יום שני, 13 בספטמבר 2010

הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל שולל את חרם אנשי התיאטרון הישראלים על אריאל


כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ- 60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא שבשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האומן כפוף למעשה להנהלה העסקית-מסחרית של התיאטרון והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמיד את האמן בקרי עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.
אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים.
האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין שתנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית
זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי מתאים במאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל
אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל. אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב זה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש בפני עצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.
דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.



PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין לאומיים
איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.
והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי ... ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה ... בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה ... יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית...".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"
עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני
כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון (ראו כאן). המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.
ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"
PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום
PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, קיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה של קשיי האופוזיציה השמאלית בשני העמים.

יום שלישי, 11 במאי 2010

המשבר היווני הופך למשבר אירופי בעל השלכות גלובליות

In 1858 Marx writes to Lassalle that: “All in all, the present period is pleasant. History is evidently bracing itself to take again a new start, and the signs of decomposition everywhere are delightful for every mind not bent upon the conservation of things as they are.” (Shlomo Avineri, "The Social and Political Theories of Karl Marx", p. 254)


המובאה מתורגמת לעברית לנוחיות הקורא:
ב- 1858 כתב מרקס ללסל: "בסך הכול, התקופה הנוכחית היא נעימה. ככל הנראה ההיסטוריה שוב מכינה את עצמה לקראת התחלה חדשה, וסימני ההתפרקות הנראים בכל מקום הם מלבבים ביותר לכל בר דעת שאינו להוט אחר שימור הדברים כפי שהם." (שלמה אבינרי, "משנתו החברתית והפוליטית של קרל מרקס", עמ' 254)

מאחורי הקלעים של המשבר ביוון
עיצוב התקציב הלאומי הינו מבוסס בדרך כלל על מעין פשרה בין אינטרסים מעמדיים מובהקים של השכירים והשכבות העממיות מצד אחד ובין בעלי ההון והבנקים מצד שני. ברור שאין מספיק משאבים לספק את הדרישות ואת הצרכים של שני המעמדות המתקוטטים עליהם. ההכרעה ביניהם היא פונקציה של יחסי הכוחות הפוליטיים תוך כדי התחשבות בנתוני רקע בינלאומיים.
הפתרון המקובל למחסור במשאבים הוא פניית הממשל ל"שוק ההון". ההלוואות המתקבלות עוזרות לדחות או למתן את ההכרעה בין המעמדות המתמודדים. בהתחלת הדרך אין קושי והאשראי ניתן ביד נדיבה. תהליך זה מאפשר את גידול החוב הלאומי ובינתיים העימות בין ההון והעבודה נדחה.
הפיתרון הקל הזה נושא בחובו מלכודת (על היווצרות המלכודת ראו מאמרו של ריק וולף). בנקודה מסוימת המלווים מתחילים לפקפק ביכולתו של הממשל להחזיר את ההלוואות. הסימן הראשון לכך הוא הדרישה של המלווים לתשלום ריביות יותר גבוהות ובהמשך, ההון מסרב בפשטות להעניק אשראי חדש. כשפתרון הקסם של לקיחת אשראי נחסם, מסתבר שיש צורך באשראי נוסף כיוון שיש להמשיך לשלם ריבית על החוב והחזרת חובות הופכת לסעיף מרכזי התקציב.
בשנים האחרונות, אנו עדים להתפוצצות בממדי החובות הלאומיים של המדינות. החובות האלה הם לבנקים ולמוסדות פיננסיים בסקטור הפרטי. הבנקים מרוויחים מהלוואות וכשהדרישה לאשראי גוברת עם המשבר הכלכלי, רווחי הבנקים גדלים. ההיגיון היה מחייב שבמקום לקחת הלוואות מהבנקים ולהחזיר להם את החובות עם ריבית גבוהה היה הרבה יותר הגיוני מלכתחילה להטיל על ההון מסים ראויים.
לסיכום, באמצעות הרחבת החוב הלאומי הממשל מנסה למתן את המאבק המעמדי ומשפיע על הבנקים כל טוב. אך השיטה פועלת רק לתקופה מוגבלת. גוברת הסכנה שהממשל יהיה חדל פירעון וכל השאלות של המאבק המעמדי ניצבות מחדש בזירה המדינית בצורה מחריפה.

