ארבע מאות אלף נימוקים להאמין באימפריאליזם

תשאל כל ליברל והוא יסביר לך שאין דבר כזה אימפריאליזם. הוא יסביר לך שאולי היה דבר כזה בעבר, אך כיום הקטגוריה מיושנת ואנאכרוניסטית. לליברלים נראה שהם יכולים לסיים כל ויכוח פוליטי על ידי הצבעה על ארה"ב כ"בית האמיצים וארץ החופש".

אלו המעמיקים בפוליטיקה העולמית יודעים שהנושא מורכב יותר. אינני יכול להאריך בדברי, אך יש צורך להציג שוב ושוב את העמדה הקובעת שיש אימפריאליזם, שהוא חי וקיים וכי אין להבין את הדינמיקה העכשווית ללא הזדקקות לקטגוריה זו ולמשמעויותיה.

בוויכוח ישן וקצת נדוש הזה נוספו לי 390,000 נימוקים חדשים, שהגיעו לנו דרך וויקי-ליקס. רדיקלים, ובתוכם מרקסיסטים, תמיד הסבירו שהזכויות הדמוקרטיות שהצטברו במערב אינן תוצאה של המשטר אלא של ניצול שאר העולם. הטיעון שלנו ברור: אנגליה יכלה לפתח זכויות אדם וחופש יחסי כתוצאה מצבירה של עושר ועוצמה שנלקחו מתת יבשת שלמה ששמה הודו; תהליך שנמשך במשך מאות שנים. וזו רק דוגמה אחת מתוך אלפים.


במה עדיף בוש על סדאם חוסיין?

יהיה קשה לליברלים, אך הם ייאלצו לשאול את עצמם במה בוש היה יותר טוב לעם העיראקי מסדאם חוסיין. בוש יצא לעיראק, תוך ניצול עליונות צבאית-טכנולוגית, כדי לחזק את השליטה על מקורות הנפט. ארה"ב נשארה "דמוקרטית" ונשמרו בה, לפי שעה, זכויות "נורמאליות". לפי הדימוי המקובל, בארה"ב הנך רשאי לעמוד בכיכר העיר ולהשמיץ את ההנהגה. אך הצד השני הוא: הזוועות שנחשפו בוויקי-ליקס.

הגהנום הזה הוא תוצאה של פעולת ארה"ב. נכון שרוב הזוועות בוצעו על ידי לוחמי הזרם השיעי בעיראק. האמריקאים, כידוע, לא אוהבים ללכלך את הידיים שלהם. הם בעיקר כתבו דוחות על האירועים האלימים. לתושייה של האמריקאים, שהעבירו את מתקני העינויים שלהם לכל מיני "חורים" בעולם, יש אפילו מילה מיוחדת – rendition. בעיראק ארגנו האמריקאים כחצי מליון RENDITIONS.


כולנו ביחד נגד הטרור

הליברלים שלנו מצטיינים גם כן בשנאת האסלאם הרדיקלי. הם יכולים לפתור את כל הקשיים בניתוח הדברים המורכבים ובצורך של פרשנות הגיונית על ידי התקפות על הטרור – אל קעידה – איראן ואחמדינג'ד – חיזבאללה – חמאס. הדברים הרי פשוטים: ארצות החופש נמצאות במאבק איתנים נגד השרץ הזה, ואנו הליברלים, אחרי הכול וככלות הכול, נגד ... הטרור.

