האוונגרד של האוונגרד
הפרטים ברורים. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה החליטה להריץ מועמדים משלה בשש מתוך עשרים ושניים מחוזות כנגד מעומדים מטעם מפלגתו של הוגו צ'אבס, המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה.
ביוני 2007 יזם צ'אבס הקמת מפלגה מורכבת מהגורמים התומכים במהפכה הבוליבריאנית. המפלגה הקומוניסטית של ונצואלה (מק"ו) הוזמנה אף היא להצטרף אך דחתה את הפנייה והחליטה לשמור על מסגרת נפרדת ועצמאית.
לאחרונה יצא צ'אבס בהתקפה חריפה נגד מק"ו והאשים אותה בפלגנות על כך שהיא מעמידה בבחירות המתקרבות מועמדים משלה נגד מועמדים של המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת. המק"ו ענתה שהיא פועלת תוך מחויבותה למהפכה והאשימה את צ'אווס בסגנון סטליניסטי.
קשה להשתחרר מהרושם שהקומוניסטים בוונצואלה מתעלמים מתפקידו של צ'אבס כמנהיג ונצואלה במאבק נגד האימפריאליזם ולמען עצמאות עמי אמריקה הלטינית. הקומוניסטים הוזמנו להצטרף למפלגה הסוציאליסטית בוונצואלה של צ'אבס וסביר להניח שיכלו להוות השפעה חשובה וחיובית כחברים נאמנים של המסגרת החדשה. עכשיו בחרו הקומוניסטים להתעמת עם צ'אבס בזירה האלקטוראלית בשעה רגישה זו. לשם מה?
לא סביר לחשוב שהקומוניסטים יכולים לצבור כוח והשפעה מול צ'אבס ותוך כדי פגיעה במעמדו וביוקרתו. ככל שניתן להבין לפי המידע שבידינו, נראית אסטרטגיה זו של הקומוניסטים בוונצואלה דוגמה נוספת ומצערת של כיתתיות לשמה.
פרשה עגומה
רשימת הפנתרים לא הצליחה לגייס את הסכומים הניכרים הנחוצים להגיש רשימה למועצת עיריית ירושלים. אני סבור שעובדה מצערת זו לא תשתיק את קולו האמיץ של איילה סבאג שעמדה במרכז ההתארגנות. אישה לוחמת זו עשתה הרבה למען העניים וחסרי דיור בעירנו. יש לקוות שלא תתייאש מהמכשולים שנערמו בדרך הרשימה.
לדאבון הלב, מק"י-חד"ש בירושלים שהיו אמורים להשתלב יפה במאבק על הצלחת רשימתם של הפנתרים השחורים לא באה לעזרת הרשימה. במשך זמן רב אפילו התלבטו במק"י-חד"ש אם לתמוך ברשימה.
לקראת תחילת אוקטובר נעשה יותר ויותר ברור שיתכן ולא יצליחו הפנתרים לאסוף את הסכום הניכר של 23,000 ₪ הדרוש להגשת הרשימה. עלתה הצעה שהפנתרים ירוצו כרשימת בת של חד"ש ובתור כזאת תהיה פטורה מהפקדת הסכום הגדול שלא יכלו לגייס.
כמיטב הבנתי תמכו חברי מק"י-חד"ש בירושלים בהסדר כזה. אך ההצעה לא נתקבלה על דעת המוסדות המרכזיים של חד"ש או שהיא "נתקעה" בתהליכים משרדיים. בכל מקרה לא התמודדה חד"ש באתגר של בניית השותפות עם הפנתרים. וחבל.
תקופה קשה
זאת תקופה מאד קשה לתנועת השלום בישראל. זאת גם תקופה מאד קשה לתנועה לשחרור לאומי של העם הפלסטיני ואין ספק שיש קשר בין הקשיים של מחנה השלום ובין המצוקה של הפלסטינים. הערכה זו אינה פוגעת בצדקת המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית ואינה גורעת מהגבורה ומהאצילות של מחנה השלום בישראל. נחזור, מן הסתם, לדון בנושא כאוב זה בהזדמנות אחרת. בינתיים קיבל מחנה השלום מכה מתחת לחגורה.
