אשליות פרלמנטריות מול מציאות מהפכנית

חלל שיש למלאו?

ישנו זרם עז של ידיעות בתקשורת המבשרות, לכל המתעניין בנושא, על מכלול של מגעים, היערכויות והתארגנויות בקרב פעילי השמאל למיניהם. ככל הנראה, חש ציבור זה בחלל ריק בזירה המדינית שיש צורך להזדרז על מנת למלאו. המרחב הפנוי כביכול הוא המרחב שמאלה מקדימה עד ל... חד"ש. מרחב זה מוגדר בלשונה השגורה של התקשורת כמרחב הטבעי של השמאל. הנרטיב הזה בנוי על הנחת יסוד שלשמאל יש כעת שעת כושר, במידה וידע לנצלה. קיימים גם חוגים המלווים את התהליך הזה, המורכבים מיחצ"נים מתנדבים המגייסים מומחים לדעת-קהל ומשאלים, חלקם מיובאים ישר מארץ הדמוקרטיה הנצחית, ארה"ב.

כנס השמאל באירוח שלום עכשיו

הייתה זו תנועת שלום-עכשיו אשר לקחה על עצמה ליזום ולארגן כנס רב משתתפים אשר התקיים ביום שישי, 25.3.11, בתל-אביב. אפשר לציין שכנס זה היה שונה בכך שדנו בהקמת מפלגת שמאל חדשה שתתבסס על גורמים ציונים ולא ציונים יחדיו. אין צורך להתעמק בנושא הגישושים הנמשכים בשמאל הישראלי כדי לזהות במרכזם – ממש במרכז – את חברינו מהנהגת מק"י-חד"ש. אך הכנס הזה גם דמה מאוד לכנסים השגרתיים של השמאל הציוני במיעוט המשתתפים מקרב הערבים הפלסטינים בישראל. יש להניח שכל המשתתפים הרגישו בחסרון זה והצטערו עליו. יחד עם זאת כל מי שמכיר את השטח ומודע לדינמיקה שלו, מבין שאי אפשר לארגן כנס יהודי ערבי ממשי כאשר המארח הוא גוף יהודי-ציוני מובהק. אין מקריות טהורה בדברים הללו. נחזור ונדון במשמעות ההרכב הלאומי הבלתי סביר בכנס זה בהמשך.

הכנס דן, כצפוי, בשאלות המרכזיות בסדר היום. אפילו התקיים פאנל הדן במהפכות בעולם הערבי. הפאנלים המרכזיים עסקו בשיתוף פעולה בין השמאל הציוני לבין השמאל הלא ציוני. נושא זה והשתתפותם של מק"י-חד"ש נראים לכאורה כפריצת דרך בשמאל הישראלי והישג לא מבוטל להנהגת חד"ש. הכוונה המוצהרת של הדיונים הייתה כיצד ניתן להחזיר את השמאל למרכז הפוליטיקה, אך כל משקיף רציני יבין מכל זה שהכנס והאירועים הדומים לו מתנקזים לסוגיה מרכזית אחת – הופעת השמאל על אגפיו במאבק האלקטורלי המתקרב ובא.

מסתבר שמשהו השתנה. מגוון נציגי השמאל הציוני דנים ברצינות באפשרות של קליטת חד"ש לתוך מסגרת אלקטורלית חדשה. מהדיווחים אנו למדים שחברת הכנסת לשעבר, תמר גוז'נסקי, התמרמרה לנוכח התבטאויות ששללו את צירוף חד"ש למסגרת חדשה. עמדה זו של גוז'נסקי מופיעה בצורת האשמה נגד אנשי השמאל הציוני המבקשים להחרים את חד"ש. מכאן אפשר להסיק שחד"ש רואה את עצמה, אם יוסר החרם נגדה, מועמדת להצטרפות למפלגת שמאל חדשה, ההולכת וקמה – ממש ימות המשיח. הרי אין טעם לתקוף חרם על חד"ש אם חד"ש אינה מעוניינת באפשרות הצטרפות למפלגה החדשה.

כיצד עלינו להתייחס לזעזוע המדיני הזה בקרבנו, לרעידת האדמה בנוף הפוליטי של ארצנו? ישנם ציונים המוכנים להתחבר לחד"ש ברשימה חדשה. הנכון הוא שקשה עד בלתי אפשרי לאמוד את היקף התופעה ועל כך נתייחס בהמשך. כמובן, גם מצד חד"ש הדברים אינם ברורים לחלוטין. האם אין קשר בין העובדה שארגון הכנס נמסר לשמאל הציוני, ובין העדר השתתפות משמעותית של פעילים מהציבור הערבי הפלסטיני?

