עוד ניצחון כזה...

22 נובמבר 2012

ממשלת ישראל טיפחה אשליות מופרכות בקרב העם

ישנם סימנים, כדוגמת פרטי ההסכם להפסקת אש, המרמזים שממשלת ישראל נחלה כישלון חרוץ בניסיון לשבור את חמאס. הממשלה פיזרה אשליות כאילו ש"הפעם" תנחית על חמאס מכת מוות שממנה כבר לא יקום. ואומנם  שכנעה הממשלה את הרחוב שהיא יוצאת לקרב מכריע לחסל את חמאס הפעם ולתמיד. לא ברור מה אמורים האזרחים לחשוב עתה על הבטחות נתניהו וברק להוריד את חמאס על הברכיים. חמאס לא הורד על הברכיים. להפך, חמאס עמד בכבוד במבחן צבאי-מדיני חמור ביותר. הוא גילם אם כי בצורה חלקית את רצון כלל הפלסטינים לעצמאות ולמדינה משלהם. הידיעה שהמונים רוקדים ברחובות עזה אינה מפתיעה. השחצנות והבירבור של ישראל נחשפו בכל הכיעור שלהם. הכישלון המצטלצל של ישראל להכריע את חמאס עשוי לשמש פתח לקידום אחדות השורות של הפלסטינים. מהלך כזה הוא חיוני וצעד ראשון במצעד הקשה והארוך לבניית אחדות פלסטינית. אחדות זו חיונית להדוף את התוכניות הישאליות-אמריקאיות לפגוע בחזון העם הפלסטיני ובמאבק שלו לעצמאות ולשלום.

ארה"ב מובילה מאחור – LEADING FROM BEHIND

Reuters: “Obama has not asked Israel to hold off on ground invasion of Gaza, believes Israel has right to make own security decisions – White House.”

מוקדם לסכם את הלקחים של המתקפה הישראלית על עזה. אין לדעת אם הסכם הפסקת האש יחזיק מעמד.  בפרשה כולה, אולי הנסתר רב על הגלוי. בכל זאת ניתן לסכם סיכום ראשוני.

ארה"ב אימצה בעקבות ההתקפה של נאט"ו על לוב סגנון פוליטי-פסיכולוגי חדש שכונתה "הובלה מאחור ". LEADING FROM BEHIND.  הטעם לסיגנון היה ברור. ארה"ב נאלצה להבין שיש לה שם רע בעולם. יש הבנה רחבה שארה"ב  פועלת לקידום האינטרסים האנוכיים שלה תוך פניית עורף לצדק ולשוויון בינלאומי ותוך רמיסת כבודם של יריביה. ישנה חשדנות מוצדקת בכל העולם כלפי  מדיניותה ארה"ב ומטרטתיה. על כן, "טבעי" שנעדרו האמריקאים מהפעילות הדיפלומטית-מדינית באיזור במשך השבוע הראשון של המתקפה הישראלית. אך ממרחקים ביקשה ארה"ב מהיום הראשון של המבצע לגלות תמיכה מוחלטת ובלתי מסוייגת בישראל.      

אובמה אוהב את ביבי

רויטרס הודיע לפני יומיים, על סמך ידע שמקורו בבית הבלבן, שאובמה לא ביקש מישראל להימנע מפלישה קרקעית לעזה כיוון שלישראל הזכות להחליט לבדה בשאלות הקשורות לביטחון שלה.

הצהרה תמוה זו מצטרפת לשורה ארוכה של מהלכים של תמיכה גורפת לישראל ולנתניהו במלחמה של ישראל נגד העם הפלסטיני. כידוע, הוביל ממשל אובמה מסע תמיכה בישראל מתחילת המבצע הישראלי בסיסמה "לישראל זכות להגן על עצמה".  מי שנותן גיבוי בלתי מסוייג כזה לנתניהו נושא באחריות מלאה למלחמה תוקפנית שחרגה במהותה ובמידדתיות שלה מגבולות עיקרון ההגנה הסבירה.

