין מחלוקת כי השמאל קרוב יותר לפת"ח מאשר לחמאס. יחד עם זאת ברור שתפקיד ההנהגה הפלסטינית היא קודם כל להתגבר על הפיצול הזה ולא להיגרר אחרי תכניות הרפתקניות הנתמכות על ידי בוש וחבריו.

השמאל אין לו על מי לסמוך אלא על המאבק העממי. ברור שהמחנה האנטי-אימפריאליסטי בעולם הערבי נחלש עד מאוד בעקבות התמוטטות בריה"מ. יחד עם זאת, ברור לא פחות שהאימפריאליזם האמריקאי אינו חזק ויציב והוא נתון במשבר עמוק וקשה. אין להתכחש לעקרונות האנטי-אימפריאליסטים של השמאל שהן התקווה היחידה האמיתית של האזור.

The Palestinian People's Party calls for preparation to the post-Annapolis phase and to exert pressure on Israel to meet the peace conditions

The Palestinian People's Party Politburo held a meeting which discussed the current political developments and the American call to hold the international meeting in Annapolis. The Politburo decided at the conclusion of its deliberations that the criteria and position regarding Annapolis Conference shall be determined based on the extent of the international community involvement in an active and effective role to force Israel to reconsider its intransigent positions that reject launching a serious negotiations process leading to the end of the military and settlement occupation in the Palestinian Occupied Territories, including Jerusalem which is the capital of the future Palestinian state and to find a just solution to the Palestinian refugees cause on the basis of Resolution 194.

The Palestinian People's Party Politburo warned of the attempts to transform Annapolis into an ordinary ceremonial meeting or a some kind of a touristic winter trip in Washington or an occasion to take a group photo and talk to each other. The Politburo also warned of the attempts to use the meeting as an arena for free of charge normalization or a cover up for the Israeli aggressive and expansionist measures and schemes, including the policy of evasion and stalling and setting unfair security conditions on the just political settlement.

The Politburo affirmed its support to the Palestinian position in confronting the Israeli pressure and dictations. The Politburo commended the position of the Arab Foreign Ministers who stressed on their commitment to the terms of reference of the peace process, mainly the international legitimacy resolutions, in particular Resolutions 1515, 1397, 194 and the Arab Initiative, and that their presence in Annapolis meeting comes in the context of those commitments and to support the Palestinian position towards launching a serious negotiations process that can lead to the establishment of an independent Palestinian state within the coming year.

The Politburo pointed out that the Israeli government continues to set impossible conditions in the path of the political settlement leading to the failure of the previous negotiations and to the continuation of occupation and its measures, imposing new facts on the ground. This raises serious doubts on the chances to launch a serious negotiations process after Annapolis. The Israeli positions and measures also reveal the absence of a serious Israeli government to discuss the core issues, especially the borders, Jerusalem, the settlements and the right of return to the displaced and refugees. The same applies to the withdrawal from the Golan Heights and Shabaa Farms. Israel holds full responsibility for the current stalemate.

The Politburo stressed that Israel will not reconsider its policies and measures unless it is subjected to serious pressure that must be exercised by the Arab countries and the international community so that it abides by the international legitimacy resolutions and the terms of reference of the peace process. Israel needs such pressure so that it can give up the policy of imposing new facts on the ground and the occupation unilateral solutions.

The Politburo said the activation of international solidarity and pressure campaigns on Israel are two necessary conditions to launch a serious negotiations process to end the occupation and to meet the aspirations of our people in liberation and independence. This requires a negotiations plan that starts with the halt of the aggression, the freezing of all settlement activities and the dismantling of the settlement outposts and the end of all land confiscation operations and opening bypass roads and the removal of the military checkpoints. Such a plan needs supportive popular moves at the internal front, in addition to concrete and effective Arab support and comprehensive international sponsorship.

The Politburo noted that this prelude will reinforce the status of the Palestinian negotiator who needs to pose all the core issues, such as the borders, Jerusalem, the dismantling of settlements, and the return of the refugees and displaced. The Palestinian negotiator needs to defend these issues with full force and needs to frustrate the Israeli attempts and pressures, such as demanding to recognize Israel as a Jewish state or through rejecting to negotiate over Jerusalem, the refugees and full withdrawal and counting on the time factor to consolidate the new status quo.

The Politburo said preparing for the Post-Annapolis phase is of no less importance, stressing on the need to focus on the internal front and reinforce the Palestinian steadfastness and end the coup in Gaza as these are basic tasks at the internal front.

The Palestinian People's Party Politburo called for the formation of an Arab-international committee to follow up the negotiations process and supervise it and exert pressure on Israel to meet its conditions and to force Israel to abide by a specific timetable to conclude the negotiations.

November 24, 2007

The Politburo of the Palestinian People's Party

דיון על ה-7 בנובמבר - אחרי 90 שנה

דיון הראוי לציון
יש לשבח את הציון הפומבי של 90 שנה למהפכת אוקטובר ואת פרסום החומר הפוליטי והעיוני שנדון במסגרת האירוע (ביטאון "זו הדרך", 7.11.07). לדעתי, טוב היתה עושה המערכת אילו כללה הערה מצדה שהיא רואה את החומר כפתיחת דיון ולא כמלה אחרונה בנושא. אף כי המאמרים הם חשובים כשלעצמם, הקורא הקפדן ירגיש שהנאמר מעורר שאלות קשות ומורכבות, שאין בטקסטים תשובות מניחות את הדעת. הרי מדובר במאמץ לסכם ולהעריך את ההתפתחויות המרכזיות של מאה שנה על משבריהם ועל תהפוכותיהם. זאת אינה מלאכה קלה.

ארצה להגיב ולו בקצרה על הבעיות העיקריות. תשובה מלאה יותר כרוכה במלאכה רבה וממושכת וחבל להפסיד את "המומנטום" שנוצר עם פרסום החומר.

דב חנין משבח בצדק את לנין על ההכנה התיאורטית של המהפכה ועל תפקידו כמנהיגה. הניתוח התיאורטי הזה של לנין (התפתחות הקפיטליזם ברוסיה) התבסס על נתונים אמפיריים ושימש יסוד לגיבוש עמדה של לנין והבולשביקים שסוציאליזם אפשרי ברוסיה. בהקשר זה טועה דב חנין טעות חמורה כשהוא טוען שלנין הסתמך על מרקס ולנין לגבי הסיכוי למהפכה קרובה באירופה. "בהמשיכו את התיאוריה שפיתחו מרקס ואנגלס בדבר המעבר לסוציאליזם, העריך לנין כי רוסיה המהפכנית לא תישאר לבד, שכן המהפכה כן תתרחש בארצות אחרות".

לנין ניתח את החברה הרוסית על סמך נתונים אמפריים כדי לחשוף את האפשרות של מהפכה סוציאליסטית למרות אופיה האגרארי של רוסיה. על סמך איזה נתונים יכלו מרקס ואנגלס לבנות פרספקטיבה פוליטית המבוססת על הסבירות של מהפכה באירופה? בוודאי שלנין קיווה שתפרוץ מהפכה באירופה. אך לנין הבחין היטב בין תקווה ובין פרספקטיבה פוליטית. לדאבון הלב לא יכול היה לנין לבסס תקווה כזאת על ניתוח קונקרטי! בוודאי שאין מבססים קביעה של פרספקטיבה פוליטית אקטואלית ב-1920 על "המשכה של התיאוריה של מרקס ואנגלס".

מרקס ואנגלס לא עסקו בנבואות ולא ערכו תחזית כזאת: אם רוסיה תעשה כך וכך, אז באירופה תתחולל גם מהפכה. חמור יותר הוא הרמז של דב חנין שלנין צעד למהפכה על סמך הביטחון שפועלי אירופה ינצחו את הקפיטליזם בסמוך למהפכה. הרי אם פעל על סמך הנחה בלתי ריאלית, אולי לא היו תנאים לסוציאליזם ברוסיה (כפי שטענו המנשביקים) ועצם המהפכה היתה מיותרת ומזיקה. איך אפשר לשבח ולהלל את לנין ובעת ובעונה אחת לרמוז רמז עבה שטעה בשאלה כל כך מרכזית לגבי האסטרטגיה של המהפכה?

נראה לי שדב חנין מרומם את לנין כדי לטהר אותו מכל אחריות להמשך ההתפתחות של ברה"מ. הוא כותב: "סטלין שהנהיג את ברה"מ לא המשיך בדרך שהתווה לנין. בין לנין ובין הסטליניזם אין המשכיות טבעית; ישנו קרע עמוק". אך אם סטלין התנכר לחלוטין ("קרע עמוק") לדרכו של לנין כיצד יש להסביר את הפרק בגילוי הדעת של מק"י שהתפרסם באותו גיליון של "זו הדרך" ואשר קובע:

"תוך כדי מאבק אדירים להבטיח את הישרדות המשטר החדש הצליחו הקומוניסטים במהלך השנים לשקם את ארצם לאחר החורבן שהמיטה מלחמת העולם הראשונה; הם הצליחו להצעיד את כלכלת רוסיה המפגרת לעידן של תיעוש ומדע מתקדמים; והצליחו לאחות את הקרעים שיצר שלטון הצאר בין העמים השונים. ברה"מ, למרות התנאים הקשים, הגיעה להישגים חברתיים גדולים בתחומי החינוך וההשכלה הגבוהה, הבריאות, הרווחה, מעמד האשה, העבודה, הדיור והמדע. לברית המועצות היתה תרומה מכרעת בניצחון על הנאציזם והפאשיזם במלחמת העולם השנייה, ותרומה גם בהצלתם של היהודים וקורבנות הנאצים האחרים, ברה"מ תמכה לאורך השנים במאבקי החרות הלאומי של עמים רבים בעולם, ובין היתר תמכה בביטול המנדט הבריטי בארץ ובהקמתן של שתי מדינות עצמאיות".

כאן אני מבקש להצטרף לדעה די נפוצה בקרב השמאל המרקסיסטי שאין לנו עדיין פתרון לבעיה של מקומו ההיסטורי של סטלין. נראה שגם דב חנין וגם תמר גוז'נסקי מבקשים להתגבר על העדר ניחוח מלא ומניח את הדעת על ידי השימוש במטבע הלשון "סטליניזם" (ו"השיטה הסטליניסטית"). הבעיה היא שמונח ה"סטליניזם" הוא לגמרי לא ברור. האם הסטליניזם כולל את המדיניות של בניית סוציאליזם בארץ אחת? האם שלילת הסטליניזם כוללת שלילת הניסיון לבנות סוציאליזם בארץ אחת - שלילה שמובילה לחיוב עמדות טרוצקי מצד אחד או בוכרין מצד שני?

למרות הכיעור והניכור - אלטרנטיבה של ממש
יתכן שמרקס לא היה מתלהב מהמציאות הסובייטית בימי הנהגת סטלין. יחד עם זאת חשוב לציין שמרקס גרס ב"אידיולוגיה גרמנית" ש"הקומוניזם אינו אידיאל שהמציאות תצטרך להתאים את עצמה אליה. אנו קוראים לקומוניזם התנועה הממשית שמבטלת את מצב העניינים הקיים. המציאות של התנועה הזאת מורכבת מהתנאים כפי שהם".

מרקס לפי משה צוקרמן לוקה בדטרמיניזם כלכלי מכני למדי. דווקא במקרה של רוסיה גילה מרקס תעוזה חדשנית. מדובר במכתבו המפורסם לוורה זאסוליך במרץ 1881. במכתב מעלה מרקס את האפשרות שרוסיה תוכל לוותר על השלב הקפיטליסטי בהתפתחותה תוך התבססות של הקומונה בכפר הרוסי שעל פיו היתה בעלות קולקטיבית לגבי רוב האדמות.

אך אם אני סבור שמשה צוקרמן טעה, לעניות דעתי. אנו צריכים להודות לו על הראייה הגלובלית המעמיקה שלו. הוא אינו מרשה להסתייגות המובנת שלו מהמציאות הקשה של ימי סטלין לערפל את הניתוח המזהיר שלו את המציאות הבינלאומית כפי שהיא התפתחה. דבריו בדיון הם של אינטלקטואל אמיץ בעל הבנה פוליטית ומעמדית יוצאת מגדר הרגיל:

"ובכל זאת, הפונקציה הגלובלית של הקומוניזם התגלמה בסימון המיתווה הנגדי להגמוניית הקפיטליזם בעולם. אפשר לומר, כי הקומוניזם הסובייטי, לאורך עשרות שנות קיומו, סימן באופן אובייקטיבי את האלטרנטיבה הפוטנציאלית למצב הקיים בקפיטליזם ואל מול הקפיטליזם.