סיבות לדאגה

כולם רוצים באחדות. כולם רוצים באחדות יהודית-ערבית. אך כולם יודעים שבעיית האחדות היא מורכבת וכרוכה בשאלות פרוגראמה רציניות. מעצם טיבה של השאלה ברור שיש לטפל בה כנושא המעסיק את שני הציבורים – היהודי והערבי. הפיכת סוגית אחדות השמאל לנושא המעסיק את השמאל היהודי בלבד מדאיגה ביותר. ערביי ישראל הם אבן פינה של השמאל בחברה הישראלית בכל המובנים: במובן המספרי, במובן של ניסיון פוליטי וחשוב מכל, בתוקף מעמדו של הסקטור הערבי במאבק הכללי לשלום ולשוויון. הרי אין שמאל בארץ שיוכל להתבסס ולהתרחב מבלי לכלול בתוכו את מירב האזרחים הערבים. השתתפותם זו של הערבים הישראלים אינה שאלה פורמאלית או נושא צורני. בניית ברית אפקטיבית בין יהודים וערבים ומקומה של כלל האוכלוסייה הישראלית-פלסטינית בתוך הברית הזאת, היא האתגר המרכזי של השמאל בארץ זו.

מכאן יש לשאול, האם במקום צירוף ערבים בודדים לשמאל הציוני בתור גלגל חמישי, רצוי להתעמק בהרכב המועמדים להקמת המפלגה החדשה. מה יש לנו כאן? האם אפשר לבנות מפלגה אחת אינטרנציונליסטית שבנויה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ הנאבקים להוכיח נאמנותם לציונות? בנוגע לשרידי העבודה לא נותר אלא לקבוע שהם לא העזו לעזוב את הקואליציה של נתניהו-ליברמן-ברק. למעשה הם נשארו מאחור לאחר שברק ברח ונתן מכה ניצחת להמשך ההישארות בקואליציה איומה זו. אין לך אשליה חמורה מזו, הבונה על שרידי מפלגת העבודה ומר"צ כמנהיגי השמאל. יתר על כן, זו אשליה להאמין שמנהיגי מפלגת העבודה יתקרבו בצורה כלשהי לעמדות וערכי הציבור הערבי.

קשה להבין שישנם אנשים המאמינים שמר"צ המרוסקת יכולה לאסוף את שבריה. לא ניתן לראות בה כוח רציני המבקש להופיע ברשימה משלו בבחירות הקרובות. רב אנשי מר"צ צופים מרכזה ומייחלים לרשימה אחידה עם מפלגת העבודה. אמנם יש לברך על כך שישנם במר"צ פעילים מסורים שלא יחזרו בשום אופן ל"אמא מפא"י". הכוונה היא לאותם החברים שנותנים את הנשמה במאבק נגד הכיבוש. חברים אלה רואים את עצמם כמקורבים לשמאל היהודי-ערבי ויש לברכם על כך. אך יתברר להם שיוכלו לקדם רק חלק של פעילי מר"צ.

בנוסף על כן, יש לזכור שהיו כנסים לאחדות השמאל. אך על פי ניסיון העבר אפשר לצפות שעל פי רוב ההר אכן מוליד עכבר. חברי השורה מתייצבים בלב טהור לדרישה למאמץ עילאי להתגבר על הפיצול ועל הפילוג. אך כאשר הדרישה לאחדות אינה מבוססת על ציבור רחב של פעילים ואחדות פעולה בשטח היא נופלת קרבן למנגנוני המפלגות ולאלו הקרובים לצלחת. יש בעיה חוזרת של המעבר מנטיות לב טהורות של הציבור אל המציאות של הרכבת הרשימות לכנסת וקביעת הזוכים במקומות הבטוחים לעומת אלה שאין להם סיכוי להיבחר. יש ככלל מהומת אלוהים בתוך תוככי מפלגות ותיקות כאשר ניגשים למלאכה הקשה של הרכבת הרשימה. מסתבר שאין כמות בלתי מוגבלת של קניידלך. אם אתה מבקש לצאת מעולם הפראזות היפות, שב רגע אחד ונסה להרכיב רשימת מועמדים. יתברר חיש מהר שרק תנועה ציבורית רבת עוצמה ובעלת כושר ארגון אמורה לקעקע את האינטרסים המסורתיים שבכל מפלגה ורסיס של מפלגה. חובה להגיד את הדברים האלו, לא תוך ציניות אלא כדי לשקף אל נכון את המשקל של כנס זה או אחר, מוצלח ככל שיהיה.

