הפער הבלתי נסבל בין הדיבורים ובין המעשים

ישנם חוגים פוליטיים ופרשנים שחיים מרגע לרגע. עבורם, כל נאום של אחד ממנהיגי העולם מתקבל כרעידת אדמה. ואם מדובר בנשיא, יפה ואלגנטי היודע לנסח את הדברים שלו – הרי ברור שזה נאום היסטורי. כולנו מוזמנים להצטרף אל למקהלת המעריצים. הוא, אובמה, בעד שתי מדינות, הוא נגד ההתנחלויות, הוא מבקש לשפר את היחסים עם העולם האסלאמי. מי יכול לבקש יותר..?
אינני נמנה על אלה שמזלזלים בהצהרות. אך כמובן שיש לבדוק אותן בדייקנות כדי לבדוק אם אכן ישנם השינויים בשיח השגרתי. אין משמעות רבה לחזרה על משאלות לב שגרתיות. ודווקא בתחום ההצהרתי יש לשים לב שבמישור אחד לפחות, הוסף אובמה מימד חדש, מסוכן ומופרך, לשיח הדן בפתרון הסכסוך. הוא דורש מהפלסטינים ומהעלום הערבי צעדים קונקרטיים של שיפור הקשרים בישראל ותרומה מצדם לתחושת הביטחון של ישראל כתרומה נוספת מצד הערבי לפתרון הסכסוך, לפני פתרונו המעשי. מהי המשמעות של דרישה זו המביכה את אותם המשטרים הערבים שהגיעו זה מכבר לשיא שיתוף פעולה גיאו-פוליטי עם הכובש הישראלי ועם הכיבוש נגד הפלסטינים? כיצד עולה על דעתו של אדם משכיל שתפקידו של עם תחת כיבוש הוא לקדם את נירמול היחסים בינו ובין הכובש "שלו". הדרישה השערורייתית הזאת מהפלסטינים ומהארצות הערביות מעוררת דאגה חמורה שלפי תורת אובמה אפשר וצריך ליצור נירמול לפני פתרון הסכסוך. ההסבר הסביר הוא שנירמול זה מתאים לצרכים האזוריים של ארה"ב. ואם נירמול במקום שלום מרחיק את השלום, אזי שהפלסטינים יחכו...מה יש?
הפרסה המגעילה ב"מעוזי אסתר" למינהם – עיזבו את הפחים!
אובמה , כמו בוש, מתנגד להתנחלויות כיוון שהן מכלות את יתרת השטח המצומצם בלאו הכי שנותר להקמת ישות פלסטינית. כנגד הפעילות הסיפוחיסטית הנמשכת של ממשלות ישראל הציע אובמה לישראל להפסיק להביך מדי יום ביומו את ארה"ב המתאמצת לשפר את הדימוי שלה בעולם האסלאמי.
"האוונגארד" הסהרורי של נוער הגבעות עושה צחוק משלטון החוק ושם ללעג את המאמצים הקומיים והאומללים של המשטרה ושל הצבא להשליט סדר כלשהו. בעצם, מה רוצים השלטונות מהפחים ומהקרשים במאחזים. הרי אלה אינם ברי עונשין? הם רק תפאורה בהצגה גרועה. המתנחלים ומוריהם הרוחניים ובתוכם רבני יש"ע, עובדי המדינה, הם עבריינים מועדים. כזכור, העיזו אנשי "פרופיל חדש" להציע לנוער שישקול אם זה מוסרי להצטרף למנגנון הדיכוי של צה"ל ופעילי ארגון אמיץ זב נקלעו לחקירה משטרתית קשוחה. רבני יש"ע שמסיתים בראש גלי להפרת חוק ולפוגרומים נגד הכפריים הפלסטינים חסינים מפני כל דין ומפני כל דיין. מדוע אין עוצרים את אלה שחוזרים שוב ושוב על ביצוע עבירות חמורת לאור השמש.
