עזה בגדד

בקרב חמאס ופתח ישנם גורמים הרפתקניים הששים אלי קרב, שאינם מבינים שאי-אפשר לפתור את המתיחות בין שני המחנות באמצעים אלימים. נוסף על כך, ארה"ב שוללת את רוח הפשרה והשכל הישר שהביאו להקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, צעד שכולו ברכה לפלסטינים ולמאבקם לשלום צודק.

מתוך כך, יש יסוד לדאגה חמורה לנוכח הידיעות העיקשות בדבר התוכנית של ממשל בוש להכשיר ולחמש יחידות "נשיאותיות" מיוחדות. העצות האמריקאיות והסיוע הצבאי הישיר לנשיא אבו מאזן הם חלק מהמאמץ האמריקאי לשמר את השליטה של ארה"ב על הפעילות הדיפלומטית המתנהלת באזור.
חבר פלסטיני בכיר הסביר כי הידיעות הללו נועדו "לשרוף" את אבו מאזן בעיני הציבור הפלסטיני. אם זהו המצב, הרי שחסרות הכחשות נמרצות ואמינות מצד אבו מאזן ואנשיו. הרי לא מדובר בסתם שמועות. "הארץ" מדווח היום שפרטי התוכנית נקבעו על ידי גנרל דייטון, המתאם הביטחוני האמריקאי עם הרשות ("הארץ", 16 אפריל 2007).

ככל הנראה, פגישת החובה הדו-שבועית אותה כפתה קונדוליסה רייס על אבו מאזן ואולמרט היא חלק מאותה המגמה האמריקאית להשתלט על תהליך השלום. אין דבר שהפלסטינים זקוקים לו פחות מאשר ריטואל ריק מתוכן נוסף.

טועים אלו בקרב הפלסטינים שמאמינים שהקשרים עם ארה"ב יובילו למדינה פלסטינית עצמאית. טועים ובגדול. אם יש סיכוי לעצמאות ולשלום, הרי שהוא קשור לקהילה הבינלאומית, לעולם הערבי, לאירופה, לאו"ם. אנו רואים לנגד עינינו מה שהאמריקאים יודעים לעשות, בבגדד למשל. הם יכולים לעודד מלחמת אחים ומרחץ דמים. הם יכולים להפוך את עזה לבגדד. יש להתרחק מהם ומתככיהם.

כולנו עזמי - אבל
השב"כ, התקשורת הישראלית המגויסת והממסד הפוליטי הישראלי עמלים יום וליל על הדמוניזציה של ח"כ עזמי בשארה. כל הגופים הללו מנסים להרשיע את בשארה ללא משפט. והרי לכם דוגמה קלאסית בה אלו המגנים על בשארה ועל זכויותיו הבסיסיות יטענו בצדק גמור: האיש הזה אינו יכול לזכות למשפט צדק בארץ זו, מאחר שבנוסף לאווירה הדחוסה ה"רגילה", זאת נעשתה מורעלת במיוחד נגדו ונגד דעותיו. ברור לכולם שהוא אינו עבריין, כמו שברור גם שהמניע למערכה נגדו הוא מניע פוליטי המכוון נגד האוכלוסייה הערבית ונגד מנהיגיה וארגוניה.

הצורה בה מתייחסים השדרנים והפרשנים ל"פרשת בשארה" מלמדת הרבה עליהם ומעט מאוד על בשארה. הקול התוקפני בו הם דורשים לדעת למה בשארה אינו עושה כך ואינו מתנהג כך, ועוד מעיז שלא להתראיין ולא להודיע לאן הוא נוסע - לקול הזה יש צליל מוכר. השדרנים יכחישו זאת, אך זהו צליל דיבור של האדון, והיהירות מורגשת היטב. ההתנשאות הזאת גובלת בהיסטריה ופחד ממנהיג ערבי שלא רוצה לשחק לפי הכללים שלהם.