"ברה"מ סימנה אלטרנטיבה לא בניצחון במלחמת עולם השנייה, שאותה הכריע בראש ובראשונה הצבא האדום. הקומוניזם סימן חלופה אפשרית. הוא עדיין לא מימש את האלטרנטיבה אך סימן את הדרך האפשרית".

במספר משפטים תמציתיים וברורים מתאר משה צוקרמן את ציר ההתפתחות של המאה קודמת. הלקחים שיש ללמוד אותם מהניתוח הזה חיוניים גם בימים אלה.

המשך הדיון, יש לקוות, יבוא.

"תהליך השלום הזה אינו קשור לישראלים ולפלסטינים"

במקום לשבח ולהלל, כפי שעשו בעבר, חברים רבים בשמאל מנמקים מדוע לדעתם אין לתלות תקווה במפגש אנאפוליס. לא רק שהם מסתייגים. הם טוענים שמדובר במיצג שווא של רייס ובוש.אני מודה ומתוודה שלא קל להסביר את התמורה בעמדות. שנים רבות, רבות מדי, התאמצנו לשכנע את הציבור שיש פרטנר פלסטיני ויש לחדש את תהליך השלום על בסיס מוסכם. וכעת, שישנה תוכנית לכנס מפגש חשוב בחסות ארה"ב ובהשתתפות גורמים אחרים באזור ומחוץ לו, אנו כאילו מחמיצים פנים ופוסלים צעד שלחמנו שנים למען קידומו. אך יש לשינוי עמדות זה סיבות כבדות משקל. נצא ונראה.

על פי הודעותיהם של השלישייה כבר ברור שאין ושלא יהיה מו"מ תכליתי עד לאחר הכנס בארה"ב. מה התרחש בחודשים הארוכים מאז בוש ורייס הודיעו על חידוש המגעים בחסותם? כלום לא קרה – חוץ מהחמרת המצור על עזה, בנייה ישראלית בשטחים הכבושים ופשיטות ליליות של צה"ל אחרי מבוקשים. השבוע אבו מאזן, אולמרט ורייס מודעים שהם מסכימים לכנס את הפגישה ושהם "אופטימיים." האופטימיזם מהצד הפלסטיני לא מובן לאחר שאין הבטחה כלשהיא לשינוי בעמדה הישראלית כיוון שאין סימן של לחץ אמריקאי שבלעדיו לא יתכן תזוזה כלשהי קדימה! לדאבון הלב אין לצד הפלסטיני שום ערובה שארה"ב לא תמשיך לגבות את ישראל. לא ברור מדוע, אך הצד הפלסטיני לא העלה דרישות משמעותיות כלשהן להקלת הדיכוי כתנאי להליכה לאנאפוליס. במקום דרישה פלסטינית בעלת משקל נהיה (אולי) עדים לכמה ג"סטות ישראליות למען שיפור האווירה.
בעל טור קבוע ב"ניו יורק טיימס", דוד ברוקס, שיבח את רייס על הישגיה לקראת אנאפוליס. ברוקס הוא עיתונאי בכיר, איש המרכז-ימין, מקורב למלכות, עוזר לנו לפתור חידה קשה. למה רייס טורחת ועמלה כשברור לכל שאין בתנאים אלה שום סיכוי לקידום פתרון לסכסוך?

מה למד ברוקס לאחר שבא לאזור ומדווח לקוראיו מעמאן?

"הייתי צריך לבקר באזור כדי להבין שתהליך השלום הזה שונה מקודמיו. תהליך השלום אינו קשור לישראל ולפלסטינים – הוא קשור לאיראן. ריס בונה קואליציה של המפסידים....תהליך השלום הנו הזדמנות לאסוף את "המדינות המתונות" ולהקים ברית נגדית מול איראן. חבל מאד שתהליך השלום עצמו הוא חלול. זה כאילו עורכים חתונה ללא בני הזוג כיוון שאתה רוצה לכנס את האורחים למטרה אחרת. את החלל אפשר למלא אחר כך. המטרה עיקרית היא לארגן את הכוחות האנטי איראניים סביב להתארגנות כלשהי ואז לעצב מחדש את יחסי הכוחות האסטרטגיים באזור." (הרלד טריביון – 07.11.07)
ברוקס מבין שבנסיבות האלה ישנן המון סכנות בקיום המפגש. אך הוא משבח את רייס על השימוש בדיפלומטיה כדי לבנות קואליציה שתכליתה לבלום את הגל המכוער...ולפי ברוקס יטופל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהמשך...

בוש מוכן למלחמת עולם השלישית – למען ציון לא יחשה כדי שלא יחשבו שהצהרתו על התקרבות מלחמת עולם שלישית הייתה בחזקת פליטת פה, חוזר בוש על האיומים שנית. בוש ואולמרט אינם מוכנים לחכות לאו"ם, הם אינם מקבלים את חוות דעת של המומחים. הם סומכים על המודעים הצבאי הישראלי. ואמ"ן קובע שאיראן מתגרענת בקרוב, בחודשים ספורים. האם משהו שפוי בדעתו מאמין שבשנת הבחירות – 2008 - ארה"ב תלחץ על ישראל – שתוצג כקורבן בכוח של "היאסלאמו-פשיזם הטוטליטרי"? . האם בוש המקדם תבערה עולמית כדי להגן על ישראל ילחץ בה בשעה על ישראל ויאים עליה?

רבים בשמאל קיוו לראות את פתרון הסכסוך באזור כחלק של הידברות בינלאומית והפגת המתיחות. התקווה הזאת לא התגשמה. כעת קיים חשש מבוסס שהעניין הפלסטיני מנוצל לתפאורה בהצגה של בוש ורייס. על כן יש להתפלא שמצויים חברים שמקדשים את ההנהגה הפלסטינית הנוכחית כאילו שאינה מסוגלת לטעות או להטעות. חברים אלה מתאמצים לעצום עין ולא לראות שהנהגה זו אינה ממשיכה בדרכו של יאסר ערפאת שסירב לפיתוים של ארה"ב ושל קלינטון בכבוד ובעצמו.

ישנם חברים שכפרו בזכות אנשי שמאל ישראלים לבקר את המדיניות של הנהגת העם הפלסטיני. לדידם הנושא כולו עניינם של הפלסטינים ושלהם בלבד. אפילו אם היה מדובר בהנהגה מקובלת ונערצת, יש מקום לביקורת. אין פת"ח חסינה מפנה ביקורת ולא צריכה להיות כזאת. הטענה שאין לשמאל זכות-טיעון בנושא כייוון שזה ענייו פלסטיני מריחה לא טוב. ישראלים בעלי עמדה ברורה נגד מדיניות ארצם יכולים ורשאים להביע את דעתם לגבי ניהול המאבק של העם הפלסטי. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בחלק של הנהגה שאינה בעלת לגיטימיות ברורה, שיש ערעור חמור על מעמדה מצד ממשלה נבחרת שמייצגת כחצי העם.

שוחרי השלום הישראלים יבינו שעניין השלום לא יוכל "להרוויח" מהמדיניות ארה"ב. שלום ישראלי-פלסטיני לא ייכון על כידוני האימפריה השוקעת של בוש ורייס.

"תהליך השלום הזה אינו קשור לישראלים ולפלסטינים"

במקום לשבח ולהלל, כפי שעשו בעבר, חברים רבים בשמאל מנמקים מדוע לדעתם אין לתלות תקווה במפגש אנאפוליס. לא רק שהם מסתייגים. הם טוענים שמדובר במייצג שווא של רייס ובוש.

אני מודה ומתוודה שלא קל להסביר את התמורה בעמדות. שנים רבות, רבות מדי, התאמצנו לשכנע את הציבור שיש פרטנר פלסטיני ויש לחדש את תהליך השלום על בסיס מוסכם. וכעת, שישנה תוכנית לכנס מפגש חשוב בחסות ארה"ב ובהשתתפות גורמים אחרים באזור ומחוצה לו, אנו כאילו מחמיצים פנים ופוסלים צעד שלחמנו שנים למען קידומו. אך יש לשינוי עמדות זה סיבות כבדות משקל. נצא ונראה.

על פי הודעותיהם של השלישייה כבר ברור שאין ושלא יהיה מו"מ תכליתי עד לאחר הכנס בארה"ב. מה התרחש בחודשים הארוכים מאז שבוש ורייס הודיעו על חידוש המגעים בחסותם? כלום לא קרה - חוץ מהחמרת המצור על עזה, בנייה ישראלית בשטחים הכבושים ופשיטות ליליות של צה"ל אחר מבוקשים. השבוע אבו מאזן, אולמרט ורייס מודעים שהם מסכימים לכנס את הפגישה ושהם "אופטימיים". האופטימיזם מהצד הפלסטיני לא מובן לאחר שאין הבטחה כלשהי לשינוי בעמדה הישראלית, כיוון שאין סימן של לחץ אמריקאי שבלעדיו לא יתכן תזוזה כלשהי קדימה! לדאבון הלב אין לצד הפלסטיני שום ערובה שארה"ב לא תמשיך לגבות את ישראל. לא ברור מדוע, אך הצד הפלסטיני לא העלה דרישות משמעותיות כלשהן להקלת הדיכוי כתנאי להליכה לאנאפוליס. במקום דרישה פלסטינית בעלת משקל נהיה (אולי) עדים לכמה ג'סטות ישראליות למען שיפור האווירה.

בעל טור קבוע ב"ניו יורק טיימס", דוד ברוקס, שיבח את רייס על הישגיה לקראת אנאפוליס. ברוקס הוא עיתונאי בכיר, איש המרכז-ימין, מקורב למלכות, העוזר לנו לפתור חידה קשה. למה רייס טורחת ועמלה כשברור לכל שאין בתנאים אלה שום סיכוי לקידום פתרון לסכסוך?

מה למד ברוקס לאחר שבא לאזור ומדווח לקוראיו מעמאן?

"הייתי צריך לבקר באזור כדי להבין שתהליך השלום הזה שונה מקודמיו. תהליך השלום אינו קשור לישראל ולפלסטינים - הוא קשור לאיראן. ריס בונה קואליציה של המפסידים ... תהליך השלום הוא הזדמנות לאסוף את 'המדינות המתונות' ולהקים ברית נגדית מול איראן. חבל מאוד שתהליך השלום עצמו הוא חלול. זה כאילו עורכים חתונה ללא בני הזוג כיוון שאתה רוצה לכנס את האורחים למטרה אחרת. את החלל אפשר למלא אחר כך. המטרה העיקרית היא לארגן את הכוחות האנטי איראניים סביב התארגנות כלשהי ואז לעצב מחדש את יחסי הכוחות האסטרטגיים באזור", (הרלד טריביון, 07.11.07).

ברוקס מבין שבנסיבות האלה ישנן המון סכנות בקיום המפגש. אך הוא משבח את רייס על השימוש בדיפלומטיה כדי לבנות קואליציה שתכליתה לבלום את הגל המכוער ... ולפי ברוקס יטופל הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהמשך...

בוש מוכן למלחמת עולם שלישית - למען ציון לא יחשה

כדי שלא יחשבו שהצהרתו על התקרבות מלחמת עולם שלישית היתה בחזקת פליטת פה, חוזר בוש על האיומים שנית. בוש ואולמרט אינם מוכנים לחכות לאו"ם, הם אינם מקבלים את חוות דעת של המומחים. הם סומכים על המודיעין הצבאי הישראלי. ואמ"ן קובע שאיראן מתגרענת בקרוב, תוך חודשים ספורים. האם משהו שפוי בדעתו מאמין שבשנת הבחירות 2008 ארה"ב תלחץ על ישראל - שתוצג כקורבן בכוח של "היאסלאמו-פאשיזם הטוטליטרי"? האם בוש המקדם תבערה עולמית כדי להגן על ישראל ילחץ בה בשעה על ישראל ויאיים עליה?

רבים בשמאל קיוו לראות את פתרון הסכסוך באזור כחלק של הידברות בינלאומית והפגת המתיחות. התקווה הזאת לא התגשמה. כעת קיים חשש מבוסס שהעניין הפלסטיני מנוצל לתפאורה בהצגה של בוש ורייס. על כן יש להתפלא שמצויים חברים שמקדשים את ההנהגה הפלסטינית הנוכחית כאילו שאינה מסוגלת לטעות או להטעות. חברים אלה מתאמצים לעצום עין ולא לראות שהנהגה זו אינה ממשיכה בדרכו של יאסר ערפאת שסירב לפיתוים של ארה"ב ושל קלינטון בכבוד ובעצמו.

