קרב בשתי חזיתות

בעקבות הסתירה המחריפה בין מדיניות החוץ המתקדמת שלה ובין מדיניות פנים ריאקציוני של המשטר באיראן חל מעין קיטוב בשורות השמאל. הקיטוב נובע, לדעתי, מגישות חד-צדדיות שיש להתגבר עליהן כדי לגבש תמונה כוללת ומאוזנת של המציאות האיראנית. נצא ונראה.
בגלל היסודות החיוביים במדיניות החוץ שלה ומעמדה הבינלאומי ניצבת איראן מול איומים של התערבות זרה תוקפנית. אך אמת זו אסורה שתטשטש את אופיו הריאקציוני של המשטר הפנימי ושל ההנהגה האיראנית. היסודות החיוביים במדיניות חוץ מתבטאים בסירובה של ההנהגה האיראנית להיכנע ללחצים הכלכליים והאסטרטגיים של ארה"ב ושל אירופה בכל הנוגע לניצול משאביה של איראן, ובמיוחד את הנפט שלה. בנושא זה יתכן ורצוי להיזקק למושגים 'ותיקים' שלא פג תוקפם. ישנה סתירה בסיסית ומרכזית בין העם האיראני כולו ובין הברית של ארה"ב-אירופה שמבקשת לשלוט במשאבים האיראניים.
יחד עם זאת, נשארת איראן חברה מעמדית מובהקת הנשלטת על ידי חוגים קלריקלים ריאקציוניים שהצליחו לנצל את יוקרתם המהפכנית מימים עברו כדי להקים מערך עריצות כדי לדכא כל מי שמערער על המשטר ועל הנהגתם. יש מכלול של ניגודים שבין המשטר ובין הגורמים העממיים בחברה האיראנית. הניגוד המרכזי הוא בוודאי המאבק של הפועלים ושל החקלאים, אבל המערכה על זכויות דמוקרטיות ונגד האופי הדכאני של הרפובליקה האסלאמית הולכת ומעמיקה.
במאמרים קודמים שלי שנועדו להתריע נגד האיומים על איראן מצד ארה"ב וישראל, הקפדתי לעמוד גם על האופי הדכאני של המשטר. עמדות השמאל חייבות להקיף את כל הצדדים של המציאות האיראנית. המאבק של איראן על עצמאות לאומית הוא תרומה משמעותית לסיכול התוכניות האימפריאלית והוא ראוי לתמיכה. המערכה של השכבות העממיות בקרב העם האיראני למען זכויותיהן ראויה לא פחות לסולידריות מלאה.
שום נוסחה, ככל שתהיה נכונה, אין בכוחה לשקלל את כל המרכיבים במשבר מסוים. אך שני היסודות האלה, מדיניותה הבינלאומית של איראן מצד אחד והפגיעה בזכויות דמוקרטיות מצד שני הינם מרכיבים חשובים באותה מידה. לשמאל ניסיון רב בהתייחסות ללחצים הנגדיים האלה בתנאים לאומיים שונים ומגוונים. התופעה כשלעצמה אינה חדשה. בחפוי עיקרון של "אנטרנציונליזם פרוליטרי", קבעו ברה"מ ותומכיה את יחסם לגבי ישות מדינית זו או אחרת על בסיס "טעמי מדינה", או במילים פשוטות, על פי האינטרס הממלכתי של ברה"מ. מצד שני, מתעלמות התנועות לזכויות אזרח למיניהן מכל השיקולים השייכים למערכה הגורלית למען עצמאות מול המעצמות האימפריאליות. עצמאות לאומית לדידם אינה ערך ראוי.
במכלול התגובות למשבר באיראן ניתן להבחין במניע הקובע, המניע העמוק שמסביר נקיטת עמדה פוליטית זו או אחרת. אלה המבקשים להדגיש את תפקידה הבינלאומי של איראן נוטים לאלתר קו הסברה שטחי ומלאכותי שנועד לייפוי מעשי המשטר וליפות את הלגיטימיות המפוקפקת של התהליכים האלקטוראליים. ניתוחים כגון אלה 'מזדרזים' להגדיר את תנועות המוניות למען הדמוקרטיה כמכשירים של האימפריאליזם. מאידך, אלה השוללים את התפקיד הבינלאומי של איראן ואלה המתעלמים מתפקיד זה מטשטשים את החשיבות של המאבק של איראן על עצמאותה. הקיטוב בשמאל שנובע מעמדות חד-צדדיות יוצר מתחים מיותרים. אין מנוס מהצורך להתרגל לתופעה זו של מדיניות חוץ מתקדמת לצד מדיניות פנים דרקונית החוזרת ונשנית. בנסיבות חמורות כאלה, נסרב תמיד לנהוג בסלחנות כלפי דיכוי המונים אך נסרב גם להתנכר לחשיבות המאבק לעצמאות לאומית.