מה הבעיה?
בהתחשב שיוון היא ארץ קטנה והמשק שלה גורם צדדי בתמונה הפיננסית הכוללת, על מה כל ההתרגשות? למה הדאגה הזאת לנוכח הסכנה שמדינונת זו תפשוט את הרגל?
הספסרים והכרישים, המאורגנים במסגרת סקטור מיוחד של ההון הגדול, מחפשים בהתמדה טרף המגלה סימנים שהגירעונות שלו בלתי ניתנים לכיסוי. מכאן "הכסף החכם" מייעץ לבנקים המלווים שיש להעלות את הריבית על ההלוואות או לחילופין להפסיק את מתן האשראי. בהרבה מקרים זרועות "הכסף החכם" הפועלות במסתרים מסוגלות להפיל ממשלות ולרושש אוכלוסיות שלמות. איש לא בחר בהן והן פעילות אמנם במדינות "דמוקרטיות" אבל ברור שההון קובע ולא השלטון.
לא יעזרו לו לראש ממשלת ספרד הצהרותיו כי עצם הרעיון שספרד עלולה לשמש טרף טרי לכרישים הנו רעיון הזוי. הוושינגטון פוסט כותב "ספרד נמצאת במסלול הסערה המתקרבת ונתונה לרחמיהם של המשקיעים הגלובליים הפועלים על פי הלחצים הכפולים של פחד וחמדנות. החוב הלאומי של ספרד קטן באופן יחסי מאלה של ארה"ב וקנדה אך המחלה המדבקת מאיימת גם על ארצות שהתנהלו בצורה אחראית וזהירה, אם המשקיעים ישנו את דעתם לגבי גירעונותיהן או יכולתן לשלם. היו דברים מעולם במזרח אסיה ב- 1998-1997 כשפיחות בתאילנד חולל משבר מקיף בקוריאה הדרומית, אינדונזיה וכולי."
הרבה יועצים מסבירים לממשלות שעליהן לנקוט צעדים לחסום את המגפה. אבל דרישה זו מופנית לגורמים שאינם חולמים לפגוע בהון ובזכויות היתר שלו. תמיד השאלה היא "מי ישלם?". הפתרון הנפוץ בחוגי הון ושלטון באירופה היום, ולא רק בה, הוא שמעמד הפועלים, הפנסיונרים, המסחר הזעיר, השירותים הציבוריים ורמת החיים של הציבור הרחב הם הקורבן הקולקטיבי, היעד לקיצוצים.

הרקע למשבר החוב אצל מדינות המערב
המשבר הנוכחי, המתמקד היום באירופה, ראשיתו במשבר הפיננסי שפוקד את ארה"ב מ- 2007. לאחר שהשתוללות ההון הפיננסי הביאה את המשק לעברי פי פחת, נאלץ הממשל בארה"ב – ובוש ואובמה אינם שונים בנדון – להזרים למשק ולכלכלה סכומים אדירים כדי להציל את המשק ולהניע אותו מחדש. מדובר בכסף, הרבה כסף. ומאיפה לוקחים כסף? לווים מהבנקים! והרי מדובר באותם תאגידים פיננסיים שחבריהם נזקקו זה עתה לעזרת הממשלה במנות מסיביות (אמנם חלק של החוב המתרחב הוא באגרות חוב הנרכשות על ידי מדינות שונות, למשל סין. אך סיפור זה הולך ומסתיים כשצל מרחף מעל הדולר). התוצאה היא שהבנקים מתאוששים וקופת המדינה מתרוששת. הקופה הציבורית מתדלדלת ונאלצים להדפיס כסף שאין לו גיבוי במציאות. כך הגענו עד הלום. היורו גוסס, השטרלינג מקרטע והדולר, שהיה מקלט ליום סגריר, הפך למלכודת מסוכנת שאין כמוה. איך כתוב בעיתונות הכלכלית – אין השקעות בטוחות.

