אמריקה נחלשת - סכנה של הרפתקנות וסיכוי לשלום

רבים מאיתנו שמחו עם מינויו של מוסטפא ברגותי לתפקיד שר בממשלה הפלסטינית החדשה. מוסטפא ברגותי מוכר היטב לציבור שוחרי השלום בישראל ובקהילה הבינלאומית. הוא מופיע פעמים רבות בתקשורת הבינלאומית כדובר בעל סגנון רהוט, המסביר ללא לאות את העניין הפלסטיני. ככלל, ברגותי דוגל בדיאלוג בין גורמים פלסטינים ובין ישראלים שוחרי שלום צודק. הופעותיו הרבות באירועים מרכזיים של תנועת המחאה תמיד העידו על השקפת העולם ההומאנית שלו. ברגותי צדק לחלוטין כאשר הסביר השבוע בטלוויזיה שאם ישראל רוצה באופן כנה בשלום, אפשר לפתור את כל הבעיות במסגרת פתרון של שתי מדינות עצמאיות. אם העם בישראל ימצא דרך להתגבר על המכשולים של מדיניות הלאווים של ממשלת אולמרט - אפשר להגיע לשלום של שגשוג וביטחון.

ידוע כבר זה זמן רב כי הפלסטינים והעולם הערבי מוכנים לפשרה מרחיקת לכת למען השלום. אם יש היום סיכויים כלשהם למו"מ, מקורם הוא במשבר החמור אליו נקלעה התוקפנות של ממשל בוש. האזור כמרקחה, וכך הולכת ונחלשת השליטה האמריקאית. כל העולם מסביר לממשל האמריקאי שהמתיחות סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יחד עם התמיכה המוחלטת בישראל, פוגעות בשרידי היוקרה האמריקאית. כתוצאה מההסתבכות של ממשל בוש בעיראק, מעיזות המדינות הערביות "המתונות" לדרוש שינויים מהאמריקאים. קונדליסה רייס מבקשת לאחז עיניים באמצעות "כאילו" מו"מ, אך יותר ויותר גורמים איבדו את סבלנותם ולא מוכנים להסתפק בעוד סיבוב של בלופים אמריקאיים.

מציון תצא תורה
הצילום העיתונאי של ציפי לבני נואמת בוועידת אייפ"ק השבוע היה דבר מחריד. בצילום רואים את לבני ניצבת במעין "קוקפיט" וירטואלי, מרחפת גבוה בשמי האולם מעל הקהל. לדאבון הלב המסר של לבני היה עוד יותר מחריד. היא העבירה באופן אישי לצירי הוועידה את קריאתה של ממשלת ישראל אל העם היהודי היושב בארה"ב לעשות את כל אשר לעיל ידו על מנת לחזק את ג'ורג' בוש הבן, ואת המספר המתדלדל של תומכיו, לבל ירפו חס ושלום - וכי ימשיכו להילחם בעיראק עד הניצחון.

כנראה שבעניין זה אין חילוקי דעות בין שרת החוץ ובין ראש הממשלה. אולמרט הסביר לאותה ועידת אייפ"ק שאסור לה לארה"ב להראות חלשה, מכיוון שהדבר יפגע ביציבות האזור. הגדיל לעשות כשניסה לשכנע משלחת של התנועה הרפורמית מארה"ב לתמוך בבוש ובהמשך המלחמה. אולמרט לא יודע, או לא איכפת לו, כי התנועה הרפורמית הייתה הראשונה בין הקהילות הדתיות הגדולות בארה"ב (יהודים ולא יהודים) שיצאה ברוב מוחץ נגד המלחמה! זה היה כבר לפני כשנתיים. קשה להחליט אם אולמרט באמת עד כדי כך טיפש, או שמדובר כאן במילוי בקשה-פקודה ממנהיג העולם החופשי - שגם הוא כבר לא פופולארי.

