יום שני, 11 במאי 2009

בין מרקס לקיינס: בראשית המשבר

על פי הדיווחים האחרונים כולנו הפכנו לקיינסיאנים. מהפכה אינטלקטואלית שוטפת את כדור הארץ והשפעתה ניכרת בקרב בני אדם ברחבי העולם. לכל המתעניינים בנושא מסתבר כי התורות הכלכליות הניאו-קלאסיות והניאו-ליברליות שהיו תמיד פגומות, נמצאו מיושנות ומופרכות במבחן החיים. הבנקאים והפרופסורים, הספסרים והנוכלים, כולם מתווכחים בלהט על אילו צעדים הממשלה צריכה לנקוט על מנת להציל את הכלכלה הנחנקת מעצמה. יש לשים לב כי כיום איש אינו מציע ברצינות להשאיר את הכלכלה כפי שהיא, תוך אמונה שתוכל להתגבר על משבריה, אלא כולם דורשים התערבות ממלכתית דחופה כזו או אחרת.
הקיינסיאנים פועלים על פי ההנחה שהתערבות ממשלתית נבונה, בצירוף הפוטנציאל להבראה עצמית שקיים בתוך השיטה, יוכלו להחזיר את אמון השחקנים המרכזיים, כדי לקדם במוקדם או במאוחר מחזור חדש של פעילות כלכלית נמרצת. בקרב המוני הקיינסיאינים, יש לנו עניין מיוחד בזרם של כלכלנים שאפשר להגדירם "קיינסיאנים שמאליים". הנציגים הבולטים של הקיינסיאנים השמאליים כיום הם הפרופ' פאול קרוגמן (פרינסטון) ופרופ' יוסף שטיגליץ (קולומביה). דוגמה מדהימה ומאלפת של משבר הנאו-קלאסיקניות התרחשה כאשר נציב הבנק המרכזי לשעבר, אלן גרינספאן, הסביר לפאנל ממשלתי הדן במשבר הכלכלי כי "טעינו טעות עצומה כאשר סמכנו על כך שהמשקיעים יאלצו להתחשב בממדי הסיכון שבהם הם מסתבכים". כלומר התזה הקובעת שהשווקים אמורים לתקן את עצמם הופרכה בעיני כל.
המרקסיסטים לעומת הקיינסיאנים, רואים בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שיטה בעלת פגמים מהותיים, גם כשהשיטה מנפיקה תוצאות סבירות לבעלי הון ולבעלי בריתם. הם מצביעים על כך שהניצול הוא ניצב בלב השיטה וממציאים ראיות על חוסר שוויון גדל בבית, בפנים הארץ, בצירוף השתלטות צבאית וכלכלית בחוץ לארץ, כלומר,ההגמוניה האימפריאלית.
בימים אלה ישנה מידה רצינית של הסכמה מעשית בין הקיינסיאנים השמאליים לבין המרקסיסטים לגבי התרופות המיידיות לריפוי המשק. קיינסיאנים ימניים נוטים להתנות את ההתערבות הממשלתית בהבטחת זכויות הקניין של ההון. הם מתהלכים על קצות האצבעות סביב השוק, תוך דאגה מתמדת שלא לפגוע באושיות המשטר. על פיהם יש צורך ממשי בהתערבות, אך רק כזו המוגבלת בהיקף ובזמן. לעומתם, הקיינסיאנים השמאליים גורסים שהלאמה היא אמצעי צודק והגון במיוחד לגבי אותם התאגידים שבעבור חילוצם השקיעה הממשלה הון אדיר. אך הם רואים בהלאמה אך ורק אמצעי זמני שנחוץ לשם התמודדות עם הסערה של השפל, ואינם מתייחסים כלל לאפשרויות של מעבר לסוציאליזם.
מרקסיסטים רואים במשבר ראיה לכך שהשיטה הקפיטליסטית כולה שוקעת וקובעים, שיש יסוד אובייקטיבי לאלטרנטיבה היסטורית: סוציאליזם. אמנם קיים מגוון דעות לגבי עומק המשבר והתקרבות הקפיטליזם להתמוטטות. כמו כן נחלקים המרקסיסטים ביניהם לגבי ההשפעות הפוליטיות של המשבר. יש הטוענים שסביר יותר שהימין הוא זה שינצל את המשבר. אך מרקסיסטים בכללם מסכימים שהמשבר יוצר אפשרויות של העמקת התודעה המעמדית וקובעים כי יש הגיון מוסרי במאבק "לנישול המנשלים".
כמובן, מרקסיסטים יתמכו לרוב בהתערבות ממשלתית שנועדה להפעיל אמצעים "אנטי-מחזוריים" כגון תוכנית להמרצת המשק. בנוסף על כך הם גורסים שההלאמה היא בדרך כלל האמצעי היעיל ביותר להפעיל מוסדות חיוניים. חשוב ביותר לציין כי המרקסיסטים מרגישים שההלאמה מציגה בחריפות את שאלת הפיקוח הדמוקרטי והחברתי על התאגידים המולאמים.