ישנו מבול מאמרים וניירות ערך בנושא איראן. לדאבון, נוטים רובם להתרכז רק בצד אחד של המטבע. בתוך זרם התגובות צדה עיני נייר עמדה שביטאה את העמדות שלי על הצד הטוב ביותר. מדובר בהודעה מטעם קואליציה למען השלום בעיר וואנקובר שבקנדה.
STOPWAR COALITION (Vancouver, Canada)
Statement on the Iran crisis
STOPWAR הוא שם הארגון שקיבל את נוסח ההחלטה בפגישה חודשית ב-24 ביוני. הנה התרגום שלי:
אנו שולחים את ברכותינו ואת רגשי הסולידריות לאלה הנאבקים השבוע למען דמוקרטיה וצדק באיראן ובעולם. אנו שותפים למחויבות שלכם לפתרון צודק ובלתי אלים של המחלקות שנוצרו בעקבות הבחירות לנשיאות...ואנו מגנים את הריגתם של המשתתפים במחאה ומצטרפים לאלה הדורשים את הזכות להתארגן, לשבות ולמחות, לחופש הדיבור וההתקהלות לכל האיראנים. אנו דורשים את השחרור של כל הפועלים, סטודנטים והאסירים הפוליטיים...
אנו מגנים כל ניסיון של מחרחרי המלחמה בארה"ב ובקנדה לנצל את המצב כדי לדחוף למען "החלפת המשטר" באמצעות המעצמות הזרות. זרם האיומים נגד איראן אמור להזכיר לשוחרי שלום את ההתארגנות לקראת המלחמה נגד עיראק לפני שבע שנים שחוללה אסון כבד לארץ זו מבלי לקדם את הזכויות של העם העיראקי.
....העם באיראן ישיג את יעדיו ללא התערבות של ממשלות כמו הממשל הקנדי אשר מעכב התקדמות ממשית לדמוקרטיה, צדק חברתי ושוויון מיני דרך המבצע הצבאי המתנהל באפגניסטן. “
ואלה, לדעתי, דברי תבונה ועמדה מאוזנת.

הפער הבלתי נסבל בין הדיבורים ובין המעשים

ישנם חוגים פוליטיים ופרשנים שחיים מרגע לרגע. עבורם, כל נאום של אחד ממנהיגי העולם מתקבל כרעידת אדמה. ואם מדובר בנשיא, יפה ואלגנטי היודע לנסח את הדברים שלו – הרי ברור שזה נאום היסטורי. כולנו מוזמנים להצטרף אל למקהלת המעריצים. הוא, אובמה, בעד שתי מדינות, הוא נגד ההתנחלויות, הוא מבקש לשפר את היחסים עם העולם האסלאמי. מי יכול לבקש יותר..?
אינני נמנה על אלה שמזלזלים בהצהרות. אך כמובן שיש לבדוק אותן בדייקנות כדי לבדוק אם אכן ישנם השינויים בשיח השגרתי. אין משמעות רבה לחזרה על משאלות לב שגרתיות. ודווקא בתחום ההצהרתי יש לשים לב שבמישור אחד לפחות, הוסף אובמה מימד חדש, מסוכן ומופרך, לשיח הדן בפתרון הסכסוך. הוא דורש מהפלסטינים ומהעלום הערבי צעדים קונקרטיים של שיפור הקשרים בישראל ותרומה מצדם לתחושת הביטחון של ישראל כתרומה נוספת מצד הערבי לפתרון הסכסוך, לפני פתרונו המעשי. מהי המשמעות של דרישה זו המביכה את אותם המשטרים הערבים שהגיעו זה מכבר לשיא שיתוף פעולה גיאו-פוליטי עם הכובש הישראלי ועם הכיבוש נגד הפלסטינים? כיצד עולה על דעתו של אדם משכיל שתפקידו של עם תחת כיבוש הוא לקדם את נירמול היחסים בינו ובין הכובש "שלו". הדרישה השערורייתית הזאת מהפלסטינים ומהארצות הערביות מעוררת דאגה חמורה שלפי תורת אובמה אפשר וצריך ליצור נירמול לפני פתרון הסכסוך. ההסבר הסביר הוא שנירמול זה מתאים לצרכים האזוריים של ארה"ב. ואם נירמול במקום שלום מרחיק את השלום, אזי שהפלסטינים יחכו...מה יש?
הפרסה המגעילה ב"מעוזי אסתר" למינהם – עיזבו את הפחים!
אובמה , כמו בוש, מתנגד להתנחלויות כיוון שהן מכלות את יתרת השטח המצומצם בלאו הכי שנותר להקמת ישות פלסטינית. כנגד הפעילות הסיפוחיסטית הנמשכת של ממשלות ישראל הציע אובמה לישראל להפסיק להביך מדי יום ביומו את ארה"ב המתאמצת לשפר את הדימוי שלה בעולם האסלאמי.
