אין תמיד ברירת מחדל

אין תמיד ברירת מחדל

מאת ראובן קמינר

ההדים האיומים לרציחתם של עשרות הכורים הדרום-אפריקאים על ידי המשטרה נושאים עימם מסרים חשובים. אחד המסרים עוסק, כמובן, במשמעות עלייתה המסוכנת של ארץ זו על המסלול הניאו-ליברלי וכל הכרוך בו. אכן, דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד הרשמי הפכה לארץ אכזרית אפילו עוד יותר לאנשי עמל. אמנם אין זה תפקידנו להתעמק בפרטי הפרטים של ההתפתחויות הכלליות בארץ דוויה זו, אך ישנו לקח אחר של האירועים האמור לעניין אותנו במיוחד.

כידוע, בארצנו מתקיים במשך שנים דיון נוקב לגבי המודל הדרום אפריקאי כאלטרנטיבה לכיבוש ולמלחמת האין קץ בין הפלסטינאים ליהודים הישראלים. מירון בנבנישתי היה בין הראשונים שקבעו כי מסע ההתנחלויות לא הותיר שום ברירה והארץ דינה להפוך לארץ דו לאומית. כלומר, פיתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ייתכן אך ורק במסגרת מדינה דמוקרטית אחת, עם זכויות אזרחיות שוות ליהודים וערבים. מיודענו יוסי שריד הצטרף לאחרונה לדעה זו מרוב יאוש לנוכח "הצלחותיה" של ישראל לחבל סופית בתהליך השלום.

אמת ויציב, הרבה ישראלים ישרים וכנים, בנוסף לזרמים מתקדמים בדעת הקהל הבינלאומית, אימצו מחשבה אסטרטגית המותאמת לחזון זה. ההנמקה הייתה פשוטה: כוחות השלום והתבונה, במקום להטיף להפרדה ופיצול (בשתי מדינות עצמאיות נפרדות) יבחרו במסלול ברור ופשוט: מדינה אחת מבוססת על קול אחד לכל אדם (one man, one vote).

"אם לא שתי מדינות"

עליית הפופולריות של פתרון ה"מדינה אחת" לסכסוך מקורה בקיפאון המייאש בתהליך השלום. הקיפאון הזה איפשר את "ההישגים" המבישים של מסע ההתנחלות והנישול בשטחים הכבושים. לאחר שכל סיכוי למו"מ רציני בין ישראל לפלסטינאים הלך ונכחד, נראה המאבק על מדינה אחת כברירת מחדל כמעט טבעית. בדרום אפריקה, כידוע, ניצחון האפרטהייד הבטיח בצורה משכנעת משטר של קול אחד לכל אדם. במשטר זה נערכו בחירות שעל פניהם נראו כדמוקרטיות והוקם משטר דמוקרטי על יסודות זכויות האזרח כשבתוכן זכות הקניין והבעלות הפרטית. התוצאה היתה שהמשטר החדש הקדיש את מירב כוחותיו להעשרת שכבה קטנה של שחורים וצירופם לחוגים הלבנים השליטים שהיו ונשארו בעלי העוצמה הקובעים בכלכלה הדרום אפריקאית. האם התפתחות זו מפתיעה במיוחד? ברור שלא. לא נשברה ההשפעה המכרעת של המונופולים והבנקים שנשארו בידי הלבנים על הכלכלה הדרום אפריקאית, היה ברור שחוגי הון רבי כוח יכלו לצרף אליהם חוגים וגורמים מקרב השחורים כשותפים בשלטון ובהצבר הון. בעלי הון לבנים אכן צירפו אליהם מספיק גורמים בקרב בני השחורים כדי להבטיח המשך השלטון המעשי תוך כדי תיקונים מזעריים ובלתי מהותיים.

השיטה הזאת פועלת בהצלחה יתרה. שוטרים שחורים בהנהגת קצינת משטרה שחורה, ביצעו את הפשע המחריד באזור מריקאנה במפעל של לונמין, רק עשרות ק"מ מיוהנסבורג. ולמה חושבים שהדברים יהיו שונים בתכלית במדינה אחת שבה משאבי השלטון וההון יהיו ברובם המכריע בידיים ישראליות יהודיות וציוניות. יש גם להביא בחשבון את הקשרים הפוליטיים והכלכליים הבינלאומיים של בעלי ההון היהודים בישראל. האם בנסיבות כלכליות וחברתיות כאלה יהיה קושי לחזות את ההופעה הברורה ומחויבת המציאות של שלטון בעלי הון יהודי שירכשו להם שותפים זוטרים בקרב הפלסטינאים. בוודאי שימצאו מספיק פלסטינאים כדי להבטיח המשך השליטה המהותית היהודית בארץ הקודש. לכן מסתבר שפיתרון של מדינה אחת אינו כלל פיתרון.  

