סיכומי ביניים עזתיים

                                              מאת ראובן קמינר

סבב חדש

המתקפה הישראלית נגד עזה אינה אלא סבב חדש במאמצים הנמשכים הישראליים למחוץ כל ביטוי של התנגדות פלסטינית לכיבוש. המצור על עזה ומסע ההתנחלות בשטחים הכבושים נועדו למנוע מהפלסטינים לצבור כוח לשם העמקת ההתנגדותם לשליטה הישראלית. אך יש לנתח את המבצע במישור נוסף. ישראל תקפה את עזה הפעם בעיקר במסגרת תיפקודה כסגן של ארה"ב במסגרת הכנותיהן המשותפות למלחמה נגד איראן.

אובכן, מסתבר שההתקפה הישראלית והגיבוי האמריקאי באו לעולם כתגובה לסירוב של חמאס לנתק את הקשרים עם איראן. ברקע, הצורך לנטרל גורמים באיזור שעשוים להפריע או להתפרע בשעת המאמץ המלחמתישל השותפים אם וכאשר יצאו למחמה נגד איראן.  

עם עלייתם של האחים המוסלמים ומורסי לשלטון במצריים, היו שמועות הקובעות שחמאס כבר התחיל להעביר את נאמנותו מהגוש האיראני אל המערך האמריקאי האזורי. ארה"ב קיווה שחמאס יושפע על ידי הקשרים המסורתיים לאחים המוסלמים שהפכו לא מזמן לגורם השולט במצריים. ארה"ב ומורסי בגבוי כספים מקטארי ביקשו להעלות את חמאס על מסלול הדומה לזה שהלכו בו אבאס ופת"ח בגדה המערבי. אך מאמציהם לא נשאו פרי.

בנסיון לגמילה

איראן ויריביה האזוריים, המדינות הסוניות-איסלאמיות במפרץ, התחרו במשך החודשים האחרונים ביניהן  למשוך את חמאס למחנה שלהם. המנהיג הבכיר של חמאס בחוץ לרצועה, חלאד משאל מתארח בקטאר אשר הבטיח לתרום מאות מיליוני דולרים למען עזה". (  Wall Street Journal, November 24, 2012)

ארה"ב והנסיכים במפרץ רצו מאד לגמול את חמאס מהקשרים שלו עם איראן. באופן מאד תיאורטי יכלו הנסיכים לכלול אספקה של נשק בנדוניה. אך העיסקה לא יכלה להתבצע כאשר חמאס לא הסכים לשתף פעולה עם ארה"ב לפי המודל של הגדה המערבי. הניה אינו אבאס וחמאס אינו פת"ח. אם חמאס בחר במסלול האמריקאי היה צריך להבטיח ביטול ההתנגדות המזויינת לכיבוש הישראלי. חמאס סירב לשלם את המחיר הזה.

בדרך כלל אין מדינאים אוהבים לדון באופן גלוי בנושא מקורות הרכש הצבאי שלהם. למרות זאת ראו שני מנהיגים מרכזיים של חמאס לנכון להתייחס למקורות האספקה שלהם והצורך החיוני לשמר את הקשרים של הארגון שלהם עם איראן. מאד רצוי לצטט באופן נרחב את הצהרותיהם כדי לעמוד על  האופי המיוחד של הסבב האחרון של המלחמה.  

בהמשך לכתבה הנ"ל: "קהיר – חמאס השולט בעזה לא יחדול להתחמש כיוון שרק באמצעות מחסני נשק מלאים, ולא על ידי מו"מ, נוכל לאלץ את ישראל לוויתורים, אמר מספר שניים בקבוצה האיסלאמי המיליטנטי."  

הערות אלה של מוסה אבו מרזוק בראיון שקיים בשלשה ימים בלבד אחרי הסבב החמור ביותר בארבעה שנים בלחימה בין ישראל-חמאס, בישרו על קשיים מסתמנים בשיחות בתיווך מצריים על ההסדרים לאורך הגבולות...תוך כדי כך הודיע פקיד ישראלי השבוע שהקלות ממשיות במצור תהיינה תלויות בנכונות חמאס לחדול מהברחת נשק וליצרת נשק עזה. 