"האוונגארד" הסהרורי של נוער הגבעות עושה צחוק משלטון החוק ושם ללעג את המאמצים הקומיים והאומללים של המשטרה ושל הצבא להשליט סדר כלשהו. בעצם, מה רוצים השלטונות מהפחים ומהקרשים במאחזים. הרי אלה אינם ברי עונשין? הם רק תפאורה בהצגה גרועה. המתנחלים ומוריהם הרוחניים ובתוכם רבני יש"ע, עובדי המדינה, הם עבריינים מועדים. כזכור, העיזו אנשי "פרופיל חדש" להציע לנוער שישקול אם זה מוסרי להצטרף למנגנון הדיכוי של צה"ל ופעילי ארגון אמיץ זב נקלעו לחקירה משטרתית קשוחה. רבני יש"ע שמסיתים בראש גלי להפרת חוק ולפוגרומים נגד הכפריים הפלסטינים חסינים מפני כל דין ומפני כל דיין. מדוע אין עוצרים את אלה שחוזרים שוב ושוב על ביצוע עבירות חמורת לאור השמש.
פרט למילים אין שום סימן רציני שאובמה מתכוון לעשות משהו בעניים המאחזים או ההתנחלות. הרי ארה"ב ושליחיה הבטיחו שיימנעו מכל לחץ! על כן, נחוץ כדי לבחון את מהלך הדברים לחזור למשבצת "אלף." הכיבוש במהותו אינו כיבוש ישראלי בלבד. הוא למעשה כיבוש אמריקאי-ישראלי. אומנם הניהול הוא מקומי אך הבעלות שייכת למי שממן, למי שמגן באופן צבאי ומדיני על הפרויקט הזה. ארה"ב היא בעלת הכיבוש הזה והיא אחראית פוליטית ומוסרית כל יום שהוא נמשך.
נתניהו, ינסה לתמרן בין אובמה ובין שדולת המתנחלים. למעשה, הוא ויתר חבריו בעסקונה מתכוננים למזמז את העניין בתקווה "שהפריץ יאבד עניין" בנושא. הטקטיקה הזאת הצליחה בעבר, ומדוע שלא תצליח בעתיד? לפי שעה מפחד הממסד יותר מכוחו של המיעוט הקנאי ביו"ש. הממסד ישחק משחקים במאחזים ככל שניתן. אין זה ברור שארה"ב עומדת לנקוט צעדים המוכיחים שהמשחקים נגמרים. המשחקים אמורים להוכיח שנתניהו "רוצה אך לא יכול". ולגבי ההתנחלויות "החוקיות, נא להתכונן לדיון ארוך עם ארה"ב ופשרה לגבי משמעותה "הצמיחה הטבעית" - לגבי תופעה מלאכותית לחלוטין של שדידת אדמות בכוח הזרוע.
אובמה בקהיר
אפשר, בעקבות נאום אובמה, לקבוע שישנם לחצים עצומים על המערך האמריקאי וכי פניו של אובמה הן לשיפור הדימוי ולשימון המנגנון האימפריאלי של ארה"ב.
הציר המשולש, וושינגטון – ריאד – קהיר, הנו אחת מהבריתות הרקובות המשמרות את המאחז האזורי של ארה"ב. השותפים של ארה"ב האלה אינם מושכים את ידיהם מעינויים שיטתיים ועצירת יריביהם הפוליטיים. השליטים המנוולים האלה מזכירים את בדבריו של הנרי קיססינגר בהגנה על הדיקטטורות הפרו-אמריקאיות: הם מנוולים אך הם המנוולים שלנו. אין זה מקרה שאובמה התארח דווקא אצלם.
שוב ושוב מורגש הפער הבלתי נסבל בין מילים גבוהות וחוסר מעשה. דרושה ערנות לגבי שיטות המסגור התקשורתי של צוות היח"צנות של אובמה. על כן, הכרחי להציג את הדברים כהווייתם. הבעיה אינה קיומם של עשרים-ושניים מאחזים בלתי-חוקיים, הבעיה אינה הצורך להגביל את הגידול הטבעי במאות התחלויות. לא חסר לנו תהליך שלום אינסופי. אין רבותא בקבלת עקרון שתי מדינות של בוש ושל אובמה על ידי ממשלת ישראל. האם עלינו להתרגש לאור האפשרות שאובמה ידחוף את נתניהו בחזרה לשולחן דיונים עקרים? הבעיה היא הצורך בצעדים ברורים וחד משמעים לחיסול הכיבוש האכזרי (שהוא גם אסון ובושה לעם היהודי). הביעה היא הגשמת זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
אפילו בתחום מומחיותו, הרטוריקה, אין אובמה מדבר לעניין. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בין שני גורמים הזקוקים להטפה ממנהיג הקהילה הבינלאומית לנהוג בתבונה ובנימוס. הבעיה היא שישראל, תוך כדי ניצול היתרונות הנובעים מתמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית נדיבה מארה"ב, מנכסת לעצמה את זכויות הפלסטינים ואת אדמותיהם במשך רבעים ושתיים שנים,כמעין עמלה צדדית לשירותים שהגישה לאינטרסים של ארה"ב. אובמה אינה מתווך הגון, הוא אינו אפילו מתווך בלתי הגון. הוא נציגו של צד לסכסוך וייחשב כזה עד אשר יוכיח נכונות ברורה ומוחשית להפסיק את זרם הכספים והנשק שמחולל מדיניות שאינה, לדבריו, מדיניות לרוחו.