פועלי יוון משיבים מלחמה שערה
אחרי שהבנקים החליטו על גזר דין אכזרי כלפי המשק היווני היה ברור שיש לגייס למען יוון הלוואות דרך הבוסים בבריסל. הדבר היה דחוף ובריסל נקראה להלוות כסף טרי לאתונה כדי שאתונה תשלם את החובות לבנקים, שרובם גרמניים וצרפתיים. זהו שם המשחק. כדי לקבל את ההלוואות, על יוון לשפר את המאזן הלאומי. שיפור בהקשר זה משמעו הקטנת הגירעונות. הדרכים והשיטות מוכרות: קיצוץ בשכר, העלאת מסים כגון מס ערך מוסף, קיצוץ עמוק בשירותים כגון בריאות, חינוך, סעד ועוד.
אם העם ביוון אינו מוכן לבלוע את התרופות אזי יוציאו עליה חוזה לחיסול כלכלי ופיננסי. התקשורת מסבירה שאין לעם היווני אלטרנטיבה.
למאות אלפי מפגינים הצהיר איש האיגוד המקצועי היווני: "לא נקריב עוד קורבנות למען הבנקאים, התעשיינים והמונופולים. אנו – מאוחדים כולנו יחד – נקריב לשם ההגנה על זכויותינו, חיינו; על מנת להגן על חיי ילדינו, שלא נאלץ למסור אותם לידי הניצול הברוטאלי ביותר, כשהם כבולים בידיהם ורגליהם. לא נוותר על הישגנו.
הם משקרים כאשר הם מתווכחים בנוגע לתוכנית החילוץ למדינה; זוהי תוכנית חילוץ למעסיקים, לבנקים, לבעלי הספינות, אלא שהרוויחו מתוכניות החילוץ הקודמות; כך גם בנוגע לנושים הזרים, שיחד עם טפילי הפלוטוקרטיה, יבזזו את ההון שעמנו ייצר בעשורים הבאים."
על פי המשאלים המתפרסמים בעיתונות היוונית והבינלאומית, הרוב המכריע של הציבור סולד מהתוכנית ומוקיע את הממשלה הסוציאל דמוקרטית המבקשת למלא אחרי כל הוראותיה הדרקוניות. כל המשקיפים מציינים את הזעם הפושה בקרב כל העם ביוון ואת התמיכה האדירה בהפגנות .

פיצול קלאסי
הנהגת המאבק ביוון נמצאת בידיהם של האיגודים המקצועיים הקשורים בקומוניסטים היוונים ובגורמים שמאליים נוספים. מצד שני נערכו הסוציאל דמוקרטים ביוון, בהנהגה של פפנדריאו, שהתייצבו למלא באופן מלא ובדייקנות את הוראות ההון הגדול כדי "להציל את יוון". חלוקה זו מאשרת את הניסיון של השמאל המרקסיסטי שרואה בסוציאל דמוקרטיה רזרבה של השלטון הרכושני ולא מרכיב באלטרנטיבה חברתית ממשית. מספר מנהיגים במפלגתו של פפנדריאו אמנם פרשו מהמפלגה על רקע התנכרותה למאבק ביוון וזכו על כך להערכה חמה ביותר של הציבור.
יש פרשה נוספת שאין להתחמק ממנה. שלושה פועלים בבנק במרכז אתונה נשרפו למוות כתוצאה מהצתה מכוונת. זהות המציתים לא ידועה. לא במקרה החשד נופל על חלקים של התנועה האנרכיסטית הדוגלים באלימות. אבל אין לבטל אפשרות של פרובוקציה בידי הימין או סוכני השירות החשאי. הדאגה הוחמרה כיוון שלא נתקבלה הכחשה ברורה מהפעילים האנרכיסטים. בכל מקרה, הציבור הרחב, המפגינים וארגוניהם הוקיעו את המעשה.