מר אבו מרזוק אמר בשבת שהקבוצה לא תפרק את נשקו בנמקו שמו"מ אם ישראל לא נשאו פרי אלא אם התקיימו בגבוי של כוח...אין אפשרות לוותר על הנשק אמר מרזוק במשרדו בפרבר של קהיר."הנשק הזה הגן עלינו ואי אפשר למנוע רכישתו ויצירתו ..."

בעבר הקרוב ביקשו אנשי חמאס להתחמק מהדיון בנשק באיראני, אך בימים האחרונים מנהיגים בכירים באירגון ביקשו להודות לאיראן באופן גלוי.

אישיות מרכזית בעזה, מחמוד אל-זהר, מסר לעתונאים שהוא בטוח שאיראן תגביר את תמיכתה הצבאית והכספית לחמאס ולקבוצה הקטנה יותר, הג"יהאד האיסלאמית". 

מר זהר אמר שחמאס אינו כפוף לאף אחד, אך הגן על הקשרים של הקבוצה לאיראן. "אם זה לא מוצא חן בעיניהם, אז יוכלו להתחרות עם איראן במתן נשק וכספים,"  אמר תוך כדי זלזול במדינות המפרץ."

יש יסוד להערכה שישראל היתה זאת שהפציצה בית חורשת לנשק בבירת סודאן לפני כחודש. ישנה ידיעה בעיתונות האנגלית שישראל עוקבת אחרי תנועת כלי שייט העושים את דרכם לעזה. 

כך מכינים את הסיבוב הבא. ישראל וארה"ב יצאו למלחמה כדי לאיים על חמאס כדי שזה יבין את הסכון החמור בקבלת נשק מאיראן. ובינתיים ישראל הצליחה להשמיד חלק ארי של הטילים לטווח ארוך בידי ימאס. 

תום פרידמן מחפש את הדמוקרטיה

במקרה שהיו כאלה שלא הבינו את מטרת משחק הדמים, התגייס בעל הטור הידוע להסביר את מהות העיסקה המוצעה. יש להבין קובע פרידמן שההתקפה על עזה יצרה הזדמנות נהדרת עבור מוחמד מוסרי לבחור בין יתרונות שלום קמפ' דייויד וסיוע נדיב של ארה"ב לפיטוח  ולהתפתחות מצריים ובין העמדה רדיקלית הפרו-איראנית של חמאס. לדעתו של פריידמן עמד מורסי בהצלחה אדירה במבחן והיה בדרך להפוך לאיש השעה. אך משום מה החליט מורסי דוואקא עכשיו שהוא המדינה והמדינה היא מורסי ועל כן לא היה לו פנאי להוביל את חמאס לקו פרו-אמריקאי. מורסי מאד עסוק בעניין אחר.   

  

בפרק האחרון של המלחמה נגד הפלסטינים ניצבה מכונת מלחמה מתוחכמת ביותר נגד רוחו של עם הדורש חופש. מישהו אמר שזה דומה לסיפור של דוד וגולית.

נ.ב. בינתיים אבאס סו"ס הלך לאו"מ. הפנייה הזאת לאו"מ באה אחרי שהפלסטינים בגדה כולם הביעו סולידריות עמוקה עם אחיהם ןאחיותיהן בעזה הלוחמים למען פלסטין. אפשר רק לברך על הנכונות של הנהגת הרשות הפלסטינית לצאת מחישוקי המסלול האמריקאי ולקוות שתתמיד במאבק נגד החנק האמירקאי-ישראלי.

 

עוד ניצחון כזה...