ריאליזם מדיני מול אשליות

חד"ש נמצאת בבולמוס של בניית חזיתות באוכלוסייה היהודית הישראלית. אז מה רע בכך? הרע בכך הוא שהיא אינה פועלת ברצינות להעמקת האחדות הפוליטית של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית. ישנו חשש מבוסס שהנהגת מק"י-חד"ש מבקשת להתאים את מדיניות האחדות להגמוניה הציונית בישראל. לעומת מדיניות מוטעית זו, יש להתאים את מדיניות האחדות לאסטרטגיה שבמרכזה אחדות ערבית יהודית בישראל נגד הכיבוש, נגד האפוטרופסות האמריקאית, למאבק לשוויון ולמאבק החברתי של עובדי ישראל.

אחדות לאיזו מטרה?

תהיה זאת טעות חמורה להיבלע בבישולים של השמאל הציוני. שאיפה כזו דוחפת את מק"י-חד"ש לשוליים של המאבק ההיסטורי. לדוגמא, הנהגת מק"י-חד"ש טרודה בהצלת עבודה ומר"צ, משימה בלתי אפשרית כשאשר סביבנו סוער וגועש העולם הערבי. כל תרומה שמאלית המבוססת על אחדות יהודית-ערבית אנטי-אימפריאליסטית היא בעלת משמעות רצינית. בסופו של דבר קיום העם היהודי באזור זה תלוי בכוחות ערבים ויהודים החותרים למזרח תיכון חדש באמת. ייחוס משקל מתאים לאתגר זה מחייב מאמצים עילאיים לאחד את האוכלוסייה הערבית-ישראלית על בסיס מצע אינטרנציונליסטי. והרי משימות כגון אלה מתאימות לגורם מהפכני של אמת פי אלף מחיפוש אחר קומבינה גואלת בשותפות של השמאל הציוני.

כמה הערות בעניין המשבר בלוב

4.3.11

מאת ראובן קמינר

יש סימוכין להאשמה שמשטר גדאפי הפעיל אלימות ברוטאלית נגד המפגינים במדינתו כשאלו ביקשו לחולל מפנה בלוב הדומה לזה שהתחולל בטוניסיה ובמצריים. אנשי גדאפי מכחישים את האשמה. ולכן רצוי שהאשמה הזאת תתברר לפני גוף אובייקטיבי.

גדאפי אינו אלא אחד מעל תריסר רודנים באזור, הנתמכים באופ צבאי, כלכלי ופוליטי על ידי ארה"ב. ארה"ב ראתה בהתגייסותה לימין המרד הלובי, הצודק כשלעצמו, אפשרות פז להתערב בלוב. על כן, היא עשתה ככול יכולתה להפוך את ההתקוממות הצודקת בלוב לעימות בין ארה"ב החשה עצמה, לימין הדמוקרטיה ובין משוטר הרודן.

ארה"ב חיפשה ואף מצאה מתנגדים לקדאפי וביניהם ראשי שבטים ואנשי צבא, וגם בעלי מעמד אופורטוניסטים שכיהנו בממשלת גדאפי עצמה. יריבים אלה של גדאפי הצטרפו למערכה כדי להתחשבן עם גדאפי ולקדם סדר יום שאינו דומה לזה של המתקוממים במהפכה הערבית הכללית.

אין לזלזל בניסיון ובהבנה של מנהיגי ארצות המהפכה הבוליביאנית, כגון קסטרו וצ'באס. הרי הם מכירים היטב על בשרם את האסטרטגיה ואת שאיפותיה של ושינגטון. הם מבינים היטב שארה"ב מוכנה להקריב את גדאפי ולהתייצב נגד משטרו (הידידותי ביותר לארה"ב) על מנת לרכוש מעמד כחברה פעילה במהפכה הערבית.

ארה"ב ואירופה הציגו מיצג שווא כאילו משטרו של גדאפי הולך ומתפורר. תוך כדי כך, הן עודדו את האופוזיציה בלוב להתארגן למסע צבאי כדי להשיג ניצחון מהיר תוך הישענות על ההשפעה הפוליטית וכוח הנשק של ארה"ב.

קסטרו צדק כאשר הזהיר שארה"ב כבר מתערבת בלוב כדי להשפיע על התנועות העממיות במזרח התיכון ולשכנע אותן שיש לה, לארה"ב עדיין כוח והשפעה. ההזדהות של מיליונים במאבק הערבי לחופש ולדמוקרטיה מחייבת נטרול ההשפעה האמריקאית תוך כדי פירוק ההגמוניה האזורי שלה, הגמוניה הפועל באמצעות שורה ארוכה של רודנים הדומים לגדאפי. התגובה של קסטרו אינה סתם תגובה של פרשן

יודע דבר. קסטרו, בדבריו, מייצג תחושות ואינסטינקטים פוליטיים של המונים ביבשת שלמה. המונים אלה הם מלומדי ניסיון שלימד אותם כיצד המעצמה לצפון יודעת איך להפעיל כוח וכסף כדי לאחוז עיניים בהכנה לפעולה תוקפנית.