יחד עם זאת, סביב הפרשה היו כמה תופעות בשמאל הראויות לתגובה. הציבור הערבי, ויחד עימו חלקים של דעת הקהל הדמוקרטי היהודי, מבין היטב שההתקפה של השלטון היא כוללת ומתנהלת לאורך חזית רחבה. ח"כ דב חנין אומנם ניתח באופן נכון את אופי המערכה נגד בשארה, אולם הוא ראה לנכון להצטדק מספר פעמים בראיון קצר שהוא אינו חבר במפלגתו. פעם אחת הייתה מספיקה בהחלט. כמו כן, בשארה לקה במפלגתיות יתרה כשהתנסח כאילו שההתקפה היא בעיקר נגדו ונגד מפלגתו. אמנם זה נכון, אך נכון באופן חלקי.

אם רואים את התמונה כולה, אם מתרחקים מאינטרסים צרים, האמת היא שכולנו בשארה.

על כנס חנה ארנדט באוניברסיטת בר-אילן

כנס בינלאומי המוקדש לנושא "חנה ארנדט והמצב האנושי" ייערך באוניברסיטת בר-אילן החודש. קרן היינריך בל, המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת באזל וקרן מרק ריץ' בשוויצריה מעניקים אף הם חסות לאירוע שמתקיים בתמיכת נשיא האוניברסיטה, פרופ' משה קוה. היוקרה המופלגת של חנה ארנדט שנולדה בגרמניה (1906-1975) בקרב חוגי האינטליגנציה בארה"ב ובאירופה, מסבירה בנקל את שורת הכנסים וההרצאות האקדמאיות שנערכו לכבוד 100 שנה להולדתה. אולם בעוד שמעמדה וזוהרה הבינלאומי איתן זה עשורים, לא כן המצב בארץ. דווקא כאן, למרות הקשרים שלה לפעילות הצלה והגירה לישראל לאחר עליית היטלר לשלטון, הייתה ארנדט מושמצת ומנודה, על שום הסלידה שלה מהממסד הציוני. יתר על כן, מראשית ימי המדינה היא הייתה בין המבקרים החריפים של מדיניות בן גוריון ושל היחס המתנשא של ישראל לסביבה הערבית.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר ארנדט באה ב-1961 לישראל כעיתונאית בכירה מטעם כתב העת האמריקאי הנחשב, הניו יורקר. ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, סירבה להצטרף למקהלה ששיבחה והיללה את המשפט. בכתבותיה, שקובצו ונערכו לאחר מכן לכדי הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ארנדט העזה למתוח ביקרות נוקבת על משפט אייכמן בפרט, ועל מערכת המשפט הישראלית בכלל.

"העולם היהודי", על כל זרמיו ומנגנוניו, האשימו אותה בבגידה חמורה ביותר בקודש הקודשים - הגרסה הציונית הרשמית והממלכתית של השואה.

שנים רבות לפני משפט אייכמן, ושנים רבות אחריו וללא קשר אליו, הייתה ארנדט לכוהנת הגדולה של הליברליזם הימיני האנטי-מרקסיסטי. ספרה "שורשי הטוטליטריות" שפורסם לראשונה ב-1951 היה לטקסט כמעט רשמי של הממשל האמריקאי, בזכות ההצדקה שהוא סיפק למלחמה הקרה. בספר זה ארנדט ניסתה לבנות תשתית רעיונית-אינטלקטואלית לתפיסה הרדודה והפשטנית לפיה המאבק בין ארה"ב וברה"מ היה מאבק בין "החופש" לבין "הרודנות". באותן השנים ארנדט גם נטמעה בקרב החבורה המפוקפקת של "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה שבהמשך נהפכה לזרוע ממשית של ה-CIA במלחמה הקרה.

כמובן שלא די בקשרים אלה בכדי לפתור אותנו מהחובה להתייחס לתיאוריות של ארנדט במישור הרעיוני-עיוני. הכותב מקווה לשוב ולנתח בהרחבה בעתיד הקרוב את ספרה "שורשי הטוטליטריות", ספר שבמידה רבה עיצב את הליברליזם השמרני המודרני. ואולם למרות שההתייחסות לארנדט במישור הבינלאומי התמקדה בנושאים "אוניברסאליים", יחסה השלילי לישראל הרשמית היה סוד גלוי.

