שתי מדינות לשני עמים: גורלה של סיסמה

סיסמה נועדה מטבעה לתמצת רעיון מרכזי של עמדה מדינית מסוימת, לבטא את ההיגיון של העמדה הזאת ולסמן את ההבדל בינה לבין רעיונות אחרים. על פי רוב, בשל טיבם של הדברים (ומובן שיש יוצאים מן הכלל), סיסמה אינה רצה למרחקים ארוכים. ניתן לטעון, שחוכמתה של סיסמה היא בהתייחסותה המיידית והנקודתית לאירועים. במובן זה, הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" פגיעה במיוחד, מאחר שהיא סיסמה מרכזית של השמאל כמעט עשרים שנה. האם הסיסמה הוותיקה הזאת מסמלת כיום מדיניות מוגדרת? האם הגיונה של הסיסמה וכוונתה ברורים די הצורך? נצא ונראה.

הרקע ההיסטורי

הרקע ההיסטורי לסיסמת "שתי מדינות" הוא בהסכמי אוסלו משנת 1993. הרעיון להקמת שתי מדינות התקבל במועד זה בשתי ההנהגות הממסדיות של שתי הישויות: ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית. מובן, שהעיקרון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל נתקל בהתנגדות ניכרת בקרב שני העמים. הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני ביקשו גורמים מדיניים בעלי משקל ושורשים היסטוריים חזקים לדבוק ברעיון של מדינה אחת.

הטמעת הרעיון של "שתי מדינות" בציבור היהודי נתקלה בקשיים עצומים, בעיקר מכיוון שגורמים פוליטיים ממסדיים הבינו שעיקרון זה מקפל בתוכו את הפיתרון המוצע על ידי מק"י וחד"ש. כלומר, מדובר לא רק בקבלת העיקרון של שתי מדינות, אלא גם בפתיחה של משא ומתן שהיה אמור להסתיים בהסכם עקרוני על גבולות 1967, על ירושלים ועל בעיית הפליטים.
אך הלחץ המדיני הבינלאומי עשה את שלו וממשלות ישראל השונות אמצו את עקרון שתי המדינות תוך כדי מאמצים ניכרים לחסום את הפירוש הרחב לרעיון, וחתירה נגד הסכם השלום, באמצעות התנחלויות, סיפוחים וכיבוש ברוטאלי של העם הפלסטיני בשטחים.

ראוי לציין בהקשר זה, שהשמאל הציוני השקיע מאמצים בקידום הרעיון של שתי המדינות, על ידי פירוט מעמיק של המושג והגברת מאמצי ההידברות עם הצד הפלסטיני. כוונתי להסכמי ז'נווה שהפכו למדיניותה הרשמית של מרצ וצברו תמיכה ניכרת, אם כי לא המונית, בציבור הישראלי. ישנה, כמובן, מחלוקת בשאלה באיזו מידה ענו הסכמי ז'נווה בכנות ובשלמות על השאלות הבוערות. אך לדידי, הם היוו הישג לעקרון שתי המדינות. (סקירה זו לא תעסוק בפירוט ההתפתחות המקבילה בקרב החברה הפלסטינית. אטפל בנושא זה בנפרד ובהזדמנות אחרת).

מק"י-חד"ש רואים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ביטוי להצלחת מדיניותן. במובן זה לא היה להן כל קושי לקבל את הרעיון. הרי מק"י וחד"ש חרתו על דגלן, עוד קודם להסכמי אוסלו ב-1993, את העיקרון של שתי מדינות בניסוח דומה: זכותם של שני העמים להגדרה עצמית. המצב בציבור היהודי היה מורכב בשל חוסר בהירות לגבי משמעות הסיסמה, למרות שהיא הוכנסה ללקסיקון הפוליטי. חוסר בהירות זה נמשך עד היום ומתבטא בטענה שנתניהו קיבל את עקרון שתי המדינות לפני חודש, בנאומו באוניברסיטת בר אילן. מה שמלמד, כי גורמים בממסד נטלו את הכותרת בלבד וסירסו את המשמעות העמוקה. וכך יותר משסיסמה זו מייצגת באופן מדויק עמדה מדינית מלאה ועקבית, היא משמשת יותר ויותר ככיסוי מטשטש למכלול שלם של עמדות.

יאמר לזכותו של השמאל הלא ציוני כי הוא כבר פירט בעבר ובדייקנות יחסית את המשמעות המדינית והמעשית של הסיסמה. משמעות זו הייתה "שתי מדינות לשני עמים" על פי גבולות 67', כאשר ירושלים משמשת בירה לשני העמים, ובמסגרת ההסכם נמצא פיתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים.