הדמוניזציה של גדאפי ראויה להערה מיוחדת. גם בדמוניזציה יש בעיה של מידתיות. התקשורת אוהבת לגלם את כול הרוע באיש אחד. בכוונה או שלו בכוונה יוצא שהשחקנים האחרים בדרמה הזאת, כקלינטון ואובמה, הם אנשים מכובדים והגונים. הצופים בדרמה של המשבר הבין לאומי מזהים כל כך הרבה רוע אצל הקולונל בעל ההתנהלות החריגה שלא נותר להם הערנות הדרושה לנתח את המהלכים כולם. לא שכחנו את התפקיד של הדמוניזציה של סדאם חוסיין לקראת מלחמת עיראק. אכן סדאם חוסיין היה רוצח אכזרי. אך הדמוניזציה הייתה חלק של מסע תעמולתי שהצלחתה חוללה אסון זוועתי לעם העיראקי. אסון זה נמשך עד עצם היום הזה. אכן גדאפי טיפוס מוזר ונאלח המוכן לכל מעשה מתועב להגן על השלטון שלו. אך האופי החריג של גדאפי אינה סיבה המצדיקה התערבות זרה בלוב. אין לנו שום נחמה בכך שהאמריקאים המכינים פעילות צבאית אפשרית בלוב לבושים בחליפות מהודרות ונחשבים כאנשים 'נורמלים' לכל דבר.

האסכולה הישראלית בפרשנות וויקיליקס

ההדלפות מוויקיליקס הן בעלות השפעה שונה מארץ לארץ. הקאדר האינטלקטואלי מפרש את החומר המודלף. שתי תגובות מקומיות לתופעת וויקיליקס ראויות לעיון. מדובר במאמריהם של פרופ' שלמה אבינרי וכתב החצר ארי שביט (כל המובאות להלן הן ממאמריהם מיום ה- 3.12.2010).

שביט נהנה להעליב את ג'וליאן אסנג', מייסד וויקיליקס, ולהוקיע את הפרוייקט השנוי במחלוקת. במאמרו הוא מסית לאלימות נגד הפרוייקט ומייסדו. הוא מכנה את אסנג' "פושע מסוכן", "סייבר-טרוריסט", "אנרכיסט הזוי" ו"מגלומן חסר עכבות". מייד לאחר ששביט מוכיח את נאמנותו למחנה שוללי וויקיליקס ומשמיציהם, הוא מחליט שאסנג' ביצע, ללא כוונה, שירות גדול עבורנו. מסתבר שלמרות מגרעותיו, אסנג' "ניפץ את הדוגמה השלטת... הקובעת שהבעיה העיקרית במזרח התיכון היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הכיבוש, ההתנחלויות". שביט ביקש לבנות פרדיגמה חדשה על מנת להחליף בה את הדוגמה המקובלת הישנה. הוא הרגיש את הצורך לנצל את הנוכחות הערבית בקואליציה האנטי-איראנית על מנת לקדם את הקו החדש שלו,מכיוון שהממסד הישראלי מבקש לכפות פרשנות "חדשה" על בסיס הדלפות וויקיליקס.

שביט מסביר שאין עתה שום יסוד לטענה בדבר המרכזיות של הסכסוך הישראלי-פלשתיני. לגרסתו, האמת היא שהערבים אינם מודאגים לנוכח הסבל בפלסטין. למעשה הם אף זקוקים לישראל כדי לחזק את משטריהם הרקובים. אפילו אבו-מאזן והרשות הפלסטינית מבינים שלא יוכלו לשרוד אל מול עליית איראן. זו הסיבה שהם קשרו את גורלם בשיתוף פעולה צבאי ואסטרטגי עם ארה"ב ובעלות בריתה באזור. תגליות וויקיליקס, ממשיך שביט, מוכיחות לכולם שהטענה כי יש למצוא פיתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני טרם פיתרון הבעיה האיראנית, חסרת כל בסיס. שביט וחבריו הם אלו שטיפחו במשך שנות דור את התזה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד במרכז ההתפתחויות באזור. דוגמה זו עזרה להם לקדם את הפיקציה כאילו עומדת ישראל לבדה ומבודדת נגד העולם הערבי כולו המאוחד בשנאת ישראל וברצון להכחידה.