ישנם חברים שכפרו בזכות אנשי שמאל ישראלים לבקר את המדיניות של הנהגת העם הפלסטיני. לדידם הנושא כולו הוא מעניינם של הפלסטינים ושלהם בלבד. אפילו אם היה מדובר בהנהגה מקובלת ונערצת, יש מקום לביקורת. אין הפתח חסין מפני ביקורת ולא צריך להיות כזה. הטענה שאין לשמאל זכות-טיעון בנושא כיוון שזה עניין פלסטיני מריחה לא טוב. ישראלים בעלי עמדה ברורה נגד מדיניות ארצם יכולים ורשאים להביע את דעתם לגבי ניהול המאבק של העם הפלסטיני. הדברים נכונים שבעתיים כשמדובר בחלק של הנהגה שאינה בעלת לגיטימיות ברורה, שיש ערעור חמור על מעמדה מצד ממשלה נבחרת שמייצגת כמחצית מהעם.

שוחרי השלום הישראלים יבינו שעניין השלום לא יוכל "להרוויח" ממדיניות ארה"ב. שלום ישראלי-פלסטיני לא ייכון על כידוני האימפריה השוקעת של בוש ורייס.

הבזקים נוספים

הבזק א': עיתון "הארץ" מדווח מפיו של נאיף חוואתמה שהחזית הדמוקרטית והחזית העממית עושות מאמצים לתווך בין החמאס לבין הפתח. יש להצטער שמפלגת העם הפלסטינית אינה שותפה למאמץ זה. שוב יש סימן מצער שמפלגה זו אינה מנהלת מדיניות עצמאית כלפי הפתח ואבו מאזן.

הבזק ב': בתקשורת קיימת "חגיגה של הסכמה" בין אולמרט ואבו מאזן. אולמרט הכיר בכך שאבו מאזן רציני. אבו מאזן הכיר בכך שאולמרט רציני. רייס הצהירה על התקדמות חשובה ועל הסכמה שלא ינוהל שום מו"מ ענייני לפני אנאפוליס ובזמן המפגש באנאפוליס. המו"מ, כולם מסכימים, ייפתח רק אחרי המפגש באנאפוליס. לישראל הכובשת ולאפוטרופוס שלה יש זמן. הן אינן אמורות לייצג עם תחת כיבוש. אולי תהיינה כמה מחוות ישראליות כגון שחרור אסירים והורדת התנחלות בודדת. כל הכבוד לגב' רייס ששוב הצליחה לספק "התקדמות" בענייני נוהל תוך התחמקות מדיון ומפעולה לגופו של עניין.

הבזק ג': המו"מ האינטנסיבי אמור להתנהל בשנת כהונתו האחרונה של בוש. האם מישהו מאמין שבתקופה זו של מירוץ בחירות גורלי לבית הלבן ולקונגרס תעיז ארה"ב לעשות מה שלא העיזה לעשות ב-40 שנה - להפעיל לחץ רציני על ישראל לעשות ויתורים ממשיים למען הסכם שלום? האם הפלסטינים מאמינים שבוש ידאג יותר למורשת האישית שלו מסיכויי מעומדים מטעם מפלגתו? אין תקופה יותר נוחה לממסד הישראלי והיהודי בארה"ב לבלום פתרון.

הבזק ד': קשה לנמק בציבור שלנו עמדה השוללת את המפגש באנאפוליס. הרי השמאל בעד שיחות והידברות. לפתע ישנם אנשי שמאל שמנסים לשנות כיוון. מדוע שינו את דעתם ומדוע אינם חוששים להצטרף לימין השולל את מפגש השלום. דווקא בגילוי דעת של תראבוט ישנם קווים להסבר משכנע. ראו הודעתם ב- http://www.tarabut.info/node/88

הסיבה להתנגדות היא הפילוג הקשה בקרב הפלסטינים, פילוג שנוצר שלא במעט במאמציה של המארחת של אנאפוליס - ארה"ב. הסיבה השנייה אינה פחות חשובה. הוועידה באנאפוליס משתלבת יתר על מידה במסע של בוש לקראת מלחמת עולם שלישית.

לא נבון ולא חכם לקשור את העניין הפלסטיני לעגלה המתדרדרת של מדיניות בוש בעיראק, בקורדיסטאן, באפגניסטאן ובפקיסטאן...

הבזק 1: חברנו דב חנין היה אמש אורחו של שדרן הרדיו יצחק לבני ברשת ב' ("בין שישי לשבת"). דב היה, כרגיל, רהוט והתנסח בבהירות ובקלילות. השיחה בינו ובין המראיין הוותיק היתה קולחת. אני, המתקשה להוריק עד הסוף, מוטרד ממהלכיו הפוליטיים של הח"כ המוכשר בהחלט של חד"ש. על כן שמעתי היטב ורשמתי רשימה של הדברים שדב לא דיבר עליהם.

לא דיבר על ניצול, על עוני, לא על האימפריאליזם, על הגזענות, לא דיבר על המצב בעזה, לא דיבר על איומי צה"ל לפלוש לרצועה. לא דיבר על המלחמה בעיראק, לא דיבר על איומיו של בוש להצית מלחמת עולם שלישית בהגנה על מדינת ישראל והעם היהודי.

על כן, לא היינו מופתעים כשיצחק לבני הזדרז, לאור תוכן הדיאלוג ביניהם, להכריז על דב כ"אחד משלנו". דב התנגד אך לא נשמע נעלב...

הבזק 2: מהתקשורת למדנו שראש ממשלת אנגליה, גורדון בראון, ונשיא צרפת, סרקוזי, מציעים מועמד רציני למשרה החדשה של נשיא הקהילה האירופית. ניחשתם. מדובר בטוני בלייר. ברור כי ההצלחה שלו לא לעשות דבר במשרה שהוא מכהן בה מטעם הרביעיה מצדיקה את מועמדותו. השגריר הנודד ינדוד הלאה.

הבזק 3: ישראל מבצעת עונשים קולקטיביים בממדים ללא תקדים באופיים ובהיקפם נגד מיליון ורבע פלסטינים בעזה. העדר תגובה ראויה בדעת הקהל בארץ ובעולם מוסבר בחלקו במסע האיסלאמופוביה של בוש ועושי דברו נגד "הטרור האיסלמי".

נכון שאולמרט הבטיח לבוש ורייס ולאבו מאזן שישראל תמנע משבר הומאנטרי ברצועה. נשאלת השאלה: מהי דרגת הסבל, המצוקה, התסכול והייאוש שניתן לכפות ללא הגבלת זמן על אוכלוסייה של מיליון ורבע פלסטינים - מבוגרים, זקנים וטף מבלי שייחשב למשבר הומאנטרי? בלי ערימות גופות של מתים ברחובות אין משבר הומאנטרי?

בלוגומניה

טניה רינהרט ואני היינו חברים. אני הערכתי אותה ואהבתי אותה. היא הייתה תמיד בראש החץ נגד הכיבוש אך אכזבה אותי כשנכנעה לאופנה ומתחה ביקורת קטלנית על יאסר עראפת. בכל מקרה עיקר המאמצים האינטלקטואלים שלה היו מגויסים לחשיפת הקנוניות של ארה"ב וישראל נגד העם הפלסטיני. היו רגעים שטניה הייתה מפלגה של אישה אחת. בעניין אחד אני כועס עליה. למרות ההתנהגות המגעילה של אוניברסיטת תל אביב כלפיה היא לא הייתה צריכה לנטוש את הארץ. איזה אסון שכך היא חוזרת אלינו! איזו אבידה!

האירופאים
האירופאים לא יודעים מה לעשות. ברור להם כי הרביעייה צריכה ללכת לקראת הפלסטינים, אך הם נראים מופחדים עד מוות מקונדוליזה. יש לי הצעה טובה. יש לנו כמה מאות ארגונים לא ממשלתיים בארץ שמעניקים לאירופאים זכות לממן אותם. אולי יש לנצל את הקשרים הטובים האלה להעביר מסר לאירופאים: כספכם אינו תחליף לתמיכה ברורה וחד משמעית בשלום צודק. אם לא תתנהגו כמו בני אדם יכול להיות שלא נקבל את כספכם.

מק"י-חד"ש
חברנו דני פתר מחה במכתב למערכת לפני כחודש על כך שמק"י ראתה לנכון לנזוף באופן פומבי על התנהגות ח"כ מוחמד ברכה. פתר ראה בהחלטה זאת מעשה הפוגע באחדות מק"י-חד"ש. התפתח דיון קצרצר שבמרכזו ניתוח של יובל הלפרין על הבעיות האסטרטגיות העומדות בפני השמאל הישראלי הלוחם. אך מה לעשות, לא התפתח דיון. למישהו איכפת?

סטלין - גם כן בן אדם?
רק למדנו לשנוא את סטלין כפי שצריך ולהתפלל כל בוקר "סטלין שווה היטלר" ועינינו צדו מודעה מעניינת בגיליון האחרון של "הניו יורק ריביו אוף בוקס". המודעה מוקדשת לספר חדש "מלחמות סטלין (1953-1939)" מאת ג'פרי רוברטס. במודעה מובאת המלצה מאת ההיסטוריון ריצ'רד אוברי הקובעת: "הגנה איתנה על סטלין כדיקטאטור בשעת מלחמה ומפקד-על לאחר המלחמה (ו...) אחד מהתיאורים הנרטיביים הטובים ביותר שיש בידינו על סטלין האמיתי". אוברי, אגב, פרסם ב-2004 ספר על הדמיון בין סטלין ובין היטלר... ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל מפרסמת ספר הגנה על סטלין? לאן הגענו.

הזמנה מגעילה
יש סיכוי שהניאו-שמרנים למיניהם מתגנבים להם בחזרה לביב השופכין שממנו פרצו כדי לנסות להצית תבערה עולמית. אבל גל הימין החדש לא נסוג לחלוטין וכראייה לכך הולך ופורח אצלנו מרכז בינתחומי ספק אקדמי בהרצלייה. ביבי "ליקק" להרבה מיליונרים והם גמלו לו בהקמת "אוניברסיטה" של הימין הישראלי. אמת, אקדמאים רבים הלכו לשם מתוך חוסר ברירה והמנהלים הכאילו ליברלים של האוניברסיטה הבינו שיש צורך להעסיק ליברל אחד או שניים לשם הסוואת האופי המהותי של המוסד.

על כן הופתענו ונגעלנו כאשר הגיעה לידינו הזמנה מהודרת לכנס בינלאומי משותף למרכז הבינתחומי ולקרן היינריך בל. הכנס מוקדש לארבעים שנה למלחמת ששת הימים. קרן היינריך בל לא יכלה למצוא לה שותף גרוע יותר לנושא זה. ומי יצילנו מהפנלים המאוזנים האלה כמו "שולמית אלוני וחנן פורת", האם באמת נחוץ לסעוד עם אוריאל רייכמן ושמעון פרס? יש כמובן כמה אישים טובים בתוכנית. יש כאלה שסבורים שמדובר באיזון. אני חושב שמדובר בקישוט.

מורה נבוכים לתנועת השלום הבינלאומית

מספר חברים בחו"ל ביקשו ממני להשיב על כמה שאלות בוערות הנוגעות למשבר בקרב הפלסטינים. ניסיתי כמיטב יכולתי להשיב לפונים. נדמה לי ששאלות מאד דומות נשאלות במקומותינו

שאלה: אני רואה את עצמי כידיד נאמן של האינטרס הפלסטיני. מכל מקום, במצב הנוכחי אני מתבקש לנקוט צד בתוך סכסוך פנימי, פעולה שאיני חפץ בה. נדמה לי וגם לאחרים כמוני, שאין ברירה אלא להעביר את תשומת ליבנו ואת מאמצנו לעניינים בוערים אחרים ולחכות לפלסטינים שיפתרו לבד את בעיותיהם הפנימיות.

תשובה: ייתכן ושמת לב שכמעט ואין כיום מאבקים למען שלום ודמוקרטיה בעולם שמתקיימים מחוץ למערבולת ההתנגדות לממשל בוש. הדבר אינו מקרי. אומנם המאבק העיקרי כיום הוא להוקיע ולהתנגד למלחמת ארה"ב בעיראק. אך האינטרסים של ארה"ב הם חובקי עולם והיא מתערבת כמעט בכל קונפליקט אפשרי. קיימת הנחת יסוד בסיסית הגורסת כי כל מאבק לאומי אותנטי לעצמאות ולשלום מתחכך במוקדם או במאוחר בסטרוקטורה הפוליטית, הכלכלית והצבאית של ארה"ב. העיקרון המחייב התנגדות למדיניות ארה"ב משמש גם ככלי מעולה לקביעת אוריינטציה פוליטית. לא קיים כמעט מצב עניינים, גם כזה שייראה לכאורה מרוחק מהדינמיקה של הזירה הבינלאומית, שאינו כפוף לגישה המתודולוגית הזו. ניתן לנסח גישה זו בכלל פשוט וברור יותר: בכל מאבק מקומי אנו צריכים להיות בשורה אחת עם הכוחות הנלחמים בארה"ב. אם את/ה מוצא/ת את עצמך, ולו לרגע אחד, ניצב/ת באותה שורה עם אלה התומכים במדיניות ארה"ב, נסי/ה להתעמק יותר בנושא הפוליטי כדי שתוכל/י למצוא דרך לצאת החוצה מהברית השגויה שנכנסת אליה. הניסיון שלנו הוא שרבים מהליברלים והדמוקרטים מבינים את הכלל הבסיסי והפשוט הזה, בעוד ישנם כמה קבוצות "שמאליות" באזור שבתוקף מסורות וקשרים המקומיים ממשיכים להתחבר עם גורמים שהתגלגלו ונפלו ברשת ההשפעה של הממשל האמריקאי. העצה שלנו היא לעולם לא להתיישר עם בוש.