22 נובמבר 2012

ממשלת ישראל טיפחה אשליות מופרכות בקרב העם

ישנם סימנים, כדוגמת פרטי ההסכם להפסקת אש, המרמזים שממשלת ישראל נחלה כישלון חרוץ בניסיון לשבור את חמאס. הממשלה פיזרה אשליות כאילו ש"הפעם" תנחית על חמאס מכת מוות שממנה כבר לא יקום. ואומנם  שכנעה הממשלה את הרחוב שהיא יוצאת לקרב מכריע לחסל את חמאס הפעם ולתמיד. לא ברור מה אמורים האזרחים לחשוב עתה על הבטחות נתניהו וברק להוריד את חמאס על הברכיים. חמאס לא הורד על הברכיים. להפך, חמאס עמד בכבוד במבחן צבאי-מדיני חמור ביותר. הוא גילם אם כי בצורה חלקית את רצון כלל הפלסטינים לעצמאות ולמדינה משלהם. הידיעה שהמונים רוקדים ברחובות עזה אינה מפתיעה. השחצנות והבירבור של ישראל נחשפו בכל הכיעור שלהם. הכישלון המצטלצל של ישראל להכריע את חמאס עשוי לשמש פתח לקידום אחדות השורות של הפלסטינים. מהלך כזה הוא חיוני וצעד ראשון במצעד הקשה והארוך לבניית אחדות פלסטינית. אחדות זו חיונית להדוף את התוכניות הישאליות-אמריקאיות לפגוע בחזון העם הפלסטיני ובמאבק שלו לעצמאות ולשלום.

ארה"ב מובילה מאחור – LEADING FROM BEHIND

Reuters: “Obama has not asked Israel to hold off on ground invasion of Gaza, believes Israel has right to make own security decisions – White House.”

מוקדם לסכם את הלקחים של המתקפה הישראלית על עזה. אין לדעת אם הסכם הפסקת האש יחזיק מעמד.  בפרשה כולה, אולי הנסתר רב על הגלוי. בכל זאת ניתן לסכם סיכום ראשוני.

ארה"ב אימצה בעקבות ההתקפה של נאט"ו על לוב סגנון פוליטי-פסיכולוגי חדש שכונתה "הובלה מאחור ". LEADING FROM BEHIND.  הטעם לסיגנון היה ברור. ארה"ב נאלצה להבין שיש לה שם רע בעולם. יש הבנה רחבה שארה"ב  פועלת לקידום האינטרסים האנוכיים שלה תוך פניית עורף לצדק ולשוויון בינלאומי ותוך רמיסת כבודם של יריביה. ישנה חשדנות מוצדקת בכל העולם כלפי  מדיניותה ארה"ב ומטרטתיה. על כן, "טבעי" שנעדרו האמריקאים מהפעילות הדיפלומטית-מדינית באיזור במשך השבוע הראשון של המתקפה הישראלית. אך ממרחקים ביקשה ארה"ב מהיום הראשון של המבצע לגלות תמיכה מוחלטת ובלתי מסוייגת בישראל.      

אובמה אוהב את ביבי

רויטרס הודיע לפני יומיים, על סמך ידע שמקורו בבית הבלבן, שאובמה לא ביקש מישראל להימנע מפלישה קרקעית לעזה כיוון שלישראל הזכות להחליט לבדה בשאלות הקשורות לביטחון שלה.

הצהרה תמוה זו מצטרפת לשורה ארוכה של מהלכים של תמיכה גורפת לישראל ולנתניהו במלחמה של ישראל נגד העם הפלסטיני. כידוע, הוביל ממשל אובמה מסע תמיכה בישראל מתחילת המבצע הישראלי בסיסמה "לישראל זכות להגן על עצמה".  מי שנותן גיבוי בלתי מסוייג כזה לנתניהו נושא באחריות מלאה למלחמה תוקפנית שחרגה במהותה ובמידדתיות שלה מגבולות עיקרון ההגנה הסבירה.