"ההתרחקות" האמריקאית  העניקה לנתניהו מעמד אזורי בכיר וזכות לניהול אותן הסוגיות האזוריות עבור ארה"ב שאינן מחייבות התערבות אמריקאית צבאית ישירה. זהו הרקע להחלטה של ארה"ב להישאר מחוץ לתמונה בראשית המשבר. מדיניות זו היא כורח המציאות עבור ארה"ב.  הסיבה לכך היא שחסרים לה למעצמה האמריקאית האמצעים והמשאבים לניהול ישיר של משברים אזורים. אך כשהתעוררה סכנה של סיבוכים הוזעקה  מזכירה המדינה קלינטון לאזור.

מורסי נעשה פקיד במקום מדינאי

התמיכה של אובמה בזכותה של ישראל ליזום מלחמה מבהירה למצריים שהם חייבים להכיר באינטרסים  של ארה"ב ושל המערב כפי שהם מפורשים על ידי ישראל שהיא המייצגת במקום את העמדה של האמריקאיים. מורסי היה יכול לדחות את הדיקטט האמריקאי אך היסס. מתוך כך, מורסי נבחן ונמצא חסר חוט שדרה. ארה"ב וישראל בוודאי ישבחו אותו על שהסכים לשמש מתווך בסכסוך במקום לפעול כבעל ברית נאמן של הפלסטינים. המעמד המפוקפק של המתווך "האובייקטיבי" מוענק למורסי על פניית עורף לעניין הפלסטיני והשתלבות במערך האמיריקאי-הישראלי בדומה לתפקיד שמלא מובארק.      

מורסי התלהב, אולי מחוסר ניסיון, על כך שנעשה מתווך הפועל בגיבוי של ארה"ב.  מבינים דבר מבינים שמורסי פגע קשות במעמדו וביוקרה של מצריים. מצריים אינה אמורה להתייצב בין חמאס ובין ישראל כי היא אמורה להתוות את הקו של העולם הערבי. במקום לקבוע את האסטרטגיה של העניין הערבי הפך את עצמו מורסי לפקיד.  באנגלית קוראים לזה 

DEMOTION.

האזרחים הנהרגים בעזה אינם מענינים את אובמה. ההסבר הסביר ביותר לתמיכה הגורפת של אובמה בנתניהו קשור כפי שכמה פרשנים הבינו בתוכניות של הצמד הזה נגד איראן. ארה"ב היא מעצמה אדירה אך יש לה עקב אכילס. היא אינה מוכנה ואינה יכולה לנהל "מבצע קרקרקעי" משלה, כלומר אינה מסוגלת לספוג אבידות הכרוכות בהפעלת חיילים רבים בקרבות פנים פנים. לעומתו להתניהו יש  יכולת כזאת .  זהו סוד הרומן הקיים, למרות הכול, בין ביבי ובין אובמה. אינטרסים קובעים ולא סנטימנטים.   

תרגיל הכנה למלחמה אחרת

יש מהלכים להערכה שהמתקפה בעזה נועדה לשמש מבחן אימון לקראת מלחמה באיראן. יש לזכור את התוכנית האמריקאית-ישראלית ליזום התקפה על איראן באביב – אם אין "התקדמות" כתוצאה של לחץ הסנקציות הכלכליות.

אפשר לראות ביוזמת המלחמה של נתניהו נגד עזה אינטרס ישראלי-אמריקאי לשם פגיעה נוספת בכוח העמידה של הפלסטינים. ישראל השיגה את הסכמתו של אובמה למבצע שנודע להרוס את כוחו של חמאס כהמשך לרצונם המשותף לסרס את ההנהגה הפלסטינית. יש להצטער שישנם עדיין שוחרי שלום בארצנו שמבקשים לראות בברק אובמה כשוחר שלום כמוהם. בטל זמנן של אשליות כאלה. אובמה זקוק לביבי אפילו עם ההתנחלויות שלו. זוהי האמת העצובה.