דווקא בשעה זו המחייבת ריסון ושיקול דעת "זכה" מחנה השלום בישראל להתקפה, שדומה יותר מכל דבר אחר למכה מתחת לחגורה. מקור ההתקפה הנו עומר ברגותי, פעיל מרכזי בתנועה לקידום חרם וסנקציות אקדמאיים ותרבותיים נגד מוסדות ישראלים. בקטע המצוטט בהמשך מבקש ברגותי להתווכח עם אלה הטוענים שפרויקט החרם עלול לפגוע בתנועת השלום בישראל. בעיה זו אינה מדאיגה אותו כיוון שאין תנועת שלום בישראל....
באנגלית:
What Israeli peace *movement*? There is no such creature. The so-called peace groups in Israel largely work to improve Israeli oppression against the Palestinians, rather than eliminate it, with their chief objective being the guarantee of Israel's future as a "Jewish" -- i.e. exclusivist -- State. The most radical Israeli "Zionist-left" groups are still Zionist, adhering to the racist principles of Zionism that view the indigenous Palestinians as lesser humans that are an obstacle or a "demographic threat" to be dealt with. Specifically, they are opposed to the UN-sanctioned rights of the Palestinian refugees, ethnically cleansed during the Nakba and ever since,to return to their homes and lands, simply because they are the "wrong" type. These groups also oppose ending the unique form of apartheid that dominates the entire State of Israel, where a decades-old *system* of racial discrimination, enshrined in the law, treats "non-Jewish" citizens of the State as second-class citizens who are not entitled to all the rights that Jewish citizens enjoy. If this the Israeli "peace" movement, then no conscientious person should feel sorry about undermining it!
ובעברית:
"איזה "תנועת" שלום ישראלית? אין ייצור כזה. אלה המכונות קבוצות שלום בישראל פועלות בכלל כדי לשפר את הדיכוי הישראלי במקום לבטלו, כשמטרתן העיקרית היא הבטחת עתידה של ישראל כמדינה "יהודית", בלעדית. הקבוצות הרדיקליות ביותר של השמאל הציוני הן ציוניות, ותומכות בעקרונות הגזעניים של הציונות שרואים את הפלסטינים בני הארץ כאנשים תת אנושיים המהווים איום דמוגרפי שיש לטפל בו. הן שוללות את זכויות הפליטים הפלסטינים....הן תומכות בהמשך קיום ... האפרטהייד השולט בכל מדינת ישראל שבה שיטת הפלייה גזענית בת עשרות בשנים טבועה בחוק, ומתייחסת לאזרחים "לא יהודיים" בתור אזרחים בדרגה שנייה שאינם זכאים לזכויות המוענקות לאזרחים יהודים. אם זו תנועת "השלום" הישראלית, אזי שום אדם בעל מצפון יצטער על הפגיעה בה." *
ברגותי יכול היה לטעון שהפעילות בעד החרם היא נחוצה וצודקת אפילו אם היא כרוכה בקשיים לתנועת השלום בישראל. אך ברגותי מבקש להתלהם, ולהוקיע אויבים שמסווים את עצמם כידידים, הכול כדי להוכיח את התזה הנלוזה, השקרית והמעליבה שאין ולא קיימת תנועת שלום בישראל. חוששני שיהיו חברים שיבקשו ללמד סנגוריה על דברי ברגותי ולהוכיח שמשפט זה אינו מופרך לחלוטין ומשפט זה הוא חצי נכון. אך דבריו ברורים. ברגותי מזלזל מסיבות הידועות לו בחברים ובארגונים בארץ שהוכיחו נאמנות ומסירות לעניין השלום ולפלסטינים. הוא סבור שתפקידו להסביר שאין דבר כזה, אין תנועת שלום בישראל.
(המאמר המלא של ברגותי פורסם באנגלית באתר "אלף" ב-21 באוקטובר 2008)