"ההתרחקות" האמריקאית  העניקה לנתניהו מעמד אזורי בכיר וזכות לניהול אותן הסוגיות האזוריות עבור ארה"ב שאינן מחייבות התערבות אמריקאית צבאית ישירה. זהו הרקע להחלטה של ארה"ב להישאר מחוץ לתמונה בראשית המשבר. מדיניות זו היא כורח המציאות עבור ארה"ב.  הסיבה לכך היא שחסרים לה למעצמה האמריקאית האמצעים והמשאבים לניהול ישיר של משברים אזורים. אך כשהתעוררה סכנה של סיבוכים הוזעקה  מזכירה המדינה קלינטון לאזור.

מורסי נעשה פקיד במקום מדינאי

התמיכה של אובמה בזכותה של ישראל ליזום מלחמה מבהירה למצריים שהם חייבים להכיר באינטרסים  של ארה"ב ושל המערב כפי שהם מפורשים על ידי ישראל שהיא המייצגת במקום את העמדה של האמריקאיים. מורסי היה יכול לדחות את הדיקטט האמריקאי אך היסס. מתוך כך, מורסי נבחן ונמצא חסר חוט שדרה. ארה"ב וישראל בוודאי ישבחו אותו על שהסכים לשמש מתווך בסכסוך במקום לפעול כבעל ברית נאמן של הפלסטינים. המעמד המפוקפק של המתווך "האובייקטיבי" מוענק למורסי על פניית עורף לעניין הפלסטיני והשתלבות במערך האמיריקאי-הישראלי בדומה לתפקיד שמלא מובארק.      

מורסי התלהב, אולי מחוסר ניסיון, על כך שנעשה מתווך הפועל בגיבוי של ארה"ב.  מבינים דבר מבינים שמורסי פגע קשות במעמדו וביוקרה של מצריים. מצריים אינה אמורה להתייצב בין חמאס ובין ישראל כי היא אמורה להתוות את הקו של העולם הערבי. במקום לקבוע את האסטרטגיה של העניין הערבי הפך את עצמו מורסי לפקיד.  באנגלית קוראים לזה 

DEMOTION.

האזרחים הנהרגים בעזה אינם מענינים את אובמה. ההסבר הסביר ביותר לתמיכה הגורפת של אובמה בנתניהו קשור כפי שכמה פרשנים הבינו בתוכניות של הצמד הזה נגד איראן. ארה"ב היא מעצמה אדירה אך יש לה עקב אכילס. היא אינה מוכנה ואינה יכולה לנהל "מבצע קרקרקעי" משלה, כלומר אינה מסוגלת לספוג אבידות הכרוכות בהפעלת חיילים רבים בקרבות פנים פנים. לעומתו להתניהו יש  יכולת כזאת .  זהו סוד הרומן הקיים, למרות הכול, בין ביבי ובין אובמה. אינטרסים קובעים ולא סנטימנטים.   

תרגיל הכנה למלחמה אחרת

יש מהלכים להערכה שהמתקפה בעזה נועדה לשמש מבחן אימון לקראת מלחמה באיראן. יש לזכור את התוכנית האמריקאית-ישראלית ליזום התקפה על איראן באביב – אם אין "התקדמות" כתוצאה של לחץ הסנקציות הכלכליות.

אפשר לראות ביוזמת המלחמה של נתניהו נגד עזה אינטרס ישראלי-אמריקאי לשם פגיעה נוספת בכוח העמידה של הפלסטינים. ישראל השיגה את הסכמתו של אובמה למבצע שנודע להרוס את כוחו של חמאס כהמשך לרצונם המשותף לסרס את ההנהגה הפלסטינית. יש להצטער שישנם עדיין שוחרי שלום בארצנו שמבקשים לראות בברק אובמה כשוחר שלום כמוהם. בטל זמנן של אשליות כאלה. אובמה זקוק לביבי אפילו עם ההתנחלויות שלו. זוהי האמת העצובה.