אם כן, מדוע אמצו הימין והמרכז, בצורה זו או אחרת, את "שתי מדינות לשני עמים"? התשובה ברורה: הסיסמה, והעקרונות שהיא מייצגת, התקבלו יותר ויותר בקהילה הבינלאומית, והעובדה שלסיסמה אין תוכן חד-משמעי פתחה אפשרויות למניפולציה שמאפשרת את סילופו של עצם הרעיון.

ניצחון מדומה

אחת השגיאות שהובילו לריקון הסיסמה מתוכנה הייתה נטייה אצל מק"י-חד"ש להציג כל ציוץ של הסכמה מוצהרת לעיקרון זה מצד הממסד כפריצה פוליטית בכיוון השלום. בשעה שהכוחות הפוליטיים הממסדיים נאלצו לתמרן סביב רעיון שתי המדינות ולהכיר בו באופן חלקי, מק"י וחד"ש ביקשו להציג את הדברים כאילו הסיסמה מפלסת את דרכה בחברה הישראלית. לדידן של מק"י וחד"ש עצם ההסכמה לרעיון בפוליטיקה הישראלית הממסדית הייתה ניצחון לקו שהן הובילו והתקדמות ממשית בכיוון השלום. אבל מאמצי מק"י–חד"ש להוכיח את הצלחת הסיסמה עוררו תהייה בקרב פעילים לא מעטים, שהבינו שמדובר בתרמית בלבד מצדן של מפלגות בממסד, שביקשו להילחם נגד יישום "שתי מדינות" בסיסמה ...."שתי מדינות".

הקהילה הבינלאומית: חטא על פשע

הקהילה הבינלאומית קיבלה את עקרון שתי המדינות תוך כדי התקרבות מתמדת להגדרה המקורית של מק"י-חד"ש. הכוונה היא לאותה הגדרה הגורסת, כי משמעות העיקרון היא הגשמת הציפייה לגבי גבולות 67', ירושלים ובעיית הפליטים. באופן פרדוקסלי, עקרון שתי המדינות לא הרוויח הרבה מן התמורה הזו. מה שקרה לדאבון הלב, הוא, שהעמדה הבינלאומית ועמדת ארה"ב במיוחד, הפכו לדוגמאות המובהקות של הצביעות הדיפלומטית הצינית. אומות העולם הרשו לעצמן לתמוך במוצהר בעקרונות הפיתרון הזה, אך סירבו לתרגם את המדיניות הזו ללחץ על ישראל ועל ארצות הברית, שהפכה למליצת היושר של הסרבנות הישראלית.

כאשר סיסמה מתרוקנת מתוכנה

בשמאל הישראלי לא יכלו להתעלם מכך שהפיתרון הצודק, המגולם ב"שתי מדינות", הפך לסיסמה ריקנית לא רק בהנהגה הישראלית, אלא גם בקרב חלק רחב של הקהילה הבינלאומית. בישראל, כמו גם בזירה הבינלאומית, סיסמת השלום על פי הרעיון של שתי המדינות, היא דוגמא קלאסית למשאלה חסודה שהפכה כמעט לכלי ריק. במקביל להתנכלות המדינית-דיפלומטית בנושא הסכסוך, נמשכה ואף החריפה המציאות הקשה של הכיבוש, הסיפוח וההתנחלויות כדי לחולל מציאות שחוסמת את הדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית.

בהקשר זה התרבו בשמאל אנשים שלועגים לסיסמה הזאת ומוסיפים כיום כי גם אולמרט, ליבני, ברק ודומיהם ייחלו לה. אם כן, "ההגמשה" הפטאלית שעברה הסיסמה לא החלה בנתניהו וסופה עדיין רחוק מאיתנו. לנוכח ההיסטוריה המסובכת שלה יש להתפלא שעודה מחזיקה מעמד בקרב ציבור שוחרי השלום. אך כמדומני שהיא חדלה להלהיב, וסיסמה שאינה מלהיבה אינה שווה הרבה.

ההיבט המהותי

המציאות הקשה שלנו וגורלה המר של סיסמת שתי המדינות תרמו בוודאי לכך, שחלק לא מבוטל מציבור שוחרי השלום מעדיפים את הפיתרון של מדינה אחת. במרבית המקרים, התמיכה בפיתרון הסכסוך באמצעות מדינה אחת דמוקרטית, אינה אלא השתקפות ישירה של האכזבה מן ההתנכרות להתחייבויות חגיגיות ומסילוף תוכנו של רעיון שתי המדינות. במקום לתמוך באידיאל שאין לו מהלכים ממשיים במציאות, רבים מעדיפים לתמוך ברעיון של מדינה אחת בדגש על עקרון השוויון.