אין תמיד ברירת מחדל

אין תמיד ברירת מחדל

מאת ראובן קמינר

ההדים האיומים לרציחתם של עשרות הכורים הדרום-אפריקאים על ידי המשטרה נושאים עימם מסרים חשובים. אחד המסרים עוסק, כמובן, במשמעות עלייתה המסוכנת של ארץ זו על המסלול הניאו-ליברלי וכל הכרוך בו. אכן, דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הרשמי הפכה לארץ אכזרית אפילו עוד יותר לאנשי עמל. אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה זו, אך ישנו לקח אחר של האירועים האמור לעניין אותנו במיוחד.

כידוע, בארצנו מתקיים במשך שנים דיון נוקב לגבי המודל הדרום אפריקאי כאלטרנטיבה לכיבוש ולמלחמת האין קץ בין הפלסטינאים ליהודים הישראלים. מירון בנבנישתי היה בין הראשונים שקבעו כי מסע ההתנחלויות לא הותיר שום ברירה והארץ דינה להפוך לארץ דו לאומית. כלומר, פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייתכן אך ורק במסגרת מדינה דמוקרטית אחת, עם זכויות אזרחיות שוות ליהודים וערבים. מיודענו יוסי שריד הצטרף לאחרונה לדעה זו מרוב יאוש לנוכח "הצלחותיה" של ישראל לחבל סופית בתהליך השלום.

אמת ויציב, הרבה ישראלים ישרים וכנים, בנוסף לזרמים מתקדמים בדעת הקהל הבינלאומית, אימצו מחשבה אסטרטגית המותאמת לחזון זה. ההנמקה הייתה פשוטה: כוחות השלום והתבונה, במקום להטיף להפרדה ופיצול (בשתי מדינות עצמאיות נפרדות) יבחרו במסלול ברור ופשוט: מדינה אחת מבוססת על קול אחד לכל אדם (one man, one vote).

"אם לא שתי מדינות"

עליית הפופולריות של פתרון ה"מדינה אחת" לסכסוך מקורה בקיפאון המייאש בתהליך השלום. הקיפאון הזה איפשר את "ההישגים" המבישים של מסע ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. לאחר שכל סיכוי למו"מ רציני בין ישראל לפלסטינאים הלך ונכחד, נראה המאבק על מדינה אחת כברירת מחדל כמעט טבעית. בדרום אפריקה, כידוע, ניצחון האפרטהייד הבטיח בצורה משכנעת משטר של קול אחד לכל אדם. במשטר זה נערכו בחירות שעל פניהם נראו כדמוקרטיות והוקם משטר דמוקרטי על יסודות זכויות האזרח כשבתוכן זכות הקניין והבעלות הפרטית. התוצאה היתה שהמשטר החדש הקדיש את מירב כוחותיו להעשרת שכבה קטנה של שחורים וצירופם לחוגים הלבנים השליטים שהיו ונשארו בעלי העוצמה הקובעים בכלכלה הדרום אפריקאית. האם התפתחות זו מפתיעה במיוחד? ברור שלא. לא נשברה ההשפעה המכרעת של המונופולים והבנקים שנשארו בידי הלבנים על הכלכלה הדרום אפריקאית, היה ברור שחוגי הון רבי כוח יכלו לצרף אליהם חוגים וגורמים מקרב השחורים כשותפים בשלטון ובהצבר הון. בעלי הון לבנים אכן צירפו אליהם מספיק גורמים בקרב בני השחורים כדי להבטיח המשך השלטון המעשי תוך כדי תיקונים מזעריים ובלתי מהותיים.

