התערבויות להגנת האימפריה

תבונתו של פרופסור

פרופ' נועם חומסקי נשא לאחרונה באמסטרדם נאום חשוב בנושא "הקווים של הסדר העולמי". חלק ניכר של הנאום הוקדש לתפקידה של ארה"ב בהגנת האזור הנתון להגמוניה המוחלטת שלה. בהתאם לניתוחו המעמיק של חומסקי, מתייחסת ארה"ב לשאר המדינות על פי כלל התנהגות פשוט ביותר. ארצות העולם חייבות להכיר בשליטה ובפיקוח של ארה"ב. ממשלים שיסרבו לנהוג בהתאם לכלל אוניברסאלי זה יסבלו מתגמול מצד ארה"ב הכולל אפשרות איום צבאי ישיר על עצם קיומם. חומסקי מסכם את המצב בדיוק אופייני. אם אתה מצורף כחבר בצוות של ארה"ב אתה תורם לאותה יציבות החשובה מכל. אם אתה קורא תיגר על ההגמוניה האמריקאית, אזי תחשב לאויב היציבות.

הכרחי להכיר בכך שאין למדיניות האמריקאית כל עניין באופיו הפנימי של משטר נתון. עיראק הותקפה, כפי שחשדנו, כיוון שמדינה זו ערערה על התכתיבים האמריקאים בנוגע לשימוש בנפט שלה. האופי של משטר סדאם חוסיין או היקף הדיכוי שלו היו בלתי רלוונטיים כשארה"ב החליטה שעיראק מנסה להתחמק מחובותיה.

בנוגע לאיראן מציין חומסקי ששום סכנה צבאית או ביטחונית לא נשקפת מהרפובליקה האסלאמית. האמת היא שההיסטריה שטופחה על ידי ארה"ב-ישראל היא תגובה להצלחות איראניות בתחומים הדיפלומטיים והפוליטיים.

הסלחנות כלפי התערבות ארה"ב-נאט"ו

יש צורך במשרה מלאה כדי לעקוב אחרי הויכוח הנוקב המתנהל בחלקים ניכרים של השמאל בכל הנוגע להתערבות ארה"ב-נאט"ו בלוב. לזרם התומך בהתערבות דובר חשוב בדמותו של פרופ' גילברט אשכר, הוגה דעות המקורב לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי. אשכר תמך בהתערבות האו"ם ובאזור אל-טיסה, אך שלל את הפירוש להחלטת מועצת הביטחון 1973 שאיפשר הפצצות מאסיביות. אשכר גרס שהתערבות ארה"ב-נאט"ו הייתה מוצדקת לרגל הסכנה שבנגאזי הייתה נופלת לחסדי קדאפי. בתגובותיו האחרונות על המתרחש בלוב, אשכר אמנם מזהיר נגד הכנסת חיילים זרים ללוב, אך דבק בתמיכתו ב"מועצת המעבר הלאומי" - הזרוע המדינית של המורדים, וקורא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים.

עמדה זו נראית בעיני עבדכם הנאמן שגויה לחלוטין. הרי ידידינו, הסנאטור ג'ון מקיין, צץ השבוע בבנגאזי. ברור שלא הגיע לשם כאזרח פרטי, אלא בתור הדובר של העמדה הנצית בוושינגטון. בתוקף תפקידו קרא גם הוא למשלוחי נשק מאסיביים למורדים. אין טעם להיכנס לדיון אידיאולוגי על המקריות של הזהות המעשית שבין עמדת איש השמאל אשכר לאיש הימין האמריקאי מקיין. הרי בנקודה זו, לאחר הדיונים האינסופיים בקשר למקורות המשבר בלוב, אנו עוסקים לא בתיאוריה, אלא בעולמה של המדיניות המעשית ביותר. מלחמה מתנהלת בלוב והיא מתנהלת באפוטרופסות, בניהולם ובהנהגתם של ארה"ב-נאט"ו. מטרת המלחמה בשלב זה היא לחולל "שינוי משטר", כלומר חיסול ממוקד של קדאפי ומשפחתו. בנסיבות שנוצרו, יסבלו ארה"ב-נאט"ו השפלה מבישה אם יסכימו להצעות ההגיוניות להפסקת אש. הרי חבל על כל טיפת דם.