לשמאל היה ברור מראשית הסכסוך הישראלי-ערבי שהסכסוך עצמו הינו תוצאה של סיבות עמוקות ורחבות ממנו. אפשר וצריך לנתח את סיבות ההתפתחויות באזור במונחים הבאים: התופעה המרכזית והקובעת באזור הינה המאבק של ארה"ב, שפעילה למען האינטרסים האימפריאליים שלה, לשמר את שליטתה ברזרבת הנפט שבאזור. לצורך מטרה זו ארצות-הברית מתחזקת מבנה של ארצות "ידידותיות" שיגנו על האינטרסים שלה.

אם להתייחס להתפתחויות האחרונות, אין אף פרשן שמאלי רציני שלא שם לב שהארצות הערביות המכונות "מתונות", הפכו לחוליה אינטגרלית בהכנות של ארה"ב וישראל למלחמה נגד איראן. המשטרים במצרים, ערב הסעודית ובירדן מושחתים וחסרי תמיכה עממית ממשית. קיום אלטרנטיבה להגמוניה האמריקאית – המבוססת על העוצמה הכלכלית והפוליטית של איראן, טורקיה ולבנון (וכוחות פוליטיים רבים) – מהווה סכנה מוחשית ומיידית למשטרים הבלתי אהודים הללו. התלות של המדינות "המתונות" האלה בארצות-הברית, שמה ללעג את תמיכתן המוצהרת בעניין הפלסטינים. הממסד הישראלי מנצל את גילויי וויקיליקס כדי להבהיר לדעת הקהל העולמית שאין ממש בטענה כי יש לטפל בדחיפות בשאלה הפלסטינית, שהרי אפילו אצל הערבים הנושא לא עומד על סדר היום.

נכון הדבר, הקואליציה הגזענית של ביבי והמשטר הפונדמנטליסטי של ערב הסעודית רתומים למנגנון המלחמה האמריקאי ומזמרים את אותן הזמרות: קדימה לטהרן. המטרה היא פשוטה: שינוי המשטר באיראן. הרי אין טעם בהפצצת מספר מתקנים גרעיניים שניתן לשקמם במספר חודשים. דינה של איראן הוא חורבן גמור או כיבוש.

הבשורה החדשה השנייה המתפשטת באזורנו, קובעת שאובמה חלש ומתחלש עם הזמן. העדות לכך היא בסימנים המתרבים כי ההגמוניה האמריקאית מתפוררת, וכי כל יועציו של הנשיא האמריקאי עומדים נבוכים אל מול השאלה כיצד ניתן לשנות המגמות מגמות אלו. הפרשנים הישראלים מסיקים מכך שאם אובמה מתחלש, ביבי מתחזק. לגבי הדיון על ההקפאה מסתבר שאין מי שיאבק למען העניין הפלסטיני. הילרי קלינטון אינה צריכה לבזבז את מרצה ולסיים את כתיבת המכתב שאמור היה לדון במה היא וביבי הסכימו או לא הסכימו בפגישת שבע השעות המפורסמת שלהם. בלשון החבר'ה, ביבי יכול על אובמה. מכאן רוב הישראלים משוכנעים כי הוצא העוקץ מהלחצים האמריקאים, וכי לדיפלומטיה האמריקאית נותרה רק אופציה אחת באזור: אופציה צבאית נגד איראן.

אך ה"הצלחה" הזו אינה בת-קיימא. אם ביבי מרגיש שהוא בעליה אל מול הירידה של אובמה, הוא דומה לאותו נוסע העולה במעלית בספינה שמתחילה לשקוע. כדי לשמר את השפעתם באזור, שוקלים ביבי והפטרונים האמריקאים פתיחת מלחמה חדשה – שהיא כולה מעשה של ייאוש. ישראל וארה"ב מתפתים להימור בגורלם של מיליוני בני אדם, גברים, נשים וטף. העובדה שזו מדינה יהודית אשר מובילה בעיוורון את האזור לשואה חדשה, היא עדות להשחתה מוסרית איומה – שבאה כתוצאה ממשטר שהוא יהודי בשמו, אך למעשה נעדר כל שורש בפילוסופיה של צדק. משטר הבנוי על שוביניזם, גזענות וכיבוש.

מי עומד מאחורי וויקיליקס?

