שתים-עשרה תזות והערות אחדות על המצב במזרח התיכון

מוקדם עדיין לסכם את האירועים הסוערים באזור. כיוון שכך והודות למגבלות של זמן, בחרתי להעביר את מחשבותיי בצורה בלתי שגרתית. ראיתי לנכון להתנסח בצורה של מספר תזות החשבות בעיניי. כמו כן, הוספתי כמה הערות מרכזיות. התזות אמורות לשקף את האירועים במימד ההיסטורי וההערות הן יותר בבחינת התייחסות להיבטים חולפים.

תזה 1:

למרות שהאמת האקסיומטית הבאה היא ברורה, או לפחות צריכה להיות ברורה, חובה להתייחס אל המזרח התיכון ואל המדינות הערביות כחלקים הכפופים למערכת מובנית היטב הנשלטת על ידי ארה"ב ובעלות בריתה. (קראו את מאמרו של נעם חומסקי בנושא)

הערה: לכאורה, מדובר על הערה מיותרת, אך ניתוחים רבים על האזור הנעשים על ידי גורמי שמאל מסוימים, מתעלמים בעקשנות מאמת עובדתית זו – החיונית להבנת האירועים השוטפים וההתפתחויות.

תזה 2:

המטרות העיקריות של שליטת ארה"ב הן: רווחים ושליטה במשאבי האזור, בעיקר נפט וגז; ושמירת עליונותה הצבאית והאסטרטגית. מטרות אלו מובטחות על ידי סדרה מקיפה של הסכמים, חוזים ואמנות עם הממשלות באזור, שהן עצמאיות באופן רשמי, אך משועבדות למעשה.

תזה 3:

הסכמים אלה מבטיחים רווחים עצומים הנובעים מהמציאות של חילופים לא-שוויוניים. חלק חיוני של הרווחים מוקדש לביסוס בשלטון של חוגים פיאודליים, דתיים או צבאיים. כך מובטח סטאטוס קוו הרצוי לשלטון זר ולריאקציה מקומית.

תזה 4:

בערב האביב הערבי (פברואר 2011), גורמי המפתח המשפיעים על שלטון ארה"ב היו: העמקת החולשה היחסית של כלכלת ארה"ב והמשבר הבינלאומי של השיטה הקפיטליסטית; התעצמות הקואליציה של מדינות וגורמים המתנגדים לשלטון זר: איראן, סוריה, שלטון החמאס ברצועת עזה והחזבאללה בלבנון; עצמאות יחסית של טורקיה כלפי מדיניות ארה"ב; וכישלונה היחסי של מלחמת ארה"ב בעיראק והכנות לעזיבת חיל המצב האמריקאי.

תזה 5:

ההצלחה הגדולה הראשונה של האביב הערבי הייתה ערעור שלטונו של הנשיא חוסני מובארק במצרים, שיחד עם ישראל וערב הסעודית שימשו כמערך הסוכנים העיקרי של שליטה אסטרטגית, שליטה צבאית ורודנית נגד ההמונים הערביים.

תזה 6:

האביב הערבי היה האות לעליה הספונטנית וחסרת התקדים של ההמונים הערבים למרד נגד הסטאטוס קוו. הזעם הצודק הופנה אל המנהיגות המכהנת של כל מדינות ערב. אף על פי כן, חייב מרד ספונטני במהלך התפתחותו להגדיר ולפרט את עקרונותיו ואת יעדיו – וכיצד הוא משתלב בחזיתות ובקואליציות עם שותפים אפשריים.

תזה 7:

יש לתמוך באופן החלטי במרד הספונטני של ההמונים, אבל צריך להבדיל בין גישה זו העקרונית ובין סוג של "רומנטיקה מהפכנית". רומנטיקה כזו מתעלמת מיכולת כוחות פוליטיים קיימים לצרף אליהם תנועות המוניות, כשאלה אינן מסוגלות או מסרבות להגדיר מטרות ברורות משלהן.

הערה: לא מזמן, בראשית המשבר בלוב, זיהו פרשנים שמאליים לא מעטים השפעה שמאלית ואפילו הגמוניה שמאלית בקרב הלוחמים נגד קדאפי. מציאות מדומה זו הייתה עילה לתמיכה במורדים ואף להצדקת התערבות זרה לימינם. למרבה הצער התברר שתפיסה זו לא הייתה יותר ממשאלת לב.

תזה 8:

האנטי-אימפריאליזם הוא נושא למחלוקת חריפה בשמאל. יש כאלה הטוענים שהגדרת משטרים דכאניים כמשטרים אנטי-אימפריאליסטים היא בלתי מוסרית. גישה מוסרנית זו מתעלמת מהמציאות. האופי האנטי-אימפריאליסטי של משטרים אלו אינו שאלה תיאורטית בעיקרה. מדובר בהתנגשויות ממשיות בין המטרות והמדיניות של מדינות אנטי-אימפריאליסטיות שונות ובין מערכת השליטה והבקרה של ארה"ב ובעלי בריתה. המערכת הדומיננטית האמריקאית היא זו שמזהה את מקור האיומים על שליטתה ותפקודה החלק. האימפריאליזם יודע לזהות את אויביו ולפגוע בהם ככל יכולתו.