סלבוי ז'יז'ק* והאנלוגיה של לנין

במאמר שפרסם לאחרונה** מתייחס ז'יז'ק לפרק מטפורי של לנין במאמרו של לנין "רשימות של פובליציסט" (1922). לנין משווה שם את מצב הבולשביקים ושל ברה"מ הצעירה למצבו של מטפס הרים הנאלץ לבצע נסיגה מסוכנת תוך במהלך הטיפוס.
ז'יז'ק מסיק מדברי לנין שתהליך מהפכני אמיתי כרוך בנכונות להתחיל את הכול מחדש, שוב ושוב. וכדי להדגיש (ולהצדיק לחלוטין) את הסירוב של לנין לשקול נסיגה מיעדי המהפכה לאורהקשים, מצטט ז'ז'ק את דברי לנין בוועידה ה-XI של הבולשביקים באפריל 1922. שם לנין מזהיר את המנשביקים ואת אשני הס"ר שלא יעיזו לנצל את המשבר של המהפכה הצעירה כדי להצהיר בתעמולתם ש'המהפכה הרחיקה לכת'.
"אנו משיבים לכם: הרשו לנו להעמיד אתכם לפני כיתת יורים על כך. או שתימנעו מלהביע את השקפותיכם, או אם אתם עומדים על פרסום עמדותיכן הפוליטיות בפומבי בתנאים הקיימים, כשמצבנו גרוע הרבה משהיה כשהמשמרות הלבנים התקיפו אותנו במישרין - תוכלו רק להאשים את עצמכם אם נטפל בכם כאילו הייתם מהגרועים והבוגדניים שבאנשי המשמרות הלבנים."
אני מניח שדברי לנין נשמעים לגמרי "סטליניסטים" לאוזניים ליברליות. אך ז'יז'ק רואה לנכון להבחין בין "טרור אדום" ובין סטליניזם. לנין השאיר ליריבי המפכה את הזכות לשתיקה וכיבד זכות זו למעשה. סטלין מצדו לא עצר בנקודה זו. הוא לא הסתפק בהבסת אויבי המהפכה בכל הנוגע למאבק על שלטון אלא ביקש להוכיח שמבקריו הם חלאות אדם תת אנושיים בעצם קיומם. סטלין דרש מפגני הזדהות מכלל הציבור ולא השאיר אפילו זכות השתיקה.
ז'יז'ק, מתייחס, בהסתמך על ספרו של משה לוין, ( LENINS LAST STRUGGLE, 1968) לניסיונות לנין לחסום את דרכה של הביורוקרטיה. מסתבר שלנין ניהל קרב אבוד מראש נגד מגמות דיקטטוריות בתוך המפלגה. ואומנם, לנין שאף לשלב במפלגה מוסדות של שמירת איזון ובקורת שיהיו עצמאים מתלות בזרועה הפוליטית, כלומר מהוועד המרכזי של המפלגה - מעין הפרדת הרשויות. אך לנין טעה , לדברי לוין, בכך שלא ראה באיזה מהירות תתגבש ביורוקרטיה לגורם פוליטי עצמאי במקום מעמד הפועלים שתש כוחו במרוצת שנות מלחמת האזרחים.
על פי ניתוח זה רואה ז'יז'ק את מעבר מלנין לסטלין, לא כמאבק בין האיש הטוב ובין האיש הרע, אלא טרגדיה שבה לנין רואה את היורש שלו פועל על יסוד טעיות של לנין עצמו.
מבלי לטשטש את חומרת האירועים, משבץ אותם זי'ז'ק במארג של תנאים היסטוריים המכתיבים מסגרת קשה ומורכבת של מהפכה הנאבקת על דרכה הצודקת. במקום שיפוט שרירותי של משקיף ליברלי מהצד השולל את המהפכה לכתחילה, מבקש ז'יז'ק להבין את ההיסטוריה כהתהוות, כדבר מה שהיה יכול להתפתח אחרת. .
