התערבויות להגנת האימפריה

תבונתו של פרופסור

פרופ' נועם חומסקי נשא לאחרונה באמסטרדם נאום חשוב בנושא "הקווים של הסדר העולמי". חלק ניכר של הנאום הוקדש לתפקידה של ארה"ב בהגנת האזור הנתון להגמוניה המוחלטת שלה. בהתאם לניתוחו המעמיק של חומסקי, מתייחסת ארה"ב לשאר המדינות על פי כלל התנהגות פשוט ביותר. ארצות העולם חייבות להכיר בשליטה ובפיקוח של ארה"ב. ממשלים שיסרבו לנהוג בהתאם לכלל אוניברסאלי זה יסבלו מתגמול מצד ארה"ב הכולל אפשרות איום צבאי ישיר על עצם קיומם. חומסקי מסכם את המצב בדיוק אופייני. אם אתה מצורף כחבר בצוות של ארה"ב אתה תורם לאותה יציבות החשובה מכל. אם אתה קורא תיגר על ההגמוניה האמריקאית, אזי תחשב לאויב היציבות.

הכרחי להכיר בכך שאין למדיניות האמריקאית כל עניין באופיו הפנימי של משטר נתון. עיראק הותקפה, כפי שחשדנו, כיוון שמדינה זו ערערה על התכתיבים האמריקאים בנוגע לשימוש בנפט שלה. האופי של משטר סדאם חוסיין או היקף הדיכוי שלו היו בלתי רלוונטיים כשארה"ב החליטה שעיראק מנסה להתחמק מחובותיה.

בנוגע לאיראן מציין חומסקי ששום סכנה צבאית או ביטחונית לא נשקפת מהרפובליקה האסלאמית. האמת היא שההיסטריה שטופחה על ידי ארה"ב-ישראל היא תגובה להצלחות איראניות בתחומים הדיפלומטיים והפוליטיים.

הסלחנות כלפי התערבות ארה"ב-נאט"ו

יש צורך במשרה מלאה כדי לעקוב אחרי הויכוח הנוקב המתנהל בחלקים ניכרים של השמאל בכל הנוגע להתערבות ארה"ב-נאט"ו בלוב. לזרם התומך בהתערבות דובר חשוב בדמותו של פרופ' גילברט אשכר, הוגה דעות המקורב לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי. אשכר תמך בהתערבות האו"ם ובאזור אל-טיסה, אך שלל את הפירוש להחלטת מועצת הביטחון 1973 שאיפשר הפצצות מאסיביות. אשכר גרס שהתערבות ארה"ב-נאט"ו הייתה מוצדקת לרגל הסכנה שבנגאזי הייתה נופלת לחסדי קדאפי. בתגובותיו האחרונות על המתרחש בלוב, אשכר אמנם מזהיר נגד הכנסת חיילים זרים ללוב, אך דבק בתמיכתו ב"מועצת המעבר הלאומי" - הזרוע המדינית של המורדים, וקורא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים.

עמדה זו נראית בעיני עבדכם הנאמן שגויה לחלוטין. הרי ידידינו, הסנאטור ג'ון מקיין, צץ השבוע בבנגאזי. ברור שלא הגיע לשם כאזרח פרטי, אלא בתור הדובר של העמדה הנצית בוושינגטון. בתוקף תפקידו קרא גם הוא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים. אין טעם להיכנס לדיון אידיאולוגי על המקריות של הזהות המעשית שבין עמדת איש השמאל אשכר לאיש הימין האמריקאי מקיין. הרי בנקודה זו, לאחר הדיונים האינסופיים בקשר למקורות המשבר בלוב, אנו עוסקים לא בתיאוריה, אלא בעולמה של המדיניות המעשית ביותר. מלחמה מתנהלת בלוב והיא מתנהלת באפוטרופסות, בניהולם ובהנהגתם של ארה"ב-נאט"ו. מטרת המלחמה בשלב זה היא לחולל "שינוי משטר", כלומר חיסול ממוקד של קדאפי ומשפחתו. בנסיבות שנוצרו, יסבלו ארה"ב-נאט"ו השפלה מבישה אם יסכימו להצעות ההגיוניות להפסקת אש. הרי חבל על כל טיפת דם.