אין תמיד ברירת מחדל

אין תמיד ברירת מחדל

מאת ראובן קמינר

ההדים האיומים לרציחתם של עשרות הכורים הדרום-אפריקאים על ידי המשטרה נושאים עימם מסרים חשובים. אחד המסרים עוסק, כמובן, במשמעות עלייתה המסוכנת של ארץ זו על המסלול הניאו-ליברלי וכל הכרוך בו. אכן, דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הרשמי הפכה לארץ אכזרית אפילו עוד יותר לאנשי עמל. אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה זו, אך ישנו לקח אחר של האירועים האמור לעניין אותנו במיוחד.

כידוע, בארצנו מתקיים במשך שנים דיון נוקב לגבי המודל הדרום אפריקאי כאלטרנטיבה לכיבוש ולמלחמת האין קץ בין הפלסטינאים ליהודים הישראלים. מירון בנבנישתי היה בין הראשונים שקבעו כי מסע ההתנחלויות לא הותיר שום ברירה והארץ דינה להפוך לארץ דו לאומית. כלומר, פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייתכן אך ורק במסגרת מדינה דמוקרטית אחת, עם זכויות אזרחיות שוות ליהודים וערבים. מיודענו יוסי שריד הצטרף לאחרונה לדעה זו מרוב יאוש לנוכח "הצלחותיה" של ישראל לחבל סופית בתהליך השלום.

אמת ויציב, הרבה ישראלים ישרים וכנים, בנוסף לזרמים מתקדמים בדעת הקהל הבינלאומית, אימצו מחשבה אסטרטגית המותאמת לחזון זה. ההנמקה הייתה פשוטה: כוחות השלום והתבונה, במקום להטיף להפרדה ופיצול (בשתי מדינות עצמאיות נפרדות) יבחרו במסלול ברור ופשוט: מדינה אחת מבוססת על קול אחד לכל אדם (one man, one vote).

"אם לא שתי מדינות"

עליית הפופולריות של פתרון ה"מדינה אחת" לסכסוך מקורה בקיפאון המייאש בתהליך השלום. הקיפאון הזה איפשר את "ההישגים" המבישים של מסע ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. לאחר שכל סיכוי למו"מ רציני בין ישראל לפלסטינאים הלך ונכחד, נראה המאבק על מדינה אחת כברירת מחדל כמעט טבעית. בדרום אפריקה, כידוע, ניצחון האפרטהייד הבטיח בצורה משכנעת משטר של קול אחד לכל אדם. במשטר זה נערכו בחירות שעל פניהם נראו כדמוקרטיות והוקם משטר דמוקרטי על יסודות זכויות האזרח כשבתוכן זכות הקניין והבעלות הפרטית. התוצאה היתה שהמשטר החדש הקדיש את מירב כוחותיו להעשרת שכבה קטנה של שחורים וצירופם לחוגים הלבנים השליטים שהיו ונשארו בעלי העוצמה הקובעים בכלכלה הדרום אפריקאית. האם התפתחות זו מפתיעה במיוחד? ברור שלא. לא נשברה ההשפעה המכרעת של המונופולים והבנקים שנשארו בידי הלבנים על הכלכלה הדרום אפריקאית, היה ברור שחוגי הון רבי כוח יכלו לצרף אליהם חוגים וגורמים מקרב השחורים כשותפים בשלטון ובהצבר הון. בעלי הון לבנים אכן צירפו אליהם מספיק גורמים בקרב בני השחורים כדי להבטיח המשך השלטון המעשי תוך כדי תיקונים מזעריים ובלתי מהותיים.

השיטה הזאת פועלת בהצלחה יתרה. שוטרים שחורים בהנהגת קצינת משטרה שחורה, ביצעו את הפשע המחריד באזור מריקאנה במפעל של לונמין, רק עשרות ק"מ מיוהנסבורג. ולמה חושבים שהדברים יהיו שונים בתכלית במדינה אחת שבה משאבי השלטון וההון יהיו ברובם המכריע בידיים ישראליות יהודיות וציוניות. יש גם להביא בחשבון את הקשרים הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים של בעלי ההון היהודים בישראל. האם בנסיבות כלכליות וחברתיות כאלה יהיה קושי לחזות את ההופעה הברורה ומחויבת המציאות של שלטון בעלי הון יהודי שירכשו להם שותפים זוטרים בקרב הפלסטינאים. בוודאי שימצאו מספיק פלסטינאים כדי להבטיח המשך השליטה המהותית היהודית בארץ הקודש. לכן מסתבר שפיתרון של מדינה אחת אינו כלל פיתרון.  