מאחר שהחברים הליברלים שלנו אוהבים במיוחד לסלף את עמדתנו לגבי האסלאם הרדיקלי, רצוי שנבהיר דברים מחדש. המרכיב העיקרי בתופעות אלו הוא תגובה נגד שלטון זר שהגיע לארצותיהם למטרות שוד וכיבוש. קביעה זו אין בה שום הצדקה של תכונה זו או אחרת של המשטרים האסלאמיים. אנחנו פשוט קובעים שחשוב להבין את הגורמים ההיסטוריים שחוללו תהליכים שחזקו את האסלאם הרדיקלי ובני בריתו ולחזור ולהדגיש את התפקיד של ... האימפריאליזם (הנה המילה המסוכנת הזו עוד פעם) כגורם בהתהוותם. הטיעון החשוב השני של השמאל הוא שלא מדובר במאסה אחת שחורה וריאקציונית ולא מדובר בגוף מונוליתי בעל עמדה אחידה לגבי כל הסוגיות. יש בפוליטיקה האסלאמית, כמו בכל פוליטיקה, ימין, שמאל ומרכז. יש ריאליסטים והרפתקנים, קנאים ובעלי שכל ישר. מאוד חשוב אופן ההתייחסות לתופעה הזו. מי שמחפש תירוצים למלחמה וכיבוש מחדש של הארצות האלו, יוכל למצוא אותם.

האם אפשר להאשים אותנו בפייסנות כלפי העולם האסלאמי בשעה שאנחנו אומרים שמדיניות נבונה ושקולה תעודד תהליכים של הידברות ופשרה? האם אפשר לפתור את הבעיה על ידי איומים והפעלת נשק כפי שעשו ג'ורג' בוש וחבר מרעיו בעיראק?

יש ללמוד את הלקח של עיראק שוב ושוב בשעה שהמנהיגים "הדמוקראטיים" מתכננים מהדורה נוספת, מסוכנת יותר באיראן.

בין חיפה ורמאללה

הערה:
האם יש טעם בניהול ויכוח רעיוני-פוליטי עם עמדות חד"ש, דווקא בימים אלו כשכולנו מצווים להתאמץ ולטפח שיתוף פעולה ואחדות?
אני מודה שהדיון סביב נושא האימפריליזם באזור שלנו כמעט שנעלם בחוגים הרחבים שוחרי השלום.
אך מה לעשות, עבור השמאל הישראלי האחדות הרעיונית עם המאבק להגדרה העצמית של העם הפלסטיני הוא עניין של "לחיות או לחדול". ועל כן, הערכת תפקידו של מחמוד עבאס והרשות הפלסטינית, הדבקים בקו פרו-אמריקאי, חייבת לעמוד על סדר היום. כל מי שעוקב אחרי המערכות הפוליטיות של הפלסטינים שם לב לירידה מתמדת ביוקרת הרשות בגין מדיניותה.
משום מה, הנהגת חד"ש מסרבת להכיר בכישלון הרשות ובהופעת כוחות חדשים בשמאל בקרב הפלסטינים.



היה משהו מוזר וחסר בביקור של משלחת חד"ש אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. מהדיווחים סביב הביקור התקבל הרושם שתכליתו הבלעדית הייתה לקבל ממנהיג הרשות הצהרה נגד דרישת ישראל שהרשות תסכים להכיר בה כ"מדינת העם היהודי". ברור לכל משקיף שדרישה זו היא מכשול מלאכותי שהומצא על ידי נתניהו כדי למצוא חן בעיני נאמני ליברמן. לא היה מלכתחילה כל סיכוי שהרשות תסכים להצעה מגוחכת שכזאת.
אך עניין זה, הראוי להתייחסות כשלעצמו, אינו בעל חשיבות מכרעת בשלב הנוכחי של המו"מ הכושל בין הרשות ובין ישראל. אם להתייחס לשאלות המכריעות, רצוי להזכיר שחד"ש קיבלה בראשית ספטמבר עמדה שלילית לגבי עצם המשך המו"מ, תוך כדי הקביעה שאינו יכול להוביל לפתרון של שלום צודק.