ישנה טענה סבירה שקדאפי היה אשם בניסיונות לחסל את הכוחות שהרימו את דגל המהפכה הדמוקרטית באזורו, וכי דווקא הכוחות שמרדו נגד קדאפי היו זכאים לתמיכה מלאה מצד השמאל. אכן, רבים בשמאל רואים בפשעי קדאפי את מהות המשבר בלוב. מנקודת ראות זו, המורדים מופיעים כקורבנות קדאפי הזכאים לסולידריות מצדנו. אך אנו נתקלים כאן בקושי חמור אך מוכר, אותו קושי שהיה קיים בשורה ארוכה של משברים שבמרכזם טיפוסים כסדאם חוסיין, הטאליבן ואפילו אל-קעידה. כאשר השמאל יצא נגד התערבות זרה בעיראק, באפגניסטן ובמקומות רבים אחרים, ביקשו להאשימו באהדה למנהיגים המותקפים בשעת ההתערבות. האשמה זו נגד השמאל מתעלמת מהדינמיקה המתלווה לכל התערבות זרה. העימות בין ארה"ב, הפועלת לפי האינטרסים האימפריאליים שלה מצד אחד, ובין הרודנים הריאקציונרים והפונדמנטליסטיים המקומיים מצד שני, מאפשר לשכבות הריאקציונריות ביותר להציג את עצמם כקולות הלגיטימיים של זהות אותנטית ושל פטריוטיזם. דינמיקה זו, המתפתחת באופן אינטנסיבי במרכזן של כל ההתערבויות, חוסמת למעשה את התפתחותן וצמיחתן של הכוחות החברתיים הזורעים את זרעי שחרור האמת ורפורמות ממשיות.

אפילו נניח שכוחות פרו-דמוקרטיים היו בעלי השפעה בתחילת המשבר כפי שרבים סבורים, באו במהירות בזק התפתחויות ששינו את המצב מקצה אל הקצה. כוחות דמוקרטיים אלו לא יכלו לשרוד כאשר המאבק נגד כוחות קדאפי הוכפף ואורגן מחדש כמאבק ליישום מדיניות הקואליציה של ארה"ב והמערב, כדי להציל את "הציוויליזציה" ואת "העולם החופשי".

סוריה במשבר

קיים חשש שיש סימוכין לדיווח על התקפות רבות מימדים של המשטרה והצבא על מפגינים אזרחים סוריים שלווים. עם אימות הדברים ממקורות אובייקטיבים, תהיה זו חובה של כל דמוקרט לקרוא למשטרו של אסד להפסיק לאלתר במעשים כגון אלה. יחד עם זאת, אנו לא חיים בעולם של פלאות רומנטיות, ותוך כדי כך איננו אדישים לטבעם של הגורמים השונים באופוזיציה בסוריה, במיוחד לאור העובדה שסוריה מורכבת מישויות אתניות וסקטוריאניות שונות. המשמעות הבינ"ל של המשבר בסוריה אינה נטולת חשיבות. אובמה בכבודו ובעצמו התגייס להסביר שהסורים פועלים כפי שהם פועלים על סמך העידוד והסיוע מאיראן. אובמה מיתמם בהתחשב בעבר של ארה"ב הכולל ראיות חותכות שזרועות אמריקאיות של ריגול וחתירה פעילות בשטח. כשאנו מזכירים את העובדה הזו, מנסים ידידי אובמה לטעון שאנו רואים את ההפגנות והמחאות בסוריה כפרי מאמציו של ה-CIA. אך זהו שקר גס. עמדתנו היא שהמחאות ההמוניות משקפות חולשות ופגמים חמורים במשטרו של אסד. אך תהיה זו טעות חמורה להתעלם מהמדיניות האמריקאית נגד אסד. ארה"ב הייתה מאושרת לנצל את המשבר הקיים כדי לחסל את משטרו של אסד. לא חסר לה רצון, אך היא חייבת להסס בגלל המחיר הגבוה האפשרי של התערבות ישירה. יתר על כן, התערבות כזו אמורה להסתבך לאור העובדה שאי אפשר בכלל לארגן ממשל פרו-מערבי שיוכל להחליף את המשטר הקיים.

