אין תמיד ברירת מחדל
מאת ראובן קמינר
ההדים האיומים לרציחתם של עשרות
הכורים הדרום-אפריקאים על ידי המשטרה נושאים עימם מסרים חשובים. אחד המסרים עוסק,
כמובן, במשמעות עלייתה המסוכנת של ארץ זו על המסלול הניאו-ליברלי וכל הכרוך בו.
אכן, דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הרשמי הפכה לארץ אכזרית אפילו עוד יותר לאנשי
עמל. אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה
זו, אך ישנו לקח אחר של האירועים האמור לעניין אותנו במיוחד.
כידוע, בארצנו מתקיים במשך שנים דיון
נוקב לגבי המודל הדרום אפריקאי כאלטרנטיבה לכיבוש ולמלחמת האין קץ בין הפלסטינאים
ליהודים הישראלים. מירון בנבנישתי היה בין הראשונים שקבעו כי מסע ההתנחלויות לא
הותיר שום ברירה והארץ דינה להפוך לארץ דו לאומית. כלומר, פיתרון הסכסוך
הישראלי-פלסטיני ייתכן אך ורק במסגרת מדינה דמוקרטית אחת, עם זכויות אזרחיות שוות
ליהודים וערבים. מיודענו יוסי שריד הצטרף לאחרונה לדעה זו מרוב יאוש לנוכח
"הצלחותיה" של ישראל לחבל סופית בתהליך השלום.
אמת ויציב, הרבה ישראלים ישרים וכנים,
בנוסף לזרמים מתקדמים בדעת הקהל הבינלאומית, אימצו מחשבה אסטרטגית המותאמת לחזון
זה. ההנמקה הייתה פשוטה: כוחות השלום והתבונה, במקום להטיף להפרדה ופיצול (בשתי
מדינות עצמאיות נפרדות) יבחרו במסלול ברור ופשוט: מדינה אחת מבוססת על קול אחד לכל
אדם (one man, one vote).
"אם לא שתי מדינות"
עליית הפופולריות של פתרון
ה"מדינה אחת" לסכסוך מקורה בקיפאון המייאש בתהליך השלום. הקיפאון הזה
איפשר את "ההישגים" המבישים של מסע ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים.
לאחר שכל סיכוי למו"מ רציני בין ישראל לפלסטינאים הלך ונכחד, נראה המאבק על
מדינה אחת כברירת מחדל כמעט טבעית. בדרום אפריקה, כידוע, ניצחון האפרטהייד הבטיח
בצורה משכנעת משטר של קול אחד לכל אדם. במשטר זה נערכו בחירות שעל פניהם נראו
כדמוקרטיות והוקם משטר דמוקרטי על יסודות זכויות האזרח כשבתוכן זכות הקניין
והבעלות הפרטית. התוצאה היתה שהמשטר החדש הקדיש את מירב כוחותיו להעשרת שכבה קטנה
של שחורים וצירופם לחוגים הלבנים השליטים שהיו ונשארו בעלי העוצמה הקובעים בכלכלה
הדרום אפריקאית. האם התפתחות זו מפתיעה במיוחד? ברור שלא. לא נשברה ההשפעה המכרעת
של המונופולים והבנקים שנשארו בידי הלבנים על הכלכלה הדרום אפריקאית, היה ברור
שחוגי הון רבי כוח יכלו לצרף אליהם חוגים וגורמים מקרב השחורים כשותפים בשלטון
ובהצבר הון. בעלי הון לבנים אכן צירפו אליהם מספיק גורמים בקרב בני השחורים כדי
להבטיח המשך השלטון המעשי תוך כדי תיקונים מזעריים ובלתי מהותיים.
השיטה הזאת פועלת בהצלחה יתרה. שוטרים
שחורים בהנהגת קצינת משטרה שחורה, ביצעו את הפשע המחריד באזור מריקאנה במפעל של
לונמין, רק עשרות ק"מ מיוהנסבורג. ולמה חושבים שהדברים יהיו שונים בתכלית
במדינה אחת שבה משאבי השלטון וההון יהיו ברובם המכריע בידיים ישראליות יהודיות
וציוניות. יש גם להביא בחשבון את הקשרים הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים של בעלי
ההון היהודים בישראל. האם בנסיבות כלכליות וחברתיות כאלה יהיה קושי לחזות את
ההופעה הברורה ומחויבת המציאות של שלטון בעלי הון יהודי שירכשו להם שותפים זוטרים
בקרב הפלסטינאים. בוודאי שימצאו מספיק פלסטינאים כדי להבטיח המשך השליטה המהותית
היהודית בארץ הקודש. לכן מסתבר שפיתרון של מדינה אחת אינו כלל פיתרון.
סיכום ביניים
כל האמור לעיל אינו מצביע בשום אופן
על כך שפיתרון שתי המדינות חי וקיים. יהיה זה משגה להסיק מסקנות חיוביות על פתרון
של "שתי מדינות" מתוך האופי המופרך של הקריאה לתמוך במדינה אחת, כפי
שיהיה זה משגה לתמוך במדינה אחת בגלל הקושי שבפתרון של שתי מדינות.
יש מצבים פוליטיים שדרכי המחשבה
והכיוונים הפוליטיים שעל פיהם עבדנו ופעלנו שנים רבות נתקלים בחומה בצורה. מן
הנקודה הזו אין תחזית ברורה או התייחסות ממשית לדרך קדימה. פעילים ריאליסטיים
חייבים להשתחרר ממחשבה שמרנית ומיושנת ולהיפרד מנוסחאות שעבר עליהם הקלח, אפילו אם
אין ביכולתם להצביע בבירור על אלטרנטיבות ממשיות הנראות באופק.
המציאות הקודמת באזור (status quo ante) שיצרה בעבר מעין מרחב בו אפשר היה בכלל
לדון בפתרון הסכסוך הולכת ונמוגה, והיא לא תחזור. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד
היהודים הישראלים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן של השליטים הערבים
הפיאודליים והריאקציונים באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן
להתכונן במישור העיוני, בהדרגה ובזהירות לדיון על נוכחות של יהודים ישראליים
באזורנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות
האזור והעמים שלו. לישראל כזו, אין עתיד במזרח התיכון.
20 אוגוסט 2011
רשומות