השתלבות במדיניות ארה"ב באזור

ההיגיון מחייב, שאם כבר נפגשים עם הנהגת הרשות תשמיע חד"ש ביקורת על מדיניות מחמוד עבאס, שדבק בקו של השתלבות מוחלטת במדיניות של וושינגטון, תוך כדי הפניית עורף לאלטרנטיבות אחרות.
האמריקאים ניצלו את חולשת הרשות והכניסו את "הארצות הערביות המתונות" כגורם במו"מ כדי להחליש את עצמאות הפלסטינים ואת וחופש התמרון שלהם. הסיפור של "התייעצויות" עם מדינות ערב וקבלת אישורן לכל מהלך החליש את הפלסטינים. מנהיג מצרים, חוסני מובארק, שהפגין שוב ושוב את קרבתו הנפשית לנתניהו, נחשב כביכול שותף אסטרטגי של הרשות. בה בעת לא התביישו נציגים של מצרים להצהיר שאין הפלסטינים צריכים לעשות "עניין" מהמשך הבנייה!
רצוי להזכיר שהפגישה של חד"ש עם עבאס התקיימה בתקופת של חודש ההארכה שניתן על מנת להציל את השיחות שדרשו האמריקאים. כלומר המו"מ נמשך באופן רשמי. האם חד"ש הזהירה נגד חזרה למלכודת של נתניהו ושל אובמה? נשאלת השאלה: מדוע המשלחת של חד"ש לא הצהירה על עמדות חד"ש, למה לא מסרה את הביקורת הנוקבת שלה לגבי מהלכי הרשות?
הרי עבאס הוביל את הרשות לתוך המחנה האמריקאי גם בנושאים האזוריים. מסתבר שה"התייעצויות" עם הארצות הערביות אינן אלא התייעצויות עם "המדינות המתונות", קרי המדינות שנערכות לצד ארה"ב לקראת התנגשות אפשרית עם איראן. נוסף על כך, מדיניות פרו-אמריקאית זו מסכלת כל סיכוי להתגבר על הפילוג בעם הפלסטיני.
ביטוי אומלל נוסף למדיניות כושלת זו והוא הקמתם של "גדודי דייטון". מסתבר שכ-8,000 חיילים פלסטינים הוכשרו הכשרה אידאולוגית וצבאית במסגרת מיוחדת בפיקודו של הגנרל האמריקאי, דייטון. כוח משטרתי-צבאי זה נמצא בפיקודו הישיר של סלאם פיאד בכבודו ובעצמו. פיאד, המכהן כראש הממשלה, הוא בעל סגנון מלוטש וכישרון טכנוקרטי. אבל חשוב יותר ממעלותיו, יש לקבוע שהוא הנציג של הממסד האסטרטגי של ארה"ב. מסתבר שזה גם מקור כוחו והשפעתו ברשות.

פוטו-אופ?

בראשית ספטמבר קבעו מנהיגי חד"ש בהחלטה רשמית ופומבית שמדיניות הרשות היא שגויה ומחלישה את הפלסטינים. אך באמצע אוקטובר אותם מנהיגים מתייצבים אצל מחמוד עבאס ושומעים ממנו את גרסתו על מהלך המו"מ. כמובן שגרסתו של עבאס משבחת את מדיניותו. תוכן השבחים נמסר גם בהודעה הרשמית מטעם המשלחת של חד"ש. אין אף מילה של ביקורת של חד"ש בהודעת הסיכום של ביקור משלחת חד"ש. הביקורת של חד"ש נעלמה בדרך לרמאללה. פעם היו מנהיגי חד"ש מנמקים את סירובם לבקר את המדיניות הפרו-אמריקאית של הרשות בכך ש"לא נעים לבקר את הרשות בישראל". אך כעבור זמן התהפכו היוצרות. חד"ש ביקרה את הרשות באופן גלוי בישראל אך לא מסרה את עמדתה שלה לעבאס כשהייתה לחברי חד"ש הזדמנות לעשות כך. האם טועים אלה הסבורים שתפקידה של חד"ש לבקר גילויים של כניעה להגמוניה האמריקאית באזור, בכל מקום ובכל שעה?

הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל שולל את חרם אנשי התיאטרון הישראלים על אריאל

כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ- 60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא שבשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האומן כפוף למעשה להנהלה העסקית-מסחרית של התיאטרון והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמיד את האמן בקרי עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.
אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים.
האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין שתנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית
זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי מתאים במאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל
אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל. אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב זה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש בפני עצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.
דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.



PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין לאומיים
איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.
והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי ... ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה ... בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה ... יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית...".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"
עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני
כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון (ראו כאן). המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.
ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"
PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום
PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, קיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה של קשיי האופוזיציה השמאלית בשני העמים.

המשבר היווני הופך למשבר אירופי בעל השלכות גלובליות

In 1858 Marx writes to Lassalle that: “All in all, the present period is pleasant. History is evidently bracing itself to take again a new start, and the signs of decomposition everywhere are delightful for every mind not bent upon the conservation of things as they are.” (Shlomo Avineri, "The Social and Political Theories of Karl Marx", p. 254)

המובאה מתורגמת לעברית לנוחיות הקורא:
ב- 1858 כתב מרקס ללסל: "בסך הכול, התקופה הנוכחית היא נעימה. ככל הנראה ההיסטוריה שוב מכינה את עצמה לקראת התחלה חדשה, וסימני ההתפרקות הנראים בכל מקום הם מלבבים ביותר לכל בר דעת שאינו להוט אחר שימור הדברים כפי שהם." (שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והפוליטית של קרל מרקס", עמ' 254)

מאחורי הקלעים של המשבר ביוון
עיצוב התקציב הלאומי הינו מבוסס בדרך כלל על מעין פשרה בין אינטרסים מעמדיים מובהקים של השכירים והשכבות העממיות מצד אחד ובין בעלי ההון והבנקים מצד שני. ברור שאין מספיק משאבים לספק את הדרישות ואת הצרכים של שני המעמדות המתקוטטים עליהם. ההכרעה ביניהם היא פונקציה של יחסי הכוחות הפוליטיים תוך כדי התחשבות בנתוני רקע בינלאומיים.
הפתרון המקובל למחסור במשאבים הוא פניית הממשל ל"שוק ההון". ההלוואות המתקבלות עוזרות לדחות או למתן את ההכרעה בין המעמדות המתמודדים. בהתחלת הדרך אין קושי והאשראי ניתן ביד נדיבה. תהליך זה מאפשר את גידול החוב הלאומי ובינתיים העימות בין ההון והעבודה נדחה.
הפיתרון הקל הזה נושא בחובו מלכודת (על היווצרות המלכודת ראו מאמרו של ריק וולף). בנקודה מסוימת המלווים מתחילים לפקפק ביכולתו של הממשל להחזיר את ההלוואות. הסימן הראשון לכך הוא הדרישה של המלווים לתשלום ריביות יותר גבוהות ובהמשך, ההון מסרב בפשטות להעניק אשראי חדש. כשפתרון הקסם של לקיחת אשראי נחסם, מסתבר שיש צורך באשראי נוסף כיוון שיש להמשיך לשלם ריבית על החוב והחזרת חובות הופכת לסעיף מרכזי התקציב.
בשנים האחרונות, אנו עדים להתפוצצות בממדי החובות הלאומיים של המדינות. החובות האלה הם לבנקים ולמוסדות פיננסיים בסקטור הפרטי. הבנקים מרוויחים מהלוואות וכשהדרישה לאשראי גוברת עם המשבר הכלכלי, רווחי הבנקים גדלים. ההיגיון היה מחייב שבמקום לקחת הלוואות מהבנקים ולהחזיר להם את החובות עם ריבית גבוהה היה הרבה יותר הגיוני מלכתחילה להטיל על ההון מסים ראויים.
לסיכום, באמצעות הרחבת החוב הלאומי הממשל מנסה למתן את המאבק המעמדי ומשפיע על הבנקים כל טוב. אך השיטה פועלת רק לתקופה מוגבלת. גוברת הסכנה שהממשל יהיה חדל פירעון וכל השאלות של המאבק המעמדי ניצבות מחדש בזירה המדינית בצורה מחריפה.