דמוקרטיה הסדרית - תביעה אותנטית של מיעוט לאומי מדוכא

אני חושש שהמסע המלומד של אודי אדיב במאמרו "דמוקרטיה הסדרית" (הגדה השמאלית 22/2/07) כלל אינו רלבנטי לנושא הנדון. הדמוקרטיה הקיימת בישראל על מעלותיה ועל מגרעותיה לא "הוסכמה" אי-פעם עם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בצד אחד העניקה ישראל זכויות אזרחיות מסוימות ומוגבלות לאוכלוסייה זו, ומצד שני היא הקימה וביצרה מערכת הסדרים אנטי-דמוקרטיים שכוונו נגדה. בלשון שמוכרת, אני מקווה, גם לאודי אדיב וגם לעופר כסיף שהשתתף בדיון, לא התחוללה בארץ זו מהפכה דמוקרטית בורגנית, אלא הוקמה אתנו-דמוקרטיה לאזרחים יהודים.

מאחר שאין דרך להצדיק תופעה זו על פי עקרונות הדמוקרטיה הבסיסיות, נאלצו שליטי הארץ לסייג את הדמוקרטיה לפי הקביעה שישראל היא מדינה יהודית. עם כל הכבוד, אינני מבין את הטענות המלומדות, לא של אודי אדיב ולא של עופר כסיף. נדמה שהשניים מנסים, בוודאי שלא במכוון, לטשטש את הבעיה ואת התביעה הטבעית ביותר של ערבים-פלסטינים בישראל להגיע להסכם על אופי המדינה, כך שזאת תבטא את העובדה שהם אזרחים ושמגיע להם זכויות שוות.

גם אודי וגם עופר סובלים ממנטאליות של אוונגרד, ורואים את עצמם כמורי הלכה לערבים בישראל. בתור דמוקרטים בעם השליט היה עליהם קודם כל להכיר בדרישה דמוקרטית וטבעית, אפילו דרישה זאת מועלית שלא לפי עמדתם או בניגוד לעצתם.

המושג "הדמוקרטיה ההסכמית" אינו מושג נוקשה שיש לתרגמו לדרישות קבועות מראש. אלה המבקשים להתעלם מהמציאות הפוליטית שלנו ומההקשר הציבורי-חברתי של הפלסטינים בישראל, מתאמצים להציג את רעיון הדמוקרטיה ההסכמית בצורה מוגזמת ומגוחכת.

אך המצב אצל אודי גרוע יותר. הוא שולל את קיומן של זכויות קולקטיביות כלל וכלל. במקום הכרה בזכויות קולקטיביות, אודי בפוזה של אוונגרד, מתעלם מחובתו הדמוקרטית - ומכוון את הפלסטינים בישראל לראייה חד-ממדית ומצומצמת של זכויותיהם.

אדיב מציע לאוכלוסייה הערבית מסלול של "דמוקרטיה רדיקאלית". מה זה? הכוונה כפי הנראה היא דמוקרטיה רפובליקאית (צרפתית) - סוציאל דמוקרטית (סקנדינבית). אלא שאדיב אמור להציע הצעה זו דווקא לרוב היהודי בישראל - ומובטחת לו תמיכה מכלל האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. אך בינתיים אין עבורם לא דמוקרטיה ליברלית ולא דמוקרטיה רדיקאלית. ישראל אינה דמוקרטיה ואינה רפובליקה אלא תצורה מוכרת של דמוקרטיה אתנית שמנציחה את התוצאות של הקולוניזציה במקום להתגבר עליהן.

הפלסטינים בישראל אינם מסכימים שמדינה זו תוגדר ותפעל כמדינה יהודית. בכך הם מבטאים את זיקתם לישראל ואת רוח האזרחות הישראלית שלהם. בכך הם נאבקים נגד המגמה הקיימת בציבור הישראלי להתנכר לזהותם הפלסטינית. הדברים האלה ברורים לחלוטין לאמיר מח'ול התוקף את "החזון" כסטייה מעקרונות הלאומנות הפלסטינית ("מסמך שהוא חלוקת השלל של הנכבה", הגדה השמאלית 30/1/07).

אדיב אינו מסתפק בשלילת התביעה הדמוקרטית הזאת. הוא מצטרף - בוודאי שלא בכוונה - לגורמים הגרועים ביותר בפוליטיקה הישראלית, בקביעה המוזרה "שהגדרתו כמיעוט לאומי נפרד עדיין מרחיקה ומוציאה אותו מתחומה של המדינה". לא פחות ולא יותר.