סיכום ביניים

כל האמור לעיל אינו מצביע בשום אופן על כך שפיתרון שתי המדינות חי וקיים. יהיה זה משגה להסיק מסקנות חיוביות על פתרון של "שתי מדינות" מתוך האופי המופרך של הקריאה לתמוך במדינה אחת, כפי שיהיה זה משגה לתמוך במדינה אחת בגלל הקושי שבפתרון של שתי מדינות.

יש מצבים פוליטיים שדרכי המחשבה והכיוונים הפוליטיים שעל פיהם עבדנו ופעלנו שנים רבות נתקלים בחומה בצורה. מן הנקודה הזו אין תחזית ברורה או התייחסות ממשית לדרך קדימה. פעילים ריאליסטיים חייבים להשתחרר ממחשבה שמרנית ומיושנת ולהיפרד מנוסחאות שעבר עליהם הקלח, אפילו אם אין ביכולתם להצביע בבירור על אלטרנטיבות ממשיות הנראות באופק.

המציאות הקודמת באזור (status quo ante) שיצרה בעבר מעין מרחב בו אפשר היה בכלל לדון בפתרון הסכסוך הולכת ונמוגה, והיא לא תחזור. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים הישראלים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן של השליטים הערבים הפיאודליים והריאקציונים באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן במישור העיוני, בהדרגה ובזהירות לדיון על נוכחות של יהודים ישראליים באזורנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים שלו. לישראל כזו, אין עתיד במזרח התיכון.

20 אוגוסט 2011

לצערנו, שלום ישראלי-פלסטיני אינו על סדר היום

האמת הפשוטה היא שעניין השלום הישראלי-פלסטיני הוסר מסדר היום ההיסטורי. ישנם אקטיביסטים ישרים ובעלי רצון טוב רבים המסורים בלב ובנפש לעניין השלום הישראלי-פלסטיני שיערערו מן הסתם על קביעה זו שלי. עם כל הכבוד, אנסה כמיטב יכולתי לנמק את עמדתי.

ישנן שלש התפתחויות מרכזיות אשר דחפו למעשה את העניין הפלסטיני אל מחוץ לזירה הדיפלומטית והמדינית האקטואלית:

א) הסתיידות המבנה המדיני הישראלי;

ב) החלשת ההגמוניה של ארה"ב באזור;

ג) הסערה האדירה הפוקדת את העולם הערבי.

לפני שאגש לניתוח יסודות אלה ותפקידם בהסרת העניין הפלסטיני מסדר היום, אבקש להתייחס למקומו של הדיון בקרב השמאל (להבדיל מהדיון בעצם הנושא). שוחרי שלום רבים משתתפים באופן פעיל בשיחות ארוכות ומפותלות הדנות ביתרונות ובחסרונות של שתי הפתרונות האפשריים. הכוונה, כמובן, היא לויכוח בין פתרון של שתי מדינות מול פתרון של מדינה אחת. כל צד בויכוח השקיע המון כנות ורגש, הרבה מחשבה עמוקה וכושר אניליטי. אני, עצמי, הייתי פעיל מאד בהקשר זה מאחר שהייתי במשך שנים חסיד מובהק של פתרון השתי מדינות. אך העובדה המצערת היא שהדיון הפך להיות יותר ויותר עקר כשמסתבר שאין שום קשר בין הויכוח ובין כל פרספקטיבה מדינית ממשית. הידיעות המופיעות מפעם לפעם בתקשורת על פגישה זו או אחרת למען החיאת "תהליך השלום" רק מאשרות שמדובר בעניין נלעג המבטא, למעשה, את האינטרס ישראלי לשחק ב"כאילו". במציאות, הדיון על היתרונות היחסיים של "פתרון" זה או אחר איבד מזמן כל תוכן ממשי, עבר זמנו, ונעשה בלתי רלוונטי לחלוטין לחיי היומיום של הפלסטינים ושל הישראליים.

המהלכים ההיסטוריים שיצרו בעבר מעין מרחב שבו אפשר בכלל לדון בפתרון הסכסוך הלכו ונמוגו. התנאים החדשים שישפיעו על עתיד היהודים במזרח הערבי הינם עדיין בהתהוותם. הממסד הישן באזור לא יחזיק מעמד ויעלם במוקדם או במאוחר. יש על כן להתכונן בהדרגה ובזהירות לדיון על הנוכחות של יהודים ישראליים באזור שלנו, שלא במסגרת מעצמה מזויינת מכף רגל עד ראש שהפכה לאויב מושבע של עצמאות האזור והעמים העמים שלו. ישנם אנשים שדורשים לקבל תחזית חד-משמעית, מעין פרוגרמה חדשה ומפורטת כתנאי להכיר בכך שהמציאות הקודמת פגה מהעולם. יש להצטער על כך שההיסטוריה, ובמיוחד זו שבאזורנו, אינה כל כך "מסודרת". הישן נסוג ונמוג והעתיד אינו בהיר.