המשך המאבק המהפכני וחידוש – אופק חדש
במרכז המאמר הקריאה לחזור להתחלות חדשות כפי שנאלץ לעשות מטפס ההרים באנלוגיה של לנין. ז'יז'ק מחייב היום היערכות לחידוש הפרספקטיבה המהפכנית תוך כדי התאמתה לנסיבות החדשות. ז'יז'ק ביחד עם האינטלקטואל הצרפתי החשוב, אלאן בדיו, עומד על כך שיש לאתר במסגרת המציאות הקפיטליסטית ורמ(ים) מהפכני(ים). יש להישאר נאמנים לחזון הקומוניזם שבלעדיו אין טעם במאבק פוליטי. ראו לציין שהשניים טוענים שנאמנות לרעיון הקומוניזם מחייב ניתוח חדש לגבי הניגודים בחברה הקפיטליסטית.
הם מציעים להתרכז בארבעה סתירות. שלש מהן יוצרות, לפי דעתם, סכנה קולקטיבית לכלל החברה בגלל מגמת ההפרטה הכוללת של המשטר. משטר ההון מאיים לפי דעתם על עצם המהות של הקיום האנושי. מדובר (1) באיום המרחף של אסון אקולוגי (2) בהשתלטות משטר הרכוש הפרטי על תחום הקניין הרוחני ; (3)המשמעות האתית-חברתית של חידושים בתחום הביו-טכנולוגיה. (4) הסתירה הרבעית הנה החשובה ביותר ומדובר בה על הקורבנות של צורות אפרטהייד חדשות המופעלות נגד החיים בפרברי העוני ומאחרי חומות הפרדה.
על פי גישה זו, המשטר הקפיטליסטי מסכן את כולם אך החלוצים של המאבק הם המנושלים, כלומר החלכאים והנדחקים (THE EXCLUDED). אלה המנושלים יכולים כבר להיאבק במישרין על הקומוניזם והם אמורים לשמש מאיץ לכלל החברה הניצבת בפני אסונות הקפיטליזם ההולכים מתפשטים.

לשים לב לרוח הדברים
קצרה היריעה מלדון כאן ברעיונות הפרוגרמאתיים של ז'יז'ק. יש להביא בחשבון גם שז'יז'ק האיש ואישיותו נתונים במחלוקת בחוגים שמאליים לא מעטים. העמדות שלו חשובים אך העיקר כאן הוא חידוש השיח המהפכני, תוך כדי כבוד והערכת למורשת התיאוריה והפרקטיקה של הקומוניזם. ז'יז'ק ובדיו דוחים נמרצות את טענות השווא של הדמוקרטיה הליבראלית כאילו שהיא מבטיחה את מירב החרות. בנוסף על כן, לדעתם, הדמוקרטיה הליברלית שואפת לפצל את הנפגעי הקפיטליזם לקבוצות לחץ נפרדות כאילו מדובר בבעיות נפרדות המחייבות טיפול 'סקטוריאלי'. הפוליטיקה החדשה של השחרור לדעתם לא תתמקד בגורם החברתי מסוים, אלא בצירוף נפיץ כל ארבעת סתירות.
הסכנות של הקפיטליזם מאיומות לא רק על רמת המחיה. מצבנו הורע בהשוואה לפרולטריון שהיה יכול לאבד רק את שלשלותיו. לפי ז'יז'ק: "האיום הוא שנהפוך לישויות ריקניות חסרות תוכן, שיטפלו לנו בבסיס הגנטי שלנו, וכי נאלץ להילחם כדי להישרד בסביבה שלא ניתן לחיות בה." ואם נרצה למנוע את עתיד הבלהות הזה, עלינו להתחבר עם אלה שאין להם מקום ונחלה בסדר הקיים. זהו המסר הקומוניסטי של ז'יז'ק ואחרים בתקופה זו.
===================

*ז'יז'ק הוא סוציולוג, פילוסוף ומבקר תרבות המוכר בארץ בעיקר באקדמיה ובחוגים אינטלקטואלים. הוא נחשב לתלמידו המובהק של הפסיכו-אנליסט הצרפתי, ז'אק לאקאן.
** How to Begin from the Beginning** NEW LEFT REVIEW - MAY-JUNE 2009

בין מרקס לקיינס: בראשית המשבר

על פי הדיווחים האחרונים כולנו הפכנו לקיינסיאנים. מהפכה אינטלקטואלית שוטפת את כדור הארץ והשפעתה ניכרת בקרב בני אדם ברחבי העולם. לכל המתעניינים בנושא מסתבר כי התורות הכלכליות הניאו-קלאסיות והניאו-ליברליות שהיו תמיד פגומות, נמצאו מיושנות ומופרכות במבחן החיים. הבנקאים והפרופסורים, הספסרים והנוכלים, כולם מתווכחים בלהט על אילו צעדים הממשלה צריכה לנקוט על מנת להציל את הכלכלה הנחנקת מעצמה. יש לשים לב כי כיום איש אינו מציע ברצינות להשאיר את הכלכלה כפי שהיא, תוך אמונה שתוכל להתגבר על משבריה, אלא כולם דורשים התערבות ממלכתית דחופה כזו או אחרת.