פרט למילים אין שום סימן רציני שאובמה מתכוון לעשות משהו בעניים המאחזים או ההתנחלות. הרי ארה"ב ושליחיה הבטיחו שיימנעו מכל לחץ! על כן, נחוץ כדי לבחון את מהלך הדברים לחזור למשבצת "אלף." הכיבוש במהותו אינו כיבוש ישראלי בלבד. הוא למעשה כיבוש אמריקאי-ישראלי. אומנם הניהול הוא מקומי אך הבעלות שייכת למי שממן, למי שמגן באופן צבאי ומדיני על הפרויקט הזה. ארה"ב היא בעלת הכיבוש הזה והיא אחראית פוליטית ומוסרית כל יום שהוא נמשך.
נתניהו, ינסה לתמרן בין אובמה ובין שדולת המתנחלים. למעשה, הוא ויתר חבריו בעסקונה מתכוננים למזמז את העניין בתקווה "שהפריץ יאבד עניין" בנושא. הטקטיקה הזאת הצליחה בעבר, ומדוע שלא תצליח בעתיד? לפי שעה מפחד הממסד יותר מכוחו של המיעוט הקנאי ביו"ש. הממסד ישחק משחקים במאחזים ככל שניתן. אין זה ברור שארה"ב עומדת לנקוט צעדים המוכיחים שהמשחקים נגמרים. המשחקים אמורים להוכיח שנתניהו "רוצה אך לא יכול". ולגבי ההתנחלויות "החוקיות, נא להתכונן לדיון ארוך עם ארה"ב ופשרה לגבי משמעותה "הצמיחה הטבעית" - לגבי תופעה מלאכותית לחלוטין של שדידת אדמות בכוח הזרוע.
אובמה בקהיר
אפשר, בעקבות נאום אובמה, לקבוע שישנם לחצים עצומים על המערך האמריקאי וכי פניו של אובמה הן לשיפור הדימוי ולשימון המנגנון האימפריאלי של ארה"ב.
הציר המשולש, וושינגטון – ריאד – קהיר, הנו אחת מהבריתות הרקובות המשמרות את המאחז האזורי של ארה"ב. השותפים של ארה"ב האלה אינם מושכים את ידיהם מעינויים שיטתיים ועצירת יריביהם הפוליטיים. השליטים המנוולים האלה מזכירים את בדבריו של הנרי קיססינגר בהגנה על הדיקטטורות הפרו-אמריקאיות: הם מנוולים אך הם המנוולים שלנו. אין זה מקרה שאובמה התארח דווקא אצלם.
שוב ושוב מורגש הפער הבלתי נסבל בין מילים גבוהות וחוסר מעשה. דרושה ערנות לגבי שיטות המסגור התקשורתי של צוות היח"צנות של אובמה. על כן, הכרחי להציג את הדברים כהווייתם. הבעיה אינה קיומם של עשרים-ושניים מאחזים בלתי-חוקיים, הבעיה אינה הצורך להגביל את הגידול הטבעי במאות התחלויות. לא חסר לנו תהליך שלום אינסופי. אין רבותא בקבלת עקרון שתי מדינות של בוש ושל אובמה על ידי ממשלת ישראל. האם עלינו להתרגש לאור האפשרות שאובמה ידחוף את נתניהו בחזרה לשולחן דיונים עקרים? הבעיה היא הצורך בצעדים ברורים וחד משמעים לחיסול הכיבוש האכזרי (שהוא גם אסון ובושה לעם היהודי). הביעה היא הגשמת זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
אפילו בתחום מומחיותו, הרטוריקה, אין אובמה מדבר לעניין. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו בין שני גורמים הזקוקים להטפה ממנהיג הקהילה הבינלאומית לנהוג בתבונה ובנימוס. הבעיה היא שישראל, תוך כדי ניצול היתרונות הנובעים מתמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית נדיבה מארה"ב, מנכסת לעצמה את זכויות הפלסטינים ואת אדמותיהם במשך רבעים ושתיים שנים,כמעין עמלה צדדית לשירותים שהגישה לאינטרסים של ארה"ב. אובמה אינה מתווך הגון, הוא אינו אפילו מתווך בלתי הגון. הוא נציגו של צד לסכסוך וייחשב כזה עד אשר יוכיח נכונות ברורה ומוחשית להפסיק את זרם הכספים והנשק שמחולל מדיניות שאינה, לדבריו, מדיניות לרוחו.