קיינסיאנים עוקבים כמובן אחר המהלכים בכלכלה הבינלאומית ואחר השפעתה על המשק הלאומי. אך תשומת ליבם מכוונת לתהליכים כלכליים גרידא ואין להם גישה כוללת ליחסי הגומלין שבין הצפון המפותח ובין הדרום העני. מרקסיסטים לעומתם עוקבים אחר ההתפתחות הבלתי שוויונית של הכלכלה העולמית.
הערות על המשבר של המאה
התרופה המודרנית לסכנה של משבר היא התערבותה של המדינה הקפיטליסטית במטרה להציל את הקפיטליזם מעצמו. אך ככל שהתרופה נעשית חיונית יותר, כך נעשה קשה יותר לאלץ את החולה לבלוע אותה. ההנחה הרווחת הייתה שהמדינה הקפיטליסטית, לפי הכלים שבידיה, יכולה לדעת מה שנעשה במשק כדי להחליט מתי ואיך להתערב. אך נפל דבר בקפיטליזם המודרני. מימדי הפעילות הפיננסית מתרחבים, אך ההתחמקות מכל רגולציה הולכת ומתרחבת גם היא. במציאות הקפיטליסטית כללי הרגולציה מאבדים את תוקפם. בוול-סטריט מכנים את תהליך ההתחמקות הזה "חדשנות" כאילו מדובר בקידמה טכנולוגית. קרנות גידור, פעולות חוץ-מאזניות, פעילות במקלטי מס, הפיכת חובות לניירות ערך (Securitization), כל אלו אינן אלא חלק מהשיטות שנועדו לעקוף את הרגולציה.
הפתרון לסתירה בין הבעלות הפרטית לייצור החברתי הוא כמובן סוציאליזם שפירושו אינו אלא שליטה חברתית על מוקדי הכלכלה. חסידי הקפיטליזם ניסו תמיד ללעוג למושג הבעלות הציבורית תוך כדי נימוקים אבסורדיים שהסוציאליסטים מבקשים להעלים מברשות שיניים ותחתונים. אך עם הזמן ברור יותר לכולם מהם המוקדים של הפעילות הכלכלית שהשליטה בהם היא שקובעות את אופי המשק. במידה רבה מוקדים אלה התגלו כמפלצות שבלטו בשטח לאחר שהוגדרו כ"גדולים מדי מכדי להיכשל" (Too big to fail). מפלצות אלו לא התקשו למצוא דרכים לעקוף את אנשי הרגולציה שמתרוצצים בימים אלו כדי לסגור את האורווה לאחר שכל הסוסים ברחו.
היורש הנעדר לעת עתה
ישנה שאלה מרכזית וגורלית שלגביה עדיין אין לנו תשובה המניחה את הדעת. ההנחה המרקסיסטית הייתה שבמשברים הכלכליים ובניצול יש כדי להוליד ולפתח קבוצה חברתית בעלת ארגון מפלגתי ואידיאולוגיה מהפכנית. הייתה תקווה שיתגבש נושא חברתי, מהפכני, כלומר מעמד הפועלים, שיש בו התכונות הנחוצות לרשת את הקפיטליזם השוקע. למען האמת, אין אנו מזהים לעת עתה את היכולת הפוליטית להשתלט על המשבר ותוצאותיו החברתיות ההרסניות כדי להפעילו באינטרסים של הציבור הכללי.
המשבר וההגמוניה האמריקאית
מוקדם עדיין לקבוע כיצד ישפיע המשבר המתרחב על היחסים שבין מרכזי העוצמה השונים בעולם הקפיטליסטי. הזעזוע והתדהמה שהתעוררו באוקטובר 2008 זרעו פניקה בקרב החוגים השליטים, אשר הגיבו בצורה מתואמת (חבילות ההמלצה הראשונות). אין ספק שהבעיות המרכזיות נוגעות למשק האמריקאי וכי ההשפעה של ארצות הברית נחלשת. אך קשה לזהות מתחרים רציניים המסוגלים להרוויח מהיחלשות זו ולהפגין עוצמה מוגברת מול האמריקאים. הרושם הוא של תסבוכת המאיימת על כולם והכוונה היא לעשרים המדינות שהתכנסו לאחרונה בלונדון כדי למצוא מזור למכאוביהם.
מה שבטוח הוא שהכלכלות השונות בארצות העולם השלישי כבר נושאות בחלק לא פרופורציוני של הסבל והמצוקה. העשירים מכוונים את ממשלות העולם השלישי אל קרן המטבע הבינלאומית אשר הפך להיות מקור כמעט בלעדי להלוואות ולאשראי. אך כבעבר, התנאים לקבלת סיוע מן הקרן כרוכים בשינויים מבניים, כלומר תנאים דרקוניים. איזה פרדוקס! הקרן תכתיב לארצות אלו מדיניות שהיא בדיוק הפוכה לזו של הארצות האמידות. אלה האחרונות נוקטות במדיניות "מרחיבה" בכוונה להמריץ את המשק. לעומתם, הסמוכים לשולחנה של הקרן יצטרכו כמקודם לצמצם את ההוצאות הממלכתיות, לקצץ בשירותים חברתיים ולהפריט כל דבר שזז.