ממלכת ביבי המלך הפכה למעצמה בעלת הגמוניה אזורית

הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה שולטת בכנסת. תשעים וארבע מתוך 120 חברי כנסת מכוננים קואליציה חסינה ללא תקדים. כל המשאלים וכל הפרשנים מצביעים על כך שמדיניות נתניהו, ובמיוחד זו הדנה בנושאים ביטחוניים – ובתוך כך – בעניין הפלסטיני, זוכה לתמיכה רחבה ביותר בציבור הרחב.

בהעדר אופוזיציה בעלת משקל לנתניהו, רואות ארה"ב ואירופה את ישראל בהנהגתו כעובדה בלתי הפיכה, כמציאות שאפשר לסמוך עליה. מציאות זו נוחה למדי לארה"ב ולבעלי בריתה. משמעותה היא שהפלסטינים "מטופלים" וישראל חופשית להשתתף בניהול האזור ובהגנת האינטרסים של המערב הנאור – מעבר לנושא הישראלי-פלסטיני.  

עצוב הדבר אך יש להודות שההנהגה הקיימת נבחרה באופן דמוקרטי ביותר. הרב הגדול של היהודים הישראליים דבקים בסטטוס-קוו ומפחדים מכל פשרה אפשרית. כמובן, יש בעמדות אלה קורטוב של מניפולציה, אך הדעה הניצית הרווחת בציבור הכללי התגבשה על היסודות הביטחוניים והכלכליים הנמשכים במשך שנים רבות. ישראל רואה את עצמה בתור מעצמה אזורית צבאית ויסודות השקפה זו נראים לציבור כהכרח לא יגונה, כחלק חיוני בכלכלה וככוח מגן על עצם קיום המדינה. יש הסכמה למהלכים המעצבים למדינה תפקיד אזורי. החיים אינם רעים כלל וכלל לאדונים הקולוניאליים באזור. כל שינוי ממשי וכל הצעה לקדם צדק ושויון לכולם נראים כאיום בעיני ההמון.       

ארה"ב בנסיגה

עובדות ומספרים המאשרים את הנסיגה הגלובלית של ארה"ב קיימים בשפע. לא מדובר רק במשבר פיננסי-כלכלי. אין להתעלם גם מהנפילה ביוקרה האינטלקטואלית והמוסרית של ארה"ב שפגעה קשות בתומכיה הנאמנים ביותר. ארה"ב אינה מסתירה את מצוקת המזומנים ואי-יכולתה לממן התחייבויות בינלאומיות חשובות ביותר. חסרים חיילים וחסרה תמיכה לוגיסטית. בעקבות עיראק ואפגניסטאן נזהרה ארה"ב מתיפעול עוצמתה הטכנולוגית מפאת אי יכולתה להפוך הישגים צבאיים מובהקים להישגים דיפלומטיים-מדיניים. המגבלות הפוליטיות הקיימות למרות העליונות הצבאית מעידות על כך שאין לארה"ב המשאבים הנחוצים להמשך קיום האימפריה. יש להיזכר באימרה הידועה על הכידונים שאיתם אפשר לעשות את הכל חוץ מלשבת עליהם. ארה"ב יכולה לכבוש כל שטח אך איננה יכולה לאתר כוחות המוכנים לשבת על כידוניה כדי לשלוט.     

המזרח הערבי סוער

האפשרות בעבר של פתרון מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוצרה בנסיבות שהתאפיינו בהגמוניה אמריקאית כמעט מוחלטת. השלום הזה היה אמור לקום על בסיס ערכים "ליברליים" ובסיוע אפוטרופוסות רוחנית של וושינגטון – כשהאמריקאים מבקשים יפה משני הצדיים להיות "הגיוניים". אפשר גם היה לטעון שהאמריקאים, אם לא יכלו לארגן הסכם בין שתי התנועות הלאומיות יחליטו לתמוך ברעיון של קול אחד לכל אחד בארץ אחת. יעדים אלה היו סבירים כאשר האזור היה נתון לפיקוח אמריקאי הדוק. אך במשך שנים רבות מסתבר שאין לארה"ב או לבעלי הברית שלה הסתייגות ממשית מהמציאות המביכה שבשטח. אומנם חזרו על מנטרה מוכרת בכל שלב של התנחלות ישראלית רבת  היקף ושיננו: "Israeli settlement is not helpful''.

העמים הערבים באזור מתמרדים. יתכן מאד שהסכמי השלום עם ישראל לא יחזיקו מעמד. אך ללא קשר לשרידי הרומן מהעבר הקרוב, קשה אם לא בלתי אפשרי לדמיין בעידן זה של סערה ומתח את עלייתו של גורם ערבי בעל משקל שירשה לעצמו להשתתף באופן ברור וגלוי בקנוניה נגד הפלסטינים. 