שאלה: האם אתה תומך בעצם בחמאס, תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית?

תשובה: זהו טריק ישן, להאשים את תומכי השלום והפוליטיקה הריאלית בתמיכה במשטרים הנחשבים מאוסים בתקשורת ובדעת קהל. האמת היא שאנו מנסים להסביר שצעדים כמו אמברגו, סנקציות ובידוד כלכלי הם דרך לא נכונה ולא יעילה. מאשימים אותנו בד"כ שאנו לא אחראים מבחינה פוליטית מפני שאנו מסרבים להצטרף למקהלת הגינוי כנגד "האויב הטרוריסטי". אך סוג זה של רצח-אופי לא ירפה שום מאבק אמיתי עבור השלום.ישנם חברים תומכי שלום ששואלים אותנו בכנות מדוע אנו תומכים בחמאס. כאן המקום לומר שוב: איננו תומכים בחמאס. אנו תומכים בהסכם ובפשרה בין שני הגורמים הראשיים בחברה הפלסטינית כפתרון היחיד למניעת טרגדיה אנושית שאת עוצמתה אין אנו יכולים לדמיין. אין חולקים שרוב הדמוקרטים החילונים מזועזעים מהערכים של החמאס ובצדק. אך למרות זאת, אנו נגד סגנון הדמוניזציה של בוש. במקום היסטריה, נפעל למען ניתוח מעמיק ולימוד כוחו של האסלאם הפונדמנטליסטי. אנו ננצל כל אפשרות למשוך את החמאס לתוך דיאלוג משמעותי במקום הנטייה להפיכת כל קבוצה אסלאמית פונדמנטליסטית לעוד זרוע של אל קאעידה. חשוב להדגיש שלכל נטייה פונדמנטליסטית יש את ההיסטוריה שלה, מסורת ומטרות פוליטיות שונות. בוש והשותפים המקומיים שלו יכולים בקלות לדחוף את החמאס לתוך מקום יותר רדיקאלי ולהתקשרויות לבעלי ברית יותר קיצוניים. אם אתה יוצא להשמיד מישהו, צריך להיות לך ברור שהוא יצא לחפש עזרה לפי כלל אחד ובסיסי: האינטרס שלו להישרדות.רצוי לציין שמספר רב של משקיפים לא משוחדים טוענים שהחמאס הוא אחד מהקבוצות האסלאמיות היותר פרגמאטיות. ידוע שארגון אל קאעידה תקף את החמאס על השתתפותו בבחירות. החמאס לא התנגד ליוזמות שלום כלל ערביות לשלום עם ישראל. הוא גם שמר בקפדנות על הסכמי הפסקת האש. הקשרים המקומיים וההיסטוריים שלו הם עם האחים המוסלמים במצרים, הידועים בהימנעותם מפעילות טרוריסטית. בין אידיאליזציה ובין דמוניזציה של החמאס קיים מרחב גדול ליוזמות קונסטרוקטיביות למען חיפוש דרכים יעילות שיעזרו לכל הצדדים.

שאלה: אני תומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים ואני נמצא בדיון עם אנשים אחרים בתנועת השלום שתומכים בפתרון של מדינה אחת. איך האירועים הנוכחיים משפיעים על הדיון החשוב הזה?

תשובה: המשבר הנוכחי הוא תוצאה של הסירוב העיקש הישראלי למציאת הסדר הוגן. ההיעדרות, לכאורה, של פרטנר פלסטיני לשלום היא חלק מתכסיס תעמולה ישראלי שנועד להסתיר את העובדה שישראל לא מוכנה לעשות את הוויתור המינימאלי ביותר עבור השלום. נכון להיום, וואשינגטון וירושלים חולמות על שבירת הממשלה הנבחרת של הפלסטינים ודחיפת החברה הפלסטינית לכניעה מאולצת לדרישות ולצרכים הישראליים. כל עוד בוואשינגטון ובירושלים נמצאים באופוריה של הסיכוי לשבור את האחדות המוראלית של העם הפלסטיני, הם לא נכונים למשא ומתן לשלום. במקום זאת הם מפיקים תעמולה הנשענת על מחוות ריקנות, כמו שחרור 250 אסירים של הפתח מתוך 10,500 אסירים המוחזקים בבתי כלא ישראלים. אם רוצים להמשיך במאבק עבור שלום ישראלי-פלסטיני, קיים צורך לדחות את המזימות נגד האחדות הלאומית של העם הפלסטיני ולדחות את התוכניות של ארה"ב, ישראל והפתח לפלג ולקטב את החברה הפלסטינית.אין סיבה לקבוע כי ההבדלים בין העמדות הנוגעות לשאלות רציניות המשפיעות על תנועת השלום כמו הדיון על פתרונות של מדינה אחת מול שתי מדינות שייכים לעבר. הם עדיין רלוונטיים. אך יחד עם זאת, כל קבוצה או ארגון התומכים בשלום ובעצמאות (בלי שום קשר לטיב הפתרון המוצע) צריכים להתאחד סביב המטרה של איחוד העם הפלסטיני שבלעדיו לא ייתכן אף פתרון צודק של הקונפליקט.

שאלה: אם אני תומך בפתרון של שתי מדינות, האם אני לא אמור לתמוך באבו מאזן ובפתח שהביעו נכונות עקבית לסוג כזה של פתרון?

תשובה: קיימים, לצערנו, מנהיגים המסוגלים לעשות דיסקרדיטציה למצע נכון ולהפוך ולערער מטרה צודקת ורעיון צודק על ידי הפיכתו לקונספציה של התחשבות יתר בדרישות הישראליות וחמור מכל, מתן הכשר לקיום למניפולציות של ממשלות ישראל וארה"ב. פתח לא לוחם היום עבור פתרון אמיתי של שתי מדינות. הוא מנסה לכפר על דימוי נמוך אצל הפלסטינים על ידי כיכוב במשחקים דיפלומטים. זהו לא מקרה שאבו מאזן וג'ורג' בוש מתחרים במרוץ של חוסר פופולאריות בקרב העמים שלהם. פתח של אבו מאזן הפכה תוכנית של כבוד ועצמאות לדרך כנועה ובזויה ואיבדה כל אמינות כפקטור עצמאי בזירה הפוליטית.

שאלה: מה עכשיו, למה אנו יכולים לצפות?

תשובה: ההצהרות האחרונות של אבו מאזן, יחד עם מידע מהימן על הידרדרות המצב בעזה והביקור הצפוי של רייס מצביעים על כך שהברית המשולשת מעבדת תוכנית מרוכזת לשבור את ההתנגדות של החמאס וההשפעה שלו בעזה. סטיבן ארלנגר מהניו יורק טיימס המציא השבוע (10 ביולי 2007) הוכחה חותכת שישראל וארה"ב מתכננות תוכנית מפורטת להשמדה של כל הפעילות התעשייתית והעסקית בעזה. עזה נחנקת בהדרגה באמצעות פעולה מחושבת היטב כדי להראות שכל מראית עין של חיים נורמאלים בעזה, לא תחזיק מעמד. הם מקווים שיהיו מהומות והפגנות. אנשים ינסו לברוח. אוכל יהפוך ליקר המציאות ולא תהיה השגחה רפואית. כל מי שתמך או תומך בחמאס יקבל שיעור שלא ישכח למשך כל חייו. אל תמרוד נגד בוש. בוש עדיין חזק. נורא חזק. באותו זמן אבו מאזן מכין את המאבק ברמה האידיאולוגית. הוא מסביר בראיונות אחרונים לתחנת טלוויזיה איטלקיתשהחמאס מבצע את החטא האולטימטיבי. האמינו או לא, כך אבו מאזן ממשיך ואומר, אך החמאס מכניס את אל קאעידהלתוך עזה ומרשה לו להתפתח ולהתחזק. עכשיו זה כבר נהיר וברור כיצד אבו מאזן למד מהר מוואשינגטון וכמה דחופהנהייתה פעילות הקואליציה נגד החמאס (בוש מצא את אל קאעידה בעיראק וזה עודד אותו להקדים את מועד הפלישה).הגיוני, בקונטקסט הנוכחי, שאבו מאזן גם הצהיר באותו ראיון שהוא לעולם לא יקיים משא ומתן עם החמאס. עם בוש מאחוריו ואולמרט לצדו, הוא אינו צריך לקיים משא ומתן עם החמאס, רק בגלל העובדה הפעוטה שהוא קיבל יותר קולות מהפתח.

איך לא להבין את הפוליטיקה של הזהויות

מעשה נאה עשתה תמר גוז'נסקי כשהחזירה את לנין לשיח בשמאל. גוז'נסקי במאמרה "זה לא 'ויכוח בין מק"י לחד"ש', זה ויכוח רעיוני במק"י" (הגדה השמאלית 1/7/07) ביקשה להרוג שלוש ציפורים במובאה אחת. היא ביקשה להסביר שמק"י שוקדת על העלאת התודעה המהפכנית של מעמד הפועלים בארץ. לשם כך השתמשה בקמע ששמו "הגישה המעמדית". מי שאין בידו הקמע, סוטה מדרך הישר. כדי להוכיח את היעילות והדייקנות של הכלי הנפלא, היא מיישמת את העקרונות שלה כלפי האינטלקטואלים הערבים שפרסמו מסמכים שלא לרוחה.

המובאה מלנין שבמאמר משנת 1903 מחטיאה את המטרה בכמה מישורים. ראשית, אין המושג "הגדרה עצמית של הפרולטריון" רלבנטי למעמד הפועלים בישראל. שנית, נעשה ניסיון להפוך את מעמד הפועלים למעמד מהפכני תוך התעלמות מוחלטת מגורמים היסטוריים ומטריאליים המשפיעים על רמת התודעה המעמדית. שלישית, אין קשר בין המשאלה הריקה מתוכן של "הגדרה עצמית של המעמד" ובין הפוליטיקה של הזהויות.

לבי עם חלק לא קטן של הקוראים שיש אצלם אלרגיה קשה לציטוט מקורות ופחד אימה מ"מלחמות ציטטות". אני מצדי סבור שדווקא החסר בהתייחסות ל"מקורות" הוא סימן מובהק להתדלדלות הדיון הרעיוני במקומותינו. הפעם אמנע מהתייחסות לציטטות רלוונטיות כדי לא להפריע לשטף הקריאה.

הבה ונעסוק בשאלה הבוערת.

המאבק של מק"י נגד הפוליטיקה של הזהויות - הוא מרשם כיתתי לכישלון ולבדידות. כמה יהירות וזלזול יש בקטע הזעיר הבא:

"חשוב להדגיש, כי כאשר עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית (למשל, באמצעות "שולחנות עגולים", העוסקים רק בשאלות של המיעוט הערבי, מבלי לשתף בדיון חברי הנהגה יהודים), וזונחים במודע את הגישה המעמדית לשאלה הלאומית - נותרים במעגל ההשפעה של השקפת העולם של הבורגנות, זו המולידה את הפערים, הדיכוי והגזענות".

מה קרה? ציבור פלסטיני התכנס לדון בענייניו. הוא מייצג ומשקף חלק מאוכלוסייה הסובל מדיכוי לאומי חריף. הוא מתארגן תחת האפוטרופסות של ועדת המעקב של ערבי ישראל. הוא אינו טוען שיש לו גישה מעמדית. יתכן שאינו יודע בכלל מה זה.

ומה הטענות נגד? חטא ראשון: הם עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית מבלי שהוסמכו לכך; חטא שני: הם עושים זאת באמצעות שולחנות עגולים; חטא שלישי: הם התכנסו מבלי לשתף חברי הנהגה יהודים(!). סיכום החטאים: אשמה בזניחת העמדה המעמדית. הם נשארים במעגל ההשפעה של הבורגנות. האם קומוניסט יכול לפסול התכנסות ודיון של קבוצה מקופחת ומופלה בגלל טענות מוזרות כאלו? האם לא ברור לאלה שכותבים ככה שיעוררו על ידי כך אנטגוניזם לעצמם ולעמדותיהם?