לפי כל הסימנים המשבר הולך ומחריף ויש סיבות להאמין שהוא בראשיתו.
פרספקטיבות
סיקור הספרות הרלוונטית מצביע על אמת קשה אך לא מפתיעה. מעטים המרקסיסטים הסבורים שמעמד הפועלים יכול להתארגן כרגע או בעתיד הקרוב כדי לשמש יורש או קברן של הקפיטליזם. עמדה זו מושרשת במרקסיזם ונוהגים לצטט את לנין שקבע שהקפיטליזם לא ייפול מבלי התהוותו של כוח חברתי שיפיל אותו.
ישנם מרקסיסטים הרואים במשבר הנוכחי חוליה בתהליך היסטורי ארוך טווח. לדידם לא מדובר בסיום הקפיטליזם בכלל אלא בסימנים לנדידת ההגמוניה הכלכלית-חברתית מהמערב למזרח. מרקסיסטים אלו, השייכים לאסכולה של הוורלד סיסטם (ג'ובאני אריגי, עמנואל וולרשטיין), קובעים כי ההתפתחות המזורזת בסין וההופעה של הודו כ"מעצמה בדרך" מאשרים את קיומו של התהליך הזה. לדידם המעקב אחרי ירידתן של האימפריות בעבר מגלה שבעידן השקיעה, כל אימפריה מגלה נטייה מובהקת לפיננסיאליאזשן (FINANCIALIZATION). אך הסוגיה של סין שייכת לדיון על המתרחש בסין – סיפור מרתק לכשעצמו, שלא יטופל במסגרת דברים אלו.
בעיות עם ה"פיקס" הקיינסיאני
קיינסיאנים נוהגים באופן טבעי לרכז את עיקר תשומת הלב שלהם לנושא תולדות המשברים, במטרה לעמוד על הצעדים הנחוצים לרפא או לקצר שפלמיתון מסוים. הם מניחים מראש שבתרכובת נבונה של התערבות ממלכתית ותהליכי ההבראה הגלומים בשיטה, יוכלו לאושש את הכלכלה במוקדם או במאוחר. בקרב המרקסיסטים, לעומת הקיינסיאנים, מרקסיסטים רבים טוענים שה"פיקס" הקיינסיאני אינו יכול הפעם לחולל התאוששות כפי שהדבר נעשה בעבר.
גם הכלכלן ההודי, V , וגם אנשי מונט'לי ריויו (MONTHLY REVIEW) מפתחים את התזה הקובעת שה"פיקס" לא יכול הפעם להועיל. הם טוענים שהתנאים שאפשרו את הפתרון הקיינסיאני במשבר הגדול במאה הקודמת נעלמו או הצטמצמו בגין השינויים האופייניים למציאות של החברה הניאו-ליברלית:
א. התכווץ הסקטור הלא קפיטליסטי; התייבשו מקורות העבודה הזולה והסחורות הזולות; המשפחה אינה מספקת עבודה זולה ומפלט ליום סגריר כפי שעשתה בעבר.
ב. ככלל, מטילים המרקסיסטים הללו ספק ביכולת התארגנות חדשה של הקפיטליזם על בסיס רגולציה הדוקה מאחר שעוצמת ההון (הפוליטית והחברתית) יוצרת מרחב אינסופי להתחמקויות, כפי שראינו.
לסיכום
האתגר למרקסיסטים הוא, מצד אחד, להימנע מהפרחת סיסמאות על אפשרויות מדומות למהפכה פרולטרית בקרוב. ומצד שני לא לנטוש את הפרספקטיבות של התארגנות מהפכנית והשקפות מהפכניות.
פירוש הדבר מבחינת ה"שטח" הוא, ראשית כל דבקות בגישה המצדדת בפיתוח שיטות ארגון וטיפוח תודעה מהפכנית בקרב הציבור. לאחר ההצלה של הניאו-ליברליזם באטומיזציה ופרגמנטציה של המדוכאים, תפקיד השמאל הוא לשקם את הארגונים החברתיים בצד הארגונים הפוליטיים-הרעיוניים, כלומר המפלגות, ברמה עממית. זהו תפקיד שאין לדחות אותו. יש לשכנע את הציבור כי מלבד "כדורי הרגעה" ספורדיים, אין פתרון במסגרת הקפיטליזם.
יש לדחות את האלטרנטיבות האנרכיסטיות והרומנטיות שמקדשות את הספונטניות והפוסלות התארגנות והצורך בחינוך פוליטי ומחשבה אסטרטגית וטקטית.
יש לתאם בין המאבקים השונים של הסקטורים השונים שלכל אחד ואחד מהם מסורת פוליטית וצורות התארגנויות משלהם. יש למצוא דרך לשתף פעולה בין המפלגות שהן חיוניות ובין המאבקים החברתיים האנטי קפיטליסטים בעלי יכולת גיוס והפעלת המונים.
* מערכת הגדה השמאלית מתכבדת לפרסם את עיקרי הרצאתו של ראובן קמינר בכנס מרקס השלישי שייתקיים בימים שישי ושבת, 15 – 16 במאי, בתל אביב – יפו.