תמצית הביקורת העצמית הזאת שלי היא פשוטה. בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.
הסיסמה "שתי מדינות" – בהקשרים שונים
רצוי להבחין בין עצם הרעיון של חלוקת הארץ על בסיס לאומי במסגרת פשרה, כדי להקל מוקדם ככל האפשר על הסבל של העם הפלסטיני באשר הוא, ובין התפקיד של הסיסמה היפה הזאת בקונסטלציות המדיניות השונות שבהן היא מופיעה. בראשית דרכו, רעיון הפתרון הזה נישא בידי כוחות שביקשו לצמצם את מרחב השליטה של המערב האימפריאלי והריאקציה הערבית. היה ממד משחרר לדרישה של הקמת שתי מדינות למרות שהיה כרוך בוויתורים רבים מצד הפלסטינים. הרעיון של "שחרור פלסטין" שנישא באותה תקופה בידי הלאומנות הפלסטינית והערבית היה מקסם שווא. ואמנם היה צורך באסטרטגיה שמאלית ריאלית. על כן, בראשית הדרך של "שתי מדינות" ביקש השמאל לפגוע במונופול הדיפלומטי האמריקאי, להתנגד להתפשטות הישראלית ולבודד את הגורמים ההרפתקנים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים עצמם. עד היום ניתן להצביע על היתרונות היפים של פתרון כזה. אלא מה, הפתרון בושש לבוא והמציאות האזורית השתנתה לרעה. ארה"ב השתלטה על הטיפול בסכסוך. במסווה של "מתווך הוגן" התחברה ארה"ב, צעד אחרי צעד, עם הקיצוניים ביותר בזירה הישראלית כדי לסחוב את העניין … למעשה עד עצם היום הזה.
אמנם אירופה והממסדים הערביים מקהיר עד ריאד מדקלמים את נאמנותם לתוכנית "שתי מדינות", אך הם הפקירו את הביצוע בידי ארה"ב. זו האחרונה הפכה את רעיון "שתי המדינות" לחזיון תעתועים, מעין עצם שתיזרק לערבים במידה ויוכיחו את נאמנותם לעניין האמריקאי. במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה (דווקא בימי אובמה) הפנתה ארה"ב עורף לעניין הפלסטיני. ה"יחס המיוחד" בין ישראל וארה"ב התבטא יותר ויותר בהתנכרות גסה וגלויה לעניין הפלסטיני. התמסרותה של הרשות הפלסטינית, בכבודה ובעצמה, למנגנונים האמריקאים, פגעה באמינות המאבק הפלסטיני. רומן הרשות עם ארה"ב יצר אדישות וחוסר אמון בקרב הגורמים הבינלאומיים שנטו קודם לכן להתייצב לימין הפלסטינים.
לא מזמן נכנע אובמה כניעה מבישה לנתניהו בוושינגטון אחרי שהנשיא העז להזכיר את גבולות 1967 כרמז לכוונותיה הטובות של ארה"ב. נתניהו סירב להסכים לאזכור הקלוש ביותר לזכויות הפלסטיניות ודרש שארה"ב תימנע אפילו מאזכור קל של גבולות 1967. בלי חשש, פנה נתניהו מעל ראשו של הנשיא לממסד האמריקאי ואף לא היסס לפנות לקונגרס. המחוקקים למיניהם לא ידעו את נפשם וקמו על רגליהם עשרים ותשע פעמים (!) לכבוד נתניהו במהלך נאומו השוביניסטי. הנשיא הפגוע זחל לכנס איפא"ק כעבור מספר ימים כדי להצטדק שוב ושוב שבטחון ישראל הוא בראש מעייניו. בירושלים לא הסתפקו בכך וקבעו שהנשיא אינו נאמן דיו לקו הישראלי. בשעה שדעת הקהל הבינלאומית הנאורה ביקשה לדבר על שלום ופשרה באזור, ארה"ב בראש תומכיה באירופה ובאזור, חיסלה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני בצורה ברוטאלית ביותר. בהזדמנות אחרת נעמוד על מצב עניינים זה שבו "הזנב [הישראלי] מנענע את הכלב [האמריקאי]". אך בינתיים, ארה"ב הקודחת ממש מרוב "אהבת ישראל", היא זו האמורה לקדם את תהליך המו"מ על "שתי מדינות"! אני טעיתי בכך שלא הערכתי נכון את החולי הפונדמנטליסטי המשתלט ומתפשט באורגניזם האמריקאי וסברתי בתומי שישנם כוחות מפוקחים בממסד של ארה"ב היכולים למנוע בזיון מדיני-ציבורי כזה של חיזיון ביבי בוושינגטון.