הקיינסיאנים פועלים על פי ההנחה שהתערבות ממשלתית נבונה, בצירוף הפוטנציאל להבראה עצמית שקיים בתוך השיטה, יוכלו להחזיר את אמון השחקנים המרכזיים, כדי לקדם במוקדם או במאוחר מחזור חדש של פעילות כלכלית נמרצת. בקרב המוני הקיינסיאינים, יש לנו עניין מיוחד בזרם של כלכלנים שאפשר להגדירם "קיינסיאנים שמאליים". הנציגים הבולטים של הקיינסיאנים השמאליים כיום הם הפרופ' פאול קרוגמן (פרינסטון) ופרופ' יוסף שטיגליץ (קולומביה). דוגמה מדהימה ומאלפת של משבר הנאו-קלאסיקניות התרחשה כאשר נציב הבנק המרכזי לשעבר, אלן גרינספאן, הסביר לפאנל ממשלתי הדן במשבר הכלכלי כי "טעינו טעות עצומה כאשר סמכנו על כך שהמשקיעים יאלצו להתחשב בממדי הסיכון שבהם הם מסתבכים". כלומר התזה הקובעת שהשווקים אמורים לתקן את עצמם הופרכה בעיני כל.
המרקסיסטים לעומת הקיינסיאנים, רואים בשיטה הכלכלית הקפיטליסטית שיטה בעלת פגמים מהותיים, גם כשהשיטה מנפיקה תוצאות סבירות לבעלי הון ולבעלי בריתם. הם מצביעים על כך שהניצול הוא ניצב בלב השיטה וממציאים ראיות על חוסר שוויון גדל בבית, בפנים הארץ, בצירוף השתלטות צבאית וכלכלית בחוץ לארץ, כלומר,ההגמוניה האימפריאלית.
בימים אלה ישנה מידה רצינית של הסכמה מעשית בין הקיינסיאנים השמאליים לבין המרקסיסטים לגבי התרופות המיידיות לריפוי המשק. קיינסיאנים ימניים נוטים להתנות את ההתערבות הממשלתית בהבטחת זכויות הקניין של ההון. הם מתהלכים על קצות האצבעות סביב השוק, תוך דאגה מתמדת שלא לפגוע באושיות המשטר. על פיהם יש צורך ממשי בהתערבות, אך רק כזו המוגבלת בהיקף ובזמן. לעומתם, הקיינסיאנים השמאליים גורסים שהלאמה היא אמצעי צודק והגון במיוחד לגבי אותם התאגידים שבעבור חילוצם השקיעה הממשלה הון אדיר. אך הם רואים בהלאמה אך ורק אמצעי זמני שנחוץ לשם התמודדות עם הסערה של השפל, ואינם מתייחסים כלל לאפשרויות של מעבר לסוציאליזם.
מרקסיסטים רואים במשבר ראיה לכך שהשיטה הקפיטליסטית כולה שוקעת וקובעים, שיש יסוד אובייקטיבי לאלטרנטיבה היסטורית: סוציאליזם. אמנם קיים מגוון דעות לגבי עומק המשבר והתקרבות הקפיטליזם להתמוטטות. כמו כן נחלקים המרקסיסטים ביניהם לגבי ההשפעות הפוליטיות של המשבר. יש הטוענים שסביר יותר שהימין הוא זה שינצל את המשבר. אך מרקסיסטים בכללם מסכימים שהמשבר יוצר אפשרויות של העמקת התודעה המעמדית וקובעים כי יש הגיון מוסרי במאבק "לנישול המנשלים".
כמובן, מרקסיסטים יתמכו לרוב בהתערבות ממשלתית שנועדה להפעיל אמצעים "אנטי-מחזוריים" כגון תוכנית להמרצת המשק. בנוסף על כך הם גורסים שההלאמה היא בדרך כלל האמצעי היעיל ביותר להפעיל מוסדות חיוניים. חשוב ביותר לציין כי המרקסיסטים מרגישים שההלאמה מציגה בחריפות את שאלת הפיקוח הדמוקרטי והחברתי על התאגידים המולאמים.
קיינסיאנים עוקבים כמובן אחר המהלכים בכלכלה הבינלאומית ואחר השפעתה על המשק הלאומי. אך תשומת ליבם מכוונת לתהליכים כלכליים גרידא ואין להם גישה כוללת ליחסי הגומלין שבין הצפון המפותח ובין הדרום העני. מרקסיסטים לעומתם עוקבים אחר ההתפתחות הבלתי שוויונית של הכלכלה העולמית.
