בראשית המשבר הנוכחי בלוב נמצאו לא מעט חברים בשמאל שהאמינו שאין ברירה אלא לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב על מנת למנוע אסון הומניטרי. אך כאשר התבררה האג'נדה האמיתית של המערב ה"נאור", וכאשר העמיקה ההבנה שמדובר למעשה בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, תמיכה זו הלכה והצטמצמה. כרגע אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב ולתמיכת ארה"ב והנגררים שלה ב"מורדים" שאיש אינו יודע מיהם בדיוק ומה הם רוצים. בכל מקרה אין לראות את המורדים כגורם דמוקרטי המייצג זרם שמאלי בחברה הלובית. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב על פי האינטרסים של ארה"ב ונאט"ו.
לכן, אין זה מפתיע כי לפי הידיעות והספרות הענפה ממקורות שמאליים בחו"ל, אפשר לקבוע כי השמאל בכללו הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב–נאט"ו מלוב. הכוחות האלה אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה.
השימוש בשיטה של "התערבות הומניטרית" הפך לכלי קבוע המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות ולנצל למטרה זו את כל האמצעים, כולל התערבות צבאית. וראה זה פלא, תמיד יש נימוקים נעלים ונאצלים המצדיקים התערבות כזאת. אך נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת המניעים והאינטרסים של מעצמות המערב. הרי המקרה של ההתקפה על עיראק הוכיח אחת ולתמיד את הצביעות בשיטה זו.
היום האזור שלנו מספק הוכחות ניצחות נוספות לדבר כזב ההתערבות ההומניטרית. תמיד ימצא תסריט כדי לשכנע שמדובר במטרות נעלות ולא סתם באינטרסים של המערב. גם במקרה הנדון אין התסריט ברקע הפלישה ללוב עומד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לג'נוסייד ובוודאי לא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה בלוב בכללה או בבנגאזי בפרט. בוודאי יש יסוד להאשים את משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אך תופעות כאלה, כפי שנראה להלן, הן שכיחות למדי באזור. אפילו לא היינו פוסלים התערבות באופן עקרוני – ויש נימוקים רציניים לפסילה זו, אין הוכחות ודאיות לגבי מימדי המעשים והיקפם. לא היה אפילו ניסיון לשכנע שהיה הכרח להפעיל מידה כזאת של כוח אלים. יש חשש מבוסס שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה ומסיבית.
מבחן הסטנדרטים הכפולים להתערבות הומניטרית
ההיגיון מחייב שהמעצמות המתערבות חייבות להוכיח שהן פועלות על פי נורמה קבועה המחייבת התנהגות קבועה במצבים דומים. כמו כן, חייבים המבקשים להתערב להמציא נימוקים משכנעים שפעילותם אינה כסות להשתתפות במאבקים מקומיים לצדם של המשטרים והחוגים המקורבים אליהם. השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם ואת שאר העולם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה הסותרת באופן חד משמעי את מגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי לגלית בעליל ומשבר הומניטרי ממשי ההולך ומעמיק. אך מה לעשות? ערב הסעודית היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור.
נשיא תימן, סלאח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה. הגיבוי של האמריקאים מאפשר לו לפעול לדיכוי אכזרי של עמו המתקומם, אך במערב אין פוצה פה. לאחרונה שוקלים האמריקאים את החלפתו בגין ביצועים כושלים. אך הדבר מטופל כאילו מדובר בעניין אמריקאי פנימי.
דמוקרטיזציה מהי?