ככלות הכול, הממשל בסוריה הגן במשך השנים על ריבונותה ועל עצמאותה של סוריה נגד הלחצים האמריקאים. ממשל זה פעל על בסיס של סולידריות לעניין הפלסטיני בשעה שרודנים כמובארק קשרו קשר עם ארה"ב נגד זכויות העם הפלסטיני. הישרדות אסד תלויה, בסופו של דבר, על כך שיהיה ראוי לאמון ולתמיכה של המוני העם בסוריה. לסוריה יש אויבים, אך זו סיבה מספקת לכך שלא תהפוך לאויבת הגרועה ביותר של עצמה.

התערבות הומניטרית: מי מחליט, מי מרוויח?

בראשית המשבר הנוכחי בלוב נמצאו לא מעט חברים בשמאל שהאמינו שאין ברירה אלא לתמוך ביוזמת ארה"ב ונאט"ו להתערב בלוב על מנת למנוע אסון הומניטרי. אך כאשר התבררה האג'נדה האמיתית של המערב ה"נאור", וכאשר העמיקה ההבנה שמדובר למעשה בהשתלטות על ארץ עשירת נפט, תמיכה זו הלכה והצטמצמה. כרגע אנו עדים למלחמת אזרחים בלוב ולתמיכת ארה"ב והנגררים שלה ב"מורדים" שאיש אינו יודע מיהם בדיוק ומה הם רוצים. בכל מקרה אין לראות את המורדים כגורם דמוקרטי המייצג זרם שמאלי בחברה הלובית. יש להניח שהממשלה החדשה בלוב תורכב על פי האינטרסים של ארה"ב ונאט"ו.

לכן, אין זה מפתיע כי לפי הידיעות והספרות הענפה ממקורות שמאליים בחו"ל, אפשר לקבוע כי השמאל בכללו הולך ומתאחד סביב הדרישה לסילוק כוחות ארה"ב–נאט"ו מלוב. הכוחות האלה אינם חלק מהפתרון, הם חלק מהבעיה.

השימוש בשיטה של "התערבות הומניטרית" הפך לכלי קבוע המאפשר לארצות ההון הגדול להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחרות ולנצל למטרה זו את כל האמצעים, כולל התערבות צבאית. וראה זה פלא, תמיד יש נימוקים נעלים ונאצלים המצדיקים התערבות כזאת. אך נימוקים אלה אינם יותר מהסוואת המניעים והאינטרסים של מעצמות המערב. הרי המקרה של ההתקפה על עיראק הוכיח אחת ולתמיד את הצביעות בשיטה זו.

היום האזור שלנו מספק הוכחות ניצחות נוספות לדבר כזב ההתערבות ההומניטרית. תמיד ימצא תסריט כדי לשכנע שמדובר במטרות נעלות ולא סתם באינטרסים של המערב. גם במקרה הנדון אין התסריט ברקע הפלישה ללוב עומד במבחן ההיגיון והצדק. לא הוכח שפני המשטר בלוב היו לג'נוסייד ובוודאי לא הוכח שהתקפה רצחנית על לוב היא הדרך היחידה למנוע שואת מלחמה בלוב בכללה או בבנגאזי בפרט. בוודאי יש יסוד להאשים את משטר קדאפי בפשעים נגד אזרחי ארצו, אך תופעות כאלה, כפי שנראה להלן, הן שכיחות למדי באזור. אפילו לא היינו פוסלים התערבות באופן עקרוני – ויש נימוקים רציניים לפסילה זו, אין הוכחות ודאיות לגבי מימדי המעשים והיקפם. לא היה אפילו ניסיון לשכנע שהיה הכרח להפעיל מידה כזאת של כוח אלים. יש חשש מבוסס שהתסריט בושל כדי לשמש אליבי להתערבות מהירה ומסיבית.

מבחן הסטנדרטים הכפולים להתערבות הומניטרית

ההיגיון מחייב שהמעצמות המתערבות חייבות להוכיח שהן פועלות על פי נורמה קבועה המחייבת התנהגות קבועה במצבים דומים. כמו כן, חייבים המבקשים להתערב להמציא נימוקים משכנעים שפעילותם אינה כסות להשתתפות במאבקים מקומיים לצדם של המשטרים והחוגים המקורבים אליהם. השילוש הקדוש של אובמה, קמרון וסרקוזי לא הזעיק את האו"ם ואת שאר העולם נגד פלישת ערב הסעודית לבחריין, פלישה הסותרת באופן חד משמעי את מגילת האו"ם. בבחריין ננקטת תוקפנות בלתי לגלית בעליל ומשבר הומניטרי ממשי ההולך ומעמיק. אך מה לעשות? ערב הסעודית היא בעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור.