לקראת הפגישה בין נתניהו ובין ברק אובמה

התקשורת מלאה דיווחים על האיומים של ישראל נגד איראן. נתניהו מודיע וחוזר ומודיע שישראל לא תסכים שלאיראן תהיה פצצה גרעינית. האופוזיציה הממלכתית של קדימה מעניקה תמיכה בלתי מסויגת לממשלת נתניהו. לרבים בשמאל נראה עצם הרעיון של התקפה יזומה ישראלית על איראן כמעשה טירוף. אך הסתייגות זאת כמעט שאינה באה לביטוי פומבי. נתניהו נוסע וושינגטון כשהוא טוען שיש בישראל קונסנסוס התומך בכל האמצעים האפשריים...
ואמנם שהשאלה הפוליטית הבוערת היום לפני השמאל היא התווית מדיניות ברורה בנושא תוכניות ממשלת ישראל להצית מלחמה נגד איראן. אין להגזים בחשיבות סוגיה זו. נתניהו יעמוד בפגישה הקרובה שלו עם אובמה על דרישות ישראל לפעולה של ארה"ב נגד גירעון איראן או לחלופין ידרוש הסכמה אמריקאית – אפילו בקריצת עין – שתאפשר התקפה ישראלית. נתניהו יטען ולא בלי יסוד כלשהו שהוא מדבר בשם קונסנסוס רחב בישראל בנושא זה. מחמת סיבות שונות שנעמוד עליהם בהמשך לא יהיה זה קל לערער את הקונסנסוס. תנאי יסוד למערכה יעילה נגד "הקונסנסוס הזה" הוא חשיפת המניעים למדיניות הישראלית והאמריקאית, על המשותף ועל השוני ביניהן.
ביבי יאמר לאובמה כי הסכנה האיראנית היא כזאת שאין ישראל יכולה להרשות לעצמה אפילו לדון בוויתורים לפלסטיניים לפני הסרת האיום האיראני. הילרי קלינטון מצדה מנסה להפוך את סדר העניינים כשהיא טוענת שהתקדמות בזירה הפלסטינית חיונית כדי לבודד את איראן לקראת הטלת סנקציות עליה ואפילו לשם קידום ההכנות של פעולה צבאית. יש מכנה משותף לשתי העמדות. איראן היא אויב משותף שיש לבלום אותה.
למען לחדד את התמונה רצוי לנסח כך את הדברים: ביבי קובע שיש צורך במלחמה נגד איראן כתנאי להתקדם לשלום עם הפלסטינים. וקלינטון טוענת שיש צורך בקידום השלום עם הפלסטינים כתנאי שיאפשר לדבר על מלחמה נגד איראן. אומנם קלינטון נערכת לסדרה של מגעים עם טהרן בשלב הראשון אך היא מעדיפה באופן גלוי לקיים אותם מגעים בלווי האיום הישראלי שעשוי להרשים את האיראנים בחומרת מצבם.
הנמנעים בשמאל
כאן המקום לקבוע שישנם אנשים טובים ושוחרי שלום שאינם רוצים לעסוק בסוגיה בלתי נעימה זו או גרוע מכך תומכים "שוחרי שלום" כאלה במדיניות של ביבי. הם מנמקים את עמדתם בהתנהגות ובהתבטאויות של נשיא איראן ובאופי השמשטר האיראני. בשמאל אופיינית יותר עמדתם של אלה שאין להם עמדה, פשוט אינם רוצים להתערב כי בעצם "לא כל כך איכפת להם שאיראן ומנהיגה יקבלו מכה שמגיעה להם". "שוחרי שלום" כאלה יגידו שאם הדברים מגיעים להתנגשות, אזי מקומם עם המשטרים הדמוקרטים בוושינגטון ובירושלים ונגד איראן של האייתולות.
חסידי האלתור של קלינטון בשמאל
אנשים רבים בציבור שוחר השלום נאחזים בתוכניות של הילרי ומקבלים אותן בהתלהבות. הם מוכנים לקנות הסכם ישראלי-פלסטיני בלי לפשפש במניעים וברקע להסכם. הם אינם רואים שום פסול בהכפפת המטרה של שלום ישראלי-ערבי לצרכי השליטה של ארה"ב באזור עד לאפשרות של מלחמה רבתי. להפך, מצב עניינים זה נראה להם כמתנה מהשמיים. אך אפילו אם הם חוששים שיש סכנה להשתית הסכם שלום על חולות נודדים כמו ציר למלחמה נגד "האסלאם הקיצוני" לא ירשו לעצמם שבעיה "קטנה" זו תקרר את ההתלהבות לעסקת קלינטון.