מצד שני, מק"י השוללת את הדמוקרטיה ההסדרית, לא הייתה חולמת על שלילת הגדרה זו של הציבור הפלסטיני בישראל כמיעוט לאומי נפרד, הגדרה שמעוררת את חששותיו של אודי.
הביקורת של אודי אדיב נגד הדמוקרטיה הייצוגית נכונה אך אינה שייכת לעניין. הוויכוח שהתעורר בעקבות "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" קשור בזכויות קולקטיביות. דמוקרטיה נאורה מכירה בזכויות קולקטיביות לצד זכויות אישיות, אפילו במסגרת דמוקרטיה ליברלית וייצוגית.

ידידי עופר כסיף מציע עצה אסטרטגית לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל. בשם יחסי הכוחות והריאל-פוליטיקה מבקש כסיף לומר לפלסטינים בישראל ש"יעזבו שטויות". שוב נתקלים במנטאליות של האוונגרד. כל התביעות שמק"י תומכת בהם הן שיא הריאל-פוליטיקה, בעוד התביעות של "החזון" הן שייכות לאוטופיה מזיקה. איך ידענו?

חולות נודדים באזור והסיכוי לשלום

לציבור הנאבקים למען הסכם שלום, שבמרכזו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ליד ישראל, ברור שהדרך לפתרון זה מושפעת מהתמורות העמוקות המתחוללות באזור ובפוליטיקה הבינלאומית. מכאן נובע כי על מנת להעריך את הסיכויים לשלום ישראלי-פלסטיני עלינו, בשלב הנוכחי, להתחקות אחר מצב הכוחות בין החוגים הדומיננטיים בארה"ב: בין הקליקה השלטת בינתיים של ג’ורג’ בוש מצד אחד, ובין הכוחות שהתקבצו סביב ג’יימס בייקר, מצד שני. (החברים שלנו ש"יודעים" שאין משמעות לניגודים כאלה בחוגים השלטים בארה"ב ומשוכנעים ש"הכל הצגה" - פטורים מהמשך הקריאה).

ההבדלים בין הקווים האסטרטגיים והדיפלומטיים של הצדדים המתמודדים ברורים. בוש מסרב לקבל את המפלה של ארה"ב בעיראק, וחותר להפעלת כוחות צבאיים נוספים בכדי לשחזר את מאזן-האימה הקודם, המתפורר והולך. בייקר והמקורבים לו מציגים קונספציה מדינית מנוגדת בתכלית, שמתמקדת בניסיון הידברות עם סוריה ואיראן, מתוך הכרה בכך שלמדינות אלו יש אינטרסים לגיטימיים באזור. קונספציה זו כוללת גם גישה חדשה לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומכירה בקשר הגומלין שבין הסכסוך ובין ירידת קרנה של ארה"ב באזור. בייקר מדבר בלשון של פשרות וניסיונות להידברות תוך חתירה לסטאטוס קוו חדש וטוען, די בהגיון, שהידברות עדיפה לארה"ב על פני מרחץ הדמים המתמשך בעיראק והידרדרות למלחמה נוספת באיראן.