נשיא תימן, סלאח, שולט ביד ברזל בארצו 40 שנה. הגיבוי של האמריקאים מאפשר לו לפעול לדיכוי אכזרי של עמו המתקומם, אך במערב אין פוצה פה. לאחרונה שוקלים האמריקאים את החלפתו בגין ביצועים כושלים. אך הדבר מטופל כאילו מדובר בעניין אמריקאי פנימי.

דמוקרטיזציה מהי?

אין צורך להתעלם מתכונות אנטי-דמוקרטיות מובהקות בארצות כמו סוריה ואיראן. אך הצגת נושא הדמוקרטיה בארצות אלה מחייבת גישה כוללת רצינית. יש צדק בשלילת כל הרודנים במזרח התיכון, אך כל שיטות של שלילת זכויות היסוד מהמוני העם פסולות מעיקרם. הרבה מהביקורת היא צבועה. ההבחנה שלפיה מדובר במערב דמוקרטי וכי אובמה, קמרון וסרקוזי הם אינם רודנים אלא שליטים נאורים, היא כוזבת. השלטון של השילוש הקדוש באזור הוא שלטון של כפיה ואלימות. ישנו מאמץ אידיאולוגי ותעמולתי אדיר להוכיח שאין הבדל ממשי בין סוריה ואיראן מצד אחד ובין העריצים המשרתים את וושינגטון בנאמנות נגד העמים שלהם. אך האמת היא ששתי הארצות הללו ניצבות בפני סכנה מתמדת של תוקפנות מצד שתי המעצמות הגרעיניות באזור, ארה"ב וישראל. חטאם החמור ביותר הוא סירובם להשתלב באופן אסטרטגי וכלכלי במערך של ארה"ב והנגררים אחריה. נכון שלמשטרים הללו יש נטיה פסולה להגדיר כל פעילות מחאתית כפעולה חתרנית, ועל כן קיימת דרישה צודקת בדעת הקהל הדמוקרטית

לכבד את זכויות העם. יחד עם זאת אין להתעלם מניסיונות חוזרים ונשנים של ארה"ב ובעלות בריתה לנצל כל פרצה כדי לחולל מהפכות שאין להם שום קשר לערכי ג'פרסון ולינקולן.

התומכים בעצמאות סוריה ואיראן מדגישים שוב ושוב את החשיבות של שינויים פנימיים דמוקרטיים וחברתיים כדי לבסס את התמיכה העממית במדינות אלו. תמיכה זו נחוצה כדי לחסום תוקפנות אפשרית. המגמות הנאו-ליברליות המסתמנות לאחרונה בשתי המדינות על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי הן ההפך ממה שדרוש לחיזוק התמיכה העממית בשתי הממשלות.

האזור נמצא בהצטלבות דרכים היסטורית

בשמאל עקבנו עד כה אחרי ההפגנות בכיכר תחריר בתקווה ובדאגה. אך ככול שעוברים הימים מחריפה תחושת הדאגה. אמנם אין להימנע מתקופת מעבר בין ההתקוממות הדמוקרטית של העם ובין הרכבת ממשל דמוקרטי נבחר חדש. אך ישנה בעיה חמורה בדרך. בתקופת המעבר צובר הצבא גם במצרים וגם בתוניסיה עוצמה בלתי רגילה. עוצמה זו ניתנה להם כפיקדון למען חסימת ניסיונות של חוגים הקשורים ברודנים המודחים לחזור לשלטון. אך יש סימנים לכך שהשלטון מוצא חן בעיני כמה מהגנרלים. תוך כדי כך, מדברים במצרים על הסכם בין הצבא ובין האחים המוסלמים.

לכל מהפכה חוקים משלה. ואחד מהם הוא שאם לא מתקדמים, אזי – נסוגים. למרות אביב העמים בעולם הערבי, ישנם עדיין כוחות חזקים במצרים ובתוניסיה המבקשים לכונן משטר של מובארק ללא מובארק ומשטר של בן עלי ללא בן עלי. השמאל התומך בלב ובנפש בתהליך המהפכני מייחל לפרוגרמה לוחמת חדשה. בנוסף להנחת יסודות איתנים לדמוקרטיה, לזכויות אדם אישיים ופוליטיים, תציג הפרוגרמה של השמאל יעדים מדיניים, חברתיים וכלכליים שבלעדיהם אין לגבש חזית עממית רחבה.