הערות על המשבר של המאה
התרופה המודרנית לסכנה של משבר היא התערבותה של המדינה הקפיטליסטית במטרה להציל את הקפיטליזם מעצמו. אך ככל שהתרופה נעשית חיונית יותר, כך נעשה קשה יותר לאלץ את החולה לבלוע אותה. ההנחה הרווחת הייתה שהמדינה הקפיטליסטית, לפי הכלים שבידיה, יכולה לדעת מה שנעשה במשק כדי להחליט מתי ואיך להתערב. אך נפל דבר בקפיטליזם המודרני. מימדי הפעילות הפיננסית מתרחבים, אך ההתחמקות מכל רגולציה הולכת ומתרחבת גם היא. במציאות הקפיטליסטית כללי הרגולציה מאבדים את תוקפם. בוול-סטריט מכנים את תהליך ההתחמקות הזה "חדשנות" כאילו מדובר בקידמה טכנולוגית. קרנות גידור, פעולות חוץ-מאזניות, פעילות במקלטי מס, הפיכת חובות לניירות ערך (Securitization), כל אלו אינן אלא חלק מהשיטות שנועדו לעקוף את הרגולציה.
הפתרון לסתירה בין הבעלות הפרטית לייצור החברתי הוא כמובן סוציאליזם שפירושו אינו אלא שליטה חברתית על מוקדי הכלכלה. חסידי הקפיטליזם ניסו תמיד ללעוג למושג הבעלות הציבורית תוך כדי נימוקים אבסורדיים שהסוציאליסטים מבקשים להעלים מברשות שיניים ותחתונים. אך עם הזמן ברור יותר לכולם מהם המוקדים של הפעילות הכלכלית שהשליטה בהם היא שקובעות את אופי המשק. במידה רבה מוקדים אלה התגלו כמפלצות שבלטו בשטח לאחר שהוגדרו כ"גדולים מדי מכדי להיכשל" (Too big to fail). מפלצות אלו לא התקשו למצוא דרכים לעקוף את אנשי הרגולציה שמתרוצצים בימים אלו כדי לסגור את האורווה לאחר שכל הסוסים ברחו.
היורש הנעדר לעת עתה
ישנה שאלה מרכזית וגורלית שלגביה עדיין אין לנו תשובה המניחה את הדעת. ההנחה המרקסיסטית הייתה שבמשברים הכלכליים ובניצול יש כדי להוליד ולפתח קבוצה חברתית בעלת ארגון מפלגתי ואידיאולוגיה מהפכנית. הייתה תקווה שיתגבש נושא חברתי, מהפכני, כלומר מעמד הפועלים, שיש בו התכונות הנחוצות לרשת את הקפיטליזם השוקע. למען האמת, אין אנו מזהים לעת עתה את היכולת הפוליטית להשתלט על המשבר ותוצאותיו החברתיות ההרסניות כדי להפעילו באינטרסים של הציבור הכללי.
המשבר וההגמוניה האמריקאית
מוקדם עדיין לקבוע כיצד ישפיע המשבר המתרחב על היחסים שבין מרכזי העוצמה השונים בעולם הקפיטליסטי. הזעזוע והתדהמה שהתעוררו באוקטובר 2008 זרעו פניקה בקרב החוגים השליטים, אשר הגיבו בצורה מתואמת (חבילות ההמלצה הראשונות). אין ספק שהבעיות המרכזיות נוגעות למשק האמריקאי וכי ההשפעה של ארצות הברית נחלשת. אך קשה לזהות מתחרים רציניים המסוגלים להרוויח מהיחלשות זו ולהפגין עוצמה מוגברת מול האמריקאים. הרושם הוא של תסבוכת המאיימת על כולם והכוונה היא לעשרים המדינות שהתכנסו לאחרונה בלונדון כדי למצוא מזור למכאוביהם.
מה שבטוח הוא שהכלכלות השונות בארצות העולם השלישי כבר נושאות בחלק לא פרופורציוני של הסבל והמצוקה. העשירים מכוונים את ממשלות העולם השלישי אל קרן המטבע הבינלאומית אשר הפך להיות מקור כמעט בלעדי להלוואות ולאשראי. אך כבעבר, התנאים לקבלת סיוע מן הקרן כרוכים בשינויים מבניים, כלומר תנאים דרקוניים. איזה פרדוקס! הקרן תכתיב לארצות אלו מדיניות שהיא בדיוק הפוכה לזו של הארצות האמידות. אלה האחרונות נוקטות במדיניות "מרחיבה" בכוונה להמריץ את המשק. לעומתם, הסמוכים לשולחנה של הקרן יצטרכו כמקודם לצמצם את ההוצאות הממלכתיות, לקצץ בשירותים חברתיים ולהפריט כל דבר שזז.
לפי כל הסימנים המשבר הולך ומחריף ויש סיבות להאמין שהוא בראשיתו.