ישראל וארה"ב הצליחו להסיר את העניין הפלסטיני מסדר היום הבינלאומי השוטף. בעתיד הנראה לעין לא תעזנה ארצות ערב הנתונות במשבר של חוסר יציבות להופיע כמנצלות את חולשת פלסטינים.  אך כאשר יתייצבו הדברים בעולם הערבי, יסרבו גורמים ערביים מבוססים ומתחזקים בהיערכות ערבית חדשה לפנות עורף לעניין הפלסטיני. אך יש להעריך שהתוכנית המדינית של העולם הערבי למען פלסטין תהיה חלום בלהות לקברניטי ישראל המוכנים להידבר רק על יסוד עליונות ישראלית.

התמורות האדירות המתחוללות באזור וסביב לו הפכו את דרכי המחשבה המקובלים בקשר לסכסוךהישראלי-פלסטיני למיושנים ובלתי רלוונטיים. יחד עם זאת, עלי להודות שאין באפשרותנו לצייר פרספקטיבה חדשה וכי לא הגיעה עדיין שעתה של פרוגרמה חדשה. יש כאלה המבקשים לנצל קושי זה כדי לדבוק בעמדות שפג תוקפן.

אך המשחק הישן נגמר. אומנם קווי המציאות החדשה אינם ברורים. זו טיבה של ההיסטוריה שאינה מתנהלת תמיד בצורה "מסודרת". 

התיאור הזה של המציאות הישראלית-פלסטינית חמור למדי. אך רצוי להזכיר לעצמנו שההיסטוריה במזרח התיכון לא מסתיימת, כלל וכלל.

נ.ב. לאחר כתיבת דברים אלה קיבלתי מד"ר משה בהר מאוניברסיטה מנצ"סטר שבאנגליה מאמר מעמיק המבסס מסקנות דומות לאלה שלי.  המאמר שהתפרסם ביולי 2011 בכתב עת אקדמי ראוי לעין של כל אחד המעורה בדיון ההסיטורי על פתרון של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

Moshe Behar. “Unparallel Universes: Iran and Israel's One-state Solution.”Global Society 25.3 (2011): 353-376.

טארק עלי והרה-קולונזציה של סוריה

א.

השם טארק עלי מוכר היטב לאנשי שמאל באסיה ובמערב. טארק עלי יצא לאחרונה בקריאה נרגשת לתמוך בתוכנית של קופי ענאן תוך כדי הדגשה שזהו המוצא היחיד ואין לעמים שום אינטרס בהמשך הלחימה. טארק עלי כתב שאם היו גורמים מתקדמים כלשהם בקרב המורדים בסוריה, הם נדחקו הצידה וההגמוניה עברה לריאקציה. דעתו של טארק עלי חשובה במיוחד בכך שהוא איש מוביל בקרב השמאל הלא קומוניסטי (אפילו אנטי-קומוניסטי). אדם בעל יוקרה זה היה קשור במשך שנים לזרם הטרוצקיסטי. חלק גדול – אם כי לא כולם – של אנשי שמאל התומכים במורדים בסוריה ניזונו מאידיאולוגיה זו. רצוי לדייק, ישנם זרמים טרוצקיסטיים רבים וחילוקי דעות קוטביים ביותר אופייניים להם. יחד עם זאת, חלקים מהזרם הטרוצקיסטי בולטים בנאמנותם ל"מרד העממי" בסוריה. מכאן הצהרתו של טארק עלי, שאי אפשר להאשימו באדישות כלפי חטאי משטר אסד, היא בעלת חשיבות.

ב.

שני כתבים בכירים קבעו בניו יורק טיימס השבוע שארה"ב "מגבירה את העזרה למורדים ומכפילה את מאמציה לארגן קואליציה של תומכים כדי להפיל בכח את הממשלה של בשאר אל אסד".

מה הסימן לכך? "פקידי ממשל אמריקאים מקיימים שיחות עם פקידים טורקים וישראלים על כיצד לארגן נפילתה של הממשלה הסורית". נוסף על כן, שר ההגנה האמריקאי פנטה "בדרך לישראל". ארה"ב עדיין אינה מספקת נשק למורדים, משימה המתבצעת בידי טורקיה, ערב הסעודית וקטאר. אך ארה"ב כבר עוסקת בהכשרת מומחים ואספקת ציוד מיוחד, כולל מודיעין, שנועד לגבש את כוחות המורדים.

ג.

