תומכיו של הנשיא אובמה נחרדים בצדק לרגל ההתקפות הפרועות של הימין הקיצוני נגד הנשיא. היה זה סביר לחשוב שאובמה מותקף בגלל מדיניות ליברלית ונאורה בבית ובחו"ל. אך בדיקה אובייקטיבית של העובדות מובילה למסקנה שאובמה נוקט במדיניות ניאו-ליברלית אובדנית בוושינגטון ומנהל מדיניות עוד יותר גרועה בחו"ל כשהוא עובד שעות נוספות להגיע אל "וויאטנאם" משלו באפגניסטן.
האינטנסיביות של ההתקפות מהימין נובעת מחוסר יכולתו של הנשיא לגבש יוזמות מדיניות חדשות של ממשלתו. קיימת תחושה מעמיקה בציבור שאינו שלט בעניינים. המבוכה היא טרגית במיוחד אצל אדם אינטליגנטי כמוהו. הימין הקיצוני חש שנפלה בחלקו הזדמנות למלא את החלל הפוליטי שנוצר והוא מסתער כחיית טרף בצעקות של "קומוניזם עלינו". בניסיונו למשול מהמרכז, במאמציו להיות מקובל על הימין, הצליח אובמה רק להזיז את הזירה הפוליטית כולה ימינה. עצוב, מאד עצוב.
ישנה תופעה מקבילה אצלנו. לא נשאר זכר של הלהט ותחושת הדחיפות שאפיינו את נאום אובמה בקהיר לפני חודשיים. נתניהו הבין חיש מהר שאובמה אינו רציני וישראל החלה באסטרטגיה בלימה מצליחה. אם בנושא ההתנחלויות שלגביו יש לאובמה ולמיצ'ל עמדה מוצהרת ברורה אין ושינגטון יכולה לכפות את רצונה על ישראל, אזי אפשר להיות בטוחים שלא יהיה שום לחץ רציני אמריקאי לקדם הסדר שלום כולל. נתניהו שהוכיח שהוא מסוגל לצפצף על אובמה רכש בכך יוקרה אצל ישראלים רבים המעריצים התנהגות כזאת. יתר על כן, חולשתו של אובמה עודדה את הימין ואת המתנחלים שהחלו דורשים מביבי שידרוש מאובמה "שיוציא את האף שלו" מענייניה של ישראל – בלי הנימוס הדיפלומטי המקובל בעניינים כגון אלה.
פרשנים שטחיים כתומאס פרידמן מהניו יורק טיימס מתרגשים ומתפלאים מכך שישנו כיסים של שגשוג והתעשרות בכמה רבעים בערי הגדה. ואיזה שקט ישנו שם. הרי הערים מפוטרלות על ידי כוחות משטרה פלסטינים שעברו לא מזמן הכשרה אינטנסיבית מידי חיילים אמריקאים ואנשי מודיעין ירדנים. הכסף הגדול המפוזר בגדה (ביבי אינו מתנגד!) הנו מכשיר חדש להעמיק את הפיצול בקרב הפלסטינים. הפיצול החברתי המעמיק מתווסף לפיצול האידיאולוגי ולפיצול הגיאוגרפי. ההנהגה הפלסטינית המייצגת היטב את האינטרסים של החוגים המתעשרים שכחה מזמן איך לאמור "לא" לארה"ב. יכולנו לחשוב שמצבם של הפלסטינים נואש. אך רצוי לא לשכוח שמדובר בזכויות יסוד של עם למוד סבל והקרבה. הפלסטינים ידעו בעבר כיצד לקום על הרגליים אחרי מפלות קשות. המצור המקיף בדרום ובצפון יכול רק לדחות את יום ההתחשבנות עם אלה המשלים את עצמם שהם הביסו את הפלסטינים וחיסלו את המערכה ההיסטורית של העם הזה על זכויותיו.
נראה כאילו אנו עומדים על סף אירועים דרמטיים באזור. אך במקום תקווה ממשית יש תחושה של תסכול וחוסר אונים המוכרים היטב. נתניהו מזלזל בגלוי בפניות להפסיק את ההתנחלות ומעלה שורה של דרישות סף לפני חידוש השיחות עם הפלסטינים. במקום לחץ על ישראל, מסתובבים האמריקאים באזור כדי לשכנע את הקליינטים שלהם לפייס את נתניהו על ידי צעדי נורמליזציה (טרם שלום). וושינגטון מאמצת למעשה את הקו של "קודם איראן ואח"כ פלסטין" כיוון שאובמה הנחלש בוושינגטון אינו מוכן להתעמת עם ישראל וידידיה. אובמה מסתבר שקוע עד צוואר בבוץ של הדיפלומטיה האורתודוקסית האמריקאי. בגלל אי רצון להתעמת עם ישראל מבקשת ארה"ב לאלתר תוכנית שנועדה לאחד את האזור נגד ה"קיצוניים". מכל המהלכים האלה נודף ריח של אפגניסטן ואנו מתקרבים במהירות למצב שבו אפגניסטן הופך לעיקר העיקרים של המדיניות של ארה"ב. אובמה השתכנע, בניגוד להגיון ולתבונה שהוא יכול וצריך לנצח במלחמה זו. אם יתעקש הוא עלול להפסיד הרבה יותר מאשר הפסד קרב בגבולות המרוחקים של האימפריה.
