השמאל הישראלי, למעט אלה ששללו את ההסכם על הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, תמך במדיניות של יאסר עראפת ושל הרשות הפלסטינית בהנהגתו כ"אסטרטגיה הלאומית הפלסטינית". עזר לכך שבצורה זו או אחרת הצטופפות הגורמים הפוליטיים החילונים, שהם "שמאלה מהפתח" תחת אותה מטריה של מוסדות הרשות הפלסטינית.
קיימים הסברים שונים להיחלשותו של פת"ח. אך אין מחלוקת על כך שקרנו הלך וירד ועמה ירדה גם יוקרתם של הגורמים השמאליים שכאילו נבלעו ברשות. בבחירות דמוקרטיות נחל, כידוע, החמאס הצלחה עצומה והרכיב את הממשלה הפלסטינית בשטחים הכבושים. ארה"ב שפילסה את הדרך "לבחירות חופשיות" הגיבה על התוצאות בהנהגת מאמץ בינלאומי להענשת הפלסטינים על שלא בחרו את "הבחירה הנכונה".
זיקת השמאל להנהגת הרשות
קיימת נטייה מובהקת אצל גורמים שונים בשמאל ובתוכם חד"ש ומק"י (ואינני סבור שיש חלוקי דעות בנושא זה בין שני הגופים) להמשיך לגבות את אבו מאזן והפתח בכל הנוגע למשבר החריף ברשות, משבר שעלול להתדרדר לסף מלחמת אחים.
ישנה דעה הגורסת שתפקיד השמאל הוא הפוך ועל השמאל, בכל הנוגע לסכסוך בין הפתח לחמאס, לתמוך דווקא בחמאס. הנימוקים למען תמיכה בחמאס הינם אותם הנימוקים השוללים תמיכה באבו מאזן ונטפל בהם במכלול אחד.
ישנם סימנים ברורים שאבו מאזן משליך את יהבו על ארה"ב ועל ממשל בוש.
האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו-מאזן היא שמחבבת אותו על הממסד הישראלי שמתייצב בגלוי לימינו במאבק נגד החמאס.
נראה שאבו מאזן להוט אחרי מו"מ עם ישראל בלי לעמוד על כיבוד מינימאלי של הצרכים הפלסטיניים. הפגישה האומללה עם אולמרט לפני שבוע אינה אלא אישור לכך.
למרות הקשרים של החמאס עם הגוש הפונדמנטליסטי (איראן, חיזבאללה) גילה החמאס נטייה ריאליסטית לנהל מו"מ על הפסקת-אש שביתת נשק ארוכת תווך.
מצרים, ירדן וערב הסעודית, שהתנכרו במשך השנים לעניין הפלסטיני, ממשיכות לשחק את המשחק האמריקאי שנועד לייצר מעין ציר סוני פרו-אמריקאי שנערך מול הגורמים השיעיים.
אך אין הגורמים הנ"ל, החשובים כשלעצמם, מספיקים לצדד בחמאס במאבקו נגד הפתח. אין להתעלם מהשלכותיו של הפונדמנטליזם האסלאמי בזירה הפנימית והבינלאומית. הסירוב העקרוני להכיר בישראל אפילו במסגרת פתרון צודק של הסכסוך הוא נסיגה הפוגעת בסיכוי לשלום. עמדה זו מושיטה סיוע לאלה שמבקשים להנציח את הסכסוך עד בלי סוף. ככלות הכול, החמאס זכה בכוחו הציבורי בגלל נימוקים פנים פלסטיניים (שחיתות הנהגת פתח וכו') ושיטת הבחירות ניפחה את ממדי השפעתו. יש ראיות שרוב הפלסטינים היו מוכנים לתמוך בהסכם שלום צודק. רצוי גם להיזהר ממתן תעודת יושר אנטי-אימפריאליסטית לחמאס. הרי עזרה קהילתית חשובה במימון הפטרו-דולרים של הסעודיים אינה הוכחה למדיניות עממית ולהתנגדות לניאו ליברליזם.
יחד עם זאת, יש ממש בביקורת על אבו מאזן והפתח. הניסיון לנצל תמיכה אמריקאית-ישראלית נגד יריביהם הפלסטיניים שקוף למדי. אוהדי הפלסטינים נתקפים רגש בושה לשמע ידיעות על מחלוקת חריפה על חלוקת התיקים בממשלה. היש צורך להבהיר שמדובר על ממשלה תחת כיבוש שסמכויותיה מוגבלות ושעיקר תפקידה הוא המאבק נגד הכיבוש של כלל הציבור? נוסף על כן, אין להריע לטקטיקה השרירית של אבו מאזן "המאיים" לתת הוראה לערוך בחירות חדשות. האיום מחטיא את המטרה. הרי המטרה אינה ניתנת למימוש והאיום רק מגביר את המתיחות.
אל לו לשמאל הישראלי לתמוך בצד כלשהו מהצדדים בסכסוך הפנים-פלסטיני הזה. עלינו, לעניות דעתי, לבטא את הרצון של דעת הקהל המתקדמת שהיא גם זו של כלל הפלסטינים שדורשים שתקום ממשלה מאוחדת, ממשלת אחדות. העימות בין שני הפלגים הפלסטינים העיקריים הוא הרסני. מלחמת אחים תהיה אסון. אוהדים של העניין הפלסטיני מבקשים מכל הצדדים לגלות ריסון, איפוק, נכונות לפשרה והפניית עורף לכול שיקול של יוקרה.
רשומות
