לקראת ועידת חד"ש
מאת ראובן קמינר
המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.
מאת ראובן קמינר
המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.
רשומות