אין צורך להתעלם מתכונות אנטי-דמוקרטיות מובהקות בארצות כמו סוריה ואיראן. אך הצגת נושא הדמוקרטיה בארצות אלה מחייבת גישה כוללת רצינית. יש צדק בשלילת כל הרודנים במזרח התיכון, אך כל שיטות של שלילת זכויות היסוד מהמוני העם פסולות מעיקרם. הרבה מהביקורת היא צבועה. ההבחנה שלפיה מדובר במערב דמוקרטי וכי אובמה, קמרון וסרקוזי הם אינם רודנים אלא שליטים נאורים, היא כוזבת. השלטון של השילוש הקדוש באזור הוא שלטון של כפיה ואלימות. ישנו מאמץ אידיאולוגי ותעמולתי אדיר להוכיח שאין הבדל ממשי בין סוריה ואיראן מצד אחד ובין העריצים המשרתים את וושינגטון בנאמנות נגד העמים שלהם. אך האמת היא ששתי הארצות הללו ניצבות בפני סכנה מתמדת של תוקפנות מצד שתי המעצמות הגרעיניות באזור, ארה"ב וישראל. חטאם החמור ביותר הוא סירובם להשתלב באופן אסטרטגי וכלכלי במערך של ארה"ב והנגררים אחריה. נכון שלמשטרים הללו יש נטיה פסולה להגדיר כל פעילות מחאתית כפעולה חתרנית, ועל כן קיימת דרישה צודקת בדעת הקהל הדמוקרטית
לכבד את זכויות העם. יחד עם זאת אין להתעלם מניסיונות חוזרים ונשנים של ארה"ב ובעלות בריתה לנצל כל פרצה כדי לחולל מהפכות שאין להם שום קשר לערכי ג'פרסון ולינקולן.
התומכים בעצמאות סוריה ואיראן מדגישים שוב ושוב את החשיבות של שינויים פנימיים דמוקרטיים וחברתיים כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו. תמיכה זו נחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הנאו-ליברליות המסתמנות לאחרונה בשתי המדינות על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.
האזור נמצא בהצטלבות דרכים היסטורית
בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה. אך ככול שעוברים הימים מחריפה תחושת הדאגה. אמנם אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות הדמוקרטית של העם ובין הרכבת ממשל דמוקרטי נבחר חדש. אך ישנה בעיה חמורה בדרך. בתקופת המעבר צובר הצבא גם במצרים וגם בתוניסיה עוצמה בלתי רגילה. עוצמה זו ניתנה להם כפיקדון למען חסימת ניסיונות של חוגים הקשורים ברודנים המודחים לחזור לשלטון. אך יש סימנים לכך שהשלטון מוצא חן בעיני כמה מהגנרלים. תוך כדי כך, מדברים במצרים על הסכם בין הצבא ובין האחים המוסלמים.
לכל מהפכה חוקים משלה. ואחד מהם הוא שאם לא מתקדמים, אזי – נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, ישנם עדיין כוחות חזקים במצרים ובתוניסיה המבקשים לכונן משטר של מובארק ללא מובארק ומשטר של בן עלי ללא בן עלי. השמאל התומך בלב ובנפש בתהליך המהפכני מייחל לפרוגרמה לוחמת חדשה. בנוסף להנחת יסודות איתנים לדמוקרטיה, לזכויות אדם אישיים ופוליטיים, תציג הפרוגרמה של השמאל יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.
ידוע שכיום השמאל כשלעצמו אינו מהווה גורם חזק בעולם הערבי. יחד עם זאת יש לשער שכוחות השמאל ילכו ויתעצמו על רקע המצב המהפכני ההולך ומעמיק. בנסיבות אלה, המורשת של ג'מאל עבד אל- נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. בכל מקרה, הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית, מעין נייטרליות חיובית. אין ספק שהצעדים הראשונים בכיוון זה צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם איראן.
בניית פרוגרמה חברתית-כלכלית דמוקרטית הינה תפקיד חיוני שאין להתחמק ממנו. יש יסוד להאמין שהצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה בצורה מכרעת בהתוויית דרך המפנה עורף לכלכלה הניאו-ליברלית שזכתה לפריחה במשטר מובארק. יש לייחל לעמי מצרים וטוניסיה שיחדשו במהרה את התנופה המהפכנית הבנויה על תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.
נ.ב. הדברים על מצרים נכתבו לפני קבלת הידיעות הבוקר בדבר ההתנפלות הברוטלית של הצבא על מאהל הדמוקרטים בכיכר א-תחריר.
רשומות