ידוע שכיום השמאל כשלעצמו אינו מהווה גורם חזק בעולם הערבי. יחד עם זאת יש לשער שכוחות השמאל ילכו ויתעצמו על רקע המצב המהפכני ההולך ומעמיק. בנסיבות אלה, המורשת של ג'מאל עבד אל- נאצר אמורה לשמש מקור רעיוני מגייס. בכל מקרה, הכרחי לבנות מודל של עצמאות לאומית מדינית, מעין נייטרליות חיובית. אין ספק שהצעדים הראשונים בכיוון זה צריך להיות איחוי הקרע המסוכן עם איראן.

בניית פרוגרמה חברתית-כלכלית דמוקרטית הינה תפקיד חיוני שאין להתחמק ממנו. יש יסוד להאמין שהצלחת המהפכה הדמוקרטית הערבית תלויה בצורה מכרעת בהתוויית דרך המפנה עורף לכלכלה הניאו-ליברלית שזכתה לפריחה במשטר מובארק. יש לייחל לעמי מצרים וטוניסיה שיחדשו במהרה את התנופה המהפכנית הבנויה על תמורות יסוד בפוליטיקה ובחברה.

נ.ב. הדברים על מצרים נכתבו לפני קבלת הידיעות הבוקר בדבר ההתנפלות הברוטלית של הצבא על מאהל הדמוקרטים בכיכר א-תחריר.

אשליות פרלמנטריות מול מציאות מהפכנית

חלל שיש למלאו?

ישנו זרם עז של ידיעות בתקשורת המבשרות, לכל המתעניין בנושא, על מכלול של מגעים, היערכויות והתארגנויות בקרב פעילי השמאל למיניהם. ככל הנראה, חש ציבור זה בחלל ריק בזירה המדינית שיש צורך להזדרז על מנת למלאו. המרחב הפנוי כביכול הוא המרחב שמאלה מקדימה עד ל... חד"ש. מרחב זה מוגדר בלשונה השגורה של התקשורת כמרחב הטבעי של השמאל. הנרטיב הזה בנוי על הנחת יסוד שלשמאל יש כעת שעת כושר, במידה וידע לנצלה. קיימים גם חוגים המלווים את התהליך הזה, המורכבים מיחצ"נים מתנדבים המגייסים מומחים לדעת-קהל ומשאלים, חלקם מיובאים ישר מארץ הדמוקרטיה הנצחית, ארה"ב.

כנס השמאל באירוח שלום עכשיו

הייתה זו תנועת שלום-עכשיו אשר לקחה על עצמה ליזום ולארגן כנס רב משתתפים אשר התקיים ביום שישי, 25.3.11, בתל-אביב. אפשר לציין שכנס זה היה שונה בכך שדנו בהקמת מפלגת שמאל חדשה שתתבסס על גורמים ציונים ולא ציונים יחדיו. אין צורך להתעמק בנושא הגישושים הנמשכים בשמאל הישראלי כדי לזהות במרכזם – ממש במרכז – את חברינו מהנהגת מק"י-חד"ש. אך הכנס הזה גם דמה מאוד לכנסים השגרתיים של השמאל הציוני במיעוט המשתתפים מקרב הערבים הפלסטינים בישראל. יש להניח שכל המשתתפים הרגישו בחסרון זה והצטערו עליו. יחד עם זאת כל מי שמכיר את השטח ומודע לדינמיקה שלו, מבין שאי אפשר לארגן כנס יהודי ערבי ממשי כאשר המארח הוא גוף יהודי-ציוני מובהק. אין מקריות טהורה בדברים הללו. נחזור ונדון במשמעות ההרכב הלאומי הבלתי סביר בכנס זה בהמשך.