קפיטליזם "חמוד" יותר
לא מיותר, בהקשר הדיון שלנו, לציין שהיו קולות גם בשמאל שהתלהבו מהאיחוד האירופי. ידוע שאנטוניו ניגרי, אחד משני מחברי הספר "אימפריה", קרא להצביע "כן" במשאל על החוקה האירופית ב- 2005-2004. אל מול הטענות שהקפיטליזם בונה אחדות אירופית נאלץ השמאל להסביר שוב וגם במקרה האיחוד האירופי, שצירופם של גורמים קפיטליסטיים מונופוליסטיים במסגרת על-מדינתית אינו מרשם להתקדמות ולסולידריות. גם במקרה זה לא הצורה "הקהילתית" קובעת אלא התוכן – משטר של ההון המונופוליסטי הפיננסי שבמרכזו ההון הגרמני המתחזק ומתפשט – הוא אשר קובע.
כאמור, העם ביוון זועם וכועס. אך גורם נוסף באירופה זועם וכועס. בעמוד השער של היומון הגרמני "דר בילד", הכותרת קבעה "היוונים רוצים עוד מיליארדים מאיתנו". וכולם הבינו את "הרמז". ברגע שסירבו לבלוע את התרופה האירופית "נתגלו" היוונים כעם של בטלנים, רודפי תענוגות, או בקיצור, טיפוסים ים-תיכוניים. ההד הזה של הלאומנות הגרמנית אכן גורם לצמרמורת לאלה בעלי זיכרון היסטורי. הלאומנות הגרמנית הזאת עוררה באופן טבעי לאומנות יוונית נגדית ואכן ישנם ביוון כאלה שהיו רוצים לנצל את המשבר הזה לפלטפורמה לאומנית מתחדשת.
מאמר מקיף שפרסם פול קלוג, פרופסור-חבר באוניברסיטת טרנט, הסביר כיצד המשבר הכלכלי של 2009-2008 הכין את הרקע לגלי שוביניזם חדשים. היום, בעקבות תקופת תוכניות החילוץ, הממשלות חייבות חובות שאי אפשר להחזירם. כלל הממשלות מתכוננות לפעול לפתרון משבר החוב באמצעות קיצוצים בהוצאות המדינה.
התוצאה תהיה תחרות בין יותר ויותר אזרחים ופשוטי העם על פחות ופחות שירותים ציבוריים חיוניים. והרי אלה התנאים האופטימליים להיווצרותן של גזענות ושנאת זרים, זרים שמתחרים כביכול עם "המקומיים" על המשאבים המצטמצמים והולכים. התוצאה הזו של שנאת הזר ועימותים פנים-מדינתיים הם התחליף האידיאלי של הממסד למאבק מעמדי עקבי. אל מול הסכנה הזאת נחוצה יותר מאי פעם תוכנית כללית שתאחד את כלל הציבור העמל להגן על האינטרסים שלו ללא שום תלות בצבע עורו או במוצא אתני וכדומה. דוגמה מרשימה לאחדות כזו הולכת ונבנית על ידי פועלי יוון בימים אלה.

שתי הערות לסיום
ראשיתה של פרספקטיבה מהפכנית
הציבור בישראל וגם חלק לא קטן של הציבור ה"יוני" שוללים את עצם הרעיון של שינויים מהפכניים בחיי החברה ובכלכלה. יש לנו אומנם ציבור של "חברתיים" התומכים בכנות בהגבלות על ההון ובניסיונות לשפר את המערכת. אבל אין זה מקובל, אפילו בחוגים היותר נאורים אצלנו, להצביע על התגברות מגמות מהפכניות. אך אין זה סוד שישנם בגדה השמאלית ובסביבותיה פעילים וכותבים שרואים בתמורות מהפכניות יסוד מרכזי של ההיסטוריה – בעבר בהווה ובעתיד הבא עלינו לטובה. השמאל המרקסיסטי שואב עידוד והשראה מהמאבק של העם היווני להגנה על הלחם ועל החופש.
תמורות דרמטיות מיום ליום
מאז התחלתי בחיבור רשימה זו לפני יומיים, מעמיק המשבר באירופה ומתפשט בעולם כולו. הביקורת של השמאל מאתמול הופך במהרה להיות התבונה המקובלת של היום. הבורסות לעגו לאמצעי המניעה המגוחכים והפרשנים הגיעו למסקה הבאה: צעדי הצנע הנדרשים מכל ממשלות המערב יוצרים את אותם התנאים שבעבר הקרוב חוללו את המשבר של השנים האחרונות!


יום שני, 3 במאי 2010

לקראת ועידת חד"ש

לקראת ועידת חד"ש
מאת ראובן קמינר

המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.


יום שבת, 29 באוגוסט 2009

אובמה מנהיג מהמרכז

תומכיו של הנשיא אובמה נחרדים בצדק לרגל ההתקפות הפרועות של הימין הקיצוני נגד הנשיא. היה זה סביר לחשוב שאובמה מותקף בגלל מדיניות ליברלית ונאורה בבית ובחו"ל. אך בדיקה אובייקטיבית של העובדות מובילה למסקנה שאובמה נוקט במדיניות ניאו-ליברלית אובדנית בוושינגטון ומנהל מדיניות עוד יותר גרועה בחו"ל כשהוא עובד שעות נוספות להגיע אל "וויאטנאם" משלו באפגניסטן.