סיכום ביניים

כל האמור לעיל אינו מצביע בשום אופן על כך שפיתרון שתי המדינות חי וקיים. יהיה זה משגה להסיק מסקנות חיוביות על פתרון של "שתי מדינות" מתוך האופי המופרך של הקריאה לתמוך במדינה אחת, כפי שיהיה זה משגה לתמוך במדינה אחת בגלל הקושי שבפתרון של שתי מדינות.

יש מצבים פוליטיים שדרכי המחשבה והכיוונים הפוליטיים שעל פיהם עבדנו ופעלנו שנים רבות נתקלים בחומה בצורה. מן הנקודה הזו אין תחזית ברורה או התייחסות ממשית לדרך קדימה. פעילים ריאליסטיים חייבים להשתחרר ממחשבה שמרנית ומיושנת ולהיפרד מנוסחאות שעבר עליהם הקלח, אפילו אם אין ביכולתם להצביע בבירור על אלטרנטיבות ממשיות הנראות באופק.

המציאות הקודמת באזור (status quo ante) שיצרה בעבר מעין מרחב בו אפשר היה בכלל לדון בפתרון הסכסוך הולכת ונמוגה, והיא לא תחזור. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים הישראלים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן של השליטים הערבים הפיאודליים והריאקציונים באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן במישור העיוני, בהדרגה ובזהירות לדיון על נוכחות של יהודים ישראליים באזורנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים שלו. לישראל כזו, אין עתיד במזרח התיכון.

20 אוגוסט 2011

לצערנו, שלום ישראלי-פלסטיני אינו על סדר היום

האמת הפשוטה היא שעניין השלום הישראלי-פלסטיני הוסר מסדר היום ההיסטורי. ישנם אקטיביסטים ישרים ובעלי רצון טוב רבים המסורים בלב ובנפש לעניין השלום הישראלי-פלסטיני שיערערו מן הסתם על קביעה זו שלי. עם כל הכבוד, אנסה כמיטב יכולתי לנמק את עמדתי.

ישנן שלש התפתחויות מרכזיות אשר דחפו למעשה את העניין הפלסטיני אל מחוץ לזירה הדיפלומטית והמדינית האקטואלית:

א) הסתיידות המבנה המדיני הישראלי;

ב) החלשת ההגמוניה של ארה"ב באזור;

ג) הסערה האדירה הפוקדת את העולם הערבי.

לפני שאגש לניתוח יסודות אלה ותפקידם בהסרת העניין הפלסטיני מסדר היום, אבקש להתייחס למקומו של הדיון בקרב השמאל (להבדיל מהדיון בעצם הנושא). שוחרי שלום רבים משתתפים באופן פעיל בשיחות ארוכות ומפותלות הדנות ביתרונות ובחסרונות של שתי הפתרונות האפשריים. הכוונה, כמובן, היא לויכוח בין פתרון של שתי מדינות מול פתרון של מדינה אחת. כל צד בויכוח השקיע המון כנות ורגש, הרבה מחשבה עמוקה וכושר אניליטי. אני, עצמי, הייתי פעיל מאד בהקשר זה מאחר שהייתי במשך שנים חסיד מובהק של פתרון השתי מדינות. אך העובדה המצערת היא שהדיון הפך להיות יותר ויותר עקר כשמסתבר שאין שום קשר בין הויכוח ובין כל פרספקטיבה מדינית ממשית. הידיעות המופיעות מפעם לפעם בתקשורת על פגישה זו או אחרת למען החיאת "תהליך השלום" רק מאשרות שמדובר בעניין נלעג המבטא, למעשה, את האינטרס ישראלי לשחק ב"כאילו". במציאות, הדיון על היתרונות היחסיים של "פתרון" זה או אחר איבד מזמן כל תוכן ממשי, עבר זמנו, ונעשה בלתי רלוונטי לחלוטין לחיי היומיום של הפלסטינים ושל הישראליים.