הכנס דן, כצפוי, בשאלות המרכזיות בסדר היום. אפילו התקיים פאנל הדן במהפכות בעולם הערבי. הפאנלים המרכזיים עסקו בשיתוף פעולה בין השמאל הציוני לבין השמאל הלא ציוני. נושא זה והשתתפותם של מק"י-חד"ש נראים לכאורה כפריצת דרך בשמאל הישראלי והישג לא מבוטל להנהגת חד"ש. הכוונה המוצהרת של הדיונים הייתה כיצד ניתן להחזיר את השמאל למרכז הפוליטיקה, אך כל משקיף רציני יבין מכל זה שהכנס והאירועים הדומים לו מתנקזים לסוגיה מרכזית אחת – הופעת השמאל על אגפיו במאבק האלקטורלי המתקרב ובא.

מסתבר שמשהו השתנה. מגוון נציגי השמאל הציוני דנים ברצינות באפשרות של קליטת חד"ש לתוך מסגרת אלקטורלית חדשה. מהדיווחים אנו למדים שחברת הכנסת לשעבר, תמר גוז'נסקי, התמרמרה לנוכח התבטאויות ששללו את צירוף חד"ש למסגרת חדשה. עמדה זו של גוז'נסקי מופיעה בצורת האשמה נגד אנשי השמאל הציוני המבקשים להחרים את חד"ש. מכאן אפשר להסיק שחד"ש רואה את עצמה, אם יוסר החרם נגדה, מועמדת להצטרפות למפלגת שמאל חדשה, ההולכת וקמה – ממש ימות המשיח. הרי אין טעם לתקוף חרם על חד"ש אם חד"ש אינה מעוניינת באפשרות הצטרפות למפלגה החדשה.

כיצד עלינו להתייחס לזעזוע המדיני הזה בקרבנו, לרעידת האדמה בנוף הפוליטי של ארצנו? ישנם ציונים המוכנים להתחבר לחד"ש ברשימה חדשה. הנכון הוא שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את היקף התופעה ועל כך נתייחס בהמשך. כמובן, גם מצד חד"ש הדברים אינם ברורים לחלוטין. האם אין קשר בין העובדה שארגון הכנס נמסר לשמאל הציוני, ובין העדר השתתפות משמעותית של פעילים מהציבור הערבי הפלסטיני?

סיבות לדאגה

כולם רוצים באחדות. כולם רוצים באחדות יהודית-ערבית. אך כולם יודעים שבעיית האחדות היא מורכבת וכרוכה בשאלות פרוגראמה רציניות. מעצם טיבה של השאלה ברור שיש לטפל בה כנושא המעסיק את שני הציבורים – היהודי והערבי. הפיכת סוגית אחדות השמאל לנושא המעסיק את השמאל היהודי בלבד מדאיגה ביותר. ערביי ישראל הם אבן פינה של השמאל בחברה הישראלית בכל המובנים: במובן המספרי, במובן של ניסיון פוליטי וחשוב מכל, בתוקף מעמדו של הסקטור הערבי במאבק הכללי לשלום ולשוויון. הרי אין שמאל בארץ שיוכל להתבסס ולהתרחב מבלי לכלול בתוכו את מירב האזרחים הערבים. השתתפותם זו של הערבים הישראלים אינה שאלה פורמאלית או נושא צורני. בניית ברית אפקטיבית בין יהודים וערבים ומקומה של כלל האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית בתוך הברית הזאת, היא האתגר המרכזי של השמאל בארץ זו.

מכאן יש לשאול, האם במקום צירוף ערבים בודדים לשמאל הציוני בתור גלגל חמישי, רצוי להתעמק בהרכב המועמדים להקמת המפלגה החדשה. מה יש לנו כאן? האם אפשר לבנות מפלגה אחת אינטרנציונליסטית שבנויה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ הנאבקים להוכיח נאמנותם לציונות? בנוגע לשרידי העבודה לא נותר אלא לקבוע שהם לא העזו לעזוב את הקואליציה של נתניהו-ליברמן-ברק. למעשה הם נשארו מאחור לאחר שברק ברח ונתן מכה ניצחת להמשך ההישארות בקואליציה איומה זו. אין לך אשליה חמורה מזו, הבונה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ כמנהיגי השמאל. יתר על כן, זו אשליה להאמין שמנהיגי מפלגת העבודה יתקרבו בצורה כלשהי לעמדות וערכי הציבור הערבי.