יחס שלילי זה מסביר מדוע הוגים רדיקלים חשובים באקדמיה הישראלית רכשו לה יחס של כבוד והערכה. ארנדט לא פחדה לתקוף את הציונות ואת הממסד הפוליטי הישראלי, ואת בן גוריון בראשו. מנגד, אומץ ליבהּ בעניין זה הפך אותה למושא השפלה וזלזול בקרב החוגים הקובעים במדינה. הממסד האקדמי הישראלי מילא תפקיד מוביל במערכת ההשמצות האישיות נגדה. כך נוצר פרדוקס בו חוגים ביקורתיים-שמאליים באקדמיה הישראלית נשבו בקסמיה הרעיוניים של ארנדט - למרות שהגותה לא הייתה חלק מהשמאל.

השנים עוברות וחולפות. ארנדט כבר נפטרה לפני יותר משלושים שנה. ובכל זאת עדיין כמעט ואין הוגי דעות רציניים בזרם הליברלי (האנטי-קומוניסטי והאנטי-מרקסיסטי) המשתווים לה. ארנדט, שכישוריה האינטלקטואליים מרשימים לכל הדעות, נלמדת בעולם הגדול כנביאת הדור. תופעה זו מתאפשרת במידה רבה על יסוד הטענה הרעועה לפיה היא אינה שייכת לא לימין ולא לשמאל, והינה "מעבר לימין ומעבר לשמאל". אך לאקדמיה במחוזותינו יש בעיה. כשאנשיה יוצאים אל מעבר לים, הם שומעים ניסים ונפלאות על חנה ארנדט, ואולם בשובם למולדת מזכירים להם כי מדובר ב"שונאת ציון". לא רק זאת, אלא אף באחת מין הסוג הגרוע ביותר, "בת סוררת".
אם כן, מה קובע כאן בישראל את דמותה הרוחנית ומעמדה של ארנדט? הרייטינג העולמי או שמא הרייטינג המקומי? ההחלטה לערוך כנס בבר-אילן החודש, בשיתוף כמה מוסדות יוקרתיים נוספים, מספקת את התשובה. כנס זה, שהוא רק האחרון בשורה של כנסים שנערכו ב-2006 (שנקראה בפי רבים "שנת ארנדט"), מראה כי בבר-אילן נכנעת האקדמיה הישראלית כניעה מבישה (מנקודת הראות שלה עצמה) לאישים השמאליים בתוכה שאימצו את ארנדט ללבם - בזכות יכולתה להגיד "לא" לשוביניזם המקומי. הרייטינג בחוץ הוא הקובע.

אפשר גם להסביר את התופעה מזווית שונה. ניתן לטעון כי הממסד האקדמי הישראלי מוכן להסתגל לאופנה השלטת בעולם הגדול לגבי חנה ארנדט, מכיוון שמעמדה כהוגה דעות ימנית, אנטי-מרקסיסטית ואנטי-קומוניסטית, חשובה אף יותר מההסתייגות שלה מפועלה של הציונות. כך שלמרות היותה "בת סוררת" במידה מסוימת, בשורה התחתונה היא נותרת "בת נאמנה" על שום שירותה את "הצד הנכון" במלחמת התרבויות. למלחמה זו, שלתפיסתם נמצאת במרכז המאה ה-20 ונמשכת עד לימינו אנו, דרושה כל תחמושת אפשרית.

אמריקה נחלשת - סכנה של הרפתקנות וסיכוי לשלום

רבים מאיתנו שמחו עם מינויו של מוסטפא ברגותי לתפקיד שר בממשלה הפלסטינית החדשה. מוסטפא ברגותי מוכר היטב לציבור שוחרי השלום בישראל ובקהילה הבינלאומית. הוא מופיע פעמים רבות בתקשורת הבינלאומית כדובר בעל סגנון רהוט, המסביר ללא לאות את העניין הפלסטיני. ככלל, ברגותי דוגל בדיאלוג בין גורמים פלסטינים ובין ישראלים שוחרי שלום צודק. הופעותיו הרבות באירועים מרכזיים של תנועת המחאה תמיד העידו על השקפת העולם ההומאנית שלו. ברגותי צדק לחלוטין כאשר הסביר השבוע בטלוויזיה שאם ישראל רוצה באופן כנה בשלום, אפשר לפתור את כל הבעיות במסגרת פתרון של שתי מדינות עצמאיות. אם העם בישראל ימצא דרך להתגבר על המכשולים של מדיניות הלאווים של ממשלת אולמרט - אפשר להגיע לשלום של שגשוג וביטחון.