אבו-מאזן נרתם לעגלה האמריקאית
ככל שהתנכרה לעניין הפלסטיני, כך העצימה והעמיקה ארה"ב את מעורבותה בתוככי החברה הפלסטינית. ארה"ב הפכה להיות גורם צבאי בטחוני בשטח והחלה בהזרמה של כספים רבים לאוצר הרשות ולשכבות המיוחסות באמצעות איש הקשר שלהם, סלים פיאד. ככל שארה"ב התנכרה לעניין הפלסטיני, רמאללה שידרה מסר שאין ברירה זולת השתלבות בתוכניות האמריקאיות. מאחר ולא הושג שום הישג מדיני תמורה התמסרות זו, חייבים להסיק, לדאבון הלב, שהיחסים בין וושינגטון ובין רמאללה הם יחסים של תלות ואבדן כושר העצמאות הפלסטיני.
דווקא בימים אלה מאיים הקונגרס בארה"ב על הרשות הפלסטינית לבל תגיש בקשת הכרה בעצמאות פלסטינית למוסדות האו"ם. מהצד הפלסטיני הרשמי לא באה שום תגובה ומחאה נגד ארה"ב על כך שעסקנים אמריקאים מסוג ב' החליטו להפקיע מידי אובמה את אחריותו המדינית הרשמית על מדיניות החוץ של ארה"ב.
ארה"ב, ההולכת ונחלשת בזירה הבינלאומית, הפכה עוגן ההצלה הבלעדי של הרשות הפלסטינית. במזרח התיכון האזור סוער, ההמונים מעיזים לחפש דרכים חדשות של חיים בכבוד במחיר כבד ביותר והרשות מסתתרת מאחורי נימוקים של כורח כלכלי-חברתי – הכוונה היא לתלות בתקציבים האמריקאים שהפכו לבסיס הקיום הפלסטיני במסגרת התלות הכול-צדדית בארה"ב.
אומנם אני ואחרים שתמכו ב"שתי מדינות" ראו לנכון לבקר את הנסיגה החמורה של הרשות. אבל אני, כשלעצמי, חשבתי בטעות שיציאה ברורה נגד "שתי מדינות" תחליש את הביקורת שלי על נסיגת הרשות ועל אלה אצלנו שנגררו אחריו. חשבתי לעצמי שבלאו הכי מתרכז השמאל כולו במאבק נגד הכיבוש על גילויו השונים. אודה שהיססתי לצאת בצורה ברורה ומוחלטת נגד המדיניות של מק"י-חד"ש גם בעניין מדיניות הרשות וגם בעניין שתי מדינות. מק"י-חד"ש מצדן ראו לנכון לנקוט בעמדה של תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת באבו מאזן ובמדיניותו הפרו-אימפריאליסטית, כאילו עמדה זו היא ההמשך הטבעי למדיניות "שתי מדינות". ביקורת על הרשות מבלי לחשוף את אחיזת העיניים במדיניות "שתי מדינות" הייתה "חצי מלאכה". הניסיון לבקר את עמדת הנהגת מק"י-חד"ש לגבי הרשות לא היה אמין מבלי להגיד דברים ברורים נגד "שתי מדינות".
הנהגת מק"י-חד"ש קופצת על עגלת הרשות
מילא, אפשר להבין, אך לא להצדיק, את כניעתו העצובה של אבו מאזן לארה"ב. אך מדוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש חייבות היו להזדנב אחרי מדיניות פרו-אמריקאית משפילה? שום תירוץ לא יעמוד לה, להנהגת מק"י-חד"ש ואני מקווה שלא ירחק היום ותצא בצורה ברורה וחד משמעית נגד הנהגת אבו מאזן והרשות שהשפילו את העניין הפלסטיני ודרדרו את "עצמאות ההחלטה" הפלסטינית. סיסמת "שתי המדינות" הפכה אצל הרשות לסיבה של התפשרות עם האמריקאים שהיו כאילו הגורם הבלעדי שיכול לקדם את העניין! הנהגת מק"י-חד"ש נמנעת מלתקוף התדרדרות זו ולמעשה השלימה עמה בשתיקתה הרועמת.
