בקרב חמאס ופתח ישנם גורמים הרפתקניים הששים אלי קרב, שאינם מבינים שאי-אפשר לפתור את המתיחות בין שני המחנות באמצעים אלימים. נוסף על כך, ארה"ב שוללת את רוח הפשרה והשכל הישר שהביאו להקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, צעד שכולו ברכה לפלסטינים ולמאבקם לשלום צודק.
מתוך כך, יש יסוד לדאגה חמורה לנוכח הידיעות העיקשות בדבר התוכנית של ממשל בוש להכשיר ולחמש יחידות "נשיאותיות" מיוחדות. העצות האמריקאיות והסיוע הצבאי הישיר לנשיא אבו מאזן הם חלק מהמאמץ האמריקאי לשמר את השליטה של ארה"ב על הפעילות הדיפלומטית המתנהלת באזור.
חבר פלסטיני בכיר הסביר כי הידיעות הללו נועדו "לשרוף" את אבו מאזן בעיני הציבור הפלסטיני. אם זהו המצב, הרי שחסרות הכחשות נמרצות ואמינות מצד אבו מאזן ואנשיו. הרי לא מדובר בסתם שמועות. "הארץ" מדווח היום שפרטי התוכנית נקבעו על ידי גנרל דייטון, המתאם הביטחוני האמריקאי עם הרשות ("הארץ", 16 אפריל 2007).
ככל הנראה, פגישת החובה הדו-שבועית אותה כפתה קונדוליסה רייס על אבו מאזן ואולמרט היא חלק מאותה המגמה האמריקאית להשתלט על תהליך השלום. אין דבר שהפלסטינים זקוקים לו פחות מאשר ריטואל ריק מתוכן נוסף.
טועים אלו בקרב הפלסטינים שמאמינים שהקשרים עם ארה"ב יובילו למדינה פלסטינית עצמאית. טועים ובגדול. אם יש סיכוי לעצמאות ולשלום, הרי שהוא קשור לקהילה הבינלאומית, לעולם הערבי, לאירופה, לאו"ם. אנו רואים לנגד עינינו מה שהאמריקאים יודעים לעשות, בבגדד למשל. הם יכולים לעודד מלחמת אחים ומרחץ דמים. הם יכולים להפוך את עזה לבגדד. יש להתרחק מהם ומתככיהם.
כולנו עזמי - אבל
השב"כ, התקשורת הישראלית המגויסת והממסד הפוליטי הישראלי עמלים יום וליל על הדמוניזציה של ח"כ עזמי בשארה. כל הגופים הללו מנסים להרשיע את בשארה ללא משפט. והרי לכם דוגמה קלאסית בה אלו המגנים על בשארה ועל זכויותיו הבסיסיות יטענו בצדק גמור: האיש הזה אינו יכול לזכות למשפט צדק בארץ זו, מאחר שבנוסף לאווירה הדחוסה ה"רגילה", זאת נעשתה מורעלת במיוחד נגדו ונגד דעותיו. ברור לכולם שהוא אינו עבריין, כמו שברור גם שהמניע למערכה נגדו הוא מניע פוליטי המכוון נגד האוכלוסייה הערבית ונגד מנהיגיה וארגוניה.
הצורה בה מתייחסים השדרנים והפרשנים ל"פרשת בשארה" מלמדת הרבה עליהם ומעט מאוד על בשארה. הקול התוקפני בו הם דורשים לדעת למה בשארה אינו עושה כך ואינו מתנהג כך, ועוד מעיז שלא להתראיין ולא להודיע לאן הוא נוסע - לקול הזה יש צליל מוכר. השדרנים יכחישו זאת, אך זהו צליל דיבור של האדון, והיהירות מורגשת היטב. ההתנשאות הזאת גובלת בהיסטריה ופחד ממנהיג ערבי שלא רוצה לשחק לפי הכללים שלהם.
יחד עם זאת, סביב הפרשה היו כמה תופעות בשמאל הראויות לתגובה. הציבור הערבי, ויחד עימו חלקים של דעת הקהל הדמוקרטי היהודי, מבין היטב שההתקפה של השלטון היא כוללת ומתנהלת לאורך חזית רחבה. ח"כ דב חנין אומנם ניתח באופן נכון את אופי המערכה נגד בשארה, אולם הוא ראה לנכון להצטדק מספר פעמים בראיון קצר שהוא אינו חבר במפלגתו. פעם אחת הייתה מספיקה בהחלט. כמו כן, בשארה לקה במפלגתיות יתרה כשהתנסח כאילו שההתקפה היא בעיקר נגדו ונגד מפלגתו. אמנם זה נכון, אך נכון באופן חלקי.
אם רואים את התמונה כולה, אם מתרחקים מאינטרסים צרים, האמת היא שכולנו בשארה.
רשומות
