כנס בינלאומי המוקדש לנושא "חנה ארנדט והמצב האנושי" ייערך באוניברסיטת בר-אילן החודש. קרן היינריך בל, המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת באזל וקרן מרק ריץ' בשוויצריה מעניקים אף הם חסות לאירוע שמתקיים בתמיכת נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה. היוקרה המופלגת של חנה ארנדט שנולדה בגרמניה (1906-1975) בקרב חוגי האינטליגנציה בארה"ב ובאירופה, מסבירה בנקל את שורת הכנסים וההרצאות האקדמאיות שנערכו לכבוד 100 שנה להולדתה. אולם בעוד שמעמדה וזוהרה הבינלאומי איתן זה עשורים, לא כן המצב בארץ. דווקא כאן, למרות הקשרים שלה לפעילות הצלה והגירה לישראל לאחר עליית היטלר לשלטון, הייתה ארנדט מושמצת ומנודה, על שום הסלידה שלה מהממסד הציוני. יתר על כן, מראשית ימי המדינה היא הייתה בין המבקרים החריפים של מדיניות בן גוריון ושל היחס המתנשא של ישראל לסביבה הערבית.
המתיחות הגיעה לשיאה כאשר ארנדט באה ב-1961 לישראל כעיתונאית בכירה מטעם כתב העת האמריקאי הנחשב, הניו יורקר. ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, סירבה להצטרף למקהלה ששיבחה והיללה את המשפט. בכתבותיה, שקובצו ונערכו לאחר מכן לכדי הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ארנדט העזה למתוח ביקרות נוקבת על משפט אייכמן בפרט, ועל מערכת המשפט הישראלית בכלל.
"העולם היהודי", על כל זרמיו ומנגנוניו, האשימו אותה בבגידה חמורה ביותר בקודש הקודשים - הגרסה הציונית הרשמית והממלכתית של השואה.
שנים רבות לפני משפט אייכמן, ושנים רבות אחריו וללא קשר אליו, הייתה ארנדט לכוהנת הגדולה של הליברליזם הימיני האנטי-מרקסיסטי. ספרה "שורשי הטוטליטריות" שפורסם לראשונה ב-1951 היה לטקסט כמעט רשמי של הממשל האמריקאי, בזכות ההצדקה שהוא סיפק למלחמה הקרה. בספר זה ארנדט ניסתה לבנות תשתית רעיונית-אינטלקטואלית לתפיסה הרדודה והפשטנית לפיה המאבק בין ארה"ב וברה"מ היה מאבק בין "החופש" לבין "הרודנות". באותן השנים ארנדט גם נטמעה בקרב החבורה המפוקפקת של "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה שבהמשך נהפכה לזרוע ממשית של ה-CIA במלחמה הקרה.
כמובן שלא די בקשרים אלה בכדי לפתור אותנו מהחובה להתייחס לתיאוריות של ארנדט במישור הרעיוני-עיוני. הכותב מקווה לשוב ולנתח בהרחבה בעתיד הקרוב את ספרה "שורשי הטוטליטריות", ספר שבמידה רבה עיצב את הליברליזם השמרני המודרני. ואולם למרות שההתייחסות לארנדט במישור הבינלאומי התמקדה בנושאים "אוניברסאליים", יחסה השלילי לישראל הרשמית היה סוד גלוי.
יחס שלילי זה מסביר מדוע הוגים רדיקלים חשובים באקדמיה הישראלית רכשו לה יחס של כבוד והערכה. ארנדט לא פחדה לתקוף את הציונות ואת הממסד הפוליטי הישראלי, ואת בן גוריון בראשו. מנגד, אומץ ליבהּ בעניין זה הפך אותה למושא השפלה וזלזול בקרב החוגים הקובעים במדינה. הממסד האקדמי הישראלי מילא תפקיד מוביל במערכת ההשמצות האישיות נגדה. כך נוצר פרדוקס בו חוגים ביקורתיים-שמאליים באקדמיה הישראלית נשבו בקסמיה הרעיוניים של ארנדט - למרות שהגותה לא הייתה חלק מהשמאל.
השנים עוברות וחולפות. ארנדט כבר נפטרה לפני יותר משלושים שנה. ובכל זאת עדיין כמעט ואין הוגי דעות רציניים בזרם הליברלי (האנטי-קומוניסטי והאנטי-מרקסיסטי) המשתווים לה. ארנדט, שכישוריה האינטלקטואליים מרשימים לכל הדעות, נלמדת בעולם הגדול כנביאת הדור. תופעה זו מתאפשרת במידה רבה על יסוד הטענה הרעועה לפיה היא אינה שייכת לא לימין ולא לשמאל, והינה "מעבר לימין ומעבר לשמאל". אך לאקדמיה במחוזותינו יש בעיה. כשאנשיה יוצאים אל מעבר לים, הם שומעים ניסים ונפלאות על חנה ארנדט, ואולם בשובם למולדת מזכירים להם כי מדובר ב"שונאת ציון". לא רק זאת, אלא אף באחת מין הסוג הגרוע ביותר, "בת סוררת".
אם כן, מה קובע כאן בישראל את דמותה הרוחנית ומעמדה של ארנדט? הרייטינג העולמי או שמא הרייטינג המקומי? ההחלטה לערוך כנס בבר-אילן החודש, בשיתוף כמה מוסדות יוקרתיים נוספים, מספקת את התשובה. כנס זה, שהוא רק האחרון בשורה של כנסים שנערכו ב-2006 (שנקראה בפי רבים "שנת ארנדט"), מראה כי בבר-אילן נכנעת האקדמיה הישראלית כניעה מבישה (מנקודת הראות שלה עצמה) לאישים השמאליים בתוכה שאימצו את ארנדט ללבם - בזכות יכולתה להגיד "לא" לשוביניזם המקומי. הרייטינג בחוץ הוא הקובע.
אפשר גם להסביר את התופעה מזווית שונה. ניתן לטעון כי הממסד האקדמי הישראלי מוכן להסתגל לאופנה השלטת בעולם הגדול לגבי חנה ארנדט, מכיוון שמעמדה כהוגה דעות ימנית, אנטי-מרקסיסטית ואנטי-קומוניסטית, חשובה אף יותר מההסתייגות שלה מפועלה של הציונות. כך שלמרות היותה "בת סוררת" במידה מסוימת, בשורה התחתונה היא נותרת "בת נאמנה" על שום שירותה את "הצד הנכון" במלחמת התרבויות. למלחמה זו, שלתפיסתם נמצאת במרכז המאה ה-20 ונמשכת עד לימינו אנו, דרושה כל תחמושת אפשרית.
רשומות