המהלכים ההיסטוריים שיצרו בעבר מעין מרחב שבו אפשר בכלל לדון בפתרון הסכסוך הלכו ונמוגו. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן בהדרגה ובזהירות לדיון על הנוכחות של יהודים ישראליים באזור שלנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים העמים שלו. ישנם אנשים שדורשים לקבל תחזית חד-משמעית, מעין פרוגרמה חדשה ומפורטת כתנאי להכיר בכך שהמציאות הקודמת פגה מהעולם. יש להצטער על כך שההיסטוריה, ובמיוחד זו שבאזורנו, אינה כל כך "מסודרת". הישן נסוג ונמוג והעתיד אינו בהיר.

ממלכת ביבי המלך הפכה למעצמה בעלת הגמוניה אזורית

הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה שולטת בכנסת. תשעים וארבע מתוך 120 חברי כנסת מכוננים קואליציה חסינה ללא תקדים. כל המשאלים וכל הפרשנים מצביעים על כך שמדיניות נתניהו, ובמיוחד זו הדנה בנושאים ביטחוניים – ובתוך כך – בעניין הפלסטיני, זוכה לתמיכה רחבה ביותר בציבור הרחב.

בהעדר אופוזיציה בעלת משקל לנתניהו, רואות ארה"ב ואירופה את ישראל בהנהגתו כעובדה בלתי הפיכה, כמציאות שאפשר לסמוך עליה. מציאות זו נוחה למדי לארה"ב ולבעלי בריתה. משמעותה היא שהפלסטינים "מטופלים" וישראל חופשית להשתתף בניהול האזור ובהגנת האינטרסים של המערב הנאור – מעבר לנושא הישראלי-פלסטיני.  

עצוב הדבר אך יש להודות שההנהגה הקיימת נבחרה באופן דמוקרטי ביותר. הרב הגדול של היהודים הישראליים דבקים בסטטוס-קוו ומפחדים מכל פשרה אפשרית. כמובן, יש בעמדות אלה קורטוב של מניפולציה, אך הדעה הניצית הרווחת בציבור הכללי התגבשה על היסודות הביטחוניים והכלכליים הנמשכים במשך שנים רבות. ישראל רואה את עצמה בתור מעצמה אזורית צבאית ויסודות השקפה זו נראים לציבור כהכרח לא יגונה, כחלק חיוני בכלכלה וככוח מגן על עצם קיום המדינה. יש הסכמה למהלכים המעצבים למדינה תפקיד אזורי. החיים אינם רעים כלל וכלל לאדונים הקולוניאליים באזור. כל שינוי ממשי וכל הצעה לקדם צדק ושויון לכולם נראים כאיום בעיני ההמון.       

ארה"ב בנסיגה

עובדות ומספרים המאשרים את הנסיגה הגלובלית של ארה"ב קיימים בשפע. לא מדובר רק במשבר פיננסי-כלכלי. אין להתעלם גם מהנפילה ביוקרה האינטלקטואלית והמוסרית של ארה"ב שפגעה קשות בתומכיה הנאמנים ביותר. ארה"ב אינה מסתירה את מצוקת המזומנים ואי-יכולתה לממן התחייבויות בינלאומיות חשובות ביותר. חסרים חיילים וחסרה תמיכה לוגיסטית. בעקבות עיראק ואפגניסטאן נזהרה ארה"ב מתיפעול עוצמתה הטכנולוגית מפאת אי יכולתה להפוך הישגים צבאיים מובהקים להישגים דיפלומטיים-מדיניים. המגבלות הפוליטיות הקיימות למרות העליונות הצבאית מעידות על כך שאין לארה"ב המשאבים הנחוצים להמשך קיום האימפריה. יש להיזכר באימרה הידועה על הכידונים שאיתם אפשר לעשות את הכל חוץ מלשבת עליהם. ארה"ב יכולה לכבוש כל שטח אך איננה יכולה לאתר כוחות המוכנים לשבת על כידוניה כדי לשלוט.     