ניב גורדון אומר את שלו
במאמר אורח שהתפרסם לאחרונה באל. איי. טיימס הסביר דר" ניב גורדון, מרצה באוניברסיטה בן גוריון בנגב, בצורה נמרצת ומנומקת היטב שרק לחץ בינלאומי על ישראל עשוי להציל אותה מדבקותה למדיניות שוביניסטית שתוביל אותה לניוון מוסרי, ובמשך הזמן, לבידוד מוחלט. כדי לקדם את העניין השלום במסגרת פתרון של שתי מדינות, תומך גורדון בלחץ על ישראל באמצעות חרם, ביטול השקעות וסנקציות למיניהן.
פרופ. רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטה בן גוריון התקיפה את גורדון בזעם קדוש. קשה לקבוע איזה בשני המרכיבים בתגובתה מסוכנת יותר: היצרים המקרטיסטים או הבורות שלה בכל הנוגע מעמדה של ישראל בקהילה האקדמית הבינלאומית. אין לפרופ' כרמי כנשיאת האוניברסיטה שום זכות או מעמד לגבי השקפותיו של ד"ר גורדגון או לגבי צורת ביטוין. המלצתה המתחכמת לגורדון שיעזוב את הארץ בגלל השקפותיו מריח מהווירוס הבוגי-יעלוני. נוסף על כן מפגינה פרופ' כרמי חוסר יכולת להבין את השקפותיו של גורדון ומשמעותן הפוליטית. גורדון מגלה מידה של ריסון בכך שהוא מתאמץ להציל את ישראל מהתנוונות מוסרית. בשעה שאלפי אקדמאים בעלי יוקרה נוטים למסקנה שהכיבוש אינו אלא היבטי אחד של אפיה הקולוניאלית של ישראל, זורק גורדון חבל הצלה לישראלים בעלי מצפון ומצביע על דרך מילוט מגורל האפרטהייד. רצוי שכרמי תבין שמעמדה אינה מקנה לה שום זכות לשפוט את השקפותיו של ד"ר גורדון. ברור שאין לה היכולת לעשות כך.
חרם הוא לגיטימי
בהתייחסות ליוזמה למען חרם, ביטול השקעות וסנקציות (BDS) נגד ישראל שנוסדה ברמאללה, יש חשיבות להדגיש את העיקרון כי כל פעילות בלתי-אלימה נגד הכיבוש ונגד שלילת זכויות הפלסטינים היא מוסרית ולגיטימית. הכיבוש בנוי מפלדה, נשק, כוח אש, בתי סוהר, חומות וחדרי חקירה. מול כל אלה, מול ההתנהלות היומיומית של מנגנון הדיכוי, קיימת בוודאי זכות אלמנטארית של מחאה. גם זכות וגם חובה. מכאן שכל הענות חיובית לקריאה לחרם וכו', תבורך.
אך יש צורך להעיר שהמטרות המדויקות של פעילות החרם בהדרכת הארגון למען (BDS) ברמאללה אינן לגמרי ברורות. נראה שיש אי בהירות מסוימת האם המטרה היא סיום הכיבוש של הטריטוריה הפלסטינית הכבושה (OPT) או האם המחאה מכוונת נגד עצם קיומה של ישראל. הרי התזה הקובעת שישראל כולה אינה אלא אדמת פלסטינית כבושה מוכרת היטב. מה שלא תהיה גישתנו לגבי הבחנות האלה, ברור שישנו ציבור רחב שאצלו ההבחנה הזאת היא קריטית כיוון שהוא תומך בחרם נגד הכיבוש אך עומד על כך שאין פעילות זו מערערת על עצם קיומה של ישראל.
יתר על כן, עם כל הכבוד ליוזמה מרמאללה, זהו תפקידם של ארגוני המחאה בכל מקום לשקול את השיקולים החשובים השייכים להקשר, לזמן ולמקום. יש רושם שאנשי BDS נוטים להנפיק חוזרים עם הוראות מיותרות על הבעיות השייכות לאסטרטגיה ולטקטיקה. על פי רב יהיו אלה אנשי המקום שידעו כיצד לנהל את המערכה.
בכל מקרה, עומד ד"ר ניב גורדון על קרקע בטוחה של מוסר, צדק ואהבת מולדת.
רשומות