ידוע כבר זה זמן רב כי הפלסטינים והעולם הערבי מוכנים לפשרה מרחיקת לכת למען השלום. אם יש היום סיכויים כלשהם למו"מ, מקורם הוא במשבר החמור אליו נקלעה התוקפנות של ממשל בוש. האזור כמרקחה, וכך הולכת ונחלשת השליטה האמריקאית. כל העולם מסביר לממשל האמריקאי שהמתיחות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחד עם התמיכה המוחלטת בישראל, פוגעות בשרידי היוקרה האמריקאית. כתוצאה מההסתבכות של ממשל בוש בעיראק, מעיזות המדינות הערביות "המתונות" לדרוש שינויים מהאמריקאים. קונדליסה רייס מבקשת לאחז עיניים באמצעות "כאילו" מו"מ, אך יותר ויותר גורמים איבדו את סבלנותם ולא מוכנים להסתפק בעוד סיבוב של בלופים אמריקאיים.

מציון תצא תורה
הצילום העיתונאי של ציפי לבני נואמת בוועידת אייפ"ק השבוע היה דבר מחריד. בצילום רואים את לבני ניצבת במעין "קוקפיט" וירטואלי, מרחפת גבוה בשמי האולם מעל הקהל. לדאבון הלב המסר של לבני היה עוד יותר מחריד. היא העבירה באופן אישי לצירי הוועידה את קריאתה של ממשלת ישראל אל העם היהודי היושב בארה"ב לעשות את כל אשר לעיל ידו על מנת לחזק את ג'ורג' בוש הבן, ואת המספר המתדלדל של תומכיו, לבל ירפו חס ושלום - וכי ימשיכו להילחם בעיראק עד הניצחון.

כנראה שבעניין זה אין חילוקי דעות בין שרת החוץ ובין ראש הממשלה. אולמרט הסביר לאותה ועידת אייפ"ק שאסור לה לארה"ב להראות חלשה, מכיוון שהדבר יפגע ביציבות האזור. הגדיל לעשות כשניסה לשכנע משלחת של התנועה הרפורמית מארה"ב לתמוך בבוש ובהמשך המלחמה. אולמרט לא יודע, או לא איכפת לו, כי התנועה הרפורמית הייתה הראשונה בין הקהילות הדתיות הגדולות בארה"ב (יהודים ולא יהודים) שיצאה ברוב מוחץ נגד המלחמה! זה היה כבר לפני כשנתיים. קשה להחליט אם אולמרט באמת עד כדי כך טיפש, או שמדובר כאן במילוי בקשה-פקודה ממנהיג העולם החופשי - שגם הוא כבר לא פופולארי.

דמוקרטיה הסדרית - תביעה אותנטית של מיעוט לאומי מדוכא

אני חושש שהמסע המלומד של אודי אדיב במאמרו "דמוקרטיה הסדרית" (הגדה השמאלית 22/2/07) כלל אינו רלבנטי לנושא הנדון. הדמוקרטיה הקיימת בישראל על מעלותיה ועל מגרעותיה לא "הוסכמה" אי-פעם עם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בצד אחד העניקה ישראל זכויות אזרחיות מסוימות ומוגבלות לאוכלוסייה זו, ומצד שני היא הקימה וביצרה מערכת הסדרים אנטי-דמוקרטיים שכוונו נגדה. בלשון שמוכרת, אני מקווה, גם לאודי אדיב וגם לעופר כסיף שהשתתף בדיון, לא התחוללה בארץ זו מהפכה דמוקרטית בורגנית, אלא הוקמה אתנו-דמוקרטיה לאזרחים יהודים.

מאחר שאין דרך להצדיק תופעה זו על פי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיות, נאלצו שליטי הארץ לסייג את הדמוקרטיה לפי הקביעה שישראל היא מדינה יהודית. עם כל הכבוד, אינני מבין את הטענות המלומדות, לא של אודי אדיב ולא של עופר כסיף. נדמה שהשניים מנסים, בוודאי שלא במכוון, לטשטש את הבעיה ואת התביעה הטבעית ביותר של ערבים-פלסטינים בישראל להגיע להסכם על אופי המדינה, כך שזאת תבטא את העובדה שהם אזרחים ושמגיע להם זכויות שוות.