המזרח הערבי סוער

האפשרות בעבר של פתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוצרה בנסיבות שהתאפיינו בהגמוניה אמריקאית כמעט מוחלטת. השלום הזה היה אמור לקום על בסיס ערכים "ליברליים" ובסיוע אפוטרופוסות רוחנית של וושינגטון – כשהאמריקאים מבקשים יפה משני הצדיים להיות "הגיוניים". אפשר גם היה לטעון שהאמריקאים, אם לא יכלו לארגן הסכם בין שתי התנועות הלאומיות יחליטו לתמוך ברעיון של קול אחד לכל אחד בארץ אחת. יעדים אלה היו סבירים כאשר האזור היה נתון לפיקוח אמריקאי הדוק. אך במשך שנים רבות מסתבר שאין לארה"ב או לבעלי הברית שלה הסתייגות ממשית מהמציאות המביכה שבשטח. אומנם חזרו על מנטרה מוכרת בכל שלב של התנחלות ישראלית רבת  היקף ושיננו: "Israeli settlement is not helpful''.

העמים הערבים באזור מתמרדים. יתכן מאד שהסכמי השלום עם ישראל לא יחזיקו מעמד. אך ללא קשר לשרידי הרומן מהעבר הקרוב, קשה אם לא בלתי אפשרי לדמיין בעידן זה של סערה ומתח את עלייתו של גורם ערבי בעל משקל שירשה לעצמו להשתתף באופן ברור וגלוי בקנוניה נגד הפלסטינים. 

ישראל וארה"ב הצליחו להסיר את העניין הפלסטיני מסדר היום הבינלאומי השוטף. בעתיד הנראה לעין לא תעזנה ארצות ערב הנתונות במשבר של חוסר יציבות להופיע כמנצלות את חולשת פלסטינים.  אך כאשר יתייצבו הדברים בעולם הערבי, יסרבו גורמים ערביים מבוססים ומתחזקים בהיערכות ערבית חדשה לפנות עורף לעניין הפלסטיני. אך יש להעריך שהתוכנית המדינית של העולם הערבי למען פלסטין תהיה חלום בלהות לקברניטי ישראל המוכנים להידבר רק על יסוד עליונות ישראלית.

התמורות האדירות המתחוללות באזור וסביב לו הפכו את דרכי המחשבה המקובלים בקשר לסכסוךהישראלי-פלסטיני למיושנים ובלתי רלוונטיים. יחד עם זאת, עלי להודות שאין באפשרותנו לצייר פרספקטיבה חדשה וכי לא הגיעה עדיין שעתה של פרוגרמה חדשה. יש כאלה המבקשים לנצל קושי זה כדי לדבוק בעמדות שפג תוקפן.

אך המשחק הישן נגמר. אומנם קווי המציאות החדשה אינם ברורים. זו טיבה של ההיסטוריה שאינה מתנהלת תמיד בצורה "מסודרת". 

התיאור הזה של המציאות הישראלית-פלסטינית חמור למדי. אך רצוי להזכיר לעצמנו שההיסטוריה במזרח התיכון לא מסתיימת, כלל וכלל.

נ.ב. לאחר כתיבת דברים אלה קיבלתי מד"ר משה בהר מאוניברסיטה מנצ"סטר שבאנגליה מאמר מעמיק המבסס מסקנות דומות לאלה שלי.  המאמר שהתפרסם ביולי 2011 בכתב עת אקדמי ראוי לעין של כל אחד המעורה בדיון ההסיטורי על פתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.”Global Society 25.3 (2011): 353-376.