השיטה הזאת פועלת בהצלחה יתרה. שוטרים שחורים בהנהגת קצינת משטרה שחורה, ביצעו את הפשע המחריד באזור מריקאנה במפעל של לונמין, רק עשרות ק"מ מיוהנסבורג. ולמה חושבים שהדברים יהיו שונים בתכלית במדינה אחת שבה משאבי השלטון וההון יהיו ברובם המכריע בידיים ישראליות יהודיות וציוניות. יש גם להביא בחשבון את הקשרים הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים של בעלי ההון היהודים בישראל. האם בנסיבות כלכליות וחברתיות כאלה יהיה קושי לחזות את ההופעה הברורה ומחויבת המציאות של שלטון בעלי הון יהודי שירכשו להם שותפים זוטרים בקרב הפלסטינאים. בוודאי שימצאו מספיק פלסטינאים כדי להבטיח המשך השליטה המהותית היהודית בארץ הקודש. לכן מסתבר שפיתרון של מדינה אחת אינו כלל פיתרון.  

סיכום ביניים

כל האמור לעיל אינו מצביע בשום אופן על כך שפיתרון שתי המדינות חי וקיים. יהיה זה משגה להסיק מסקנות חיוביות על פתרון של "שתי מדינות" מתוך האופי המופרך של הקריאה לתמוך במדינה אחת, כפי שיהיה זה משגה לתמוך במדינה אחת בגלל הקושי שבפתרון של שתי מדינות.

יש מצבים פוליטיים שדרכי המחשבה והכיוונים הפוליטיים שעל פיהם עבדנו ופעלנו שנים רבות נתקלים בחומה בצורה. מן הנקודה הזו אין תחזית ברורה או התייחסות ממשית לדרך קדימה. פעילים ריאליסטיים חייבים להשתחרר ממחשבה שמרנית ומיושנת ולהיפרד מנוסחאות שעבר עליהם הקלח, אפילו אם אין ביכולתם להצביע בבירור על אלטרנטיבות ממשיות הנראות באופק.

המציאות הקודמת באזור (status quo ante) שיצרה בעבר מעין מרחב בו אפשר היה בכלל לדון בפתרון הסכסוך הולכת ונמוגה, והיא לא תחזור. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים הישראלים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן של השליטים הערבים הפיאודליים והריאקציונים באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן במישור העיוני, בהדרגה ובזהירות לדיון על נוכחות של יהודים ישראליים באזורנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים שלו. לישראל כזו, אין עתיד במזרח התיכון.

20 אוגוסט 2011

לצערנו, שלום ישראלי-פלסטיני אינו על סדר היום

האמת הפשוטה היא שעניין השלום הישראלי-פלסטיני הוסר מסדר היום ההיסטורי. ישנם אקטיביסטים ישרים ובעלי רצון טוב רבים המסורים בלב ובנפש לעניין השלום הישראלי-פלסטיני שיערערו מן הסתם על קביעה זו שלי. עם כל הכבוד, אנסה כמיטב יכולתי לנמק את עמדתי.

ישנן שלש התפתחויות מרכזיות אשר דחפו למעשה את העניין הפלסטיני אל מחוץ לזירה הדיפלומטית והמדינית האקטואלית:

א) הסתיידות המבנה המדיני הישראלי;

ב) החלשת ההגמוניה של ארה"ב באזור;

ג) הסערה האדירה הפוקדת את העולם הערבי.