כל מרקסיסט (וכל דמוקרט) מברך על עצם ההתארגנות העצמית של כל קבוצה הסובלת מהמשטר כדי לקדם את ענייניה. קומוניסטים בכל העולם למדו להוקיר ולהעריך התארגנויות כאלה.
השמעתם שמפלגה קומוניסטית תגיד לאפרו-אמריקאים שהם נתונים להשפעת הבורגנות כיוון ש"מנהיגי המפלגה" לא הוזמנו לדיוניהם ולא היו שותפים לקביעת הקו שלהם? אם תהיה ועידה של פמיניסטיות או קבוצה על בסיס אתני מזרחי וכו' - האם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית ילינו על המפגש כיוון שלאו הוזמנו "מנהיגי המפלגה"?

למה מרקסיסטים, קומוניסטים ואנשי שמאל מברכים על יוזמות להתארגנות עצמית של כל הסובלים דיכוי לאומי, מעמדי, חברתי, אתני, מיני? כיוון שבדרך כלל יש להתארגנויות האלה תוכן דמוקרטי.

האם יש להבין מכל זה שאין להתווכח כשיש בסיס לוויכוח? בוודאי שלא. האתגר של מפלגה מרקסיסטית רצינית הוא להעמיד ניתוח יותר נכון, יותר מעמיק ויותר מקיף נגד העמדות שלא נראות לה. ויכוח זה יש לנהל תוך כיבוד העצמאות המלאה של כל קבוצה וארגון.

לנין, מה אפשר לעשות, לא שייך לדיון זה.

המאמר מתבסס על מובאה מלנין שנועדה לתת יסוד רעיוני למדיניות של מק"י. אך במובאה הנזכרת דן לנין בפרולטריון מהפכני באומה תחת דיכוי. כל דמיון בין הפרולטריון ההוא למעמד הפועלים הישראלי הוא מקרי בהחלט! אפשר להסביר זאת בפרוטרוט - אך נעשה זאת בהזדמנות אחרת.

הערות שוליים

קואליציה מול קואליציה
מול הקואליציה של "מחזקי אבו מאזן" בהנהגת בוש וחבריו, מסתמנת קואליציה רחבה ביותר של אלה הנמצאים "שמאלה" מבוש. חברי הקואליציה "שמאלה מבוש" טוענים שהתוכנית לחסל את השפעת החמאס באמצעות נשק אמריקאי, הזורם לפתח דרך ישראל, רק תחמיר את המצב ולא תפתור שום בעיה.

פגישה אינטימית
הפסיכיאטר ופעיל זכויות האדם, ד"ר אייד סראג', סיפר על פגישה של קבוצה קטנה של אישיים פלסטינים עם אליוט אברמס, עוזר קונדוליסה רייס לענייני המזרח התיכון. אברמס הוא ניאו-שמרן השורד יפה בממשל בוש. אברמס הסביר לאורחיו הפלסטינים שארה"ב לא תשלים בשום אופן עם ממשלה פלסטינית שבתוכה חמאס. האורחים הציעו הידברות עם החמאס במקום עימות והזהירו מפני התוצאות החמורות של המדיניות האמריקאית. אברמס אמר שארה"ב מסרבת לשאת באחריות להתפתחויות.

שמעתי ברדיו
אולמרט, אחרי התייעצות עם בוש, הודיע שישראל הגיעה למסקנה שהסורים אינם עומדים בתנאים לשיחות ללא תנאים.

לא זו הדרך
אחד מהמגיבים למאמרו המצוין של שמואל אמיר בגדה השמאלית "לעזור לאבו מאזן?" ציטט את ביטאון מק"י "זו הדרך" כדי לשאול אם עמדת מק"י, כפי שהוצגה שם, אינה עמדה אנטי-אימפריאליסטית. אכן, לצערנו הרב, עמדת מק"י של תמיכה גורפת באבו-מאזן היא מוטעית, חד-צדדית וסותרת את המסורת הלוחמת של מק"י וחד"ש. יש לקוות שמק"י וחד"ש יתגברו על זעזוע השעות הראשונות של הדיווח מעזה וינתחו את המציאות כפי שהיא.

אבו מאזן "שרוף" והוא כזה מזמן. בוש שיחק דמוקרטיה בפלסטין וכאשר תוצאות הבחירות לא היו לרוחו, ביקש לגייס חלקים בפתח לחזית פעילה נגד החמאס. חששות החמאס שנשק אמריקאי יוזרם דרך מצרים וישראל לפתח לא היו נטולות יסוד. אין בהערכה זו כדי להצדיק פעולות חריגות של אנשי החמאס הראויות לכל גינוי. אך הדינאמיקה המסוכנת שברקע ההתנגשויות האיומות בעזה היא פרי תככים אמריקאים ושיתוף פעולה מצד אבו מאזן.

הצטרפות למועדון מחזקי אבו מאזן (ארה"ב, מדינות ערב הפרו-מערביות ואולמרט) אינה אופציה לאף גורם שמאלי. תמיכה גורפת באבו מאזן מנוגדת לטובת העם הפלסטיני ולסיכויים לשלום - אפילו אם כתוב "להפך" ב"זו הדרך".

על שלושה דברים
על שלושה דברים עומד השמאל המהפכני בארץ זו: אחדות יהודית-ערבית, תמיכה במעמד הפועלים וכלל המנוצלים, עמדה עקבית נגד האימפריאליזם. טול מאלה את המאבק האנטי אימפריאליסטי - ונשארת עם שמאל אופורטוניסטי חסר נשמה.

סימפטיה אינה תחליף לניתוח הדברים

אנשי השמאל במחנה השלום כואבים את אסון שפיכת הדמים בעזה. בוודאי שאין סיבה לשמוח לנוכח ניצחונו של החמאס. במשך השנים רכשו בשמאל הישראלי אהדה פוליטית לריאליזם של הנהגת ערפאת ושל ממשיכי דרכו. אך אהדה אינה תחליף לניתוח קר.
מסתבר שהפתח איבד במשך השנים את החלק הארי של תמיכתו בקרב הציבור הפלסטיני. הסיבות לכך השתקפו באירועי הדמים השבוע. גם אחרי ניצחונו של החמאס בבחירות לבית המחוקקים הפלסטיני לא שמענו על מאמצים לרפורמה פנימית בפתח, איש לא הובא לדין בגין שחיתות ואיש לא נזרק מהארגון בגין רווחים מפוקפקים מעסקי הכיבוש.

גרוע מכך, הלכו וגברו סימנים שהפתח השליך את יהבו על הדיפלומטיה האמריקאית תוך תקווה שזו תשיג הישגים שהוא יוכל לנצלם כדי להחליש את החמאס. אף אם האמינו אנשי הפתח בכנות במהלך זה, הייתה זאת טעות חמורה. הפתח ביקש להתעלם מכך שלאור תוצאות הבחירות לא נותרה להם ברירה אלא לטפח את אחדות הפלסטינים כדי לשכנע את ארה"ב ואת שאר העולם שניתן לנהל מו"מ רק עם העם הפלסטיני על כל חלקיו. במקום טיפוח האחדות החלו מופיעות נטיות הרפתקניות אצל אגפים שונים של הנהגת הפתח בעזה שהשתעשעו ברעיון המסוכן שניתן לדחוק את החמאס לשוליים.

העיתון "ניו יורק טיימס" (15.6.07) מבטא יפה את הראייה לאחור של החוגים הקובעים בארה"ב. העיתון מסביר שהיה על ארה"ב ועל ישראל לעשות יותר כדי לטפח את אבו מאזן. היו צריכים להפסיק את פעילות ההתנחלות, להפסיק את הניסיונות לחנוק את המשק הפלסטיני, היו צריכים להעביר לפלסטינים את המסים שישראל סירבה לשחרר ועוד דברים יפים. אך תוכנית מינימום זו הייתה בחזקת ביצה שלא נולדה. אם אבו מאזן והפתח מאמינים עדיין שוויתורים ישראליים בשוליים של הכיבוש עשויים להציל את יוקרתם המתדרדרת - הם טועים. על אשליות כאלה שילמו אנשי הפתח בעזה את המחיר.

בשלב זה שופכים כל תומכי אבו מאזן - ארה"ב, אירופה, מדינות ערב וישראל - דמעות תנין, תוך כדי הבעת אהדה לנשיא הפלסטיני. אך האמת היא ברורה. בלשון הרחוב, כולם ייבשו את אבו מאזן והציגו אותו ככלי ריק בעיני עמו. כל הוויתורים לאבו מאזן, אם אכן ייעשו בשלב הקרוב, ייזקפו לטובת החמאס. זהו הלקח לכל גורם שמרשה לעצמו להיסחף למערבולת הדיפלומטיה של בוש-רייס-צ'ייני.

על פי התגובות הבינלאומיות הראשונות והאהדה (הצבועה) לאבו מאזן אפשר לצפות לגל הטבות ומתנות לעם הפלסטיני. הפגנת נאמנות זו אמורה לשפר את מעמדו של אבו מאזן. אך זה מאוחר מדי. ויתורים לפלסטינים, אם אומנם יתבצעו, יובנו כתוצאה של איומי החמאס על ההגמוניה של ארה"ב. שום דבר לא ימנע את התדרדרות המצב פרט להכללת חמאס במשוואה הדיפלומטית. אין אפשרות להתקדם בחזית השלום מבלי להכיר בלגיטימיות של החמאס. אלה שיבקשו בעתיד לנהל מו"מ עם ממשלה פלסטינית יצטרכו לנהלו עם ממשלת אחדות פלסטינית.

הציבור השמאלי אף שהוא מנוכר לחלוטין לחמאס ולכל הביטויים של פוליטיקה אסלאמית ואינו מוכן לשכוח ולו לרגע, שהאלימות בזירה הפנים פלסטינית והעדר שלום עם ישראל הם תוצאה ישירה של האשליות מוואשינגטון. אנשי בוש מאמינים שיש בידיהם הכוח והעוצמה לעצב את המציאות על פי צורכיהם הנלוזים. אך הם איבדו מזמן את המונופול על קביעת הדברים. אומנם הם עדיין מסוגלים לשבש, לשחד, לאיים - אך רק בינתיים.

עזה בגדד

בקרב חמאס ופתח ישנם גורמים הרפתקניים הששים אלי קרב, שאינם מבינים שאי-אפשר לפתור את המתיחות בין שני המחנות באמצעים אלימים. נוסף על כך, ארה"ב שוללת את רוח הפשרה והשכל הישר שהביאו להקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, צעד שכולו ברכה לפלסטינים ולמאבקם לשלום צודק.

מתוך כך, יש יסוד לדאגה חמורה לנוכח הידיעות העיקשות בדבר התוכנית של ממשל בוש להכשיר ולחמש יחידות "נשיאותיות" מיוחדות. העצות האמריקאיות והסיוע הצבאי הישיר לנשיא אבו מאזן הם חלק מהמאמץ האמריקאי לשמר את השליטה של ארה"ב על הפעילות הדיפלומטית המתנהלת באזור.
חבר פלסטיני בכיר הסביר כי הידיעות הללו נועדו "לשרוף" את אבו מאזן בעיני הציבור הפלסטיני. אם זהו המצב, הרי שחסרות הכחשות נמרצות ואמינות מצד אבו מאזן ואנשיו. הרי לא מדובר בסתם שמועות. "הארץ" מדווח היום שפרטי התוכנית נקבעו על ידי גנרל דייטון, המתאם הביטחוני האמריקאי עם הרשות ("הארץ", 16 אפריל 2007).

ככל הנראה, פגישת החובה הדו-שבועית אותה כפתה קונדוליסה רייס על אבו מאזן ואולמרט היא חלק מאותה המגמה האמריקאית להשתלט על תהליך השלום. אין דבר שהפלסטינים זקוקים לו פחות מאשר ריטואל ריק מתוכן נוסף.

טועים אלו בקרב הפלסטינים שמאמינים שהקשרים עם ארה"ב יובילו למדינה פלסטינית עצמאית. טועים ובגדול. אם יש סיכוי לעצמאות ולשלום, הרי שהוא קשור לקהילה הבינלאומית, לעולם הערבי, לאירופה, לאו"ם. אנו רואים לנגד עינינו מה שהאמריקאים יודעים לעשות, בבגדד למשל. הם יכולים לעודד מלחמת אחים ומרחץ דמים. הם יכולים להפוך את עזה לבגדד. יש להתרחק מהם ומתככיהם.