גם אודי וגם עופר סובלים ממנטאליות של אוונגרד, ורואים את עצמם כמורי הלכה לערבים בישראל. בתור דמוקרטים בעם השליט היה עליהם קודם כל להכיר בדרישה דמוקרטית וטבעית, אפילו דרישה זאת מועלית שלא לפי עמדתם או בניגוד לעצתם.

המושג "הדמוקרטיה ההסכמית" אינו מושג נוקשה שיש לתרגמו לדרישות קבועות מראש. אלה המבקשים להתעלם מהמציאות הפוליטית שלנו ומההקשר הציבורי-חברתי של הפלסטינים בישראל, מתאמצים להציג את רעיון הדמוקרטיה ההסכמית בצורה מוגזמת ומגוחכת.

אך המצב אצל אודי גרוע יותר. הוא שולל את קיומן של זכויות קולקטיביות כלל וכלל. במקום הכרה בזכויות קולקטיביות, אודי בפוזה של אוונגרד, מתעלם מחובתו הדמוקרטית - ומכוון את הפלסטינים בישראל לראייה חד-ממדית ומצומצמת של זכויותיהם.

אדיב מציע לאוכלוסייה הערבית מסלול של "דמוקרטיה רדיקאלית". מה זה? הכוונה כפי הנראה היא דמוקרטיה רפובליקאית (צרפתית) - סוציאל דמוקרטית (סקנדינבית). אלא שאדיב אמור להציע הצעה זו דווקא לרוב היהודי בישראל - ומובטחת לו תמיכה מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. אך בינתיים אין עבורם לא דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה רדיקאלית. ישראל אינה דמוקרטיה ואינה רפובליקה אלא תצורה מוכרת של דמוקרטיה אתנית שמנציחה את התוצאות של הקולוניזציה במקום להתגבר עליהן.

הפלסטינים בישראל אינם מסכימים שמדינה זו תוגדר ותפעל כמדינה יהודית. בכך הם מבטאים את זיקתם לישראל ואת רוח האזרחות הישראלית שלהם. בכך הם נאבקים נגד המגמה הקיימת בציבור הישראלי להתנכר לזהותם הפלסטינית. הדברים האלה ברורים לחלוטין לאמיר מח'ול התוקף את "החזון" כסטייה מעקרונות הלאומנות הפלסטינית ("מסמך שהוא חלוקת השלל של הנכבה", הגדה השמאלית 30/1/07).

אדיב אינו מסתפק בשלילת התביעה הדמוקרטית הזאת. הוא מצטרף - בוודאי שלא בכוונה - לגורמים הגרועים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בקביעה המוזרה "שהגדרתו כמיעוט לאומי נפרד עדיין מרחיקה ומוציאה אותו מתחומה של המדינה". לא פחות ולא יותר.

מצד שני, מק"י השוללת את הדמוקרטיה ההסדרית, לא הייתה חולמת על שלילת הגדרה זו של הציבור הפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי נפרד, הגדרה שמעוררת את חששותיו של אודי.
הביקורת של אודי אדיב נגד הדמוקרטיה הייצוגית נכונה אך אינה שייכת לעניין. הוויכוח שהתעורר בעקבות "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" קשור בזכויות קולקטיביות. דמוקרטיה נאורה מכירה בזכויות קולקטיביות לצד זכויות אישיות, אפילו במסגרת דמוקרטיה ליברלית וייצוגית.

ידידי עופר כסיף מציע עצה אסטרטגית לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בשם יחסי הכוחות והריאל-פוליטיקה מבקש כסיף לומר לפלסטינים בישראל ש"יעזבו שטויות". שוב נתקלים במנטאליות של האוונגרד. כל התביעות שמק"י תומכת בהם הן שיא הריאל-פוליטיקה, בעוד התביעות של "החזון" הן שייכות לאוטופיה מזיקה. איך ידענו?