ישנם חברים במחנה השלום שסבורים שקיומו של חמאס מהווה מכשול בלתי עביר בדרך לשלום. הם כמובן שוללים את הניסיונות של ישראל לחסל את השפעת חמאס באמצעים אלימים. הם נוהגים מצידם להציע מעין דרך אלטרנטיבית לטפל בבעיה זו ששמה חמאס וטוענים שדווקא מדיניות שלום נמרצת וחתירה אינטנסיבית להסכם עם הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן עשויות לקרב את שני העמים להישג כפול. אפשר, לדעתם, להשיג בעת ובעונה אחת גם את פירות השלום וגם לדחוף את החמאס כגורם פוליטי לשוליים.
'אסטרטגיה' זו יכלה, אולי, להצליח לפני שחמאס הפכה לגורם כה מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. בנוסף להצלחותיה האלקטוראליות, שתי התפתחויות חשובות נוספות שמו לאל את האפשרות לחסום את חמאס באמצעות שלום ישראלי-פלסטיני. ההתפתחות הראשונה היא האובדן הגמור של כל אמון ברשות הפלסטינית של אבו מאזן. התמיכה המלאה במדיניות בוש ביחד עם ההשתלבות האומללה במערך הצבאי של ארה"ב, יחד עם השחתת המינהל רקוב בשטחים הרסו את השרידים האחרונים של אימון הציבור. התפתחות השנייה הצליחה חמאס לרכוש את הלב של הפלסטינים כשהיא הופכת לנציג המובהק של ההתנגדות הפלסטינית.
לרגל הכישלון הגמור של הנהגת אבו מאזן הפכה ההצעה לדחוף את חמאס לשוליים באמצעות הסכמים עם הרשות הפלסטינית למשאלת לב חסודה. ואם אין לדחוף אותה החוצה יש לפלס דרך להכללת חמאס בזירה המדינית. יש חשיבות בכך שאלה המצדדים בפתרון של "שתי מדינות" יבינו שחמאס היא מרכיב חיוני בתהליך. מכאן על השמאל לגלות אהדה למאמצים לחדש את האחדות בקרב הפלסטינים. מכאן כל מי שתומך בשלום ישראלי-פלסטיני צריך להכיר בצורך של הכרה דה פקטו בחמאס.
נכון שהמתקפה על עזה סיבכה את מצב. אבל בנסיבות שנוצרו הטענות והביקורת על חמאס ככל שיהיו מוצדקות, מחווירות על רקע הפשעים נגד העם הפלסטיני ותפקידו המוביל של חמאס בהתנגדות הפלסטינית. הדרך לשלום על יסוד התוכנית הסעודית-ערבית-אירופאית עובר דרך מו"מ עם נציגות פלסטינית מאוחדת אשר כוללת חמאס.
חמאס, בין סרבנות אידיאולוגית ובין צרכים פוליטיים דחופים במציאות
יש חברים במחנה השלום המבקשים להזכיר לנו, דווקא בימים אלה, את הפנים המכוערות של חמאס. מבלי לוותר כהוא זה על המערכה הרעיונית והפוליטית נגד הדת, ומבלי לזלזל בתכנים ריאקציוניים שבאסלאם בדומה לתכנים בדתות רבות – יש לקבוע שחמאס אינה חסינה מפני התהליך שעל פיו מתפתחות גישות שונות בתוכה לטיפול בשאלות דחופות וגורליות.
מן המפורסמות הוא שהתנועות "האידיאולוגיות" ביותר כוללות תת זרמים, מגמות פרגמאטיות, אגפים מתונים יותר וקיצוניים יותר. הטענה שכלל זה חל על כל העולם אך אינו תקף אך ורק אצל האסלאם היא טענה סרק הגובלת בגזענות.
כול אידיאולוגיה, כשבעליה מתמודדים במציאות הסובבת, עוברת שינויים והתאמות. מכאן קיימים אסטרטגיות וטקטיקות פוליטיות שונות ואף מנוגדות שמתבססות על אותה מסגרת אידיאולוגית. אין זאת אומרת שאידיאולוגיה אינה חשובה. אך תהיה זאת שטחיות אם לא גזענות להכחיש שעניין הלאומי הפלסטיני הוא גורם חשוב בהוויה של חמאס ובדרכה. במסגרת האידיאולוגיה שלה יכלה חמאס להציע הצעות שתכליתן להפיג את המתיחות ואף לקדם אפשרות של רגיעה ארוכת תווך. המזרחנים מתכחשים לעובדות וחוזרים על המנטרה שכול ביטויי השונות בתוך תנועות כמו חמאס אינם אלא עניין שבטקטיקה והסוואה.