כולנו עזמי - אבל
השב"כ, התקשורת הישראלית המגויסת והממסד הפוליטי הישראלי עמלים יום וליל על הדמוניזציה של ח"כ עזמי בשארה. כל הגופים הללו מנסים להרשיע את בשארה ללא משפט. והרי לכם דוגמה קלאסית בה אלו המגנים על בשארה ועל זכויותיו הבסיסיות יטענו בצדק גמור: האיש הזה אינו יכול לזכות למשפט צדק בארץ זו, מאחר שבנוסף לאווירה הדחוסה ה"רגילה", זאת נעשתה מורעלת במיוחד נגדו ונגד דעותיו. ברור לכולם שהוא אינו עבריין, כמו שברור גם שהמניע למערכה נגדו הוא מניע פוליטי המכוון נגד האוכלוסייה הערבית ונגד מנהיגיה וארגוניה.

הצורה בה מתייחסים השדרנים והפרשנים ל"פרשת בשארה" מלמדת הרבה עליהם ומעט מאוד על בשארה. הקול התוקפני בו הם דורשים לדעת למה בשארה אינו עושה כך ואינו מתנהג כך, ועוד מעיז שלא להתראיין ולא להודיע לאן הוא נוסע - לקול הזה יש צליל מוכר. השדרנים יכחישו זאת, אך זהו צליל דיבור של האדון, והיהירות מורגשת היטב. ההתנשאות הזאת גובלת בהיסטריה ופחד ממנהיג ערבי שלא רוצה לשחק לפי הכללים שלהם.

יחד עם זאת, סביב הפרשה היו כמה תופעות בשמאל הראויות לתגובה. הציבור הערבי, ויחד עימו חלקים של דעת הקהל הדמוקרטי היהודי, מבין היטב שההתקפה של השלטון היא כוללת ומתנהלת לאורך חזית רחבה. ח"כ דב חנין אומנם ניתח באופן נכון את אופי המערכה נגד בשארה, אולם הוא ראה לנכון להצטדק מספר פעמים בראיון קצר שהוא אינו חבר במפלגתו. פעם אחת הייתה מספיקה בהחלט. כמו כן, בשארה לקה במפלגתיות יתרה כשהתנסח כאילו שההתקפה היא בעיקר נגדו ונגד מפלגתו. אמנם זה נכון, אך נכון באופן חלקי.

אם רואים את התמונה כולה, אם מתרחקים מאינטרסים צרים, האמת היא שכולנו בשארה.

על כנס חנה ארנדט באוניברסיטת בר-אילן

כנס בינלאומי המוקדש לנושא "חנה ארנדט והמצב האנושי" ייערך באוניברסיטת בר-אילן החודש. קרן היינריך בל, המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת באזל וקרן מרק ריץ' בשוויצריה מעניקים אף הם חסות לאירוע שמתקיים בתמיכת נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה. היוקרה המופלגת של חנה ארנדט שנולדה בגרמניה (1906-1975) בקרב חוגי האינטליגנציה בארה"ב ובאירופה, מסבירה בנקל את שורת הכנסים וההרצאות האקדמאיות שנערכו לכבוד 100 שנה להולדתה. אולם בעוד שמעמדה וזוהרה הבינלאומי איתן זה עשורים, לא כן המצב בארץ. דווקא כאן, למרות הקשרים שלה לפעילות הצלה והגירה לישראל לאחר עליית היטלר לשלטון, הייתה ארנדט מושמצת ומנודה, על שום הסלידה שלה מהממסד הציוני. יתר על כן, מראשית ימי המדינה היא הייתה בין המבקרים החריפים של מדיניות בן גוריון ושל היחס המתנשא של ישראל לסביבה הערבית.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר ארנדט באה ב-1961 לישראל כעיתונאית בכירה מטעם כתב העת האמריקאי הנחשב, הניו יורקר. ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, סירבה להצטרף למקהלה ששיבחה והיללה את המשפט. בכתבותיה, שקובצו ונערכו לאחר מכן לכדי הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ארנדט העזה למתוח ביקרות נוקבת על משפט אייכמן בפרט, ועל מערכת המשפט הישראלית בכלל.

"העולם היהודי", על כל זרמיו ומנגנוניו, האשימו אותה בבגידה חמורה ביותר בקודש הקודשים - הגרסה הציונית הרשמית והממלכתית של השואה.

שנים רבות לפני משפט אייכמן, ושנים רבות אחריו וללא קשר אליו, הייתה ארנדט לכוהנת הגדולה של הליברליזם הימיני האנטי-מרקסיסטי. ספרה "שורשי הטוטליטריות" שפורסם לראשונה ב-1951 היה לטקסט כמעט רשמי של הממשל האמריקאי, בזכות ההצדקה שהוא סיפק למלחמה הקרה. בספר זה ארנדט ניסתה לבנות תשתית רעיונית-אינטלקטואלית לתפיסה הרדודה והפשטנית לפיה המאבק בין ארה"ב וברה"מ היה מאבק בין "החופש" לבין "הרודנות". באותן השנים ארנדט גם נטמעה בקרב החבורה המפוקפקת של "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה שבהמשך נהפכה לזרוע ממשית של ה-CIA במלחמה הקרה.

כמובן שלא די בקשרים אלה בכדי לפתור אותנו מהחובה להתייחס לתיאוריות של ארנדט במישור הרעיוני-עיוני. הכותב מקווה לשוב ולנתח בהרחבה בעתיד הקרוב את ספרה "שורשי הטוטליטריות", ספר שבמידה רבה עיצב את הליברליזם השמרני המודרני. ואולם למרות שההתייחסות לארנדט במישור הבינלאומי התמקדה בנושאים "אוניברסאליים", יחסה השלילי לישראל הרשמית היה סוד גלוי.

יחס שלילי זה מסביר מדוע הוגים רדיקלים חשובים באקדמיה הישראלית רכשו לה יחס של כבוד והערכה. ארנדט לא פחדה לתקוף את הציונות ואת הממסד הפוליטי הישראלי, ואת בן גוריון בראשו. מנגד, אומץ ליבהּ בעניין זה הפך אותה למושא השפלה וזלזול בקרב החוגים הקובעים במדינה. הממסד האקדמי הישראלי מילא תפקיד מוביל במערכת ההשמצות האישיות נגדה. כך נוצר פרדוקס בו חוגים ביקורתיים-שמאליים באקדמיה הישראלית נשבו בקסמיה הרעיוניים של ארנדט - למרות שהגותה לא הייתה חלק מהשמאל.

השנים עוברות וחולפות. ארנדט כבר נפטרה לפני יותר משלושים שנה. ובכל זאת עדיין כמעט ואין הוגי דעות רציניים בזרם הליברלי (האנטי-קומוניסטי והאנטי-מרקסיסטי) המשתווים לה. ארנדט, שכישוריה האינטלקטואליים מרשימים לכל הדעות, נלמדת בעולם הגדול כנביאת הדור. תופעה זו מתאפשרת במידה רבה על יסוד הטענה הרעועה לפיה היא אינה שייכת לא לימין ולא לשמאל, והינה "מעבר לימין ומעבר לשמאל". אך לאקדמיה במחוזותינו יש בעיה. כשאנשיה יוצאים אל מעבר לים, הם שומעים ניסים ונפלאות על חנה ארנדט, ואולם בשובם למולדת מזכירים להם כי מדובר ב"שונאת ציון". לא רק זאת, אלא אף באחת מין הסוג הגרוע ביותר, "בת סוררת".
אם כן, מה קובע כאן בישראל את דמותה הרוחנית ומעמדה של ארנדט? הרייטינג העולמי או שמא הרייטינג המקומי? ההחלטה לערוך כנס בבר-אילן החודש, בשיתוף כמה מוסדות יוקרתיים נוספים, מספקת את התשובה. כנס זה, שהוא רק האחרון בשורה של כנסים שנערכו ב-2006 (שנקראה בפי רבים "שנת ארנדט"), מראה כי בבר-אילן נכנעת האקדמיה הישראלית כניעה מבישה (מנקודת הראות שלה עצמה) לאישים השמאליים בתוכה שאימצו את ארנדט ללבם - בזכות יכולתה להגיד "לא" לשוביניזם המקומי. הרייטינג בחוץ הוא הקובע.

אפשר גם להסביר את התופעה מזווית שונה. ניתן לטעון כי הממסד האקדמי הישראלי מוכן להסתגל לאופנה השלטת בעולם הגדול לגבי חנה ארנדט, מכיוון שמעמדה כהוגה דעות ימנית, אנטי-מרקסיסטית ואנטי-קומוניסטית, חשובה אף יותר מההסתייגות שלה מפועלה של הציונות. כך שלמרות היותה "בת סוררת" במידה מסוימת, בשורה התחתונה היא נותרת "בת נאמנה" על שום שירותה את "הצד הנכון" במלחמת התרבויות. למלחמה זו, שלתפיסתם נמצאת במרכז המאה ה-20 ונמשכת עד לימינו אנו, דרושה כל תחמושת אפשרית.

אמריקה נחלשת - סכנה של הרפתקנות וסיכוי לשלום

רבים מאיתנו שמחו עם מינויו של מוסטפא ברגותי לתפקיד שר בממשלה הפלסטינית החדשה. מוסטפא ברגותי מוכר היטב לציבור שוחרי השלום בישראל ובקהילה הבינלאומית. הוא מופיע פעמים רבות בתקשורת הבינלאומית כדובר בעל סגנון רהוט, המסביר ללא לאות את העניין הפלסטיני. ככלל, ברגותי דוגל בדיאלוג בין גורמים פלסטינים ובין ישראלים שוחרי שלום צודק. הופעותיו הרבות באירועים מרכזיים של תנועת המחאה תמיד העידו על השקפת העולם ההומאנית שלו. ברגותי צדק לחלוטין כאשר הסביר השבוע בטלוויזיה שאם ישראל רוצה באופן כנה בשלום, אפשר לפתור את כל הבעיות במסגרת פתרון של שתי מדינות עצמאיות. אם העם בישראל ימצא דרך להתגבר על המכשולים של מדיניות הלאווים של ממשלת אולמרט - אפשר להגיע לשלום של שגשוג וביטחון.

ידוע כבר זה זמן רב כי הפלסטינים והעולם הערבי מוכנים לפשרה מרחיקת לכת למען השלום. אם יש היום סיכויים כלשהם למו"מ, מקורם הוא במשבר החמור אליו נקלעה התוקפנות של ממשל בוש. האזור כמרקחה, וכך הולכת ונחלשת השליטה האמריקאית. כל העולם מסביר לממשל האמריקאי שהמתיחות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחד עם התמיכה המוחלטת בישראל, פוגעות בשרידי היוקרה האמריקאית. כתוצאה מההסתבכות של ממשל בוש בעיראק, מעיזות המדינות הערביות "המתונות" לדרוש שינויים מהאמריקאים. קונדליסה רייס מבקשת לאחז עיניים באמצעות "כאילו" מו"מ, אך יותר ויותר גורמים איבדו את סבלנותם ולא מוכנים להסתפק בעוד סיבוב של בלופים אמריקאיים.

מציון תצא תורה
הצילום העיתונאי של ציפי לבני נואמת בוועידת אייפ"ק השבוע היה דבר מחריד. בצילום רואים את לבני ניצבת במעין "קוקפיט" וירטואלי, מרחפת גבוה בשמי האולם מעל הקהל. לדאבון הלב המסר של לבני היה עוד יותר מחריד. היא העבירה באופן אישי לצירי הוועידה את קריאתה של ממשלת ישראל אל העם היהודי היושב בארה"ב לעשות את כל אשר לעיל ידו על מנת לחזק את ג'ורג' בוש הבן, ואת המספר המתדלדל של תומכיו, לבל ירפו חס ושלום - וכי ימשיכו להילחם בעיראק עד הניצחון.

כנראה שבעניין זה אין חילוקי דעות בין שרת החוץ ובין ראש הממשלה. אולמרט הסביר לאותה ועידת אייפ"ק שאסור לה לארה"ב להראות חלשה, מכיוון שהדבר יפגע ביציבות האזור. הגדיל לעשות כשניסה לשכנע משלחת של התנועה הרפורמית מארה"ב לתמוך בבוש ובהמשך המלחמה. אולמרט לא יודע, או לא איכפת לו, כי התנועה הרפורמית הייתה הראשונה בין הקהילות הדתיות הגדולות בארה"ב (יהודים ולא יהודים) שיצאה ברוב מוחץ נגד המלחמה! זה היה כבר לפני כשנתיים. קשה להחליט אם אולמרט באמת עד כדי כך טיפש, או שמדובר כאן במילוי בקשה-פקודה ממנהיג העולם החופשי - שגם הוא כבר לא פופולארי.