הזעיר-בורגני המצוי מבטא את חוסר הביטחון של המעמד שלו על-ידי סלידה וחשדנות כלפי כל ערעור בצורך בשליטה ובסדר. הרי ברור לו שלא מתקבל על הדעת שאנשים חסרי סמכות יסתובבו תוך כדי השמעת... דברי אמת. פרופ' אבינרי זועם על כך שארה"ב אינה מסוגלת לשמור סוד, על רמת המודיעין הנמוכה האמריקאית, על דיווחים רשלניים וכדומה. אבינרי מבכה במיוחד את חוסר היכולת המשווע של אובמה להבין את האזור שלנו שבו "מדובר בתרבות פוליטית שונה מהמקובל אצלנו ובדמוקרטיות מערביות. עם כל הרצון לחיות בשלום עם שכנינו, זה לא בדיוק העולם שאנו מבקשים - או צריכים - לנסות להשתלב בו מוסרית או ערכית: לא נעים לומר זאת, אך כדאי להכיר בכך. ". אמנם מדובר בפרופ' בעל שם עולמי, אך הגזענות שבדבריו בולטת. אבינרי אינו אוהב דו-פרצופיות – אך הוא מגלה את גישתו הגזענית דווקא בשבוע שבו כל העולם לומד את הלקח של וויקיליקס לפיו כל המעצמות הן דו-פרצופיות. כלומר:כאשר תכונה זו היא הכלל ולא היוצא מן הכלל.

אבינרי מודאג מכיוון שאינו יודע מה היא בדיוק משנתו הפוליטית של אסנג', אך הוא בטוח שמשהו בה מריח רע. הוא מזהיר אותנו ש"מדובר באדם בעל מטרות ברורות - ועד היום איש לא הצליח להתחקות אחריהן" (!!). הוא שואל, "האם אנו בטוחים שאין מאחוריו שירות מודיעין של מעצמה כלשהי? מותר לפקפק בכך שהכל מעשה ידיו של זאב בודד אחד, מוכשר. כדאי יהיה לנסות להשיב על השאלה הזאת בשבועות הבאים.". אבינרי בוודאי יודע שלא קיימות יותר מדי אפשרויות. אל-קעידה עם מחשב נייד במערה? הצפון-קוריאנים הנלחמים ביניהם על השלטון? הסינים המסתירים את כוונותיהם? באמת...

אם פרופ' אבינרי היה עושה את המאמץ המינימלי לקרוא על עבודתו ועל משנתו של ג'וליאן אסנג', הוא יכול היה להיות מופתע מהעובדה שההשראה הפוליטית העיקרית של אסנג' היא הטקסטים הליברליים המוכרים. הוא מצטט כמורי הדרך שלו אנשים כמו לך ואלנסה ואלכסנדר סולז'ניצין. הוא מבהיר היטב את מניעיו:

"באופן דומה, כאשר אנו רואים את הדרך בה מדינות כארה"ב – שבעבר החזיקו מסורת גאה של חופש העיתונות -- יורדות, עלינו לשאול האם הן עדיין מחזיקות בערכים אלה ומה עלינו לעשות בעניין. מכיוון שאם אין לנו מדינות מערביות כמגדלור לערכי הנאורות, אילו מדינות נשארו להחזיק את אותם ערכים?"

כל הציטטות הן מנאום של ג'וליאן אסנג' בפורום החופש של סטוקהולם במאי 2010.

כמו שקרה יותר מפעם אחת, אנו מוצאים ליברלים מרומים ומפוכחים שמגנים על מבצרי החופש, לאחר שהבינו שמשהו לא בסדר עם מערך הכוחות ברגעים המכריעים של המלחמה הקרה. אז אנא סלחו לי על הציטוט הארוך והמרתק הזה:

"[עלינו] להבין שהברית שהייתה קיימת בין הליברלים והליברטריאנים לבין הקומפלקס התעשייתי הצבאי בהתנגדות לפגיעות הסובייטים בזכויות האדם במשך המלחמה הקרה – כבר איננה. כאשר פעם, אנשים שנלחמו על ערכי נאורות בביתם, במדינות המערביות; שנלחמו על זכויות אדם וחופש העיתונות בביתם, במדינות המערביות: ליברלים, ליברטריאנים וגם המדיה – כל אלו היו בברית טקטית עם מחרחרי מלחמה. הם היו בברית עם אנשים שהתנגדו לבריה"מ מסיבות גיאופוליטיות בלבד. התכלית של הברית הזו הייתה להרים מקל מוסרי ולהכות את בריה"מ על הפרות זכויות האדם הנוראיות ועל הצנזורה. הממשלה והצבא במערב הצטרפו לברית זו מתוך זיהוי הערך הגיאופוליטי של הברית בתור אותו מקל מוסרי אשר איתו יכו את בריה"מ על התעללותה הנוראית...

נכון ל- 1990-91 ברית מלאכותית זו, ברית זמנית זו, התפוררה – ונסגנו לרמה שונה שבה האינטרסים הטבעיים של השלטון, של סוכנות הביון ושל הצבא כרוכים יחדיו בהחנקת דיווח עיתונאי על הפרות זכויות האדם, כפי שהן מתחוללות בארצות המערביות.