לפני שאגש לניתוח יסודות אלה ותפקידם בהסרת העניין הפלסטיני מסדר היום, אבקש להתייחס למקומו של הדיון בקרב השמאל (להבדיל מהדיון בעצם הנושא). שוחרי שלום רבים משתתפים באופן פעיל בשיחות ארוכות ומפותלות הדנות ביתרונות ובחסרונות של שתי הפתרונות האפשריים. הכוונה, כמובן, היא לויכוח בין פתרון של שתי מדינות מול פתרון של מדינה אחת. כל צד בויכוח השקיע המון כנות ורגש, הרבה מחשבה עמוקה וכושר אניליטי. אני, עצמי, הייתי פעיל מאד בהקשר זה מאחר שהייתי במשך שנים חסיד מובהק של פתרון השתי מדינות. אך העובדה המצערת היא שהדיון הפך להיות יותר ויותר עקר כשמסתבר שאין שום קשר בין הויכוח ובין כל פרספקטיבה מדינית ממשית. הידיעות המופיעות מפעם לפעם בתקשורת על פגישה זו או אחרת למען החיאת "תהליך השלום" רק מאשרות שמדובר בעניין נלעג המבטא, למעשה, את האינטרס ישראלי לשחק ב"כאילו". במציאות, הדיון על היתרונות היחסיים של "פתרון" זה או אחר איבד מזמן כל תוכן ממשי, עבר זמנו, ונעשה בלתי רלוונטי לחלוטין לחיי היומיום של הפלסטינים ושל הישראליים.

המהלכים ההיסטוריים שיצרו בעבר מעין מרחב שבו אפשר בכלל לדון בפתרון הסכסוך הלכו ונמוגו. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן בהדרגה ובזהירות לדיון על הנוכחות של יהודים ישראליים באזור שלנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים העמים שלו. ישנם אנשים שדורשים לקבל תחזית חד-משמעית, מעין פרוגרמה חדשה ומפורטת כתנאי להכיר בכך שהמציאות הקודמת פגה מהעולם. יש להצטער על כך שההיסטוריה, ובמיוחד זו שבאזורנו, אינה כל כך "מסודרת". הישן נסוג ונמוג והעתיד אינו בהיר.

ממלכת ביבי המלך הפכה למעצמה בעלת הגמוניה אזורית

הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה שולטת בכנסת. תשעים וארבע מתוך 120 חברי כנסת מכוננים קואליציה חסינה ללא תקדים. כל המשאלים וכל הפרשנים מצביעים על כך שמדיניות נתניהו, ובמיוחד זו הדנה בנושאים ביטחוניים – ובתוך כך – בעניין הפלסטיני, זוכה לתמיכה רחבה ביותר בציבור הרחב.

בהעדר אופוזיציה בעלת משקל לנתניהו, רואות ארה"ב ואירופה את ישראל בהנהגתו כעובדה בלתי הפיכה, כמציאות שאפשר לסמוך עליה. מציאות זו נוחה למדי לארה"ב ולבעלי בריתה. משמעותה היא שהפלסטינים "מטופלים" וישראל חופשית להשתתף בניהול האזור ובהגנת האינטרסים של המערב הנאור – מעבר לנושא הישראלי-פלסטיני.  

עצוב הדבר אך יש להודות שההנהגה הקיימת נבחרה באופן דמוקרטי ביותר. הרב הגדול של היהודים הישראליים דבקים בסטטוס-קוו ומפחדים מכל פשרה אפשרית. כמובן, יש בעמדות אלה קורטוב של מניפולציה, אך הדעה הניצית הרווחת בציבור הכללי התגבשה על היסודות הביטחוניים והכלכליים הנמשכים במשך שנים רבות. ישראל רואה את עצמה בתור מעצמה אזורית צבאית ויסודות השקפה זו נראים לציבור כהכרח לא יגונה, כחלק חיוני בכלכלה וככוח מגן על עצם קיום המדינה. יש הסכמה למהלכים המעצבים למדינה תפקיד אזורי. החיים אינם רעים כלל וכלל לאדונים הקולוניאליים באזור. כל שינוי ממשי וכל הצעה לקדם צדק ושויון לכולם נראים כאיום בעיני ההמון.       