המשך הדיכוי הלאומי – מלחמה בעזה
יש די והותיר יסודות חשוכים בתשתית הרעיונית של שני הצדדים ל"מלחמת עזה". אך תהיה זאת טעות להביא בחשבון אך ורק את העקרונות הרעיוניים. עם גישה כזאת אפשר להסיק בטעות ששני הצדדים אשמים שווה בשווה למלחמה בעזה. ברור שישנם גורמים נוספים קונקרטיים, פוליטיים וצבאיים שיש להביאם בחשבון. המתקפה של ישראל אינה תוצאה של התנגשות האידיאולוגית בין שני הצדדים אלא המשך מדיניות הדיכוי הלאומי של ישראל נגד העם הפלסטיני.
יש נטייה להאמין שהטקטיקה של חמאס, רקטות נגד אזרחים, היא טקטיקה מיוחדת של האסלאם האכזרי. אך ידוע שרוב הארגונים החילוניים והשמאליים לא בחלו – ולא בצדק לעניות דעתי - באמצעים אכזריים כגון פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם. אך אין לפסול את המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית בשל כך, ואי אפשר להתכחש לעובדה שהאגף הדתי הפונדמנטליסטית הוא זה שממשיך את המאבק הלאומי של הפלסטינים, אפילו אם יש להסתייג משיטות הפעולה שלו.
השלכות בינלאומיות
לדיון הזה שלנו השלכות בינלאומיות חשובות. קיימת אפשרות סבירה שנשיא ארה"ב יחליט בימים אלה על פתיחת דיאלוג עם איראן השעית, זו של האייתולות ואחמדינג'אד. הזהות של אותם הכוחות הפוסלים צעדים בכיוון הידברות עם איראן ידועה. לעומתם, דעת הקהל הנאורה בעולם משוכנעת שיש לקדם הידברות. האם האידיאולוגיה בטהראן על עמדותיה החשוכות שונה במהותה מזו של החמאס? בצדק דורשים שאובמה יחתור להסדרי שלום וביטחון עם טהראן. האם הסדרים כאלה בין ארה"ב ובין איראן אפשריים והכרחיים עם איראן האסלאמית? בוודאי שכן. ואם הסדרים כאלה אפשריים שם האם אפשר לטעון שהם אינם אפשריים כאן בגלל האידיאולוגיה של חמאס?
אחרי שהמומחים הסבירו לנו שוב ושוב שחמאס מסרבת להכיר בישראל (ואנו, לצערנו, ידענו זאת היטב), נזכרנו שהיינו פעם בהצגה הזאת. השמאל דרש הכרה באש"פ זמן רב לפני שאש"פ הסכים להכיר בישראל ולחלוקת הארץ. לא חסרו אז, בתנועה הלאומית הפלסטינית אידיאולוגים חשובים – ובתוכם אנשי שמאל -שהוכיחו שהסכמה לחלוקה הארץ פירושה בגידה. למרות עמדות אש"פ דאז, השמאל לא התבלבל ואמר: על ישראל כמדינה החזקה והכובשת להבהיר את נכונות הברורה שלה לתוכנית שלום כדי לפתוח את הדרך להסכם.
"הניצחון" הצבאי הישראלי בעזה ומחיר האימים שלו הנם הוכחה נוספת – למי שזקוק לה – שאין יציבות במזרח התיכון ללא שלום ישראל-פלסטיני. ושלום כזה אפשרי רק על יסוד מו"מ עם נציגות המייצגת את כל הזרמים העיקריים בעם הפלסטיני כולל חמאס.
לסיכום: עקרונות שלא פג תוקפם
נכון שיש לשלול את הדרישות של העמים וכוחות פוליטיים מדוכאים כאשר הם מעלים דרישות השוללות את הזכויות הצודקות של העמים שממשלותיהם אחראים לדיכוי שלהם. אך יש לדעת שהצגת תנועות דתיות ולאומיות כיריבים קיצוניים שאינם מכרים בצורך של פשרות ושל ריאליזם מדיני היא על פי רוב תירוץ כדי להתחמק מהתייחסות עניינית לדרישות של החלשים המתקוממים נגד הסדר העולמי או האזורי. והדברים מוכרים וידועים.
רשומות