ארה"ב מבקשת לארגן ממשל חדש ושואפת לכלול גורמים אזרחיים וצבאיים מקרב האלאווייט. אך אנשי אובמה מודים שבדרך להשתלת שלטון חדש, אי אפשר לדעת מה יקרה בסוף. איש לא יודע, ומספר הסכנות הוא אינסופי. מי יכול לעשות סדר בבלגן? "מספר קטן של קציני ה-CIA פועלים באופן סודי בדרום טורקיה במשך מספר שבועות, כדי לקבוע אילו מהמורדים יקבלו נשק להילחם נגד הממשלה".

ד.

היו ידידים שונים של המהפכה העממית בסוריה שביקשו לשכנע את הציבור שישראל תומכת באסד, המבטיח עבורה יציבות. אגדה זו התנפצה. ברור כי המאבק בסוריה הפך במובהק להיות שאלה אזורית. ארה"ב מגייסת את בעלי בריתה: ישראל, טורקיה, ערב הסעודית וקטאר, כדי לחולל regime change בסוריה, למען הפעלת לחץ על טהרן ונסיון לבודד אותה. שם המשחק הסורי הוא הפלת המשטר בטהרן. מי שרוצה יכול לתמוך באמריקאים, אך רצוי שלא יעליבו את האינטליגנציה שלנו בסיפורי סבתא שהם פעילים בסוריה למען דמוקרטיה וחופש.

ה.

בינתיים הוכנו תוכניות הפלישה הישראלית. הרי ישראל טוענת שהיא חייבת לתקוף. כאשר עלול להיווצר בלגן בשליטה על הנשק הכימי, זו סיבה להתערב. סיבה נוספת המצדיקה בעיניי ישראל התערבות היא שהסורים עלולים להעביר את הנשק הכימי לחיזבאללה בלבנון. הפעלתנות הישראלית מספיקה כדי ליצור לחץ נוסף על המשטר הסורי. הרי ידוע כושר התחבולה של צה"ל.

ו.

מצער למצוא בקרב החברים הלוקים באשליות לגבי המצב בסוריה חברים מתראבוט. חררדו לייבנר מהפעילים המרכזיים בתראבוט יצא לאחרונה בהצהרה מוזרה ביותר:

"התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت

אכן, גנבי סוסים והרבה יותר גרוע מזה. אנחנו בוטחים בעמים, במיוחד כאשר הם מפגינים נכונות להיאבק באומץ ולהקריב למען חירותם. לא יעזור לבית המלוכה הסעודי המושחת (המשטר החשוך ביותר בעולם) ולא יעזור לממשלת ארה"ב (האימפריה התקופנית והרעבה תמיד להרחבת הכוח והשליטה) -

העם הסורי שיודע להתקומם נגד אסד לא יתן שיגנבו לו את החירות ואת הריבונות!"

לנוכח התמימות, כיצד ייתכן קיום של התקוממות עממית מתקדמת בנויה כולה על עזרה של המערב האימפריאליסטי והריאקציה הערבית? חררדו ואחרים טועים בזיהוי הכוחות. ההתקוממות מתרכזת בעיקר בקרב הסונים. מדובר במרד על בסיס אתני המכוון, יותר מהכל, נגד גורמים אתניים אחרים בסוריה. אפילו אם היה מומנט מתקדם בראשית המרד, השתלטו די מהר כוחות ריאקציוניים פרו אמריקאים על המרד. חררדו מלא אמון באופי ההתקוממות ומשוכנע ש"העם הסורי" יתגבר על הכוחות שהוא משרתם. התמיכה ב"עם" מתעלמת מנסיון היסטורי עשיר ביותר, על פיו התגייסו התקוממיות שנועדו לשמר ולבצר כוחות ריאקציוניים. אי אפשר להתעלם מהמציאות הפוליטית על ידי סיסמאות רומנטיות בדבר "חירות וריבונות" – אפילו בברית הדוקה עם ארה"ב ה"רעבה" להרחבת כוחה ושליטתה.

אני מציע לחררדו לשקול היטב את דבריו של טארק עלי, שלא מדובר במאבק לחופש וחירות, אלא לרה-קולוניזציה של סוריה.

ז.

המפתח להבנת הגורמים הפעילים הוא בעמדתם לגבי פשרה. בעוד שמשטר אסד חוזר על נכונותו לפשרה ומבטא זאת בתמיכה עקבית ביוזמת קופי ענאן, המורדים מסרבים לנהל מו"מ. הם מבקשים להילחם עד הסוף המר. עמדתם אופיינית לגורם המושפע על ידי כוחות הרפתקניים. רב המשקיפים הרציניים מזהירים מפני אשליות של ניצחון סוחף של המורדים. הרפתקנות זו מבשרת תבערה אזורית שסופה מי ישורנו. 