ארה"ב בנסיגה

עובדות ומספרים המאשרים את הנסיגה הגלובלית של ארה"ב קיימים בשפע. לא מדובר רק במשבר פיננסי-כלכלי. אין להתעלם גם מהנפילה ביוקרה האינטלקטואלית והמוסרית של ארה"ב שפגעה קשות בתומכיה הנאמנים ביותר. ארה"ב אינה מסתירה את מצוקת המזומנים ואי-יכולתה לממן התחייבויות בינלאומיות חשובות ביותר. חסרים חיילים וחסרה תמיכה לוגיסטית. בעקבות עיראק ואפגניסטאן נזהרה ארה"ב מתיפעול עוצמתה הטכנולוגית מפאת אי יכולתה להפוך הישגים צבאיים מובהקים להישגים דיפלומטיים-מדיניים. המגבלות הפוליטיות הקיימות למרות העליונות הצבאית מעידות על כך שאין לארה"ב המשאבים הנחוצים להמשך קיום האימפריה. יש להיזכר באימרה הידועה על הכידונים שאיתם אפשר לעשות את הכל חוץ מלשבת עליהם. ארה"ב יכולה לכבוש כל שטח אך איננה יכולה לאתר כוחות המוכנים לשבת על כידוניה כדי לשלוט.     

המזרח הערבי סוער

האפשרות בעבר של פתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוצרה בנסיבות שהתאפיינו בהגמוניה אמריקאית כמעט מוחלטת. השלום הזה היה אמור לקום על בסיס ערכים "ליברליים" ובסיוע אפוטרופוסות רוחנית של וושינגטון – כשהאמריקאים מבקשים יפה משני הצדיים להיות "הגיוניים". אפשר גם היה לטעון שהאמריקאים, אם לא יכלו לארגן הסכם בין שתי התנועות הלאומיות יחליטו לתמוך ברעיון של קול אחד לכל אחד בארץ אחת. יעדים אלה היו סבירים כאשר האזור היה נתון לפיקוח אמריקאי הדוק. אך במשך שנים רבות מסתבר שאין לארה"ב או לבעלי הברית שלה הסתייגות ממשית מהמציאות המביכה שבשטח. אומנם חזרו על מנטרה מוכרת בכל שלב של התנחלות ישראלית רבת  היקף ושיננו: "Israeli settlement is not helpful''.

העמים הערבים באזור מתמרדים. יתכן מאד שהסכמי השלום עם ישראל לא יחזיקו מעמד. אך ללא קשר לשרידי הרומן מהעבר הקרוב, קשה אם לא בלתי אפשרי לדמיין בעידן זה של סערה ומתח את עלייתו של גורם ערבי בעל משקל שירשה לעצמו להשתתף באופן ברור וגלוי בקנוניה נגד הפלסטינים. 

ישראל וארה"ב הצליחו להסיר את העניין הפלסטיני מסדר היום הבינלאומי השוטף. בעתיד הנראה לעין לא תעזנה ארצות ערב הנתונות במשבר של חוסר יציבות להופיע כמנצלות את חולשת פלסטינים.  אך כאשר יתייצבו הדברים בעולם הערבי, יסרבו גורמים ערביים מבוססים ומתחזקים בהיערכות ערבית חדשה לפנות עורף לעניין הפלסטיני. אך יש להעריך שהתוכנית המדינית של העולם הערבי למען פלסטין תהיה חלום בלהות לקברניטי ישראל המוכנים להידבר רק על יסוד עליונות ישראלית.

התמורות האדירות המתחוללות באזור וסביב לו הפכו את דרכי המחשבה המקובלים בקשר לסכסוךהישראלי-פלסטיני למיושנים ובלתי רלוונטיים. יחד עם זאת, עלי להודות שאין באפשרותנו לצייר פרספקטיבה חדשה וכי לא הגיעה עדיין שעתה של פרוגרמה חדשה. יש כאלה המבקשים לנצל קושי זה כדי לדבוק בעמדות שפג תוקפן.

אך המשחק הישן נגמר. אומנם קווי המציאות החדשה אינם ברורים. זו טיבה של ההיסטוריה שאינה מתנהלת תמיד בצורה "מסודרת". 