ישנה טענה סבירה שקדאפי היה אשם בניסיונות לחסל את הכוחות שהרימו את דגל המהפכה הדמוקרטית באזורו, וכי דווקא הכוחות שמרדו נגד קדאפי היו זכאים לתמיכה מלאה מצד השמאל. אכן, רבים בשמאל רואים בפשעי קדאפי את מהות המשבר בלוב. מנקודת ראות זו, המורדים מופיעים כקורבנות קדאפי הזכאים לסולידריות מצדנו. אך אנו נתקלים כאן בקושי חמור אך מוכר, אותו קושי שהיה קיים בשורה ארוכה של משברים שבמרכזם טיפוסים כסדאם חוסיין, הטאליבן ואפילו אל-קעידה. כאשר השמאל יצא נגד התערבות זרה בעיראק, באפגניסטן ובמקומות רבים אחרים, ביקשו להאשימו באהדה למנהיגים המותקפים בשעת ההתערבות. האשמה זו נגד השמאל מתעלמת מהדינמיקה המתלווה לכל התערבות זרה. העימות בין ארה"ב, הפועלת לפי האינטרסים האימפריאליים שלה מצד אחד, ובין הרודנים הריאקציונרים והפונדמנטליסטיים המקומיים מצד שני, מאפשר לשכבות הריאקציונריות ביותר להציג את עצמם כקולות הלגיטימיים של זהות אותנטית ושל פטריוטיזם. דינמיקה זו, המתפתחת באופן אינטנסיבי במרכזן של כל ההתערבויות, חוסמת למעשה את התפתחותן וצמיחתן של הכוחות החברתיים הזורעים את זרעי שחרור האמת ורפורמות ממשיות.

אפילו נניח שכוחות פרו-דמוקרטיים היו בעלי השפעה בתחילת המשבר כפי שרבים סבורים, באו במהירות בזק התפתחויות ששינו את המצב מקצה אל הקצה. כוחות דמוקרטיים אלו לא יכלו לשרוד כאשר המאבק נגד כוחות קדאפי הוכפף ואורגן מחדש כמאבק ליישום מדיניות הקואליציה של ארה"ב והמערב, כדי להציל את "הציוויליזציה" ואת "העולם החופשי".

סוריה במשבר

קיים חשש שיש סימוכין לדיווח על התקפות רבות מימדים של המשטרה והצבא על מפגינים אזרחים סוריים שלווים. עם אימות הדברים ממקורות אובייקטיבים, תהיה זו חובה של כל דמוקרט לקרוא למשטרו של אסד להפסיק לאלתר במעשים כגון אלה. יחד עם זאת, אנו לא חיים בעולם של פלאות רומנטיות, ותוך כדי כך איננו אדישים לטבעם של הגורמים השונים באופוזיציה בסוריה, במיוחד לאור העובדה שסוריה מורכבת מישויות אתניות וסקטוריאניות שונות. המשמעות הבינ"ל של המשבר בסוריה אינה נטולת חשיבות. אובמה בכבודו ובעצמו התגייס להסביר שהסורים פועלים כפי שהם פועלים על סמך העידוד והסיוע מאיראן. אובמה מיתמם בהתחשב בעבר של ארה"ב הכולל ראיות חותכות שזרועות אמריקאיות של ריגול וחתירה פעילות בשטח. כשאנו מזכירים את העובדה הזו, מנסים ידידי אובמה לטעון שאנו רואים את ההפגנות והמחאות בסוריה כפרי מאמציו של ה-CIA. אך זהו שקר גס. עמדתנו היא שהמחאות ההמוניות משקפות חולשות ופגמים חמורים במשטרו של אסד. אך תהיה זו טעות חמורה להתעלם מהמדיניות האמריקאית נגד אסד. ארה"ב הייתה מאושרת לנצל את המשבר הקיים כדי לחסל את משטרו של אסד. לא חסר לה רצון, אך היא חייבת להסס בגלל המחיר הגבוה האפשרי של התערבות ישירה. יתר על כן, התערבות כזו אמורה להסתבך לאור העובדה שאי אפשר בכלל לארגן ממשל פרו-מערבי שיוכל להחליף את המשטר הקיים.

ככלות הכול, הממשל בסוריה הגן במשך השנים על ריבונותה ועל עצמאותה של סוריה נגד הלחצים האמריקאים. ממשל זה פעל על בסיס של סולידריות לעניין הפלסטיני בשעה שרודנים כמובארק קשרו קשר עם ארה"ב נגד זכויות העם הפלסטיני. הישרדות אסד תלויה, בסופו של דבר, על כך שיהיה ראוי לאמון ולתמיכה של המוני העם בסוריה. לסוריה יש אויבים, אך זו סיבה מספקת לכך שלא תהפוך לאויבת הגרועה ביותר של עצמה.