קשה להבין שישנם אנשים המאמינים שמר"צ המרוסקת יכולה לאסוף את שבריה. לא ניתן לראות בה כוח רציני המבקש להופיע ברשימה משלו בבחירות הקרובות. רב אנשי מר"צ צופים מרכזה ומייחלים לרשימה אחידה עם מפלגת העבודה. אמנם יש לברך על כך שישנם במר"צ פעילים מסורים שלא יחזרו בשום אופן ל"אמא מפא"י". הכוונה היא לאותם החברים שנותנים את הנשמה במאבק נגד הכיבוש. חברים אלה רואים את עצמם כמקורבים לשמאל היהודי-ערבי ויש לברכם על כך. אך יתברר להם שיוכלו לקדם רק חלק של פעילי מר"צ.

בנוסף על כן, יש לזכור שהיו כנסים לאחדות השמאל. אך על פי ניסיון העבר אפשר לצפות שעל פי רוב ההר אכן מוליד עכבר. חברי השורה מתייצבים בלב טהור לדרישה למאמץ עילאי להתגבר על הפיצול ועל הפילוג. אך כאשר הדרישה לאחדות אינה מבוססת על ציבור רחב של פעילים ואחדות פעולה בשטח היא נופלת קרבן למנגנוני המפלגות ולאלו הקרובים לצלחת. יש בעיה חוזרת של המעבר מנטיות לב טהורות של הציבור אל המציאות של הרכבת הרשימות לכנסת וקביעת הזוכים במקומות הבטוחים לעומת אלה שאין להם סיכוי להיבחר. יש ככלל מהומת אלוהים בתוך תוככי מפלגות ותיקות כאשר ניגשים למלאכה הקשה של הרכבת הרשימה. מסתבר שאין כמות בלתי מוגבלת של קניידלך. אם אתה מבקש לצאת מעולם הפראזות היפות, שב רגע אחד ונסה להרכיב רשימת מועמדים. יתברר חיש מהר שרק תנועה ציבורית רבת עוצמה ובעלת כושר ארגון אמורה לקעקע את האינטרסים המסורתיים שבכל מפלגה ורסיס של מפלגה. חובה להגיד את הדברים האלו, לא תוך ציניות אלא כדי לשקף אל נכון את המשקל של כנס זה או אחר, מוצלח ככל שיהיה.

ריאליזם מדיני מול אשליות

חד"ש נמצאת בבולמוס של בניית חזיתות באוכלוסייה היהודית הישראלית. אז מה רע בכך? הרע בכך הוא שהיא אינה פועלת ברצינות להעמקת האחדות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. ישנו חשש מבוסס שהנהגת מק"י-חד"ש מבקשת להתאים את מדיניות האחדות להגמוניה הציונית בישראל. לעומת מדיניות מוטעית זו, יש להתאים את מדיניות האחדות לאסטרטגיה שבמרכזה אחדות ערבית יהודית בישראל נגד הכיבוש, נגד האפוטרופסות האמריקאית, למאבק לשוויון ולמאבק החברתי של עובדי ישראל.

אחדות לאיזו מטרה?

תהיה זאת טעות חמורה להיבלע בבישולים של השמאל הציוני. שאיפה כזו דוחפת את מק"י-חד"ש לשוליים של המאבק ההיסטורי. לדוגמא, הנהגת מק"י-חד"ש טרודה בהצלת עבודה ומר"צ, משימה בלתי אפשרית כשאשר סביבנו סוער וגועש העולם הערבי. כל תרומה שמאלית המבוססת על אחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית היא בעלת משמעות רצינית. בסופו של דבר קיום העם היהודי באזור זה תלוי בכוחות ערבים ויהודים החותרים למזרח תיכון חדש באמת. ייחוס משקל מתאים לאתגר זה מחייב מאמצים עילאיים לאחד את האוכלוסייה הערבית-ישראלית על בסיס מצע אינטרנציונליסטי. והרי משימות כגון אלה מתאימות לגורם מהפכני של אמת פי אלף מחיפוש אחר קומבינה גואלת בשותפות של השמאל הציוני.

כמה הערות בעניין המשבר בלוב

4.3.11

מאת ראובן קמינר

יש סימוכין להאשמה שמשטר גדאפי הפעיל אלימות ברוטאלית נגד המפגינים במדינתו כשאלו ביקשו לחולל מפנה בלוב הדומה לזה שהתחולל בטוניסיה ובמצריים. אנשי גדאפי מכחישים את האשמה. ולכן רצוי שהאשמה הזאת תתברר לפני גוף אובייקטיבי.