מה הבעיה?
בהתחשב שיוון היא ארץ קטנה והמשק שלה גורם צדדי בתמונה הפיננסית הכוללת, על מה כל ההתרגשות? למה הדאגה הזאת לנוכח הסכנה שמדינונת זו תפשוט את הרגל?
הספסרים והכרישים, המאורגנים במסגרת סקטור מיוחד של ההון הגדול, מחפשים בהתמדה טרף המגלה סימנים שהגירעונות שלו בלתי ניתנים לכיסוי. מכאן "הכסף החכם" מייעץ לבנקים המלווים שיש להעלות את הריבית על ההלוואות או לחילופין להפסיק את מתן האשראי. בהרבה מקרים זרועות "הכסף החכם" הפועלות במסתרים מסוגלות להפיל ממשלות ולרושש אוכלוסיות שלמות. איש לא בחר בהן והן פעילות אמנם במדינות "דמוקרטיות" אבל ברור שההון קובע ולא השלטון.
לא יעזרו לו לראש ממשלת ספרד הצהרותיו כי עצם הרעיון שספרד עלולה לשמש טרף טרי לכרישים הנו רעיון הזוי. הוושינגטון פוסט כותב "ספרד נמצאת במסלול הסערה המתקרבת ונתונה לרחמיהם של המשקיעים הגלובליים הפועלים על פי הלחצים הכפולים של פחד וחמדנות. החוב הלאומי של ספרד קטן באופן יחסי מאלה של ארה"ב וקנדה אך המחלה המדבקת מאיימת גם על ארצות שהתנהלו בצורה אחראית וזהירה, אם המשקיעים ישנו את דעתם לגבי גירעונותיהן או יכולתן לשלם. היו דברים מעולם במזרח אסיה ב- 1998-1997 כשפיחות בתאילנד חולל משבר מקיף בקוריאה הדרומית, אינדונזיה וכולי."
הרבה יועצים מסבירים לממשלות שעליהן לנקוט צעדים לחסום את המגפה. אבל דרישה זו מופנית לגורמים שאינם חולמים לפגוע בהון ובזכויות היתר שלו. תמיד השאלה היא "מי ישלם?". הפתרון הנפוץ בחוגי הון ושלטון באירופה היום, ולא רק בה, הוא שמעמד הפועלים, הפנסיונרים, המסחר הזעיר, השירותים הציבוריים ורמת החיים של הציבור הרחב הם הקורבן הקולקטיבי, היעד לקיצוצים.

הרקע למשבר החוב אצל מדינות המערב
המשבר הנוכחי, המתמקד היום באירופה, ראשיתו במשבר הפיננסי שפוקד את ארה"ב מ- 2007. לאחר שהשתוללות ההון הפיננסי הביאה את המשק לעברי פי פחת, נאלץ הממשל בארה"ב – ובוש ואובמה אינם שונים בנדון – להזרים למשק ולכלכלה סכומים אדירים כדי להציל את המשק ולהניע אותו מחדש. מדובר בכסף, הרבה כסף. ומאיפה לוקחים כסף? לווים מהבנקים! והרי מדובר באותם תאגידים פיננסיים שחבריהם נזקקו זה עתה לעזרת הממשלה במנות מסיביות (אמנם חלק של החוב המתרחב הוא באגרות חוב הנרכשות על ידי מדינות שונות, למשל סין. אך סיפור זה הולך ומסתיים כשצל מרחף מעל הדולר). התוצאה היא שהבנקים מתאוששים וקופת המדינה מתרוששת. הקופה הציבורית מתדלדלת ונאלצים להדפיס כסף שאין לו גיבוי במציאות. כך הגענו עד הלום. היורו גוסס, השטרלינג מקרטע והדולר, שהיה מקלט ליום סגריר, הפך למלכודת מסוכנת שאין כמוה. איך כתוב בעיתונות הכלכלית – אין השקעות בטוחות.