הניצוצות שעפים מזירת ההתגוששות בוואשינגטון הם שמסבירים את הפעילות הדיפלומטית הקדחתנית המתנהלת בימים אלה. התשובה האסטרטגית של בוש למפלה בעיראק היא בניית מעין "מערך דרומי" המורכב ממדינות מצרים, ערב הסעודית, ירדן ולבנון (כמובן שבשלטון סניורה) – אלה המכונים "המתונים" - כולל ישראל. כדי לקדם אסטרטגיה זו הוכתר אבו מאזן כ"מתון" על ידי מזכירת המדינה רייס וגם על-ידי ממשלת אולמרט. תרומתה העיקרית של ישראל להקמת אותו מערך דרומי אמורה תהיה בהושטת כל עזרה אפשרית לפתח ולאבו מאזן. כזכור, רייס נפגשה לפני שבועיים עם אולמרט ועם אבו מאזן, עם כל אחד לחוד, והיא מתכוננת לחזור לאזור בכוונה לערוך פגישה משולשת בפברואר. היא מתאמצת להוכיח לעולם, ובמיוחד לאנשי בייקר, שאין לארה"ב צורך בהידברות עם סוריה או עם איראן על מנת "להזיז דברים" באזור. כהוכחה לנאמנותם לבוש הביעו מובארק, המלך הסעודי ועבדאללה תמיכה במשלוח של 20,000 חיילים נוספים מארה"ב אל שכונותיה המדממות של בגדאד - נדבך נוסף בניסיון לבודד את אסד, חיזבאללה ואיראן. יחד עם ישראל הם מקימים את המערך הדרומי, שתפקידו לחזק את בוש בניסיון לכבוש את בגדאד מחדש. הגורמים היותר מתוחכמים בממסד הישראלי מבינים שכללי המשחק מחייבים אותם להיכנס לסיבוב חדש של משא ומתן. מטרת המו"מ הווירטואלי הזה היא ליצור סחבת במשך שנתיים לערך. במסגרת פרק הזמן הזה "תטופל" איראן. ואז, לאחר הניצחון המוחץ על איראן, לא תתקשה ישראל להתחמק ולבטל את הוויתורים הווירטואליים שהתחייבה להם.

ככל הנראה, ישנם מדינאים פלסטינים המתפתים לאשליה שהאמריקאים יעזרו לעניין הפלסטיני בכדי לחזק את אגף המתונים. קשה להתעלם מהסימנים לכך שאבו מאזן פועל מתוך ההנחה שהפלסטינים חלשים ושאין להם ברירה אלא להשתלב במשחק האמריקאי. אבל אם מנהיגי הפתח - בגלל לחץ העימות עם החמאס - יעלו על דרך מסוכנת זו, יתברר להם שנוצלו כמו פיון במלחמה-הקרה החדשה של בוש. כשמדובר על תוכניות התקפיות באזור, יעניק בוש תמיד עדיפות לישראל.
העניין הפלסטיני, למרות המכשולים הרבים, אינו חסר תקווה. לגמרי לא. בוש ורייס אינם פועלים בחלל ריק. שאר חלקי הקוורטט יעשו כל מאמץ להתחבר לקבוצת בייקר בניסיון לדרוש מארה"ב נסיגה "בכבוד" מעיראק ולהימנע ממהלכים הרפתקניים חדשים. בייקר מזהיר את הציבור בארה"ב שכישלון נוסף בדומה לזה בעיראק יחסל את שרידי ההשפעה של ארה"ב באזור. אך בוש רוצה להכפיל את ההימור, ולגלגל את הקוביות פעם נוספת. אותו מערך דרומי, הנמצא בהקמה, הוא במרכז ההכנות למלחמה נגד איראן.

כדי להתחמק מהמלכודת האמריקאית זקוקים הפלסטינים לחזית פלסטינית מאוחדת ולשם כך חיוני הסכם בין הפתח ובין החמאס. דעת הקהל העולמית בכלל, ואוהדי העניין הפלסטיני בפרט, מצדדים בהסכם כזה ויבקרו קשות את מי שיישא באחריות להמשך מלחמת האחים הפלסטינית. הביקורת על אבו מאזן והפתח לא נועדה לצייר את אנשי החמאס כרודפי שלום. שני הצדדים חייבים להפגין שיקול דעת וגמישות. רק הקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת תאפשר קיום מו"מ ממשי עם ישראל.
ה"ניו יורק טיימס" דיווח השבוע שהקוורטט מצטרף להצעה פלסטינית להתחיל את המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים בדיונים דווקא על הסדר הקבע. אכן יש להימנע משיחות חסרות משמעות, שכל תכליתן הוא לאפשר לארה"ב להודיע שהיא מחדשת את תהליך השלום. לאחר שיסכימו על הקווים הכלליים להסדר - שבמרכזו הכרה בגבולות 67' - ורק לאחר שייקבעו ראשי פרקים ברורים של הסכם כולל, יהיה מקום ותהיה סיבה לדבר על השלבים ועל הסדרי ביניים וכדומה. כמו כן אין טעם לדיונים מבלי מעורבות חזקה של גורם שלישי אובייקטיבי. נהיר לכל בשלב זה שהאמריקאים של בוש אינם מתאימים להגדרה זו.