מדד האכזריות

תכונות האופי של השליטים במזרח התיכון

אלה המבקשים לתהות אחרי ההתפתחויות בסוריה ובמזרח התיכון בימים אלה מופנים אל הסבר מרכזי, מעין הסבר-על שעמו ניתן לפענח את כל רזי האזור על תהפוכותיו. מסתבר שקיים שליט אחד בעל אופי אכזרי ביותר ואכזריותו היא המקור לצרות הפוקדות את ארצו ואת האזור. מכאן למדים שבניגוד לאסד, כלל השליטים באזור זה בתקופה שלנו אינם כה אכזריים והאכזריות אצל בשיר אסד היא תכונה נדירה, מיוחדת במינה.

הבא נבדוק רשימה של השליטים האחרים באזור, שאינם אכזריים ולא פקדה מעולם מחשבה אכזרית כלשהי אותם או את משטרם. מובארק ששלט בדיקטטורה-חנק על העם המצרי במשך ארבעים שנה במצרים לא היה אכזרי? הרודן הטוניסאי, בן עלי, שדיכא ושדד את העם בתוניס ועינה את בניו הטובים ביותר, לא היה אכזרי? סאלח, שהטיל משטר דמים רצחני על תימן תוך כדי הרעבת העם ופגיעה בלתי הפיכה בילדיו, לא היה אכזרי? הנסיך של בחרין שמדכא בימים אלה את העם תוך הישענות על חיל המצב הסעודי ובצל הציר השישי האמריקאי, הוא בוודאי אדם נעים הליכות ולא אכזרי. בעבר הקרוב שלטו באזור סדאם חוסיין בעיראק, קדאפי בלוב ועוד הדומים להם. אם יש תכונה אחת המאחדת את כל השליטים בתקופה המודרנית, היא נכונותם להפעיל כוח בלתי מסויג , גם נגד אזרחיהם, אם וכאשר העריכו ששלטונם בסכנה.

אכן, אם יש תכונה מיוחדת אצל שליטי האזור, יש לחפש את מקורה בירושה הקולוניאלית ובהשפעות ישירות ועקיפות של הקולוניאליזם המורגשות עד עצם היום הזה. המשטרים שהוקמו באפוטרופסות הקולוניאליזם המערבי היו באמת אכזריים והותירו את חותמם על כל צורות החיים. ובכן, השליטים שנשארו מתחת ההשגחה האימפריאלית וגם השליטים בארצות באזור שביקשו להשתחרר משלטון זר, לא עברו, שלא באשמתם את התהליכים ההיסטוריים, בני מאות בשנים, המובילים אל משטר חוקתי ופרלמנטארי. האופי הכלכלי של ניצול האזור מנע תיעוש (והקמת מעמד פועלים רחב היקף) תוך הסתמכות על הפקת נפט כמקור לרווחי על של התאגידים הזרים ולמתן שוחד לשליטים המקומיים.

המבנה הרודני נולד והתחזק בתנאים שנקבעו על ידי המעצמות הקולוניאליות. הבעלים הקולוניאליים הם אלה דווקא ששברו את כל השיאים של אכזריות, של דיכוי רבתי ושל עוני ועינויים. גורמים אלה התקשטו בבית בערכים מוסריים וליברליים אך שלטו ביד ברזל ובאלימות חסרת מעצורים מעבר לים.

מלחמה כהמשך של הפוליטיקה ושל האינטרסים הבסיסיים במחלוקת

כל אדם מוכן ומזומן לגנות פעולות זוועה נגד אוכלוסיה חסרת מגן ללא קשר לזהות מבצעיהן. אך כאשר התותחים רועמים, הדיווח על הנעשה בחזית נתון בידיהם של מנגנוני תמולה בשני הצדדים. ובאזור שלנו דווקא המורדים בסוריה מחוברים היטב למנגנוני התעמולה של מדינות המפרץ ושל המערב.

הנכונות להסתייג מפעולות זוועה ללא קשר לזהות מבצעיהם אינה תחליף לניתוח של הכוחות הפעילים בשטח ושל מניעיהם הפוליטיים. המקור למתיחות מלחמתית ולסכנה של מלחמה כללית באזור הוא בניסיון ארה"ב ובעלי בריתה לחסום את השפעות של אביב העמים הערבי. המכה שהמערב ספג במצרים זעזעה את מערך השליטה האמריקאי שאינו מתייצב עד עצם היום הזה. נחזור ונדון בסוריה ובאסד, אך הכרחי קודם לקיים סיור באזור.

אין יציבות – האזור מדמם

מצרים: מובארק נפל, אך משטרו עדיין נאבק על קיומו. הצבא המצרי עדיין מנהל את העניינים ומסתמך על חקיקה ריאקציונית וסדרי שלטון שרירותיים. יחד עם זאת מגלה המפכה המצרית חיוניות ויכולת להתגבר על מכשול אחר מכשול. ארה"ב מתאמצת לתווך דיל בין הצבא ובין הגורמים השמרניים האיסלמים כתחליף למשטר הישן. אבל נמשך מאבק עממי רחב היקף שנועד להפר את המזימה הזו. הברית המצרית-טורקית-ישראלית שבאמצעותה ניהל המערב את האזור הפכה לערימת גרוטאות. פסקי דין תמוהים וזיופים בקלפי (כשלא פוסלים מראש את התוצאות) הם תחליף אומלל למשולש הצבאות ההוא ששלט באזור.