הערה: אף אחד בשמאל לא ביקש לתאר את עיראק של סדאם חוסיין במונחים מתקדמים. אך ארה"ב ובעלי בריתה פתחו במלחמה תוקפנית נגד המשטר והעם של עיראק… בגלל עמדותיהם האנטי-אימפריאליסטיות. הבסיס האידיאולוגי של גישה זו מובן ומוכר על ידי המרקסיזם. ההתנגדות לתכתיב האימפריאלי והשאיפה לעצמאות מוגדרות כמתקדמות גם כשמדובר במשטרים מדכאים. המדיניות של תמיכה עקרונית בכל המאבקים נגד שלטון האימפריאליזם האמריקאי באמריקה הלטינית הוכיחה את עצמה. רבים מהכוחות שהגיעו לשלטון בתנאים קשים ביותר הפכו במשך הזמן לבסיס של כוח אנטי-אימפריאליסטי רציני הנאבק בשלטון ה"יאנקים".

תזה 9:

כלל המשטרים באזור היו לדיקטטורות. מכאן שרמת הדיכוי וביטויו הם עניין של צורה יותר מאשר של מהות. דיקטטורה ברוטאלית, שחיתות וניצול, שיטות אכזריות של מאסר, עינויים ושיעבוד מוחלט של ההמונים, כל אלה הם דבר שבשגרה במשך עשרות שנים עבור ארצות האזור ואינם נחשבים כחומר לכותרות. זוהי הנורמה של הממשלה הפרו-אימפריאליסטית שהוטלה על יותר מ-350 מיליון ערבים במשך עשרות שנים.

תזה 10:

ארצות האזור המשתחררים משליטה אימפריאלית, אינם חופשיים מסימני ההיכר של הרקע המיידי של לידתם. כלומר, רואים שגדלו ב"אותה השכונה". במציאות של המזרח התיכון אין בינתיים טובים יותר או גרועים יותר בעניינים הקשורים לחירויות הפרט. כולם מסתמכים על כוח הזרוע כאשר הם רואים עצמם מאוימים. בכל מקרה, מהרגע בו הם חומקים מהשליטה האימפריאלית, הם בסכנה של פעולת תגמול עקובה מדם על ידי אויבים פנימיים בארצם או מחוצה לה.

תזה 11:

הזכות לריבונות היא מרכיב חשוב בחוק הבינלאומי. עקרון זה מאפשר ומעודד קבוצות מקומיות לבחור באופציות המבוססות על מדיניות של פיתוח עצמאותם הלאומית. תהליך ההתפרקות משליטה אימפריאלית על ידי העמים השונים מזרז פיתוח סתירות במערכת האימפריאלית. מציאות זו מסבירה את המרכזיות של סוגיית ההתערבות בשיח המאבק לשחרור לאומי. מאחר שהמערב אינו מעיז לטעון שיש זכות כלשהי להתערבות, הוא מקדיש משאבים עצומים לעיצוב המסרים בתקשורת ולמימון נדיב של מעשי חתרנות וקשירת קשר כדי להצדיק כל סוג של התערבות גלויה או נסתרת.

הערה: משעשע לשמוע את הלעג המופנה לשמאל מכיוון שהוא מעלה את סוגיית הקונספירציה והחתרנות האימפריאלית. דווקא בחוגים הפוליטיים והאינטלקטואלים המתוחכמים יותר במערב, ידוע לכל ואין טורחים להכחיש כי מעשים אלה הם מרכזיים אצל ממשלות מערביות הדואגות לאינטרסי מדינתם.

תזה 12:

מערכת הניצול והשליטה המערבית קובעות במידה מכרעת את חולשות המבנה המעמדי של מדינות האזור. פיתוח תעשייתי הוא נדיר ביותר ובכל האזור חסרה באופן כמעט מוחלט השקעה בייצור ובתעשייה. כתוצאה מכך קשה לדבר על קיום מעמד פועלי תעשייה בעל משקל. במקרים רבים, אפילו תעשיות הנפט והגז נזקקות לעבודה זרה באזור למרות העודף העצום של עובדים מקומיים.

הערה: ניתן להניח – אם כי העניין דורש בדיקה נוספת – כי עוצמתה של הזיקה הדתית נובעת מכך שלעיתים קרובות הקהילה הדתית היא זו המספקת מימד של סולידריות חומרית, חברתית ותרבותית. נראה כי אנשי הדת האסלאמיים ומוסדות הצדקה פועלים כקבלן משנה וירטואלי במקום המדינה – בתחום החשוב של השירותים החברתיים. מקור המימון הוא כנראה מרווחי הנפט, ואלה כנראה הרווחים היחידים הנותרים באזור שאינם מושקעים בטיפוח המשטרים המושחתים ועוזריהם.