אין לשער את ממדי הנזק שיחוללו בוש ואנשיו עד אשר יילקחו, צורחים ובועטים, למקום שבו לא יהוו עוד סכנה לציבור. לשמחתנו, למרות בעלי בריתו באזור, בוש מבודד ברוב העולם הנאור. דעת הקהל נבעתת ממראה כנופיית השוטים וההרפתקנים, שכיום מבקשים לגמד את הפסדיהם בעיראק באמצעות מלחמה נוספת במפרץ הפרסי. לעומתם הבינו בייקר וחבריו שמו"מ אמיתי ורציני לסיום מרחץ הדמים הישראלי-פלסטיני יכול לשמש מנוף לדיפלומטיה "אינקלוסיבית" שנועדה להביא את כל הגורמים החשובים באזור להידברות.

דרוש ואפשרי פתרון שלום של שתי מדינות, תוך הבטחת ריבונות ועצמאות פלסטינית, פתרון שיכלול צעדים ממשיים להקל על סבלם של ההמונים הפלסטינים. פתרון כזה הוא הדרך היחידה להבטיח ביטחון לישראל. הכרה הדדית של הזכויות הצודקות של שני הצדדים היא המוצא ואין זולתו.

הנשיא - סמל מזויף של אחדות שאינה קיימת
מוסד הנשיאות בישראל אינו אלא ניסיון אומלל לכפות על הציבור סמל לאחדות שאינה קיימת. אין שום קשר בין נוהלי החסינות המנופחים המגינים על בעל המשרה הרמה של הנשיאות, שהיא בהחלט מיותרת, ובין חסינות של חברי כנסת שנבחרו בבחירות כלליות ויחסיות. זאת "טעות בקטגוריה" להשוות בין שני סוגי החסינות, ואין לערבב מין בשאינו מינו. הענקת חסינות לקצב "המורם מעם" מבזה את מוסד החסינות המוצדק והנחוץ.

מה לעשות עם החשוד? הוא כבר נהנה מזכות יתר עצומה כאשר אפשרו לו להיחקר במעון הנשיא, בתנאים שאין נוחים מהם עבורו. כעת יש להובילו ככל אדם לבית הסוהר, עם או בלי אזיקים. דינו להיות עצור עד אשר הפרקליטים שלו ישכנעו את השופט התורן שהשחרור שלו אינו מהווה סכנה לציבור ולא ינוצל לשבש את מהלכי החקירה. לא הצליחו הפרקליטים המכובדים לשכנע את השופט, ייסגרו את קצב אחר סורג ובריח. אם הפרקליטים כן ישכנעו את השופט לשחררו, אז ייקבע סכום הערבות. יביא ערבים יצא, לא יביא, ישב בינתיים.

אין בנהלים אלה צל צילו של פגיעה בעקרון "חזקת החפות". אבל רצוי להוסיף: כמה חבל שלא ניתן להעמידו למשפט בגין רוב פשעיו - מכיוון שאין הם פשעים על פי הקודקס הפלילי הישראלי. בראש וראשונה הוא אשם שהוא שתק וחייך אל מול התרוששות חלקים גדולים של העם. הוא אשם על כך שהוא שתק וחייך נוכח פשעי הכיבוש והמלחמה שביצעו ממשלות ישראל. יש לתת לו אפשרות סבירה להוכיח את חפותו ולא יותר.

סגנון ישן ומדאיג בביטאון ''זו הדרך''

מעמדה ההיסטורי של מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל אינו טעון הוכחה. על כן, קשה להבין מדוע ביטאונה של מק"י "זו הדרך" מתעלם בצורה מוזרה ביותר ממסמך פרוגרמאתי חשוב - החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל - שפורסם בראשית דצמבר מטעם ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. אני ואחרים לא הצלחנו לאתר מעל דפי ביטאונה של מק"י זכר למסמך החשוב הזה.

