רוב אנשי השמאל הקרובים למסורת המרקסיסטית קיבלו בסיפוק את הקמתה והתבססותה של מפלגת השמאל הגרמנית (Die Linke). כזכור, מפלגת השמאל קמה לפני כשנתיים, עם האיחוד בין מפלגת השמאל הדמוקרטית שהתארגנה בגרמניה המזרחית לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי ופלג רדיקלי שנטש את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. המפלגה המאוחדת עושה חיל ויש שמאריכים שהיא עשויה לזכות בכ-10% מהקולות בבחירות הבאות לבונדסטאג.
ע"פ שיטת הממשל הפדראלית הגרמנית, סיעה בבונדסטאג שזוכה בחמישה אחוזים (אחוז החסימה) ולמעלה זוכה בהתאם לגודלה בתקציב לפעילות תרבותית וחינוכית אשר מתנהלת גם בגרמניה פנימה וגם באתרים שונים בעולם. הקורא הישראלי מכיר בוודאי את המכונים ע"ש אדנאוור, אברט והיינריך בל, השייכים למפלגות הדמוקרטית-נוצרית, הסוציאל-דמוקרטית והירוקה בהתאמה.
קרן רוזה לוקסמבורג אומנם פעילה בארץ מספר שנים, אך לאחרונה היא העלתה את דרגת נציגותה והיקף פעילותה ותוך כדי כך פתחה משרדים בת"א וברמאללה. לאחרונה קיימה הקרן יום עיון רב רושם בתל אביב שהוקדש למהפכנית הגרמנית-פולנית-יהודיה אשר על שמה נקראת הקרן. לוקסמבורג הייתה מענקי הסוציאליזם המהפכני, הוגת דעות חשובה ומנהיגה פוליטית לוחמת ללא חת. לוקסמבורג נרצחה ביחד עם חברה לנשק, קארל ליבקנכט, ימים ספורים לאחר שיצאה מבית הסוהר שבה הוחזקה בעוון התנגדותה האמיצה למלחמת העולם הראשונה.
משימה מורכבת ועדינה
אין ספק כי ייצוג השמאל הגרמני במדינת ישראל הוא משימה מורכבת ועדינה. היחסים שבין העם הגרמני והעם היהודי רוויים בזיכרונות כואבים, וגם במתחים וברגשות סוערים על רקע השואה, שבה הובילו היטלר והנאצים את העם הגרמני למפעל רצח איום ונורא שבו הושמד שליש מהעם היהודי. הדברים מסתבכים כאשר מבינים שהחזרת גרמניה למשפחת העמים לאחר מלחמת העולם השנייה התבצעה, בין היתר, תוך כדי טיפוח רומן ישראלי-גרמני. כזכור הפכה גרמניה בינתיים לבעלת ברית של ארה"ב ולגורם בכיר בנאט"ו, ומכאן הקשרים עם ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, אשר יזם "סולחה" היסטורית שכללה את הסכם השילומים המפורסם וסייעה רבות בהשבתה של גרמניה אל משפחת עמים.
ישנם בשמאל הגרמני אלה הגורסים שטראומת העבר מחייבת עמידה משותפת של כלל העם הגרמני והממסד הגרמני לטובת מדינת ישראל ולהתחשבות מיוחדת בבעיותיה של ישראל בכל התחומים. נציג מובהק של זרם זה הוא גרגור גיזי, מדינאי מרכזי ב"דה לינקה" הגרמנית. בנאום מאוד חשוב, לציון 60 שנה למדינת ישראל ("עמדת השמאל הגרמני כלפי מדינת ישראל" - 14.4.2008) קבע גיזי שהשמאל הגרמני צריך לקבל את העמדה ה"פרו-ישראלית" של הממסד הגרמני וכי ביקורת על ישראל חיבת להביא בחשבון את הגישה הזו, הגישה המתחשבת הכלל-גרמנית. עם כל הכבוד לרגישות, אין לקבל את הגישה הזאת. אין להסכים לתוכנה ולא לצורת הביטוי שלה. ע"פ גישת גיזי, מדינת ישראל היא היורשת הלגיטימית של קורבנות הנאציזם, היא מייצגת אותם ופועלת בשמם. לפיכך, זכאיות ממשלות ישראל להתחשבות מיוחדת בכל תחום, כולל התחום המרכזי והחיוני של הסכסוך הישראלי-ערבי.
