אובמה קבר את "מחנה התקווה", והפקיר את תומכיו הנאמנים

עדיין מוקדם לעמוד על המשמעות המלאה של ניצחונם של הרפובליקנים ובעלת הברית החצי-פשיסטית שלהם, תנועת מסיבות התה, בבחירות אמצע הכהונה, שהתקיימו ב-2 בנובמבר. ברק אובמה הצליח, לקבור את קואליציית התקווה עמוק באדמה. אפלה ריאקציונית יורדת על הזירה הפוליטית האמריקאית. תמימים ליבראלים יימשכו בכתפיהם תוך קבלת דין הבוחר כאילו מדובר בהליך דמוקראטי. אך תוכן ההכרעה לפני שבוע אינו דמוקראטי כלל וכלל. הימין על גווניו הבטיח לשריין את זכויות היתר של המעמד הבינוני הגבוה על חשבון מחוסרי עבודה והמפונים מבתיהם על פיגור בתשלום המשכנתא. הקופה הציבורית הוחרמה ותנוצל רק לעידוד ההון ולהוצאות צבאיות, ותימשך ההתקפה על שרידי מדינת הרווחה. מי שהיה אמור להוביל את המאבק נטש, בשלב מוקדם ביותר, את תומכיו, והפקיר אותם לייאוש ודיסאוריינטאציה גמורה.

ארה"ב נמצאת במשבר. נחזור בהזדמנות אחרת, לעיין בשיטות האלקטוראליות המבטיחות בתנאים כאלה תוצאות לטובת ההון. נגיד רק שיש דמיון רב בשיטות ההתחברות שבין 'הון ושלטון' בכל מדינות המערב "החופשיות". אך כרגע, כשניצבת השיטה הרכושנית לפני דילמה אדירה, עלינו לבדוק את העצות השונות והמשונות הנזרקות לחלל הזירה המדינית.

עצות מתונות מאנשים מתונים

שני עיתונאים, אחד מ"הארץ" והשני מ"הוושינגטון פוסט" כתבו לאחרונה מאמרים "מאירי עיניים" על מצבו של אובמה. על המעמד של עיתון "הארץ" אין צורך להרחיב את הדיבור. הוושינגטון פוסט, בנוסף ליוקרתו בתחום העיתונות החוקרת, הוא ביטאון הליברליזם הקלאסי המקורב לשלטון. אחד הפרשנים המובילים בעיתון הוא דוד ברודר, הנחשב להוגה דעות ליבראלי מרכזי. ברודר תומך באובמה ומחפש דרך להבטיח שייבחר מחדש. ברודר מבין שאובמה איננו מסוגל להשפיע על הכלכלה שמצבה הוא תוצאה של תנודות בשווקים בלתי נשלטים. אך אל דאגה, לברודר יש תוכנית. "אובמה צריך לחתור לעימות עם איראן. רק זה יציל אותו משקיעה פוליטית. הקונגרס הרפובליקאי והציבור יתמכו בו, וההכנות למלחמה ימריצו את הכלכלה האמריקאית. ואם אובמה יבלום את השאיפות הגרעיניות של איראן, העולם יהיה בטוח יותר והוא ייזכר כאחד מהנשיאים המוצלחים בהיסטוריה". (הארץ, נובמבר 6, 2010)

ה"מתון" המקומי, אלוף בן מ"הארץ" מתלהב מהאוראקל מנהר הפוטאמאק. בן מסרטט באהדה גלויה את הקווים לעסקה המתרקמת. "סיכול האיום האיראני תמורת עצמאות לפלסטינים ופירוק ההתנחלויות בגדה המערבית. איתמר תמורת נתנאז, לוינגר וקצובר תמורת אחמדינג'אד וחמנאי." (שם)

סגנון זה של שני "המתונים", מזכיר את תאוות המלחמה של הניאו שמרנים למיניהם בעת ההכנות למלחמת עיראק. פאול וולפוביץ, ניאו שמרן ששימש סגן שר הביטחון של ממשל בוש הבטיח לקראת פתיחת מלחמת עיראק ש"המלחמה תממן את עצמה". מדוע המתונים שלנו מתנבאים בימים אלה בתוכן ובסגנון שיוחסו בעבר לגורמים הריאקציוניים ביותר בזירה הפוליטית האמריקאית? מדוע מתונים רואים צורך ואפילו זכות להמליץ על יציאה למלחמה עקובה מדם שעלולה לעלות במאות אלפי קורבנות? אין זה אלה משום שגם המתונים נואשים ופוחדים לרגל המשבר הכלכלי ההולך ומעמיק. אין זה אלא משום שכל החוגים, כולל הליברלים, חוששים להתעמת בעוצמה עם ההון ומסתמכים על תרופת הפלא העילאית – מלחמה תוקפנית - לריפוי חוליו של המשק.

לקחי אובמה

מנהיג שמבקש למשול מהמרכז, ייקבר במרכז.

הריאקציה התארגנה במסגרת "מסיבת התה" וירדה לרחוב. לאובמה ולדמוקרטים היו בשלב התחלתי זה די כוחות עממיים שהיו מוכנים לרדת לרחוב נגד הימין. אולם מרוב "איסטניזם" הפקיר אובמה את הרחוב לימין.

אובמה הפר ברגל גסה התחייבות לסגור את בית הסוהר בגוואנטנמו הידוע לשמצה. בכך הפגין לכל העולם שהוא 'לחיץ'. כמו כן, נטש מיד את ההתחייבות לקדם חקיקה להקל על התארגנות של איגודים מקצועיים.

אובמה רץ להציל את הבנקים והתאגידים. אלה השתמשו בחלק ניכר מהסובסידיות שהעניק לממן את קרן הבחירות של יריביו בנפש. ככל שביקש את חסדיהם של אדירי ההון, האשימו אותו במדיניות נגד המסחר והעסקים (ANTI-BUSINESS.)

החוגים סביבו "חגגו" על חשבון השמאל והאשימו את הכוחות הנאמנים ביותר של המחנה של אובמה ב"שמאלנות" ובהעדר תפישות מעשיות.

אובמה השפיע מחמאות ושבחים על אנשי הצוות האינטימי שלו כאשר הם נטשו (כמו עכברים) את ספינתו הטובעת ימים ספורים לפני הבחירות.

המאבק על שינוי אינו יכול להתבסס על נאומים יפים או על אישיות מושכת. שינוי יתכן רק על בסיס של תנועה המונית עצמאית ולוחמת. אין קיצורי דרך.