מנקודת ראות של השמאל ובהתחשב באינטרס השלום של שני העמים, אסור ליפול למלכודת הזאת. אסור להכפיף שלום בין העמים למלחמה תוקפנית באזור לא בגרסת ההכפפה השוביניסטית הגסה של ביבי-ליבי ולא בגרסת תוכניות של הילרי ההופכות את חזון השלום בין ישראל והפלסטינים לאלתור, לתמרון טקטי למען המשך ההגמוניה השוקעת של ארה"ב באזור. אנו מטילים ספק בכך שארה"ב תוכל לכפות על ישראל צעדים משמעותיים לשלום כל עוד המדיניות האמריקאית הבסיסית אינה שונה מזו של השותף הישראלית. הרי שלום בנוי כל כולו על ההגמוניה המוחלטת של ארה"ב עלול להיות מקח טעות.
יש לי חברים שיראו בקביעה זאת שאין להתלהב משלום אמריקאי-ישראלית שהוא חלק של תוכנית התקפית באזור כנסיגה מהתמיכה בהסכם על בסיס "שתי מדינות". שלום כזה אינו רצוי ואינו בר קיימא.

אפילו אם אובמה הוא אדם טוב
למדיניות האמריקאית באזור יש בעיה חריפה. הציר הישראלי-מצרי-סעודי נסוג מול המערך המתחזק של איראן ובעלי בריתה. לפחות חלק של היוקרה האיראנית מבוססת על הסולידריות של איראן ובעלי הברית שלה עם הפלסטינים ונגד המשך הכיבוש. עם החלשת המונופול של ארה"ב באזור, ושינגטון לחוצה במיוחד כשהציר שלה בדרום אסיה (פקיסטאן ואפגניסטאן) , הולך ומתרסק.
כידוע מתנהל ויכוח חריף בשמאל לגבי המשמעות של הנשיאות של ברק אובמה. יש מגוון דעות אך אפילו אלה בשמאל שרואים בעלייתו של אובמה התפתחות חיובית חשובה ערים לכך שהוא פועל במסגרת אילוצים קשים ביותר. הרי הוא ממשיך למלא תפקיד של נציג האימפריה והוא נתון לעת עתה בסד ההמשכיות. בשם האחדות הלאומית האמריקאית הוא גם כלא את עצמו תוך מנגנון שיכול לאפשר אך ורק שינויים ותנודות מתונות בלבד במדיניות היסוד של ארה"ב. במה הדברים קשורים לבעיה שלנו? כל עוד אובמה וממשלתו לא השכילו לעצב מדיניות חדשה, כל עוד לא השתחררו ממדיניות הכוח, קיימת סכנה של קיפאון או רגרסיה. כל עוד ארה"ב מנהלת מדיניות שתכליתה "בלימת איראן" ושמירת העליונות האסטרטגית של ישראל, קיים קושי להפעיל לחץ אפקטיבי נגד בעל הברית הישראלית. בתנאים אלה לא נחסמת הדרך להרפתקה צבאית נגד איראן. במילים אחרות, בהעדר תמורה ממשית במדיניות של ארה"ב יוכלו ישראל, ידידיה והארצות הערביות "המתונות" לתכנן מהלך מלחמתי נגד איראן.
הולך ומסתבר ששינויים קוסמטיים במדיניות ארה"ב לא יספיקו לבלום את המשבר המתרחב. לאור המצב השברירי באפגניסטן ופקיסטאן, והתסבוכת בפוליטיקה הפנימית הנמשכת בעיראק, חייבת ארה"ב לנטוש את מדיניות "ציר הרשע" ולהכיר באינטרסים הלגיטימיים של איראן. זהו אתגר לא פשוט לארה"ב. נוסף על כן, מהלך כזה יעלה את חמתם של ישראל והשדולות הפרו-ישראליות למיניהן. מסע התעמולה הישראלית הקובעת שאיראן היא מרכז הטרור האסלאמי וכי אחמדינג"ד הוא היטלר חדש ודיקטאטור השולט מדינה שכל מטרותיה ג'יהאד ועוד ג'יהאד,מסע זה הוא התרומה "שלנו" למערכה נגד שינויים בכיוון של ריאליזם מדיני.