האינטנסיביות של ההתקפות מהימין נובעת מחוסר יכולתו של הנשיא לגבש יוזמות מדיניות חדשות של ממשלתו. קיימת תחושה מעמיקה בציבור שאינו שלט בעניינים. המבוכה היא טרגית במיוחד אצל אדם אינטליגנטי כמוהו. הימין הקיצוני חש שנפלה בחלקו הזדמנות למלא את החלל הפוליטי שנוצר והוא מסתער כחיית טרף בצעקות של "קומוניזם עלינו". בניסיונו למשול מהמרכז, במאמציו להיות מקובל על הימין, הצליח אובמה רק להזיז את הזירה הפוליטית כולה ימינה. עצוב, מאד עצוב.

ישנה תופעה מקבילה אצלנו. לא נשאר זכר של הלהט ותחושת הדחיפות שאפיינו את נאום אובמה בקהיר לפני חודשיים. נתניהו הבין חיש מהר שאובמה אינו רציני וישראל החלה באסטרטגיה בלימה מצליחה. אם בנושא ההתנחלויות שלגביו יש לאובמה ולמיצ'ל עמדה מוצהרת ברורה אין ושינגטון יכולה לכפות את רצונה על ישראל, אזי אפשר להיות בטוחים שלא יהיה שום לחץ רציני אמריקאי לקדם הסדר שלום כולל. נתניהו שהוכיח שהוא מסוגל לצפצף על אובמה רכש בכך יוקרה אצל ישראלים רבים המעריצים התנהגות כזאת. יתר על כן, חולשתו של אובמה עודדה את הימין ואת המתנחלים שהחלו דורשים מביבי שידרוש מאובמה "שיוציא את האף שלו" מענייניה של ישראל – בלי הנימוס הדיפלומטי המקובל בעניינים כגון אלה.

פרשנים שטחיים כתומאס פרידמן מהניו יורק טיימס מתרגשים ומתפלאים מכך שישנו כיסים של שגשוג והתעשרות בכמה רבעים בערי הגדה. ואיזה שקט ישנו שם. הרי הערים מפוטרלות על ידי כוחות משטרה פלסטינים שעברו לא מזמן הכשרה אינטנסיבית מידי חיילים אמריקאים ואנשי מודיעין ירדנים. הכסף הגדול המפוזר בגדה (ביבי אינו מתנגד!) הנו מכשיר חדש להעמיק את הפיצול בקרב הפלסטינים. הפיצול החברתי המעמיק מתווסף לפיצול האידיאולוגי ולפיצול הגיאוגרפי. ההנהגה הפלסטינית המייצגת היטב את האינטרסים של החוגים המתעשרים שכחה מזמן איך לאמור "לא" לארה"ב. יכולנו לחשוב שמצבם של הפלסטינים נואש. אך רצוי לא לשכוח שמדובר בזכויות יסוד של עם למוד סבל והקרבה. הפלסטינים ידעו בעבר כיצד לקום על הרגליים אחרי מפלות קשות. המצור המקיף בדרום ובצפון יכול רק לדחות את יום ההתחשבנות עם אלה המשלים את עצמם שהם הביסו את הפלסטינים וחיסלו את המערכה ההיסטורית של העם הזה על זכויותיו.

נראה כאילו אנו עומדים על סף אירועים דרמטיים באזור. אך במקום תקווה ממשית יש תחושה של תסכול וחוסר אונים המוכרים היטב. נתניהו מזלזל בגלוי בפניות להפסיק את ההתנחלות ומעלה שורה של דרישות סף לפני חידוש השיחות עם הפלסטינים. במקום לחץ על ישראל, מסתובבים האמריקאים באזור כדי לשכנע את הקליינטים שלהם לפייס את נתניהו על ידי צעדי נורמליזציה (טרם שלום). וושינגטון מאמצת למעשה את הקו של "קודם איראן ואח"כ פלסטין" כיוון שאובמה הנחלש בוושינגטון אינו מוכן להתעמת עם ישראל וידידיה. אובמה מסתבר שקוע עד צוואר בבוץ של הדיפלומטיה האורתודוקסית האמריקאי. בגלל אי רצון להתעמת עם ישראל מבקשת ארה"ב לאלתר תוכנית שנועדה לאחד את האזור נגד ה"קיצוניים". מכל המהלכים האלה נודף ריח של אפגניסטן ואנו מתקרבים במהירות למצב שבו אפגניסטן הופך לעיקר העיקרים של המדיניות של ארה"ב. אובמה השתכנע, בניגוד להגיון ולתבונה שהוא יכול וצריך לנצח במלחמה זו. אם יתעקש הוא עלול להפסיד הרבה יותר מאשר הפסד קרב בגבולות המרוחקים של האימפריה.