פועלי יוון משיבים מלחמה שערה
אחרי שהבנקים החליטו על גזר דין אכזרי כלפי המשק היווני היה ברור שיש לגייס למען יוון הלוואות דרך הבוסים בבריסל. הדבר היה דחוף ובריסל נקראה להלוות כסף טרי לאתונה כדי שאתונה תשלם את החובות לבנקים, שרובם גרמניים וצרפתיים. זהו שם המשחק. כדי לקבל את ההלוואות, על יוון לשפר את המאזן הלאומי. שיפור בהקשר זה משמעו הקטנת הגירעונות. הדרכים והשיטות מוכרות: קיצוץ בשכר, העלאת מסים כגון מס ערך מוסף, קיצוץ עמוק בשירותים כגון בריאות, חינוך, סעד ועוד.
אם העם ביוון אינו מוכן לבלוע את התרופות אזי יוציאו עליה חוזה לחיסול כלכלי ופיננסי. התקשורת מסבירה שאין לעם היווני אלטרנטיבה.
למאות אלפי מפגינים הצהיר איש האיגוד המקצועי היווני: "לא נקריב עוד קורבנות למען הבנקאים, התעשיינים והמונופולים. אנו – מאוחדים כולנו יחד – נקריב לשם ההגנה על זכויותינו, חיינו; על מנת להגן על חיי ילדינו, שלא נאלץ למסור אותם לידי הניצול הברוטאלי ביותר, כשהם כבולים בידיהם ורגליהם. לא נוותר על הישגנו.
הם משקרים כאשר הם מתווכחים בנוגע לתוכנית החילוץ למדינה; זוהי תוכנית חילוץ למעסיקים, לבנקים, לבעלי הספינות, אלא שהרוויחו מתוכניות החילוץ הקודמות; כך גם בנוגע לנושים הזרים, שיחד עם טפילי הפלוטוקרטיה, יבזזו את ההון שעמנו ייצר בעשורים הבאים."
על פי המשאלים המתפרסמים בעיתונות היוונית והבינלאומית, הרוב המכריע של הציבור סולד מהתוכנית ומוקיע את הממשלה הסוציאל דמוקרטית המבקשת למלא אחרי כל הוראותיה הדרקוניות. כל המשקיפים מציינים את הזעם הפושה בקרב כל העם ביוון ואת התמיכה האדירה בהפגנות .

פיצול קלאסי
הנהגת המאבק ביוון נמצאת בידיהם של האיגודים המקצועיים הקשורים בקומוניסטים היוונים ובגורמים שמאליים נוספים. מצד שני נערכו הסוציאל דמוקרטים ביוון, בהנהגה של פפנדריאו, שהתייצבו למלא באופן מלא ובדייקנות את הוראות ההון הגדול כדי "להציל את יוון". חלוקה זו מאשרת את הניסיון של השמאל המרקסיסטי שרואה בסוציאל דמוקרטיה רזרבה של השלטון הרכושני ולא מרכיב באלטרנטיבה חברתית ממשית. מספר מנהיגים במפלגתו של פפנדריאו אמנם פרשו מהמפלגה על רקע התנכרותה למאבק ביוון וזכו על כך להערכה חמה ביותר של הציבור.
יש פרשה נוספת שאין להתחמק ממנה. שלושה פועלים בבנק במרכז אתונה נשרפו למוות כתוצאה מהצתה מכוונת. זהות המציתים לא ידועה. לא במקרה החשד נופל על חלקים של התנועה האנרכיסטית הדוגלים באלימות. אבל אין לבטל אפשרות של פרובוקציה בידי הימין או סוכני השירות החשאי. הדאגה הוחמרה כיוון שלא נתקבלה הכחשה ברורה מהפעילים האנרכיסטים. בכל מקרה, הציבור הרחב, המפגינים וארגוניהם הוקיעו את המעשה.