הנה דוגמה נוספת לנסיגת הנהגת מק"י-חד"ש תוך דבקות בהגיון של "שתי מדינות". מדובר בעמדת מק"י-חד"ש לגבי הפילוג בקרב העם הפלסטיני. לנו נראה שבנסיבות אלה מוטלת אחריות כבדה על ידידי העם הפלסטיני לעודד אחדות וחיפוש אחרי פשרות כדי לקדם מינימום של כוח עמידה למען הייצוג הנאמן של העניין הפלסטיני. במקום לייצג את עניין האחדות, עמלה הנהגת מק"י-חד"ש להסביר לעם בישראל, פלסטינים וישראלים, כמה גרועים אלה אנשי חמאס, כאילו זהו תפקידם הדחוף ביותר. מק"י-חד"ש הצטרפו למקהלה נגד חמאס במקום לתרום קול שקול ומתון למען התגברות על חילוקי הדעות. ברקע לעמדה בלתי אחראית הייתה הטענה שחמאס יחסום את הדרך לפתרון על בסיס "שתי מדינות". גם כדי להדוף את הטענה הצבועה הישראלית ש"אין פרטנר" ביקשה הנהגת מק"י-חד"ש לתמוך באבו מאזן וב"שתי מדינות". אצל מק"י-חד"ש השתלטה התמיכה המוחלטת באבו מאזן ובתוכניותיו לקדם את המו"מ עם ישראל על השיח הפוליטי שלה.
כיצד תירצה הנהגת מק"י-חד"ש את הזדנבותה אחרי רמאללה? הדבר נעשה שוב בשם… "שתי מדינות". נאמר שאחרי שמק"י-חד"ש שכנעו את ההנהגה הפלסטינית ביתרונות של "שתי מדינות", עליה, הנהגת מק"י-חד"ש לשמור לה לרשות אמונים. מהו, אם כן, תוכן האמון באבו-מאזן? האם אבו-מאזן השיג הסכם לפינוי השטחים? האם קולות מק"י-חד"ש נחוצים כדי לחולל ניצחון היסטורי? הרי אבו-מאזן לא קירב את העצמאות הפלסטינית, אלא פגע פגיעה אנושה ביוקרה הפלסטינית. למרות כל זאת מק"י-חד"ש דורשת לשמור אימונים למדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן.
תוכנית של "שתי מדינות" כהכנה למלחמה
בינתיים המשבר האיראני סיפק כביכול למחנה היונים בארץ סיבה לדחיפות הסדר שלום על פי "שתי מדינות". הנה רואים שוב כיצד הלך והתרוקן הקשר בין "שתי מדינות" ובין עמדות השמאל. במקום לחולל שלום באזור ולהפיג את המתיחות במזרח התיכון, הפכה הקריאה ל"שתי מדינות" לסיסמת גיוס למלחמה נגד איראן. חסידים מרכזיים של "שתי מדינות" הופיעו ובפיהם הנמקה "משכנעת": יש לקדם, לפי דעתם, הסדר שלום של "שתי מדינות", כדי להכין מלחמה נגד איראן. איחוד הכוחות נגד איראן אמור לכלול גם את ישראל וגם את פלסטין העצמאית. אמנם התפקיד הפלסטיני יהיה פחות בולט ויותר מינורי, אך הסדר השלום יאפשר הפניית משאבים ביטחוניים וכלכליים ל"מלחמה הנכונה" – זו נגד איראן. חלק לא מבוטל של הציבור היה מוכן לקנות את הפטנט הזה, שזכה שלא במקרה בתמיכה של עיתונאים בכירים ואנשי ביטחון ידועי שם. אכן, הסוגיה הזו לא ירדה מהפרק, עדיין מטיפים למלחמה נגד איראן בישראל ועדיין מציעים הסכם ישראלי-פלסטיני כתרומה למלחמה זאת. למהלך הזה ייקרא "שלום ישראלי-פלסטיני למען מלחמה אמריקאית-ישראלית נגד איראן". אפשר לקבוע באופן דיאלקטי כיצד תוכנית של שלום שהתבססה על כוונות טובות לפני דור, הפכה במשך הזמן למכשיר לתוקפנות שאין כמוה.
כידוע, מעגל התומכים ב"שתי מדינות" התרחב בציבור הישראלי במשך השנים. הנהגת מק"י-חד"ש ביקשה לטעון שמדובר בניצחון של קו יוני – הקו של מק"י-חד"ש. אבל התהליך האמיתי היה שונה בתכלית. ככל שהתברר ש"שתי מדינות" יטופל בידיים אמריקאיות בלעדיות וכי לא ידרשו ויתורים כבדים מדי מצד ישראל, היו מוכנים יותר ישראלים לקנות את הסחורה. זאת לא הייתה תוצאה של השמאלה בציבור הישראלי. התברר רק ש"שתי מדינות" הוא מפעל אמריקאי תחת פיקוח. אבל אצל חברי מק"י וחד"ש יכולת לשמוע על מפנה רציני לטובה בפוליטיקה הישראלית.