פרספקטיבות
סיקור הספרות הרלוונטית מצביע על אמת קשה אך לא מפתיעה. מעטים המרקסיסטים הסבורים שמעמד הפועלים יכול להתארגן כרגע או בעתיד הקרוב כדי לשמש יורש או קברן של הקפיטליזם. עמדה זו מושרשת במרקסיזם ונוהגים לצטט את לנין שקבע שהקפיטליזם לא ייפול מבלי התהוותו של כוח חברתי שיפיל אותו.
ישנם מרקסיסטים הרואים במשבר הנוכחי חוליה בתהליך היסטורי ארוך טווח. לדידם לא מדובר בסיום הקפיטליזם בכלל אלא בסימנים לנדידת ההגמוניה הכלכלית-חברתית מהמערב למזרח. מרקסיסטים אלו, השייכים לאסכולה של הוורלד סיסטם (ג'ובאני אריגי, עמנואל וולרשטיין), קובעים כי ההתפתחות המזורזת בסין וההופעה של הודו כ"מעצמה בדרך" מאשרים את קיומו של התהליך הזה. לדידם המעקב אחרי ירידתן של האימפריות בעבר מגלה שבעידן השקיעה, כל אימפריה מגלה נטייה מובהקת לפיננסיאליאזשן (FINANCIALIZATION). אך הסוגיה של סין שייכת לדיון על המתרחש בסין – סיפור מרתק לכשעצמו, שלא יטופל במסגרת דברים אלו.
בעיות עם ה"פיקס" הקיינסיאני
קיינסיאנים נוהגים באופן טבעי לרכז את עיקר תשומת הלב שלהם לנושא תולדות המשברים, במטרה לעמוד על הצעדים הנחוצים לרפא או לקצר שפלמיתון מסוים. הם מניחים מראש שבתרכובת נבונה של התערבות ממלכתית ותהליכי ההבראה הגלומים בשיטה, יוכלו לאושש את הכלכלה במוקדם או במאוחר. בקרב המרקסיסטים, לעומת הקיינסיאנים, מרקסיסטים רבים טוענים שה"פיקס" הקיינסיאני אינו יכול הפעם לחולל התאוששות כפי שהדבר נעשה בעבר.
גם הכלכלן ההודי, V , וגם אנשי מונט'לי ריויו (MONTHLY REVIEW) מפתחים את התזה הקובעת שה"פיקס" לא יכול הפעם להועיל. הם טוענים שהתנאים שאפשרו את הפתרון הקיינסיאני במשבר הגדול במאה הקודמת נעלמו או הצטמצמו בגין השינויים האופייניים למציאות של החברה הניאו-ליברלית:
א. התכווץ הסקטור הלא קפיטליסטי; התייבשו מקורות העבודה הזולה והסחורות הזולות; המשפחה אינה מספקת עבודה זולה ומפלט ליום סגריר כפי שעשתה בעבר.
ב. ככלל, מטילים המרקסיסטים הללו ספק ביכולת התארגנות חדשה של הקפיטליזם על בסיס רגולציה הדוקה מאחר שעוצמת ההון (הפוליטית והחברתית) יוצרת מרחב אינסופי להתחמקויות, כפי שראינו.
לסיכום
האתגר למרקסיסטים הוא, מצד אחד, להימנע מהפרחת סיסמאות על אפשרויות מדומות למהפכה פרולטרית בקרוב. ומצד שני לא לנטוש את הפרספקטיבות של התארגנות מהפכנית והשקפות מהפכניות.
פירוש הדבר מבחינת ה"שטח" הוא, ראשית כל דבקות בגישה המצדדת בפיתוח שיטות ארגון וטיפוח תודעה מהפכנית בקרב הציבור. לאחר ההצלה של הניאו-ליברליזם באטומיזציה ופרגמנטציה של המדוכאים, תפקיד השמאל הוא לשקם את הארגונים החברתיים בצד הארגונים הפוליטיים-הרעיוניים, כלומר המפלגות, ברמה עממית. זהו תפקיד שאין לדחות אותו. יש לשכנע את הציבור כי מלבד "כדורי הרגעה" ספורדיים, אין פתרון במסגרת הקפיטליזם.
יש לדחות את האלטרנטיבות האנרכיסטיות והרומנטיות שמקדשות את הספונטניות והפוסלות התארגנות והצורך בחינוך פוליטי ומחשבה אסטרטגית וטקטית.
יש לתאם בין המאבקים השונים של הסקטורים השונים שלכל אחד ואחד מהם מסורת פוליטית וצורות התארגנויות משלהם. יש למצוא דרך לשתף פעולה בין המפלגות שהן חיוניות ובין המאבקים החברתיים האנטי קפיטליסטים בעלי יכולת גיוס והפעלת המונים.
* מערכת הגדה השמאלית מתכבדת לפרסם את עיקרי הרצאתו של ראובן קמינר בכנס מרקס השלישי שייתקיים בימים שישי ושבת, 15 – 16 במאי, בתל אביב – יפו.