אנשי השמאל במחנה השלום כואבים את אסון שפיכת הדמים בעזה. בוודאי שאין סיבה לשמוח לנוכח ניצחונו של החמאס. במשך השנים רכשו בשמאל הישראלי אהדה פוליטית לריאליזם של הנהגת ערפאת ושל ממשיכי דרכו. אך אהדה אינה תחליף לניתוח קר.
מסתבר שהפתח איבד במשך השנים את החלק הארי של תמיכתו בקרב הציבור הפלסטיני. הסיבות לכך השתקפו באירועי הדמים השבוע. גם אחרי ניצחונו של החמאס בבחירות לבית המחוקקים הפלסטיני לא שמענו על מאמצים לרפורמה פנימית בפתח, איש לא הובא לדין בגין שחיתות ואיש לא נזרק מהארגון בגין רווחים מפוקפקים מעסקי הכיבוש.
גרוע מכך, הלכו וגברו סימנים שהפתח השליך את יהבו על הדיפלומטיה האמריקאית תוך תקווה שזו תשיג הישגים שהוא יוכל לנצלם כדי להחליש את החמאס. אף אם האמינו אנשי הפתח בכנות במהלך זה, הייתה זאת טעות חמורה. הפתח ביקש להתעלם מכך שלאור תוצאות הבחירות לא נותרה להם ברירה אלא לטפח את אחדות הפלסטינים כדי לשכנע את ארה"ב ואת שאר העולם שניתן לנהל מו"מ רק עם העם הפלסטיני על כל חלקיו. במקום טיפוח האחדות החלו מופיעות נטיות הרפתקניות אצל אגפים שונים של הנהגת הפתח בעזה שהשתעשעו ברעיון המסוכן שניתן לדחוק את החמאס לשוליים.
העיתון "ניו יורק טיימס" (15.6.07) מבטא יפה את הראייה לאחור של החוגים הקובעים בארה"ב. העיתון מסביר שהיה על ארה"ב ועל ישראל לעשות יותר כדי לטפח את אבו מאזן. היו צריכים להפסיק את פעילות ההתנחלות, להפסיק את הניסיונות לחנוק את המשק הפלסטיני, היו צריכים להעביר לפלסטינים את המסים שישראל סירבה לשחרר ועוד דברים יפים. אך תוכנית מינימום זו הייתה בחזקת ביצה שלא נולדה. אם אבו מאזן והפתח מאמינים עדיין שוויתורים ישראליים בשוליים של הכיבוש עשויים להציל את יוקרתם המתדרדרת - הם טועים. על אשליות כאלה שילמו אנשי הפתח בעזה את המחיר.
בשלב זה שופכים כל תומכי אבו מאזן - ארה"ב, אירופה, מדינות ערב וישראל - דמעות תנין, תוך כדי הבעת אהדה לנשיא הפלסטיני. אך האמת היא ברורה. בלשון הרחוב, כולם ייבשו את אבו מאזן והציגו אותו ככלי ריק בעיני עמו. כל הוויתורים לאבו מאזן, אם אכן ייעשו בשלב הקרוב, ייזקפו לטובת החמאס. זהו הלקח לכל גורם שמרשה לעצמו להיסחף למערבולת הדיפלומטיה של בוש-רייס-צ'ייני.
על פי התגובות הבינלאומיות הראשונות והאהדה (הצבועה) לאבו מאזן אפשר לצפות לגל הטבות ומתנות לעם הפלסטיני. הפגנת נאמנות זו אמורה לשפר את מעמדו של אבו מאזן. אך זה מאוחר מדי. ויתורים לפלסטינים, אם אומנם יתבצעו, יובנו כתוצאה של איומי החמאס על ההגמוניה של ארה"ב. שום דבר לא ימנע את התדרדרות המצב פרט להכללת חמאס במשוואה הדיפלומטית. אין אפשרות להתקדם בחזית השלום מבלי להכיר בלגיטימיות של החמאס. אלה שיבקשו בעתיד לנהל מו"מ עם ממשלה פלסטינית יצטרכו לנהלו עם ממשלת אחדות פלסטינית.
הציבור השמאלי אף שהוא מנוכר לחלוטין לחמאס ולכל הביטויים של פוליטיקה אסלאמית ואינו מוכן לשכוח ולו לרגע, שהאלימות בזירה הפנים פלסטינית והעדר שלום עם ישראל הם תוצאה ישירה של האשליות מוואשינגטון. אנשי בוש מאמינים שיש בידיהם הכוח והעוצמה לעצב את המציאות על פי צורכיהם הנלוזים. אך הם איבדו מזמן את המונופול על קביעת הדברים. אומנם הם עדיין מסוגלים לשבש, לשחד, לאיים - אך רק בינתיים.
רשומות