לוב: לוב הייתה לחזית הראשונה במהפכה נגד של המערב. היו כאלה, גם בשמאל, שסברו שיש להצדיק התערבות מערבית מסיבות הומניטאריות. הסתבר שאיומי קדאפי היו התירוץ להתערבות, ולא הסיבה. אך חשוב מזה, הבה נסתכל על לוב חודשים רבים לאחר ניצחון הכוחות האנטי קדאפיים. הקהילה הבינלאומית נתקלת בחתרנות  "ממלכתית" כאשר היא מנסה להבטיח משפט הגון לסייף אל איסלם קדאפי. גורם אנטי קדאפי מוסמך מתאר ככה את המצב בלוב:

        "הפרשה (של מעצר בלוב של נציגי בית המשפט הבינלאומי בהאג) מהווה תזכורת מדאיגה לקהילה הבינלאומית של התוהו ובוהו הנמשכים בלוב. גוברים הקרבות בין מיליציות מקומיות רבות עצמה. צדים והורגים את אלה החשודים בנאמנות לגדאפי. נחטפו עיתונאי חוץ ופקידי המשטר." אין צורך להוסיף שהנפט זורם ללא הפרעה. (ניו יורק טיימס, 12 ליוני, 2012)

תימן: ארה"ב חילצה את סאלח, הדיקטטור ששלט עבורם במשך עשרות בשנים וניהל לאחרונה, לפני הדחתו "המסודרת" ממלחמת אזרחים עקובת-דם. השלטון נשמר בידי בני המשפחה שלו, אך סכסוכים בקרבם מערערים את השלטון. סאלח מחכה בצנעא מאחורי הקלעים. יש דיווחים על הצלחות גוברות של אל-קעידה. לא הוכרעה מלחמת האזרחים. דבר אחד אינו משתנה: רעב המוני הפוקד את הארץ הכפופה למעשה לערב הסעודית העשירה.

בחרין: מלך בחרין, חאמד בן עיסא אל כליפה ממשיך לדכא את האופוזיציה השיעית המייצגת את רב העם. כפי שציינו, חיל המצב הסעודי מתגבר את המלכות. והצי האמריקאי משגיח על הנעשה מקרוב.

הנפט, אגב אורחא, זורם.

עיראק: "הסיפור" העיראקי לא נגמר. האמריקאים נאלצים לעזוב אך המתיחות הפנימית ממשיכה. חלק רחב של הממסד ושל העם נוטה לתמוך באיראן השיעית, אך הממשל נאלץ לתמרן בין הרחוב ובין הדרישות האמריקאיות כמחיר ההתערבות בעבר וליציאה היום. יש הקובעים שהפלישה והכיבוש של ארה"ב וידידיה עלו לעם העיראקי מחיר דמים: מאות אלפים הרוגים ופליטים.     

עיראק מדממת, תימן מדממת, בחרין מדממת, המצב בלוב אינו  מתייצב. במצרים האם תעלם מהפכה שנעצרה בעיצומה? זוהי תמונה של האזור והסתירות שבו אשר משפיעות ומושפעות מהנעשה בסוריה.

מקורות הסכסוך בסוריה – מסכסוך מקומי לסכסוך אזורי

מאוד ייתכן שכוחות עממיים כנים ירדו לרחוב בסוריה לפני שנה בהשראת האירועים במצרים ובתוניס. מאוד סביר שהמניעים והתקוות שלהם היו אותנטיים. אך המתיחות האתנית הקשה בין המשטר ובין האוכלוסייה הסונית לא נולדה אתמול. המשטר הגיב תוך מידה מוכרת של פרנויה הראויה לגינוי. הרוב בקרב המורדים החליט, לאחר ויכוח פנימי מר וחריף, ובניגוד לעצות אנשים שדרשו את טובתם, לבחור במסלול המאבק המזוין. תהיה זאת תמימות להעריך שהמורדים גלשו באופן אוטומטי לכיוון של התקוממות מזוינת במקום מאבק אזרחי. המהלך הזה הושפע על ידי "ידידים" בערב הסעודי, קטאר וטורקיה.  בהכרעה של הנהגת המורדים לעבור למאבק מזויין נחצה קו אדום. 