מה שאנו מנסים לעשות זה לבנות תיעוד היסטורי אינטלקטואלי של כיצד הציוויליזציה שלנו פועלת למעשה. כעת, מבפנים, בכל מקום, בכל ארץ מסביב לעולם, מבפנים.

כיוון שכל ההחלטות הפרטיות והמדיניות מתבססות על הידע שלנו, האנושיות אינה אלא הידע העומד לרשותנו. אפשר לסלף ידע ולהשחית אותו במהירות הבזק. גבולות היכולת שלנו מבוססים על הידע שלנו. על כן, כדי לבחור באסטרטגיה פוליטית מסוימת עלינו לדעת את מצבנו לאשורו. אם איננו יודעים היכן אנו נמצאים, לא ניתן לדעת לאן אנו הולכים. כמו כן אי אפשר לתקן הפרות זכויות אדם אלא אם אנו יודעים שהן אכן מתרחשות...

יש סיבה שתכנון סודי הוא סודי. אם הפגיעות בזכויות חשופות יש התנגדות. מכאן שתפקידנו לאתר את הפגיעות הסודיות המתוכננות ולחשוף אותן לפני שניתן יהיה לבצען: הרי אם הן נחשפות לאחר מעשה, על ידי אלה שנפגעו מהתעללות, אזי ההתעללות כבר בוצעה ואנו איחרנו. מי ששולט בשרתים באינטרנט, שולט בתיעוד האינטלקטואלי של האנושות."

נשוב לאבינרי. פעם, הפרופ' הטוב שלנו הבין דבר בקשר לסתירות ומגבלות השלטון. אך כיום הוא לקח על עצמו להיות אפולוגטיקן לישראל. במקום להתייחס לוויקיליקס באמצעות דיון ענייני וחילוקי דעות שכלתניים, הוא מצטרף ללהקת הצבועים האורבים לדמו של ליברל ישר.

הקאדר הרעיוני של הממסד הישראלי מתנפל על המידע שהוא שאב מוויקיליקס, ומפרשו בהתאם למטרותיו האסטרטגיות של המשטר: "הערבים" (אפילו אם מדובר אך במשרתים של ארה"ב בתוכם) הם לצידנו! כעת אנחנו יכולים לטפל בפלסטין ובפלסטינים ללא התערבות מבחוץ, ולהתחיל לטפל באופן רציני באיראן.

* * *

בעת כתיבת מאמר זה, התבשרנו כולנו שג'וליאן אסנג' נעצר באנגליה. למרות שהוא התייצב מרצונו החופשי, בית המשפט סירב לשחררו בערבות. הדעה הרווחת בחוגים רחבים ביותר היא שההאשמות נגד אסנג' בעבירות מין, הן עלילה או עיוות גס. על-כל-פנים, מסתבר שמי שמבקש לפגוע בממסד – משלם על כך מחיר. לכשעצמי, אני מזדהה עם אלה התובעים את שחרורו המיידי.

גז ושיתוף פעולה עם הנציגים המובילים של הפשיזם הישראלי

ב-28 לחודש התקיימה אסיפה פומבית בתל-אביב תחת הכותרת "אוצרות הטבע שייכים לציבור! ברווחים מהגז הטבעי צריך לבנות כאן חברה טובה יותר". לפי המודעה שפורסמה בעיתונות – המשתתפים, שהם ממובילי המאבק הפרלמנטרי, כללו את ח"כ אורי אורבך (הבית הלאומי), אריה אלדד (האיחוד הלאומי), כרמל שאמה -הח"כ ששיפץ את שמו כדי להבהיר שאינו דרוזי- (הליכוד), ניצן הורוביץ (מרצ) ואת החבר דב חנין מטעם חד"ש.

אנשי שמאל, סוציאליסטים מכל המינים, וגם ליברלים רציניים – יעדיפו את האינטרס הממלכתי-ציבורי על פני האינטרס של בעלי-ההון. יש לדחות את הגישה האולטרה-שמאלנית האומרת שבישראל אין מה לבחור בין בעלות ממלכתית ובין בעלות פרטית; מכיוון שמרב המשאבים הציבוריים-ממלכתיים מופנים להוצאות דכאניות וגזעניות. הרי לא מדובר על דמוקרטיה בשוויץ – אלא מדובר ב"דמוקרטיה" בישראל, המחזיקה בשטחים והמשרתת אינטרסים זרים.

סוגיה זו מתעוררת הפעם בהקשר של המאבק הציבורי נגד שוד אוצרות הים, שדות הגז. ההון נערך להשתלטות והפקת רווחי-על, וכבר מארגן הנפקות וקומבינציות שונות ומשונות. הניסיון החיוור ביותר לפגוע בהם, כפי שנעשה בדו"ח שישינסקי, מעורר אצלם זעם קדוש – והם, הרומסים את החוק ואת הסדר בכל יום, צועקים חמס כי אסור לממשלה לשנות את עמדותיה.