דמוקרטיה הסדרית - תביעה אותנטית של מיעוט לאומי מדוכא

אני חושש שהמסע המלומד של אודי אדיב במאמרו "דמוקרטיה הסדרית" (הגדה השמאלית 22/2/07) כלל אינו רלבנטי לנושא הנדון. הדמוקרטיה הקיימת בישראל על מעלותיה ועל מגרעותיה לא "הוסכמה" אי-פעם עם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בצד אחד העניקה ישראל זכויות אזרחיות מסוימות ומוגבלות לאוכלוסייה זו, ומצד שני היא הקימה וביצרה מערכת הסדרים אנטי-דמוקרטיים שכוונו נגדה. בלשון שמוכרת, אני מקווה, גם לאודי אדיב וגם לעופר כסיף שהשתתף בדיון, לא התחוללה בארץ זו מהפכה דמוקרטית בורגנית, אלא הוקמה אתנו-דמוקרטיה לאזרחים יהודים.

מאחר שאין דרך להצדיק תופעה זו על פי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיות, נאלצו שליטי הארץ לסייג את הדמוקרטיה לפי הקביעה שישראל היא מדינה יהודית. עם כל הכבוד, אינני מבין את הטענות המלומדות, לא של אודי אדיב ולא של עופר כסיף. נדמה שהשניים מנסים, בוודאי שלא במכוון, לטשטש את הבעיה ואת התביעה הטבעית ביותר של ערבים-פלסטינים בישראל להגיע להסכם על אופי המדינה, כך שזאת תבטא את העובדה שהם אזרחים ושמגיע להם זכויות שוות.

גם אודי וגם עופר סובלים ממנטאליות של אוונגרד, ורואים את עצמם כמורי הלכה לערבים בישראל. בתור דמוקרטים בעם השליט היה עליהם קודם כל להכיר בדרישה דמוקרטית וטבעית, אפילו דרישה זאת מועלית שלא לפי עמדתם או בניגוד לעצתם.

המושג "הדמוקרטיה ההסכמית" אינו מושג נוקשה שיש לתרגמו לדרישות קבועות מראש. אלה המבקשים להתעלם מהמציאות הפוליטית שלנו ומההקשר הציבורי-חברתי של הפלסטינים בישראל, מתאמצים להציג את רעיון הדמוקרטיה ההסכמית בצורה מוגזמת ומגוחכת.

אך המצב אצל אודי גרוע יותר. הוא שולל את קיומן של זכויות קולקטיביות כלל וכלל. במקום הכרה בזכויות קולקטיביות, אודי בפוזה של אוונגרד, מתעלם מחובתו הדמוקרטית - ומכוון את הפלסטינים בישראל לראייה חד-ממדית ומצומצמת של זכויותיהם.

אדיב מציע לאוכלוסייה הערבית מסלול של "דמוקרטיה רדיקאלית". מה זה? הכוונה כפי הנראה היא דמוקרטיה רפובליקאית (צרפתית) - סוציאל דמוקרטית (סקנדינבית). אלא שאדיב אמור להציע הצעה זו דווקא לרוב היהודי בישראל - ומובטחת לו תמיכה מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. אך בינתיים אין עבורם לא דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה רדיקאלית. ישראל אינה דמוקרטיה ואינה רפובליקה אלא תצורה מוכרת של דמוקרטיה אתנית שמנציחה את התוצאות של הקולוניזציה במקום להתגבר עליהן.

הפלסטינים בישראל אינם מסכימים שמדינה זו תוגדר ותפעל כמדינה יהודית. בכך הם מבטאים את זיקתם לישראל ואת רוח האזרחות הישראלית שלהם. בכך הם נאבקים נגד המגמה הקיימת בציבור הישראלי להתנכר לזהותם הפלסטינית. הדברים האלה ברורים לחלוטין לאמיר מח'ול התוקף את "החזון" כסטייה מעקרונות הלאומנות הפלסטינית ("מסמך שהוא חלוקת השלל של הנכבה", הגדה השמאלית 30/1/07).

אדיב אינו מסתפק בשלילת התביעה הדמוקרטית הזאת. הוא מצטרף - בוודאי שלא בכוונה - לגורמים הגרועים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בקביעה המוזרה "שהגדרתו כמיעוט לאומי נפרד עדיין מרחיקה ומוציאה אותו מתחומה של המדינה". לא פחות ולא יותר.

מצד שני, מק"י השוללת את הדמוקרטיה ההסדרית, לא הייתה חולמת על שלילת הגדרה זו של הציבור הפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי נפרד, הגדרה שמעוררת את חששותיו של אודי.
הביקורת של אודי אדיב נגד הדמוקרטיה הייצוגית נכונה אך אינה שייכת לעניין. הוויכוח שהתעורר בעקבות "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" קשור בזכויות קולקטיביות. דמוקרטיה נאורה מכירה בזכויות קולקטיביות לצד זכויות אישיות, אפילו במסגרת דמוקרטיה ליברלית וייצוגית.

ידידי עופר כסיף מציע עצה אסטרטגית לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בשם יחסי הכוחות והריאל-פוליטיקה מבקש כסיף לומר לפלסטינים בישראל ש"יעזבו שטויות". שוב נתקלים במנטאליות של האוונגרד. כל התביעות שמק"י תומכת בהם הן שיא הריאל-פוליטיקה, בעוד התביעות של "החזון" הן שייכות לאוטופיה מזיקה. איך ידענו?

חולות נודדים באזור והסיכוי לשלום

לציבור הנאבקים למען הסכם שלום, שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד ישראל, ברור שהדרך לפתרון זה מושפעת מהתמורות העמוקות המתחוללות באזור ובפוליטיקה הבינלאומית. מכאן נובע כי על מנת להעריך את הסיכויים לשלום ישראלי-פלסטיני עלינו, בשלב הנוכחי, להתחקות אחר מצב הכוחות בין החוגים הדומיננטיים בארה"ב: בין הקליקה השלטת בינתיים של ג’ורג’ בוש מצד אחד, ובין הכוחות שהתקבצו סביב ג’יימס בייקר, מצד שני. (החברים שלנו ש"יודעים" שאין משמעות לניגודים כאלה בחוגים השלטים בארה"ב ומשוכנעים ש"הכל הצגה" - פטורים מהמשך הקריאה).

ההבדלים בין הקווים האסטרטגיים והדיפלומטיים של הצדדים המתמודדים ברורים. בוש מסרב לקבל את המפלה של ארה"ב בעיראק, וחותר להפעלת כוחות צבאיים נוספים בכדי לשחזר את מאזן-האימה הקודם, המתפורר והולך. בייקר והמקורבים לו מציגים קונספציה מדינית מנוגדת בתכלית, שמתמקדת בניסיון הידברות עם סוריה ואיראן, מתוך הכרה בכך שלמדינות אלו יש אינטרסים לגיטימיים באזור. קונספציה זו כוללת גם גישה חדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומכירה בקשר הגומלין שבין הסכסוך ובין ירידת קרנה של ארה"ב באזור. בייקר מדבר בלשון של פשרות וניסיונות להידברות תוך חתירה לסטאטוס קוו חדש וטוען, די בהגיון, שהידברות עדיפה לארה"ב על פני מרחץ הדמים המתמשך בעיראק והידרדרות למלחמה נוספת באיראן.

הניצוצות שעפים מזירת ההתגוששות בוואשינגטון הם שמסבירים את הפעילות הדיפלומטית הקדחתנית המתנהלת בימים אלה. התשובה האסטרטגית של בוש למפלה בעיראק היא בניית מעין "מערך דרומי" המורכב ממדינות מצרים, ערב הסעודית, ירדן ולבנון (כמובן שבשלטון סניורה) – אלה המכונים "המתונים" - כולל ישראל. כדי לקדם אסטרטגיה זו הוכתר אבו מאזן כ"מתון" על ידי מזכירת המדינה רייס וגם על-ידי ממשלת אולמרט. תרומתה העיקרית של ישראל להקמת אותו מערך דרומי אמורה תהיה בהושטת כל עזרה אפשרית לפתח ולאבו מאזן. כזכור, רייס נפגשה לפני שבועיים עם אולמרט ועם אבו מאזן, עם כל אחד לחוד, והיא מתכוננת לחזור לאזור בכוונה לערוך פגישה משולשת בפברואר. היא מתאמצת להוכיח לעולם, ובמיוחד לאנשי בייקר, שאין לארה"ב צורך בהידברות עם סוריה או עם איראן על מנת "להזיז דברים" באזור. כהוכחה לנאמנותם לבוש הביעו מובארק, המלך הסעודי ועבדאללה תמיכה במשלוח של 20,000 חיילים נוספים מארה"ב אל שכונותיה המדממות של בגדאד - נדבך נוסף בניסיון לבודד את אסד, חיזבאללה ואיראן. יחד עם ישראל הם מקימים את המערך הדרומי, שתפקידו לחזק את בוש בניסיון לכבוש את בגדאד מחדש. הגורמים היותר מתוחכמים בממסד הישראלי מבינים שכללי המשחק מחייבים אותם להיכנס לסיבוב חדש של משא ומתן. מטרת המו"מ הווירטואלי הזה היא ליצור סחבת במשך שנתיים לערך. במסגרת פרק הזמן הזה "תטופל" איראן. ואז, לאחר הניצחון המוחץ על איראן, לא תתקשה ישראל להתחמק ולבטל את הוויתורים הווירטואליים שהתחייבה להם.

ככל הנראה, ישנם מדינאים פלסטינים המתפתים לאשליה שהאמריקאים יעזרו לעניין הפלסטיני בכדי לחזק את אגף המתונים. קשה להתעלם מהסימנים לכך שאבו מאזן פועל מתוך ההנחה שהפלסטינים חלשים ושאין להם ברירה אלא להשתלב במשחק האמריקאי. אבל אם מנהיגי הפתח - בגלל לחץ העימות עם החמאס - יעלו על דרך מסוכנת זו, יתברר להם שנוצלו כמו פיון במלחמה-הקרה החדשה של בוש. כשמדובר על תוכניות התקפיות באזור, יעניק בוש תמיד עדיפות לישראל.
העניין הפלסטיני, למרות המכשולים הרבים, אינו חסר תקווה. לגמרי לא. בוש ורייס אינם פועלים בחלל ריק. שאר חלקי הקוורטט יעשו כל מאמץ להתחבר לקבוצת בייקר בניסיון לדרוש מארה"ב נסיגה "בכבוד" מעיראק ולהימנע ממהלכים הרפתקניים חדשים. בייקר מזהיר את הציבור בארה"ב שכישלון נוסף בדומה לזה בעיראק יחסל את שרידי ההשפעה של ארה"ב באזור. אך בוש רוצה להכפיל את ההימור, ולגלגל את הקוביות פעם נוספת. אותו מערך דרומי, הנמצא בהקמה, הוא במרכז ההכנות למלחמה נגד איראן.

כדי להתחמק מהמלכודת האמריקאית זקוקים הפלסטינים לחזית פלסטינית מאוחדת ולשם כך חיוני הסכם בין הפתח ובין החמאס. דעת הקהל העולמית בכלל, ואוהדי העניין הפלסטיני בפרט, מצדדים בהסכם כזה ויבקרו קשות את מי שיישא באחריות להמשך מלחמת האחים הפלסטינית. הביקורת על אבו מאזן והפתח לא נועדה לצייר את אנשי החמאס כרודפי שלום. שני הצדדים חייבים להפגין שיקול דעת וגמישות. רק הקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת תאפשר קיום מו"מ ממשי עם ישראל.
ה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע שהקוורטט מצטרף להצעה פלסטינית להתחיל את המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים בדיונים דווקא על הסדר הקבע. אכן יש להימנע משיחות חסרות משמעות, שכל תכליתן הוא לאפשר לארה"ב להודיע שהיא מחדשת את תהליך השלום. לאחר שיסכימו על הקווים הכלליים להסדר - שבמרכזו הכרה בגבולות 67' - ורק לאחר שייקבעו ראשי פרקים ברורים של הסכם כולל, יהיה מקום ותהיה סיבה לדבר על השלבים ועל הסדרי ביניים וכדומה. כמו כן אין טעם לדיונים מבלי מעורבות חזקה של גורם שלישי אובייקטיבי. נהיר לכל בשלב זה שהאמריקאים של בוש אינם מתאימים להגדרה זו.