בשמאל בארץ אנו מכירים היטב את התזה הזו, אשר לפיה מדינת ישראל היא הביטוי האותנטי לשאיפות היהודים באשר הם והקמתה מהווה מעין פיצוי על הזוועות שחולל הנאציזם נגד העם היהודי. ברור מדוע הממסד הישראלי דחף וטיפח את התזה הזאת, שהפכה לנשק אידיאולוגי ופוליטי במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. אך לתזה זאת אין אחיזה במציאות ההיסטורית.
יש חובה להתייחס לנאום זה ביתר פירוט. גיזי מנסה להיות הגון ואובייקטיבי, אך אין להשתחרר מהתחושה שרגשי אשם גברו על ההיגיון הפוליטי. הדבר מסתבר מההבנה מרחיקת הלכת שמגלה גיזי לטענות הממסד הציוני וממשלות ישראל, תוך כדי התעלמות מנימוקים הסותרים את הסלחנות הזאת. הנה כמה דוגמאות:
"יש ודאי סיבות מובנות לחשוב שהציונות אינה אהודה. זאת אידיאולוגיה, מניפסט מדיני וגם לאומני. היא גם מובילה לעיתים להגבלת קיצוניות וליחס בלתי שוויוני כלפי האזרחים הערביים בישראל. ולבסוף, היא הובילה, לעיתים, להיווצרותם של גופים קיצוניים שניתן לכנותם טרוריסטיים. אין ספק שההתפתחויות הללו מתרחשות בשל האיום התמידי שהחברה הישראלית רואה את עצמה חשופה לו. משום כך יש לצבא ולשירותי הביטחון בישראל חשיבות עליונה, שהיא יוצאת דופן בדמוקרטיות מודרניות. כלפי הדברים הללו לא צריך השמאל לחוש אהדה.
כעת ברצוני להרשות לעצמי לערוך השוואה עובדתית נגדית לשם הפרובוקציה שבדבר. גרמניה ניצבת מול איום טרור מופשט לכל היותר. אך זאת מהווה סיבה מספקת עבור שר הפנים שוויבלה, שר ההגנה יונג ובטחוניסטים קיצוניים אחרים, לפגוע באופן המעורר פחד, בתכנים ליברליים של החוקה שלנו. דומה לזה אילו גרמניה הייתה ניצבת מול איום שמולו ניצבת החברה הישראלית, האם ניתן היה להעלות בכלל על הדעת – לאור ההיסטוריה הזאת – שגרמניה הייתה נוהגת כדמוקרטיה ומדינת חוק? אני בספק גדול אם התשובה לכך היא חיובית. לכן אני מעריך את השמירה על מצב דמוקרטי ואף ציבור דמוקרטי במהלך 60 השנה מאז היווסדה של ישראל, כהישג גדול באמת, שיש להעריצו ולהכיר בו." (נאום גיזי, עמוד 23) [ההדגשות שלי – ר.ק.]
יש להודות על כך שעורכי הפרסום של נאום גיזי בישראל הקפידו לציין כי הוא אינו מהווה עמדה רשמית של המפלגה, אלא תרומה לדיון אשר עורר ויכוחים נרגשים וסוערים.
עם כל ההערכה למפעל של קרן רוזה לוקסמבורג, יש לחשוש שהיא תשתלב במערך של הממסד הגרמני של היום ומערכת התמיכה ההדדית בין ישראל ובין גרמניה. המשמעות המעשית היא מתן הנחות בלתי מוצדקות לממשלות ישראל והתחשבות במה שאינו ראוי להתחשבות. ישראל עושה כל מאמץ לזהות את הביקורת הצודקת עליה עם האנטישמיות. מדוע יש צורך בהתחשבות מיוחדת גרמנית (ואירופית) שתקל על ישראל ותשמש מעין מתן רישיון למדיניות הישראלית המאפשרת לה למלא תפקיד של מעצמה אזורית הקשורה לאינטרסים של ארה"ב באזור?
יש לקוות שהקרן ואנשיה, שהם דמוקרטים וסוציאליסטים, יבחינו היטב בניסיון הממסד הישראלי לנצל כל נטייה לסלחנות לגבי מציאות הכיבוש ופשעי המלחמה שמבצעת ישראל. הממסד הישראלי מתמחה בניצול פשעי העבר נגד העם היהודי כהצדקה גורפת למדיניותו ובמטרה לטשטש את חומרת תוצאותיה ואת הסכנה הנובעת מהן. מן הראוי שהשמאל הגרמני, במקום לטפח הבנה עם הממסד הישראלי, ישקוד על טיפוח יחסי הבנה וסולידריות עם אותו מחנה בישראל הנאבק למען השלום והדמוקרטיה, ועם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל על סבלה ועל מצוקותיה. מנקודת ראותו של השמאל הישראלי, הקרן תמלא את יעודה על הצד הטוב ביותר אם היא תימנע מכל צורה של הלבנת חטאיה ופשעיה של מדינת ישראל, על מנגנוני התוקפנות והדיכוי שלה. הדברים נכונים במיוחד לאור משנתה של רוזה לוקסמבורג, שהוקיעה את רוע המיליטריזם ואת העוול של מלחמה לא צודקת. משנה זו היא עד היום הזה מגדלור לכל דמוקרט ולכל שוחר שלום המכיר היטב את זוועת המיליטריזם ופניו של המיליטריזם המקומי והעכשווי.