התיאור הזה של המציאות הישראלית-פלסטינית חמור למדי. אך רצוי להזכיר לעצמנו שההיסטוריה במזרח התיכון לא מסתיימת, כלל וכלל.

נ.ב. לאחר כתיבת דברים אלה קיבלתי מד"ר משה בהר מאוניברסיטה מנצ"סטר שבאנגליה מאמר מעמיק המבסס מסקנות דומות לאלה שלי.  המאמר שהתפרסם ביולי 2011 בכתב עת אקדמי ראוי לעין של כל אחד המעורה בדיון ההסיטורי על פתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.”Global Society 25.3 (2011): 353-376.

טארק עלי והרה-קולונזציה של סוריה

א.

השם טארק עלי מוכר היטב לאנשי שמאל באסיה ובמערב. טארק עלי יצא לאחרונה בקריאה נרגשת לתמוך בתוכנית של קופי ענאן תוך כדי הדגשה שזהו המוצא היחיד ואין לעמים שום אינטרס בהמשך הלחימה. טארק עלי כתב שאם היו גורמים מתקדמים כלשהם בקרב המורדים בסוריה, הם נדחקו הצידה וההגמוניה עברה לריאקציה. דעתו של טארק עלי חשובה במיוחד בכך שהוא איש מוביל בקרב השמאל הלא קומוניסטי (אפילו אנטי-קומוניסטי). אדם בעל יוקרה זה היה קשור במשך שנים לזרם הטרוצקיסטי. חלק גדול – אם כי לא כולם – של אנשי שמאל התומכים במורדים בסוריה ניזונו מאידיאולוגיה זו. רצוי לדייק, ישנם זרמים טרוצקיסטיים רבים וחילוקי דעות קוטביים ביותר אופייניים להם. יחד עם זאת, חלקים מהזרם הטרוצקיסטי בולטים בנאמנותם ל"מרד העממי" בסוריה. מכאן הצהרתו של טארק עלי, שאי אפשר להאשימו באדישות כלפי חטאי משטר אסד, היא בעלת חשיבות.

ב.

שני כתבים בכירים קבעו בניו יורק טיימס השבוע שארה"ב "מגבירה את העזרה למורדים ומכפילה את מאמציה לארגן קואליציה של תומכים כדי להפיל בכח את הממשלה של בשאר אל אסד".

מה הסימן לכך? "פקידי ממשל אמריקאים מקיימים שיחות עם פקידים טורקים וישראלים על כיצד לארגן נפילתה של הממשלה הסורית". נוסף על כן, שר ההגנה האמריקאי פנטה "בדרך לישראל". ארה"ב עדיין אינה מספקת נשק למורדים, משימה המתבצעת בידי טורקיה, ערב הסעודית וקטאר. אך ארה"ב כבר עוסקת בהכשרת מומחים ואספקת ציוד מיוחד, כולל מודיעין, שנועד לגבש את כוחות המורדים.

ג.

ארה"ב מבקשת לארגן ממשל חדש ושואפת לכלול גורמים אזרחיים וצבאיים מקרב האלאווייט. אך אנשי אובמה מודים שבדרך להשתלת שלטון חדש, אי אפשר לדעת מה יקרה בסוף. איש לא יודע, ומספר הסכנות הוא אינסופי. מי יכול לעשות סדר בבלגן? "מספר קטן של קציני ה-CIA פועלים באופן סודי בדרום טורקיה במשך מספר שבועות, כדי לקבוע אילו מהמורדים יקבלו נשק להילחם נגד הממשלה".

ד.