סולידריות – דוגמה של גישה נבונה
לקראת ההפגנה האחרונה החשובה של תנועת סולידריות בירושלים, פרסמה התנועה הודעה מוקדמת על הרקע שלה ומטרותיה הפוליטיות המיוחדות. מפאת חשיבות הנאמר בה, אני מצטט את הפסקה הרלבנטית בהרחבה:
"הרציונל מאחורי ההפגנה הוא ניסיון להרחיב ככל הניתן את המרחב הפוליטי במזרח ירושלים, ולהרחיב את שיתוף הפעולה בין השמאל הישראלי לבין גופים פלסטינים הפועלים בשטח. אין במהלך הזה קריאה לשתי מדינות או למדינה אחת, בדיוק כמו שאין בו קריאה לשוב לשולחן המו"מ, דבר שנראה לנו חסר כל משמעות במצב הפוליטי כעת. הסיסמא של 'צעדת השחרור' / 'צועדים לעצמאות' היא סיסמא שנבחרה בשל האמונה שכעת הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד הוא המהלך הפלסטיני לעצמאות, והדרך היחידה לשם עוברת דרך מאבק עממי בלתי אלים ומשותף לישראלים ופלסטינים."
כידוע, תומך רב השמאל בארץ ב"שתי מדינות" ומיעוט החברים שאינם מקבלים זאת תומכים ב"מדינה אחת". אך סולידריות, שהפכה במשך השנתיים האחרונות לגורם חשוב בשמאל, שברה את הכלים. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהוויכוח הממושך והמתיש על "שתי מדינות" או "מדינה אחת", עבר זמנו ופג תוקפו. אני מפרש את עמדתם כך: שתי האפשרויות האלה, לא רק שאינם ריאליות, אף אין לראות בהם תכלית שמאלית או רדיקלית. הוויכוח האינסופי – "שתי מדינות" – "מדינה אחת" התנהל בצורת משחק מתיש של נימוקים ונימוקי נגד, אבל תכלית לא הייתה בו ואין בו בוויכוח הזה שום תכלית גם היום. (אולי רצוי שאוסיף כאן שהספקות שלי לגבי הסיסמה של "שתי מדינות" לא שינתה במאומה את התנגדותי המוחלטת לרעיון של "מדינה אחת").בקריאתה, "סולידריות" חושפת ויכוח חשוב בשמאל המתנהל בעמימות. חשיפה זו מאפשרת קיום דיון מקיף על האסטרטגיה של השמאל. עבור השמאל הציוני, "שתי מדינות" מבטיח, כביכול, קיומה של מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. ספק אם השמאל הציוני רוצה בשלום שאינו מבטיח קיומה של מדינת ישראל בעלת צביון יהודי בחסות עליונות צבאית מוחלטת ומתאפיינת בפריבילגיות שונות. עבור מק"י- חד"ש "שתי מדינות" מבטיח קשר עמוק עם הרשות הפלסטינית וגורלה. כמו כן, האסטרטגיה השוטפת של מק"י-חד"ש היום היא לבנות חזית עם מרצ וגורמים אחרים בשמאל הציוני. אסטרטגיה זו, של ברית עם השמאל הציוני אמורה לאפשר למק"י-חד"ש לזכות בלגיטימיזציה כגורם ישראלי שבישראלי הראויה למקום מרכזי בזירה המדינית. ח"כ דב חנין עומד בראש המערכה הזאת ומנהל אותה בכישרון. אך המועמד הציוני לברית זו נחלש בצורה חמורה ומאבד בהתמדה את זהותו השמאלית החיוורת. הדברים ידועים ומכאן ההערכה המפוקחת היא שמרצ רובה ככולה תיבלע במפלגת העבודה. מק"י-חד"ש היו מיטיבים עם השמאל אילו היו מוכנים ללמוד מניסיונה של "סולידריות" ומוותרים על הניסיון הנואש לחזור על סיסמאות ריקות מתוכן. הטקטיקה השמרנית שלהם אינה תחליף לראיה מפוכחת של האזור, על התפתחויותיו.