נתמזל מזלי וחבר יקר הסב את תשומת לבי למודעה ב"זו הדרך" (13.12.06) שמבשרת על ישיבה קרובה של הוועד המרכזי. ולא סתם ישיבה אלא מושב מורחב. נושא המושב אומנם המיעוט הלאומי הערבי בישראל, אך אין אזכור למסמך. אך אולי "המבין יבין" והדברים קשורים, כלומר קיום המושב המיוחד קשור לפרסום המסמך. טקסט המודעה מסתיים בציון שהאירוע הינו "דיון במלאות 30 שנה לוועידה ה-18 של מק"י". ואני בוש ונכלם כי אינני זוכר מה היה בוועידה ה-18. אף אחד מהחברים ובתוכם אלה הקשורים למק"י או לחד"ש אינו יכול לעזור לפענח את העניין. האם לא מוזר לציין ועידה מפלגתית מלפני עשרים שנה כאשר סיבת ההתייחסות סתומה ומעורפלת? הרי רק אחדים שהם בסוד העניינים יכולים להבין את הרמז. למה בעצם יש צורך ברמזים?

מאז פרסום המסמך יצאו לאור ארבעה גיליונות של "זו הדרך" ואין אזכור של מסמך החזון. כעבור כמעט חודש מפרסם "זו הדרך" (27.12.06) מאמר ארוך מאוד של עיסאם מחול. יש בו חזרה על העמדות הידועות של מק"י. כמובן, ישנם דברים רבים נכונים במאמר. אך ישנה תחושה קשה שהמאמר אמור להתווכח עם משהו או מישהו. אך אי אפשר להבין מדוע המאמר נכתב וכנגד מה הדברים נאמרים. מתבקשת השאלה: האם מדובר במאמר המתייחס למסמך החזון ואם כך מדוע הדברים לא נאמרים? אם אין קשר בין המאמר ובין המסמך - למה לפרסם אותו? עוברים שבועיים נוספים עד שמתפרסמת ידיעה על ישיבת הוועד המרכזי. הידיעה ממשיכה במדיניות המוזרה של חרם על עצם האזכור של מסמך החזון לפלסטינים בישראל. במשך חודש שלם מתקיים דיון ציבורי רחב וחשוב בקשר למסמך ואין ולו זכר מעל דפי "זו הדרך".

מה כן אפשר ללמוד על דיוני הוועד המרכזי? אנו לומדים מ"זו הדרך" (03.01.07): אחרי שהחבר מוחמד נפאע ציין את תרומת המפלגה בנושא הגנת הזכויות של האוכלוסייה ערבית ודרכה של מק"י, נאמר "הלאומנים דוחפים את האוכלוסייה הערבית לפינה ... האינטרס של הציבור הערבי הוא להשפיע על החברה הישראלית ... לכן מוטל עלינו למנוע את חדירתן של סיסמאות לאומניות לשולי השיח של מק"י ושל חד"ש". "הלאומנים" פעילים, וישנה "חדירת סיסמאות לאומניות". המצב רציני. נראה שיש קשר בין הדברים לפרסום המסמך. אך אי אפשר לדעת. כך כתבו בסגנון הישן, אך "אז" לא חששו לדבר בצורה ברורה.

אני כשלעצמי לא התאהבתי במסמך החזון. יתר על כן, אם יש למק"י ביקורת על המסמך, הדבר טבעי ביותר. אך הסירוב להתייחס למסמך - אפילו לא לדווח על פרסומו - אינו טבעי. אם יש למק"י עמדה למה לא לפרסמה? ואם יש חילוקי דעות בנושא מדוע לא לקיים דיון ציבורי וגלוי? ההתנהגות הזאת מוזרה! מדוע לא לדווח ולהתייחס לאירוע כל כך חושב כמו פרסום המסמך?
הסגנון הזה מדאיג יותר מהסכמה או אי הסכמה מצד מק"י עם מסמך "החזון של הפלסטינים בישראל".