רוזה האמיתית
קורה לא פעם שהמסר האוטנטי של גדולי העבר נתון במחלוקת. והדבר הוא טבעי ביותר. כל אחד רשאי לצטט את הדברים הנראים לו חשובים ביותר ואופייניים ביותר במורשת של אישיות זו או אחרת. אך יש לחשוש שישנם כאלה העלולים לשכוח, אפילו שלא בכוונה, את העיקר שבדרכה של לוקסמבורג. העיקר הוא תיאוריה ופרקטיקה מהפכנית. כל התייחסויותיה וכל מאבקיה התרחשו במסגרת הטיפוח של המחשבה המהפכנית ושל הפרקטיקה המהפכנית. ומכאן יש בעיה - לנו שחיים בתקופה לא מהפכנית. בעיה זאת של פרקטיקה מהפכנית בעידן לא מהפכני, מוכרת לנו המרקסיסטים. אין שום הפתעה בכך שהפעילים בתקופה לא מהפכנית ינסו, אפילו שלא בכוונה, לעגל כמה פינות אצל רוזה לוקסמבורג ולהדגיש את אותם האלמנטים שמטשטשים את הניגוד האדיר שבין גישתה ובין הרפורמיזם. רוזה לוקסמבורג ירדה, יותר מכל אחד אחר, לשורשי המחלוקת בין התנועה המהפכנית לבין הרפורמיזם, בין הקומוניסטים הלוחמים לשינוי המשטר ובין הרפורמיסטים שהפכו לרזרבה היסטורית של הקפיטליזם.
אפשר לטעון שהעדר פרספקטיבה מהפכנית יכול להסביר – אם לא להצדיק את השלמת הרפורמיזם עם המשטר הקפיטליסטי. אך אין דבר שיכול להצדיק את התמיכה הנאמנה והעיוורת של הסוציאל-דמוקרטיה בצרכי האימפריאליזם, בדיכוי הלאומי ובשעבוד עמי העולם השלישי. באנגליה, גרמניה, בהולנד ובבלגיה, בין היתר, תמך הרפורמיזם במפעל הניצול האימפריאליסטי שמימדיו הגיעו למימדים של שואה עולמית. ויש לזכור ששורשי השואה של העם שלנו צמחו במציאות החשוכה של הגזענות ששימשה את צרכי הדיכוי הקולוניאלי. מכאן, יש לראות את לוקסמבורג כלוחמת נגד האימפריאליזם על כל היבטיו. הרי מורשת רוזה לוקסמבורג מסמלת סולידאריות עם קורבנות הכיבוש ועם מעמד הפועלים בישראל.
מקור לדאגה
הרמן דיארקיס, פעיל במפלגת השמאל, שימש כנציגה במועצת העיר דוזנברג ואף היה מועמד מטעם מפלגתו לתפקיד ראש העיר. דיארקאס השתתף לאחרונה בפורום החברתי העולמי בבלם, ברזיל וביקש למסור את רוח החלטות הפורום לציבור הגרמני. לאחר שדיארקיס העניק ראיון לעיתון שמרני בעיר אסאן, הותקף באופן בוטה במספר עיתונים ימניים ושמרנים בגרמניה. אך לא די בכך, לפי המידע שבידינו, הותקף דיארקיס בצורה קשה גם על ידי אישים מרכזיים במפלגת השמאל ונאלץ לפרוש מהמפלגה. הגרסה הזאת היא אמנם ממקורות פרו פלסטינים, אך לא מצאנו, למרות חיפושינו גרסה אחרת, מטעם הנהגת מפלגת השמאל. איננו יכולים להיות ערבים לכל ניסוח של דיארקאס, אך לפי האינפורמציה בידינו, הוא הפך קורבן לאלה במפלגה שאינם סובלים את עצם הרעיון שאפשר וצריך לבקר את ישראל. איך כתבה, רוזה לוקסמבורג? "חרות היא אך ורק חרותו של החושב אחרת".
רשומות