היו ידידים שונים של המהפכה העממית בסוריה שביקשו לשכנע את הציבור שישראל תומכת באסד, המבטיח עבורה יציבות. אגדה זו התנפצה. ברור כי המאבק בסוריה הפך במובהק להיות שאלה אזורית. ארה"ב מגייסת את בעלי בריתה: ישראל, טורקיה, ערב הסעודית וקטאר, כדי לחולל regime change בסוריה, למען הפעלת לחץ על טהרן ונסיון לבודד אותה. שם המשחק הסורי הוא הפלת המשטר בטהרן. מי שרוצה יכול לתמוך באמריקאים, אך רצוי שלא יעליבו את האינטליגנציה שלנו בסיפורי סבתא שהם פעילים בסוריה למען דמוקרטיה וחופש.

ה.

בינתיים הוכנו תוכניות הפלישה הישראלית. הרי ישראל טוענת שהיא חייבת לתקוף. כאשר עלול להיווצר בלגן בשליטה על הנשק הכימי, זו סיבה להתערב. סיבה נוספת המצדיקה בעיניי ישראל התערבות היא שהסורים עלולים להעביר את הנשק הכימי לחיזבאללה בלבנון. הפעלתנות הישראלית מספיקה כדי ליצור לחץ נוסף על המשטר הסורי. הרי ידוע כושר התחבולה של צה"ל.

ו.

מצער למצוא בקרב החברים הלוקים באשליות לגבי המצב בסוריה חברים מתראבוט. חררדו לייבנר מהפעילים המרכזיים בתראבוט יצא לאחרונה בהצהרה מוזרה ביותר:

"התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت

אכן, גנבי סוסים והרבה יותר גרוע מזה. אנחנו בוטחים בעמים, במיוחד כאשר הם מפגינים נכונות להיאבק באומץ ולהקריב למען חירותם. לא יעזור לבית המלוכה הסעודי המושחת (המשטר החשוך ביותר בעולם) ולא יעזור לממשלת ארה"ב (האימפריה התקופנית והרעבה תמיד להרחבת הכוח והשליטה) -

העם הסורי שיודע להתקומם נגד אסד לא יתן שיגנבו לו את החירות ואת הריבונות!"

לנוכח התמימות, כיצד ייתכן קיום של התקוממות עממית מתקדמת בנויה כולה על עזרה של המערב האימפריאליסטי והריאקציה הערבית? חררדו ואחרים טועים בזיהוי הכוחות. ההתקוממות מתרכזת בעיקר בקרב הסונים. מדובר במרד על בסיס אתני המכוון, יותר מהכל, נגד גורמים אתניים אחרים בסוריה. אפילו אם היה מומנט מתקדם בראשית המרד, השתלטו די מהר כוחות ריאקציוניים פרו אמריקאים על המרד. חררדו מלא אמון באופי ההתקוממות ומשוכנע ש"העם הסורי" יתגבר על הכוחות שהוא משרתם. התמיכה ב"עם" מתעלמת מנסיון היסטורי עשיר ביותר, על פיו התגייסו התקוממיות שנועדו לשמר ולבצר כוחות ריאקציוניים. אי אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית על ידי סיסמאות רומנטיות בדבר "חירות וריבונות" – אפילו בברית הדוקה עם ארה"ב ה"רעבה" להרחבת כוחה ושליטתה.

אני מציע לחררדו לשקול היטב את דבריו של טארק עלי, שלא מדובר במאבק לחופש וחירות, אלא לרה-קולוניזציה של סוריה.

ז.

המפתח להבנת הגורמים הפעילים הוא בעמדתם לגבי פשרה. בעוד שמשטר אסד חוזר על נכונותו לפשרה ומבטא זאת בתמיכה עקבית ביוזמת קופי ענאן, המורדים מסרבים לנהל מו"מ. הם מבקשים להילחם עד הסוף המר. עמדתם אופיינית לגורם המושפע על ידי כוחות הרפתקניים. רב המשקיפים הרציניים מזהירים מפני אשליות של ניצחון סוחף של המורדים. הרפתקנות זו מבשרת תבערה אזורית שסופה מי ישורנו.