ניב גורדון אומר את שלו

במאמר אורח שהתפרסם לאחרונה באל. איי. טיימס הסביר דר" ניב גורדון, מרצה באוניברסיטה בן גוריון בנגב, בצורה נמרצת ומנומקת היטב שרק לחץ בינלאומי על ישראל עשוי להציל אותה מדבקותה למדיניות שוביניסטית שתוביל אותה לניוון מוסרי, ובמשך הזמן, לבידוד מוחלט. כדי לקדם את העניין השלום במסגרת פתרון של שתי מדינות, תומך גורדון בלחץ על ישראל באמצעות חרם, ביטול השקעות וסנקציות למיניהן.

פרופ. רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטה בן גוריון התקיפה את גורדון בזעם קדוש. קשה לקבוע איזה בשני המרכיבים בתגובתה מסוכנת יותר: היצרים המקרטיסטים או הבורות שלה בכל הנוגע מעמדה של ישראל בקהילה האקדמית הבינלאומית. אין לפרופ' כרמי כנשיאת האוניברסיטה שום זכות או מעמד לגבי השקפותיו של ד"ר גורדגון או לגבי צורת ביטוין. המלצתה המתחכמת לגורדון שיעזוב את הארץ בגלל השקפותיו מריח מהווירוס הבוגי-יעלוני. נוסף על כן מפגינה פרופ' כרמי חוסר יכולת להבין את השקפותיו של גורדון ומשמעותן הפוליטית. גורדון מגלה מידה של ריסון בכך שהוא מתאמץ להציל את ישראל מהתנוונות מוסרית. בשעה שאלפי אקדמאים בעלי יוקרה נוטים למסקנה שהכיבוש אינו אלא היבטי אחד של אפיה הקולוניאלית של ישראל, זורק גורדון חבל הצלה לישראלים בעלי מצפון ומצביע על דרך מילוט מגורל האפרטהייד. רצוי שכרמי תבין שמעמדה אינה מקנה לה שום זכות לשפוט את השקפותיו של ד"ר גורדון. ברור שאין לה היכולת לעשות כך.

חרם הוא לגיטימי

בהתייחסות ליוזמה למען חרם, ביטול השקעות וסנקציות (BDS) נגד ישראל שנוסדה ברמאללה, יש חשיבות להדגיש את העיקרון כי כל פעילות בלתי-אלימה נגד הכיבוש ונגד שלילת זכויות הפלסטינים היא מוסרית ולגיטימית. הכיבוש בנוי מפלדה, נשק, כוח אש, בתי סוהר, חומות וחדרי חקירה. מול כל אלה, מול ההתנהלות היומיומית של מנגנון הדיכוי, קיימת בוודאי זכות אלמנטארית של מחאה. גם זכות וגם חובה. מכאן שכל הענות חיובית לקריאה לחרם וכו', תבורך.

אך יש צורך להעיר שהמטרות המדויקות של פעילות החרם בהדרכת הארגון למען (BDS) ברמאללה אינן לגמרי ברורות. נראה שיש אי בהירות מסוימת האם המטרה היא סיום הכיבוש של הטריטוריה הפלסטינית הכבושה (OPT) או האם המחאה מכוונת נגד עצם קיומה של ישראל. הרי התזה הקובעת שישראל כולה אינה אלא אדמת פלסטינית כבושה מוכרת היטב. מה שלא תהיה גישתנו לגבי הבחנות האלה, ברור שישנו ציבור רחב שאצלו ההבחנה הזאת היא קריטית כיוון שהוא תומך בחרם נגד הכיבוש אך עומד על כך שאין פעילות זו מערערת על עצם קיומה של ישראל.

יתר על כן, עם כל הכבוד ליוזמה מרמאללה, זהו תפקידם של ארגוני המחאה בכל מקום לשקול את השיקולים החשובים השייכים להקשר, לזמן ולמקום. יש רושם שאנשי BDS נוטים להנפיק חוזרים עם הוראות מיותרות על הבעיות השייכות לאסטרטגיה ולטקטיקה. על פי רב יהיו אלה אנשי המקום שידעו כיצד לנהל את המערכה.

בכל מקרה, עומד ד"ר ניב גורדון על קרקע בטוחה של מוסר, צדק ואהבת מולדת.