קפיטליזם "חמוד" יותר
לא מיותר, בהקשר הדיון שלנו, לציין שהיו קולות גם בשמאל שהתלהבו מהאיחוד האירופי. ידוע שאנטוניו ניגרי, אחד משני מחברי הספר "אימפריה", קרא להצביע "כן" במשאל על החוקה האירופית ב- 2005-2004. אל מול הטענות שהקפיטליזם בונה אחדות אירופית נאלץ השמאל להסביר שוב וגם במקרה האיחוד האירופי, שצירופם של גורמים קפיטליסטיים מונופוליסטיים במסגרת על-מדינתית אינו מרשם להתקדמות ולסולידריות. גם במקרה זה לא הצורה "הקהילתית" קובעת אלא התוכן – משטר של ההון המונופוליסטי הפיננסי שבמרכזו ההון הגרמני המתחזק ומתפשט – הוא אשר קובע.
כאמור, העם ביוון זועם וכועס. אך גורם נוסף באירופה זועם וכועס. בעמוד השער של היומון הגרמני "דר בילד", הכותרת קבעה "היוונים רוצים עוד מיליארדים מאיתנו". וכולם הבינו את "הרמז". ברגע שסירבו לבלוע את התרופה האירופית "נתגלו" היוונים כעם של בטלנים, רודפי תענוגות, או בקיצור, טיפוסים ים-תיכוניים. ההד הזה של הלאומנות הגרמנית אכן גורם לצמרמורת לאלה בעלי זיכרון היסטורי. הלאומנות הגרמנית הזאת עוררה באופן טבעי לאומנות יוונית נגדית ואכן ישנם ביוון כאלה שהיו רוצים לנצל את המשבר הזה לפלטפורמה לאומנית מתחדשת.
מאמר מקיף שפרסם פול קלוג, פרופסור-חבר באוניברסיטת טרנט, הסביר כיצד המשבר הכלכלי של 2009-2008 הכין את הרקע לגלי שוביניזם חדשים. היום, בעקבות תקופת תוכניות החילוץ, הממשלות חייבות חובות שאי אפשר להחזירם. כלל הממשלות מתכוננות לפעול לפתרון משבר החוב באמצעות קיצוצים בהוצאות המדינה.
התוצאה תהיה תחרות בין יותר ויותר אזרחים ופשוטי העם על פחות ופחות שירותים ציבוריים חיוניים. והרי אלה התנאים האופטימליים להיווצרותן של גזענות ושנאת זרים, זרים שמתחרים כביכול עם "המקומיים" על המשאבים המצטמצמים והולכים. התוצאה הזו של שנאת הזר ועימותים פנים-מדינתיים הם התחליף האידיאלי של הממסד למאבק מעמדי עקבי. אל מול הסכנה הזאת נחוצה יותר מאי פעם תוכנית כללית שתאחד את כלל הציבור העמל להגן על האינטרסים שלו ללא שום תלות בצבע עורו או במוצא אתני וכדומה. דוגמה מרשימה לאחדות כזו הולכת ונבנית על ידי פועלי יוון בימים אלה.

שתי הערות לסיום
ראשיתה של פרספקטיבה מהפכנית
הציבור בישראל וגם חלק לא קטן של הציבור ה"יוני" שוללים את עצם הרעיון של שינויים מהפכניים בחיי החברה ובכלכלה. יש לנו אומנם ציבור של "חברתיים" התומכים בכנות בהגבלות על ההון ובניסיונות לשפר את המערכת. אבל אין זה מקובל, אפילו בחוגים היותר נאורים אצלנו, להצביע על התגברות מגמות מהפכניות. אך אין זה סוד שישנם בגדה השמאלית ובסביבותיה פעילים וכותבים שרואים בתמורות מהפכניות יסוד מרכזי של ההיסטוריה – בעבר בהווה ובעתיד הבא עלינו לטובה. השמאל המרקסיסטי שואב עידוד והשראה מהמאבק של העם היווני להגנה על הלחם ועל החופש.
תמורות דרמטיות מיום ליום
מאז התחלתי בחיבור רשימה זו לפני יומיים, מעמיק המשבר באירופה ומתפשט בעולם כולו. הביקורת של השמאל מאתמול הופך במהרה להיות התבונה המקובלת של היום. הבורסות לעגו לאמצעי המניעה המגוחכים והפרשנים הגיעו למסקה הבאה: צעדי הצנע הנדרשים מכל ממשלות המערב יוצרים את אותם התנאים שבעבר הקרוב חוללו את המשבר של השנים האחרונות!