מכאן יש לתמוך באותה מגמה שמבקשת לשמר את אוצרות הטבע בידי הציבור. ויש להיות מוכנים לשיתוף פעולה במאבק זה, כשהדבר מתאים.

יחד עם זאת, אני מודה ומתוודה שדעתי אינה נוחה מהכנס המדובר. במודעה מסופר על התארגנות "פורום פעולה אזרחית" של הרב מלכיאור, תחת הסיסמא "מחזירים את ישראל לאזרחיה" – ותוך הדגשה כי מדובר "במאבק על העתיד של כולנו".

אין לדידי לפסול שיתוף פעולה מקיר-לקיר. במיוחד כשמדובר בשיתוף פעולה של פעילים מן השורה, יהיו אשר יהיו ההשקפות הפוליטיות שלהם. אלא מה? יוזמת הרב הטוב מחבקת את הימין הפאשיסטי ומכשירה אותה בעיני הציבור הרחב בתור שותפים ראויים במאבק ציבורי צודק. והרי ידוע שפאשיזם לעיתים לובש מסכה אנטי-מונופוליסטית.

יש כאן כמה בעיות. ראשית, אין זה ימים כתיקונם בארצנו. מדינת ישראל אחוזת דיבוק פאשיסטי-למחצה, אם לא גרוע מכך. הנישול משתולל בשני הצדדים של הקו הירוק. יש חגיגה של חקיקה אנטי-דמוקרטית המכוונת נגד האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אפילו אם אקבל את הנוסחה הפשטנית שהעיקר באסטרטגיה האנטי-פאשיסטית הוא "מי יבודד את מי", אינני רואה כיצד הפעולה הזאת מונעת את בידוד השמאל. אחרי הכל – השמאל, אם הוא שמאל, עסוק בחשיפת הפעולה ה"פרלמנטרית" של הבית היהודי, האיחוד הלאומי והליכוד. אורי אורבך, אריה אלדד וכרמל שאמה, ביחד עם אנשי ישראל ביתנו, מנהלים הסתה יום-יומית נגד האוכלוסייה הערבית ונגד הדמוקרטיה הישראלית.

מבחינה אסטרטגית, הדברים אינם פשוטים. יש יתרון של ההליכה מקיר-לקיר, אבל הכל תלוי במילוי. לא נראה שהסוגיה הזאת מחייבת הליכה משותפת הדוקה, הכוללת הופעה על במה אחת ושיתוף פעולה רציף במסגרת פורום קבוע. יש משהו פגום בפער בין ההוקעה המוצדקת של הנציגים המובהקים של הפאשיזם הישראלי ובין התחבקות איתם במסגרת מסע ציבורי ומאבק ציבורי משותף. בסך-הכל, אפשר במקרה הצורך, להצביע ביחד – אבל לא יותר מזה. מדובר בחלאה פאשיסטית, שיש לחשוף את פרצופה בכל הזדמנות – ומכאן לנימוק השני.

אם זה טוב ודמוקרטי להאבק נגד גזל אוצרות הטבע של העם – אם זאת סוגייה הנוגעת לכל הציבוריות הישראלית; אזי היה נחוץ וטוב כי לפחות נציג אחד מהציבוריות הערבית המאורגנת ישתתף בכנס. הנציג של חד"ש מופיע במודעה ככזה. כלומר, הופעתו מייצגת את חד"ש – ואכן יש להניח שכך המצב. אבל אם כך, ואם היינו צריכים להתלכלך ולחלוק במה עם נציגים של הפאשיזם הישראלי (פשוטו כמשמעו), היה רצוי כי את השיקול האם להופיע או איך להשתתף בערב יערוך נציג האוכלוסייה הערבית. הרי אי אפשר לבודד את הפאשיזם, בלי שיתוף האוכלוסייה הערבית.

ממה נפשך? אם המאבק הציבורי הוא חיוני, אם מנסים לגייס את כל הציבור למאבק הצודק הזה – אז ברור ביותר שצריכים לגייס תמיכה בקרב האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל. אינני בטוח אם הכנופיה הלאומנית תסכים להופיע עם ח"כ ערבי של חד"ש, אבל הופעה כזאת שולחת את המסר הנכון בנסיבות אלה.

בניית השמאל מחייבת קו אנטי-פאשיסטי אמיתי ולוחמני. אפשר וצריך להלחם נגד ההון הגזלני. צריך להגן על רכוש העם. אבל אין צורך לשם כך להכשיר את השרץ, וזה שרץ של ממש.