גדאפי אינו אלא אחד מעל תריסר רודנים באזור, הנתמכים באופ צבאי, כלכלי ופוליטי על ידי ארה"ב. ארה"ב ראתה בהתגייסותה לימין המרד הלובי, הצודק כשלעצמו, אפשרות פז להתערב בלוב. על כן, היא עשתה ככול יכולתה להפוך את ההתקוממות הצודקת בלוב לעימות בין ארה"ב החשה עצמה, לימין הדמוקרטיה ובין משוטר הרודן.

ארה"ב חיפשה ואף מצאה מתנגדים לקדאפי וביניהם ראשי שבטים ואנשי צבא, וגם בעלי מעמד אופורטוניסטים שכיהנו בממשלת גדאפי עצמה. יריבים אלה של גדאפי הצטרפו למערכה כדי להתחשבן עם גדאפי ולקדם סדר יום שאינו דומה לזה של המתקוממים במהפכה הערבית הכללית.

אין לזלזל בניסיון ובהבנה של מנהיגי ארצות המהפכה הבוליביאנית, כגון קסטרו וצ'באס. הרי הם מכירים היטב על בשרם את האסטרטגיה ואת שאיפותיה של ושינגטון. הם מבינים היטב שארה"ב מוכנה להקריב את גדאפי ולהתייצב נגד משטרו (הידידותי ביותר לארה"ב) על מנת לרכוש מעמד כחברה פעילה במהפכה הערבית.

ארה"ב ואירופה הציגו מיצג שווא כאילו משטרו של גדאפי הולך ומתפורר. תוך כדי כך, הן עודדו את האופוזיציה בלוב להתארגן למסע צבאי כדי להשיג ניצחון מהיר תוך הישענות על ההשפעה הפוליטית וכוח הנשק של ארה"ב.

קסטרו צדק כאשר הזהיר שארה"ב כבר מתערבת בלוב כדי להשפיע על התנועות העממיות במזרח התיכון ולשכנע אותן שיש לה, לארה"ב עדיין כוח והשפעה. ההזדהות של מיליונים במאבק הערבי לחופש ולדמוקרטיה מחייבת נטרול ההשפעה האמריקאית תוך כדי פירוק ההגמוניה האזורי שלה, הגמוניה הפועל באמצעות שורה ארוכה של רודנים הדומים לגדאפי. התגובה של קסטרו אינה סתם תגובה של פרשן

יודע דבר. קסטרו, בדבריו, מייצג תחושות ואינסטינקטים פוליטיים של המונים ביבשת שלמה. המונים אלה הם מלומדי ניסיון שלימד אותם כיצד המעצמה לצפון יודעת איך להפעיל כוח וכסף כדי לאחוז עיניים בהכנה לפעולה תוקפנית.

הדמוניזציה של גדאפי ראויה להערה מיוחדת. גם בדמוניזציה יש בעיה של מידתיות. התקשורת אוהבת לגלם את כול הרוע באיש אחד. בכוונה או שלו בכוונה יוצא שהשחקנים האחרים בדרמה הזאת, כקלינטון ואובמה, הם אנשים מכובדים והגונים. הצופים בדרמה של המשבר הבין לאומי מזהים כל כך הרבה רוע אצל הקולונל בעל ההתנהלות החריגה שלא נותר להם הערנות הדרושה לנתח את המהלכים כולם. לא שכחנו את התפקיד של הדמוניזציה של סדאם חוסיין לקראת מלחמת עיראק. אכן סדאם חוסיין היה רוצח אכזרי. אך הדמוניזציה הייתה חלק של מסע תעמולתי שהצלחתה חוללה אסון זוועתי לעם העיראקי. אסון זה נמשך עד עצם היום הזה. אכן גדאפי טיפוס מוזר ונאלח המוכן לכל מעשה מתועב להגן על השלטון שלו. אך האופי החריג של גדאפי אינה סיבה המצדיקה התערבות זרה בלוב. אין לנו שום נחמה בכך שהאמריקאים המכינים פעילות צבאית אפשרית בלוב לבושים בחליפות מהודרות ונחשבים כאנשים 'נורמלים' לכל דבר.