אין לשער את ממדי הנזק שיחוללו בוש ואנשיו עד אשר יילקחו, צורחים ובועטים, למקום שבו לא יהוו עוד סכנה לציבור. לשמחתנו, למרות בעלי בריתו באזור, בוש מבודד ברוב העולם הנאור. דעת הקהל נבעתת ממראה כנופיית השוטים וההרפתקנים, שכיום מבקשים לגמד את הפסדיהם בעיראק באמצעות מלחמה נוספת במפרץ הפרסי. לעומתם הבינו בייקר וחבריו שמו"מ אמיתי ורציני לסיום מרחץ הדמים הישראלי-פלסטיני יכול לשמש מנוף לדיפלומטיה "אינקלוסיבית" שנועדה להביא את כל הגורמים החשובים באזור להידברות.

דרוש ואפשרי פתרון שלום של שתי מדינות, תוך הבטחת ריבונות ועצמאות פלסטינית, פתרון שיכלול צעדים ממשיים להקל על סבלם של ההמונים הפלסטינים. פתרון כזה הוא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לישראל. הכרה הדדית של הזכויות הצודקות של שני הצדדים היא המוצא ואין זולתו.

הנשיא - סמל מזויף של אחדות שאינה קיימת
מוסד הנשיאות בישראל אינו אלא ניסיון אומלל לכפות על הציבור סמל לאחדות שאינה קיימת. אין שום קשר בין נוהלי החסינות המנופחים המגינים על בעל המשרה הרמה של הנשיאות, שהיא בהחלט מיותרת, ובין חסינות של חברי כנסת שנבחרו בבחירות כלליות ויחסיות. זאת "טעות בקטגוריה" להשוות בין שני סוגי החסינות, ואין לערבב מין בשאינו מינו. הענקת חסינות לקצב "המורם מעם" מבזה את מוסד החסינות המוצדק והנחוץ.

מה לעשות עם החשוד? הוא כבר נהנה מזכות יתר עצומה כאשר אפשרו לו להיחקר במעון הנשיא, בתנאים שאין נוחים מהם עבורו. כעת יש להובילו ככל אדם לבית הסוהר, עם או בלי אזיקים. דינו להיות עצור עד אשר הפרקליטים שלו ישכנעו את השופט התורן שהשחרור שלו אינו מהווה סכנה לציבור ולא ינוצל לשבש את מהלכי החקירה. לא הצליחו הפרקליטים המכובדים לשכנע את השופט, ייסגרו את קצב אחר סורג ובריח. אם הפרקליטים כן ישכנעו את השופט לשחררו, אז ייקבע סכום הערבות. יביא ערבים יצא, לא יביא, ישב בינתיים.

אין בנהלים אלה צל צילו של פגיעה בעקרון "חזקת החפות". אבל רצוי להוסיף: כמה חבל שלא ניתן להעמידו למשפט בגין רוב פשעיו - מכיוון שאין הם פשעים על פי הקודקס הפלילי הישראלי. בראש וראשונה הוא אשם שהוא שתק וחייך אל מול התרוששות חלקים גדולים של העם. הוא אשם על כך שהוא שתק וחייך נוכח פשעי הכיבוש והמלחמה שביצעו ממשלות ישראל. יש לתת לו אפשרות סבירה להוכיח את חפותו ולא יותר.

סגנון ישן ומדאיג בביטאון ''זו הדרך''

מעמדה ההיסטורי של מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל אינו טעון הוכחה. על כן, קשה להבין מדוע ביטאונה של מק"י "זו הדרך" מתעלם בצורה מוזרה ביותר ממסמך פרוגרמאתי חשוב - החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל - שפורסם בראשית דצמבר מטעם ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. אני ואחרים לא הצלחנו לאתר מעל דפי ביטאונה של מק"י זכר למסמך החשוב הזה.

נתמזל מזלי וחבר יקר הסב את תשומת לבי למודעה ב"זו הדרך" (13.12.06) שמבשרת על ישיבה קרובה של הוועד המרכזי. ולא סתם ישיבה אלא מושב מורחב. נושא המושב אומנם המיעוט הלאומי הערבי בישראל, אך אין אזכור למסמך. אך אולי "המבין יבין" והדברים קשורים, כלומר קיום המושב המיוחד קשור לפרסום המסמך. טקסט המודעה מסתיים בציון שהאירוע הינו "דיון במלאות 30 שנה לוועידה ה-18 של מק"י". ואני בוש ונכלם כי אינני זוכר מה היה בוועידה ה-18. אף אחד מהחברים ובתוכם אלה הקשורים למק"י או לחד"ש אינו יכול לעזור לפענח את העניין. האם לא מוזר לציין ועידה מפלגתית מלפני עשרים שנה כאשר סיבת ההתייחסות סתומה ומעורפלת? הרי רק אחדים שהם בסוד העניינים יכולים להבין את הרמז. למה בעצם יש צורך ברמזים?

מאז פרסום המסמך יצאו לאור ארבעה גיליונות של "זו הדרך" ואין אזכור של מסמך החזון. כעבור כמעט חודש מפרסם "זו הדרך" (27.12.06) מאמר ארוך מאוד של עיסאם מחול. יש בו חזרה על העמדות הידועות של מק"י. כמובן, ישנם דברים רבים נכונים במאמר. אך ישנה תחושה קשה שהמאמר אמור להתווכח עם משהו או מישהו. אך אי אפשר להבין מדוע המאמר נכתב וכנגד מה הדברים נאמרים. מתבקשת השאלה: האם מדובר במאמר המתייחס למסמך החזון ואם כך מדוע הדברים לא נאמרים? אם אין קשר בין המאמר ובין המסמך - למה לפרסם אותו? עוברים שבועיים נוספים עד שמתפרסמת ידיעה על ישיבת הוועד המרכזי. הידיעה ממשיכה במדיניות המוזרה של חרם על עצם האזכור של מסמך החזון לפלסטינים בישראל. במשך חודש שלם מתקיים דיון ציבורי רחב וחשוב בקשר למסמך ואין ולו זכר מעל דפי "זו הדרך".

מה כן אפשר ללמוד על דיוני הוועד המרכזי? אנו לומדים מ"זו הדרך" (03.01.07): אחרי שהחבר מוחמד נפאע ציין את תרומת המפלגה בנושא הגנת הזכויות של האוכלוסייה ערבית ודרכה של מק"י, נאמר "הלאומנים דוחפים את האוכלוסייה הערבית לפינה ... האינטרס של הציבור הערבי הוא להשפיע על החברה הישראלית ... לכן מוטל עלינו למנוע את חדירתן של סיסמאות לאומניות לשולי השיח של מק"י ושל חד"ש". "הלאומנים" פעילים, וישנה "חדירת סיסמאות לאומניות". המצב רציני. נראה שיש קשר בין הדברים לפרסום המסמך. אך אי אפשר לדעת. כך כתבו בסגנון הישן, אך "אז" לא חששו לדבר בצורה ברורה.

אני כשלעצמי לא התאהבתי במסמך החזון. יתר על כן, אם יש למק"י ביקורת על המסמך, הדבר טבעי ביותר. אך הסירוב להתייחס למסמך - אפילו לא לדווח על פרסומו - אינו טבעי. אם יש למק"י עמדה למה לא לפרסמה? ואם יש חילוקי דעות בנושא מדוע לא לקיים דיון ציבורי וגלוי? ההתנהגות הזאת מוזרה! מדוע לא לדווח ולהתייחס לאירוע כל כך חושב כמו פרסום המסמך?
הסגנון הזה מדאיג יותר מהסכמה או אי הסכמה מצד מק"י עם מסמך "החזון של הפלסטינים בישראל".

השמאל בישראל מול סכנת מלחמת אחים פלסטינית

השמאל הישראלי, למעט אלה ששללו את ההסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תמך במדיניות של יאסר עראפת ושל הרשות הפלסטינית בהנהגתו כ"אסטרטגיה הלאומית הפלסטינית". עזר לכך שבצורה זו או אחרת הצטופפות הגורמים הפוליטיים החילונים, שהם "שמאלה מהפתח" תחת אותה מטריה של מוסדות הרשות הפלסטינית.
קיימים הסברים שונים להיחלשותו של פת"ח. אך אין מחלוקת על כך שקרנו הלך וירד ועמה ירדה גם יוקרתם של הגורמים השמאליים שכאילו נבלעו ברשות. בבחירות דמוקרטיות נחל, כידוע, החמאס הצלחה עצומה והרכיב את הממשלה הפלסטינית בשטחים הכבושים. ארה"ב שפילסה את הדרך "לבחירות חופשיות" הגיבה על התוצאות בהנהגת מאמץ בינלאומי להענשת הפלסטינים על שלא בחרו את "הבחירה הנכונה".

זיקת השמאל להנהגת הרשות
קיימת נטייה מובהקת אצל גורמים שונים בשמאל ובתוכם חד"ש ומק"י (ואינני סבור שיש חלוקי דעות בנושא זה בין שני הגופים) להמשיך לגבות את אבו מאזן והפתח בכל הנוגע למשבר החריף ברשות, משבר שעלול להתדרדר לסף מלחמת אחים.

ישנה דעה הגורסת שתפקיד השמאל הוא הפוך ועל השמאל, בכל הנוגע לסכסוך בין הפתח לחמאס, לתמוך דווקא בחמאס. הנימוקים למען תמיכה בחמאס הינם אותם הנימוקים השוללים תמיכה באבו מאזן ונטפל בהם במכלול אחד.

ישנם סימנים ברורים שאבו מאזן משליך את יהבו על ארה"ב ועל ממשל בוש.
האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו-מאזן היא שמחבבת אותו על הממסד הישראלי שמתייצב בגלוי לימינו במאבק נגד החמאס.
נראה שאבו מאזן להוט אחרי מו"מ עם ישראל בלי לעמוד על כיבוד מינימאלי של הצרכים הפלסטיניים. הפגישה האומללה עם אולמרט לפני שבוע אינה אלא אישור לכך.
למרות הקשרים של החמאס עם הגוש הפונדמנטליסטי (איראן, חיזבאללה) גילה החמאס נטייה ריאליסטית לנהל מו"מ על הפסקת-אש שביתת נשק ארוכת תווך.
מצרים, ירדן וערב הסעודית, שהתנכרו במשך השנים לעניין הפלסטיני, ממשיכות לשחק את המשחק האמריקאי שנועד לייצר מעין ציר סוני פרו-אמריקאי שנערך מול הגורמים השיעיים.

אך אין הגורמים הנ"ל, החשובים כשלעצמם, מספיקים לצדד בחמאס במאבקו נגד הפתח. אין להתעלם מהשלכותיו של הפונדמנטליזם האסלאמי בזירה הפנימית והבינלאומית. הסירוב העקרוני להכיר בישראל אפילו במסגרת פתרון צודק של הסכסוך הוא נסיגה הפוגעת בסיכוי לשלום. עמדה זו מושיטה סיוע לאלה שמבקשים להנציח את הסכסוך עד בלי סוף. ככלות הכול, החמאס זכה בכוחו הציבורי בגלל נימוקים פנים פלסטיניים (שחיתות הנהגת פתח וכו') ושיטת הבחירות ניפחה את ממדי השפעתו. יש ראיות שרוב הפלסטינים היו מוכנים לתמוך בהסכם שלום צודק. רצוי גם להיזהר ממתן תעודת יושר אנטי-אימפריאליסטית לחמאס. הרי עזרה קהילתית חשובה במימון הפטרו-דולרים של הסעודיים אינה הוכחה למדיניות עממית ולהתנגדות לניאו ליברליזם.

יחד עם זאת, יש ממש בביקורת על אבו מאזן והפתח. הניסיון לנצל תמיכה אמריקאית-ישראלית נגד יריביהם הפלסטיניים שקוף למדי. אוהדי הפלסטינים נתקפים רגש בושה לשמע ידיעות על מחלוקת חריפה על חלוקת התיקים בממשלה. היש צורך להבהיר שמדובר על ממשלה תחת כיבוש שסמכויותיה מוגבלות ושעיקר תפקידה הוא המאבק נגד הכיבוש של כלל הציבור? נוסף על כן, אין להריע לטקטיקה השרירית של אבו מאזן "המאיים" לתת הוראה לערוך בחירות חדשות. האיום מחטיא את המטרה. הרי המטרה אינה ניתנת למימוש והאיום רק מגביר את המתיחות.

אל לו לשמאל הישראלי לתמוך בצד כלשהו מהצדדים בסכסוך הפנים-פלסטיני הזה. עלינו, לעניות דעתי, לבטא את הרצון של דעת הקהל המתקדמת שהיא גם זו של כלל הפלסטינים שדורשים שתקום ממשלה מאוחדת, ממשלת אחדות. העימות בין שני הפלגים הפלסטינים העיקריים הוא הרסני. מלחמת אחים תהיה אסון. אוהדים של העניין הפלסטיני מבקשים מכל הצדדים לגלות ריסון, איפוק, נכונות לפשרה והפניית עורף לכול שיקול של יוקרה.