ב-28 לחודש התקיימה אסיפה פומבית בתל-אביב תחת הכותרת "אוצרות הטבע שייכים לציבור! ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר". לפי המודעה שפורסמה בעיתונות – המשתתפים, שהם ממובילי המאבק הפרלמנטרי, כללו את ח"כ אורי אורבך (הבית הלאומי), אריה אלדד (האיחוד הלאומי), כרמל שאמה -הח"כ ששיפץ את שמו כדי להבהיר שאינו דרוזי- (הליכוד), ניצן הורוביץ (מרצ) ואת החבר דב חנין מטעם חד"ש.
אנשי שמאל, סוציאליסטים מכל המינים, וגם ליברלים רציניים – יעדיפו את האינטרס הממלכתי-ציבורי על פני האינטרס של בעלי-ההון. יש לדחות את הגישה האולטרה-שמאלנית האומרת שבישראל אין מה לבחור בין בעלות ממלכתית ובין בעלות פרטית; מכיוון שמרב המשאבים הציבוריים-ממלכתיים מופנים להוצאות דכאניות וגזעניות. הרי לא מדובר על דמוקרטיה בשוויץ – אלא מדובר ב"דמוקרטיה" בישראל, המחזיקה בשטחים והמשרתת אינטרסים זרים.
סוגיה זו מתעוררת הפעם בהקשר של המאבק הציבורי נגד שוד אוצרות הים, שדות הגז. ההון נערך להשתלטות והפקת רווחי-על, וכבר מארגן הנפקות וקומבינציות שונות ומשונות. הניסיון החיוור ביותר לפגוע בהם, כפי שנעשה בדו"ח שישינסקי, מעורר אצלם זעם קדוש – והם, הרומסים את החוק ואת הסדר בכל יום, צועקים חמס כי אסור לממשלה לשנות את עמדותיה.
מכאן יש לתמוך באותה מגמה שמבקשת לשמר את אוצרות הטבע בידי הציבור. ויש להיות מוכנים לשיתוף פעולה במאבק זה, כשהדבר מתאים.
יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שדעתי אינה נוחה מהכנס המדובר. במודעה מסופר על התארגנות "פורום פעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, תחת הסיסמא "מחזירים את ישראל לאזרחיה" – ותוך הדגשה כי מדובר "במאבק על העתיד של כולנו".
אין לדידי לפסול שיתוף פעולה מקיר-לקיר. במיוחד כשמדובר בשיתוף פעולה של פעילים מן השורה, יהיו אשר יהיו ההשקפות הפוליטיות שלהם. אלא מה? יוזמת הרב הטוב מחבקת את הימין הפאשיסטי ומכשירה אותה בעיני הציבור הרחב בתור שותפים ראויים במאבק ציבורי צודק. והרי ידוע שפאשיזם לעיתים לובש מסכה אנטי-מונופוליסטית.
יש כאן כמה בעיות. ראשית, אין זה ימים כתיקונם בארצנו. מדינת ישראל אחוזת דיבוק פאשיסטי-למחצה, אם לא גרוע מכך. הנישול משתולל בשני הצדדים של הקו הירוק. יש חגיגה של חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אפילו אם אקבל את הנוסחה הפשטנית שהעיקר באסטרטגיה האנטי-פאשיסטית הוא "מי יבודד את מי", אינני רואה כיצד הפעולה הזאת מונעת את בידוד השמאל. אחרי הכל – השמאל, אם הוא שמאל, עסוק בחשיפת הפעולה ה"פרלמנטרית" של הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. אורי אורבך, אריה אלדד וכרמל שאמה, ביחד עם אנשי ישראל ביתנו, מנהלים הסתה יום-יומית נגד האוכלוסייה הערבית ונגד הדמוקרטיה הישראלית.
מבחינה אסטרטגית, הדברים אינם פשוטים. יש יתרון של ההליכה מקיר-לקיר, אבל הכל תלוי במילוי. לא נראה שהסוגיה הזאת מחייבת הליכה משותפת הדוקה, הכוללת הופעה על במה אחת ושיתוף פעולה רציף במסגרת פורום קבוע. יש משהו פגום בפער בין ההוקעה המוצדקת של הנציגים המובהקים של הפאשיזם הישראלי ובין התחבקות איתם במסגרת מסע ציבורי ומאבק ציבורי משותף. בסך-הכל, אפשר במקרה הצורך, להצביע ביחד – אבל לא יותר מזה. מדובר בחלאה פאשיסטית, שיש לחשוף את פרצופה בכל הזדמנות – ומכאן לנימוק השני.
אם זה טוב ודמוקרטי להאבק נגד גזל אוצרות הטבע של העם – אם זאת סוגייה הנוגעת לכל הציבוריות הישראלית; אזי היה נחוץ וטוב כי לפחות נציג אחד מהציבוריות הערבית המאורגנת ישתתף בכנס. הנציג של חד"ש מופיע במודעה ככזה. כלומר, הופעתו מייצגת את חד"ש – ואכן יש להניח שכך המצב. אבל אם כך, ואם היינו צריכים להתלכלך ולחלוק במה עם נציגים של הפאשיזם הישראלי (פשוטו כמשמעו), היה רצוי כי את השיקול האם להופיע או איך להשתתף בערב יערוך נציג האוכלוסייה הערבית. הרי אי אפשר לבודד את הפאשיזם, בלי שיתוף האוכלוסייה הערבית.
ממה נפשך? אם המאבק הציבורי הוא חיוני, אם מנסים לגייס את כל הציבור למאבק הצודק הזה – אז ברור ביותר שצריכים לגייס תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. אינני בטוח אם הכנופיה הלאומנית תסכים להופיע עם ח"כ ערבי של חד"ש, אבל הופעה כזאת שולחת את המסר הנכון בנסיבות אלה.
בניית השמאל מחייבת קו אנטי-פאשיסטי אמיתי ולוחמני. אפשר וצריך להלחם נגד ההון הגזלני. צריך להגן על רכוש העם. אבל אין צורך לשם כך להכשיר את השרץ, וזה שרץ של ממש.
רשומות