בעולמנו קיימים גורמים אדירים שבכוחם להפוך סכסוך מקומי לקרדום לחפור בו. ככל שגברה המתיחות ושפיכות הדמים, ביקשו המורדים להשליך את יהבם על התערבות סמויה וגלויה של הכוחות האזוריים, כלומר על  טורקיה, ערב הסעודית וקטאר. כוחות אלה לא היססו להבטיח למורדים שאם יעמדו בפרץ, בוא תבוא ההתערבות הזרה. כך הפך הסכסוך בסוריה לסכסוך אזורי בעל פוטנציאל של סכסוך עולמי. ארה"ב מבקשת לסלק את אסד כמהלך שנועד להחליש את ההשפעה האיראנית הגוברת באזור. ישראל מצטרפת לחזית האמריקאית כחלק מהמסע לתקוף במוקדם או במאוחר את איראן. רוסיה וגם סין מבינות היטב שהצלחה אמריקאית במשימה לחסל את המשטרים בסוריה ובאיראן (תוך כדי פירוק חיזבאללה מנשקו) תהיה על חשבונן. אלה האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שמתבטאים בשלב זה במזרח התיכון. ארה"ב מנסה ליצור תחליף להשפעה המתנדנדת שלה במצרים. סין ורוסיה מבינות שהצלחה אמריקאית תפגע במעמדן באגן המזרחי של הים התיכון. כל אחד רשאי להעריך את הדברים לפי רצונו, אך מספיק ודי עם התמימות המתמקדת בתכונות האישיות של אסד.

המסרבים להפנים

הפרשנות הממסדית הרדודה מסבירה לנו מדוע כל כך הרבה ערבים מסרבים לצאת חוצץ נגד ה"רוצח אסד". סלמן מסאלחה ב"הארץ" 13.6, וארי שביט ב"הארץ", למחרת היום,  באים להחכים את קוראיהם כדי שיבינו את המקור של חולשה חמורה אצל הערבים: הם, הערבים, אינם מצליחים להפנים ערכים מוסריים אוניברסאליים. מסאלחה מסביר את התופעה בהיעדר יכולת להתגבר על השבטיות. שביט צועד צעד אחד קדימה ומוקיע את האוכלוסייה הפלסטינית בישראל על "שתיקתם". אך מה אפשר לעשות, יש באוכלוסיה הערבית ובשמאל הישראלי ניתוח שונה מניתוחם של מסאלחה ושל שביט. על פי ניתוח זה, הדרישה להתערב בסוריה נועדה לעזור לישראל לקדם את מטרות המלחמה שלה. מטרות המלחמה הישראליות כלפי איראן וכלפי השטחים הכבושים משולבים במאמצי ארה"ב לקדם את האינטרסים שלה תוך כדי התערבות עקיפה, שקיימת כבר בפועל, או התערבות גלויה אם אין לה לארה"ב ברירה. השמאל הלוחם בישראל ומרבית האוכלוסייה הערבית הספיקו ללמוד מקרוב מה משמעותם של ה"ערכים המוסריים האוניברסאליים" שעליהם להפנים. שביט, אלוף ההיסטריה נגד איראן, מבקש להזהיר את האוכלוסייה הערבית בארץ שחובתה ליישר קו עם ממשלת ביבי-ברק במבחן נאמנות חדש. אך הפלסטינים ואלה התומכים במאבקם על זכויותיהם מכירים היטב את המשמעות האמיתית של הגרסה הישראלית-מערבית של ערכים מוסריים אוניברסאליים. הפלסטינים ולא רק הם הבינו היטב את שם המשחק הזה: מדובר במילים יפות וסיסמאות ריקות מתוכן שתפקידיהן להסוות את המהלכים של ארצות המערב לקראת תוקפנות ומלחמה.    

מאחר שאנו בשמאל לוקים במיוחד בהפנמת ערכי המערב האימפריאלי, רצוי שנתגבר על החיסרון הזה.  ודווקא בעניין זה יש לנו מזל. מסתבר שישנו מקום חדש שבו ערבים ובתוכם פלסטינים וגם אנשי שמאל יכולים ללמוד כיצד להפנים את הערכים המוסריים והאוניברסאליים החסרים לנו. לא מזמן הוקם בקטאר מרכז ערבי למחקר ולימודי מדיניות, וברשימת חוקריו מוצאים אנו את עזמי בשארה. ויקיפדיה מעיר שהמרכז הטוען שהוא מוסד עצמאי, מחובר באופן משפטי וכספי לשירות הממלכתי הקטארי. מקור אחד ממן את  המורדים בסוריה ואת המכון המחקר החדש שמתמחה בהפצת ערכים מוסריים והומניטאריים – בגרסתם הישראלית-מערבית.  תוך כדי כך מעלה ארי שביט את עזמי בשארה הנמנה על צוות של למכון ההוא, על נס על כך שהוא מנהל קרב אמיץ ואינטנסיבי נגד אסד באל ג'זירה. ויש לשאול מתי ואיך גילה עזמי בשארה את אופיו האכזרי של בשאר אסד?