השמאל ומשטרים ריאקציונרים בעולם השלשי *
השמאל אינו מבקש ליפות את פני המשטר באיראן. הוא רואה במשטר הזה אויב של העם האיראני. אך יש פער עצום בין ביקורת המשטר באיראן וההסתייגות מההנהגה בארץ זו ובין מסעי הצלב של נתניהו ושות' שמטרתו התערבות מזוינת וכינון משטר פרו-אמריקאי (נוח לישראל). יש מקום לביקורת בינלאומית על איראן אך היא תוכל להניב פרות אך ורק אם לא תשמש כלי קידום האינטרסים הכלכליים והגיאו-פוליטיים של ארה"ב ושל אירופה. הרי המסע נגד איראן כרוך באינטרסים האלה וסירובה של איראן לשחק את המשחק של ארה"ב באזור. ארה"ב מבקשת להנציח את השליטה שלה בנפט המזרח תיכוני. היום, אפילו יותר מאשר בעבר היא רוצה להחליט למי תהיה גישה לנפט באזור ובאיזה תנאים. ההתערבות זרה רק תחולל הרג סבל ומצוקה של העם האיראני ואף תחזק את המשטר של הרפובליקה האסלאמית השנוא.
כמו כן מסרב השמאל הישראלי לתת לשופרי התעמלה הישראלים לצייר את ממשל בטהראן בצבעים הנוחים להם. איכשהו יוצא תמיד שיריבי ישראל באזור נכללים ברשימה של "היטלרים" למיניהם. נאצר היה היטלר, עראפת היה היטלר, וכעת נסראללה ואחמדינג"ד. בלי להקל ראש בכהו זה בביקורת נוקבת של השמאל נגד קווי המדיניות של יריבי ישראל, יש לקבוע שיש במעשיה של ישראל מידה גדושה של אחריות להפקת "ההיטלר החדש" בכל שלב שישאל זקוקה לאחד כזה. איראן אינה פחות דמוקרטית מאשר מצריים (וסעודיה וירדן) ואחמדינג'אד הוא פחות דיקטאטור מהוסני מוברק. אחמדינג'אד מתמודד בבחירות לא קלות עבורו בעוד שהשליטים הפרו אמריקאים עסוקים בהמלכת בניהם המוצלחים יותר והמוצלחים פחות.
מהו תפקיד השמאל במבוך הזה? התפקיד הוא להבחין היטב בהבדל התהומי והמהותי שבין הביקורת שלנו על משטרים נחשלים, ביקורת הדוחה "פיתרונות" של התערבות ומלחמה, ובין התעמולה הישראלית. הרי ההתערבויות של מעצמות המערב מעולם לא ריפאו ולו אף אחת מהמחלות והמגרעות במשטרים אלה. כאמור, במקום זאת חוללה התערבות זרה הרג המוני והרס בל ישוער תוך שהחמירו את הבעיות לעין שיעור. רשמנו לפנינו את העמדה של כוחות באופוזיציה באיראן ומחוצה לה הקובעת שהאיומים על הריבונות של איראן מחזקים את המשטר שם.
ובכן, נחלשת ההגמוניה האמריקאית. אך ברור שהפונדמנטליזם שאין לו תשובה לאתגרים של התקופה מנצל את איבת המערב לבסס את שלטונו. עם כל הקשיים והמכשולים אין אלטרנטיבה לעצמאות לאומית וקדמה חברתית והמלחמות שבדרך לא יפתרו שום בעיה.
*הנאמר בפסקה זאת מתבסס בין היתר על מאמרו של אינטלקטואלי איראני חשוב. ד"ר נאסר זראפשאן ששוחרר לאחרונה מחמש שנים בכלא איראני. זראפשאן מזהיר גם את בני ארצו נגד אשליה שארה"ב יכולה לשחרר את איראן מהעריצות של הרפובליקה האסלאמית.
http://www.monthlyreview.org/mrzine/zarafshan210408.html