פרוגרמה שאינה מתאימה למציאות לא תגייס אדם. האם לא נבון יותר לאמור בפשטות שעם ממשלה כזאת וביחסי הכוחות הקיימים לא נראה פתרון באופק. השמאל לא נשאר ללא תוכנית עבודה. על סדר היום יש משימות מכובדות: המאבק נגד הכיבוש תוך סולידריות עם קורבנותיו וחשיפה בלתי-נלאית של תוכניות ההתפשטות והתוקפנות של ממשלת ישראל ושאלות רבות הנוגעות לדמוקרטיה ולשוויון. ראוי מאד לראות בהקשר זה מאמר מצוין של האינטלקטואל אדם שץ, המגיע לאותן המסקנות:
Adam Shatz, London Review of Books, The No-State Solution, July 14, 2011
ישראל והמהפכה הערבית
ברור לכל שאין לדון בעתידה של ישראל, לא כל שכן בנושא השלום הישראלי-ערבי, מבלי להתייחס לרעידת האדמה הפוליטית ששמה המהפכה הערבית. נכון שמהלך המהפכה הזו וגורלה אינם ברורים, אך זאת לא סיבה לא להביאה בחשבון, כי מחשבה המנותקת מהמציאות האזורית היא חסרת תוחלת. עדיף להסתכן בהערכות בלתי מדויקות מאשר להתעלם ממציאות רועשת וגועשת, ממציאות המשנה את תנאי המערכה מיום ליום.
מפאת האופי המורכב של ההתפתחות באזור, רב הגורמים המאורגנים בשמאל בוחרים להמשיך כאילו לא קרה דבר. ההנחה שלהם היא שאין לשנות דבר עד אשר שינוי ממש ייכפה עלינו. משמעות הסירוב לבדוק את ההשלכות של המהפכה הערבית פירושה כי השמאל פועל על סמך ניתוח של מציאות שחלפה מן העולם. הממסדים הפוליטיים נדבקים לאותן הסיסמאות אף כי ברור שהנסיבות השתנו מהקצה אל הקצה. השמרנות בשמאל אל מול התפתחויות מהפכניות היא מן המפורסמות.
ייתכן ואני מסתכן בהערכה זו, אך אני סבור שכללי המשחק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ישתנו באופן יסודי במהלך המהפכה הערבית. המציאות האזורית נבנתה על שתי יסודות מוכרים היטב: הנחשלות של העולם הערבי אשר טופחה והועמקה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם מצד אחד, ולעומתה, העוצמה והקדמה המדעית-טכנולוגית הישראלית, תכונות שטופחו אף הן על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. ישראל המזוינת מכף רגל ועד ראש, הפכה לגורם הצבאי העליון באזור, בעוד שהערבים נאלצו להסתפק בצבאות סוג ב' . כך עוצבה מערכת הכוחות במשך למעלה מ-60 שנה. ומערכת כוחות זו שימשה בסיס להסכמים על בסיס מאזן הכוחות שבעבר. המהפכה הערבית באה, בין היתר, לערער על המשך מציאות חד-צדדית זו.
הכול יכול לקרות במזרח התיכון. אפשרי שהמהפכה הערבית תדוכא באש ובדם. אך דיכוי זה לא יוכל לגבש סטאטוס קוו חדש. האזור ירתח עד אשר מערכת היחסים הבין-לאומית תביא בחשבון את האינטרסים היסודיים של העמים הערבים, אותם האינטרסים שהוזנחו והושפלו ואשר משמשים תכלית התנועה המהפכנית. במציאות חדשה זו לא יהיה מקום לישראל המכתיבה תנאים נוחים לה ולאינטרסים הצרים שלה. יחסי הכוחות הישנים של תכתיבים ישראלים ושיתוף פעולה של משטרים רקובים עמה, ייעלמו מן העולם.
אין לדעת באיזה קצב יתגשמו הדברים הנ"ל. המשטר בישראל יסרב להתאים את עצמו למציאות חדשה, ויחפש דרכים לשבש את מהלך הדברים ולמנוע את התמורות מחויבות המציאות. השמאל חייב לפרוץ את המגבלות המחשבתיות הקובעות שהכול יימשך כאילו לא קרה דבר. אין לנו שום אינטרס במצב הקיים. פנינו לשינויים שיתבססו על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. על כן, איננו חייבים לקדש נוסחאות שזמנם עבר. בתקופה החדשה הבאה עלינו לטובה שוב יש מקום לחשוב במונחים של העזה מהפכנית.
רשומות