אינני זר לתפישה הגורסת שישראל היא תוצר של הקולוניאליזם, וכי היא שפחתן הנאמנה של המעצמות האימפריאליות עוד משחר קיומו של הישוב היהודי בארץ. ואמנם שליטי ישראל ראו את עצמם כחרב להשכיר נגד עמי האזור. אך אין זה המקרה הראשון שבו נולדה מציאות ספוגת עוול שאי אפשר לתקנו על ידי החזרת המצב לקדמותו. הכרעה בניצחון מוחץ של צד אחד על הצד השני תהיה כרוכה בגרימת אסונות חדשים ובהמשכו של מעגל השנאה והאלימות. ספק אם הכרעה כזאת רצויה, וככל הנראה היא בלתי אפשרית. מכאן נובע הצורך למאבק על פשרה ראויה.

למרות הקשיים, יש עדיין הבדל גדול בין הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ובין הסיכוי לפיתרון על בסיס של מדינה אחת. הפיתרון של שתי מדינות נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקהילה הבינלאומית. אין לזלזל בהישגים חשובים בזירה הדיפלומטית ובדעת הקהל הבינלאומית. הבעיה הפלסטינית רובצת על מצפונו של העולם הנאור.

לעומת הפשרה של שתי מדינות, הפיתרון של מדינה אחת, אם קיימת בכלל אפשרות כזאת, שייך למסגרת זמן אחרת לגמרי. מדובר על עתיד רחוק שקווי אופיו לוטים בערפל. פיתרון זה יחייב את ביטול קיומה של ישראל ללא אפשרות לקבוע את טיבה ואת אופייה של המדינה האחת שאמורה לקום בכל שטחי פלסטין.

במישור האסטרטגי הצהרות נגד קיומה של ישראל כלל אינן פוגעות בה באופן ממשי. להפך, בתחום המאבק הרעיוני וההסברתי עוזרות ההצהרות נגד עצם קיומה של ישראל לממשלת ישראל ולשדולות הפרו-ישראליות, הטוענות שהמאבק נגד הכיבוש משמש כמסווה למאבק נגד ישראל. מחנה השלום והשמאל רק יפסיד אם ינטוש את העליונות המוסרית הגלומה בדרישה לשלום על יסוד פשרה שמבטיחה את זכויות הפלסטינים להקמת מדינה משלהם בגבולות יוני 1967, שירושלים היא בירתה וזכויות הפליטים הפלסטינים מובטחות.

אין זה מיותר להוסיף, שעד כמה שאנחנו מסוגלים להבין לאן נוטה הציבור הפלסטיני החי תחת הכיבוש, עוד יש בקרבו תחושה שהדרך לשחרור, אם יש לה בכלל סיכוי, היא דרך המאבק הפוליטי לביטול הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אמנם סביר להעריך שפלסטינים רבים עדיין חולמים על פלסטינה ערבית בין הים לירדן ושום משקיף אובייקטיבי לא יופתע מכך. אולם יחד עם זאת ברור שהציבור הזה מוכן להפקיד את גורלו הפוליטי בידי הנהגות שלוחמות על פשרה שתענה על הצרכים המנימאלים של העם הפלסטיני.

רמזים עבים מכיוון חמאס

בהקשר זה ראוי לשים לב להתפתחויות האחרונות הקשורות בחמאס. סידרת רעיונות והצהרות מטעמו אינה משאירה שום ספק בכך שהחמאס, למרות עמדותיו האידיאולוגיות המקסימליסטיות, הגיע להבנה שאין צורך להפנות עורף למאבק פוליטי ריאלי. ולכן, על אף המשבר הפנים-פלסטיני, וחרף המתקפה הישראלית השפלה על רצועת עזה, חמאס מתאמץ להבהיר לכל מי שמעוניין לשמוע כי הוא לא יתנגד לפיתרון המעשי של שתי מדינות. וחשוב לו להבהיר את הדברים האלה דווקא בשל בחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב.

בסיכום

יש להודות, שהסיסמה "שתי מדינות" במציאות הפוליטית שלנו אינה ממלאת כיום שום תפקיד חיובי. אולם תהיה זו טעות להסיק מן העובדה הזאת שתם שלב במאבקם של השמאל ומחנה השלום למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. על השמאל העקבי בכללו, ועל מק"י-חד"ש בפרט, מוטל לנסח סיסמה או סיסמאות חדשות, שיתייחסו למציאות שבה גורמים רבים יכולים לסלף את פירושה של סיסמת שתי המדינות, לרוקן אותה מתוכנה המתקדם ואף לנצלה נגד עצם רעיון השלום.