בין קולות המחאה הנשמעים לאחרונה, בנוסף לקריאות המרכזיות למען צדק חברתי ולמען מדינת רווחה, נשמעה גם קריאה להקמת מסגרת סוציאל דמוקרטית (ס"ד). בניגוד לאופי המלכד של הדרישה לצדק חברתי, הקריאה לחידוש פניה של הסוציאל דמוקרטיה מעוררת אצל אנשי שמאל רציניים שורה ארוכה של ספקות וחששות שכן, אחרי הכול, כבר היינו שם.
במישור הרעיוני, ס"ד מעולם לא הציגה אלטרנטיבה לקפיטליזם. האמת ההיסטורית מבהירה לנו מעל לכל ספק, שהיא ביקשה לעצמה תפקיד חשוב אך צנוע יותר. הס"ד טענה שבכוחה לרסן את הקפיטליזם ולמנוע את עיוותיו החמורים ביותר, וכדי להכשיר את עצמה למשימה הזאת היא הבהירה שבכל מקרה אין בכוונתה להיאבק על סוציאליזם; היא לא תפסה את עצמה כמכשיר להתמודדות על מהות המשטר.
בעידן שלנו נחלה הסוציאל דמוקרטיה שורת כישלונות ארוכה. אכן היו תקופות, כגון זו שלאחר מלחמת העולם השניה, שבה ביקש הקפיטליזם להתארגן מחדש. באותם זמנים היה נוח לאפשר ללייבור, הס"ד הבריטית, לנהל את הדברים. אך התברר, שהניצחונות האלקטוראליים של הס"ד באשר הם לא תורגמו לשינויים מבניים של הכלכלה, ולא נגעו כלל וכלל בשאלת מהותו של המשטר הקפיטליסטי. הס"ד פיתחה אמנם את כשריה בניהול המשק הלאומי, והסוציאל-דמוקרטים נחשבו למנהלים טובים למדי, אך כולם הבינו שהם אינם הבעלים.
במהלך הזמן התאימה הס"ד את המסר שלה למציאות והפכה לחסידת המשק המעורב כלומר, מוסדות ממלכתיים (בעיקר בשירותים) לצד משק קפיטליסטי הנשלט בידי בעלי ההון. אולם ה"עסקה" הזאת לא יכלה להחזיק מעמד. הס"ד נהפכה לחלק מהממסד ואימצה את ערכיו ואת אורחות חייו, כך שההבדל בין הס"ד ובין הליברליזם הפרו-קפיטליסטי הלך וטושטש.
בנוסף על הפשרה הקבועה, הכמעט-נצחית והבין-מעמדית בין הסוציאל דמוקרטיה ובין מפלגות ההון למיניהן, נוספה זירה נוספת של התקרבות והתמזגות. הס"ד אימצה אל ליבה ביתר שאת את מדיניות החוץ של ההון ואת הבורגנות שלה. הס"ד הפכה במקרים רבים לאגף הנצי ביותר של הפוליטיקה הלאומית בטענה, שהאינטרסים הבינלאומיים של בעלי ההון "שלנו" הם גם האינטרסים של העם ושל מעמד הפועלים.
משבצת מלאה
מי שמבקש לכונן מסגרת סוציאל-דמוקרטית חדשה אמור לדעת שכבר קיימת כזו בארצנו ולא אחת בלבד, אלא שתיים. על פי הרישומים של האינטרנציונל הסוציאליסטי גם מפלגת עבודה וגם מרצ הנן חברות רשמיות לכל דבר באינטרנציונל. מידי פעם התקשורת מדווחת לציבור על השתתפותו של נציג ישראלי בכנס האינטרנציונל (לא ידוע כרגע אם מפלגת עצמאות של ברק מתכוונת להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי. אם היא תבקש, ודאי שיצרפו אותה ותהיינה לנו, בארצנו הקטנטונת, שלוש מפלגות ס"ד). נדמה לי שפרס וברק היו המנהיגים הסוציאליסטים שייצגו אותנו לסירוגין. שלא במקרה, רבים מהמשתתפים באינטרנציונל הסוציאליסטי מופיעים גם במשלחות היוצאות למפגשים של נאט"ו ושל ארגונים דומים. פרס וברק לא היו יוצאי דופן במסגרת סוציאליסטית זו.
ברחבי העולם וגם אצלנו רשמה הס"ד רקורד אומלל ביותר בכל הנוגע להתנהגותה מול הקפיטליזם שנכנס לעידן הניאו-ליברלי בשליש האחרון של המאה הקודמת. הס"ד התרחקה ממרקסיזם ומערכי המאבק של תנועת העבודה והסוציאליזם ונכנעה בפני המתקפה הרעיונית העזה של התאצ'ריזם (Thatcherism) ושל כלכלני אוניברסיטת שיקגו שקבעו ש"אין ברירה". עם מעט מאד יוצאים מן הכלל, נתנה הס"ד את ידה להפרטה ולפירוק מדינת הרווחה והשתתפה בלב ובנפש בכל הרפתקה צבאית של האימפריה.
הגרסה הישראלית
מימיה הראשונים של המדינה, הבהירה הנהגת מפא"י הסוציאל-דמוקרטית שגורל המשק תלוי בהשקעות הון מבחוץ, וכי עליה להעניק תמורה מלאה למשקיעים באמצעות השתלבות באסטרטגיה האזורית של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט. הנהגתה רבת העוצמה של מפא"י חתרה לקואליציה עם האגף הימני בציונות הכללית, ועמלה קשות כדי להוכיח את כוונותיה הקפיטליסטיות על ידי פירוק נכסיה במסגרת תוכנית ארוכת תווך למסמס את כוחה של תנועת העבודה על כל חלקיה. ראוי לציין, כי אגף חשוב בשמאל הציוני הסתייג מדרכה המחסלת של מפא"י, אך גם אחדות העבודה וגם השומר הצעיר הבינו שאין אפשרות להתנגד למגמות של מפא"י מבלי לסכן את יסודות הקיום של המשקים בתנועה הקיבוצית. אם החלק הרדיקלי יותר של השמאל הציוני שאף להגן על חברת העובדים, התברר לו די מהר שאין אפשרות סבירה להתמיד באופוזיציה לאחר הצטרפותו למסעות של המיליטריזם הישראלי ולכיבושיו. השאיפות הסוציאליסטיות נמוגו בים המלל של לאומנות סוערת.
פעם ברצינות, פעם כפרסה
פרס וברק חיברו את השמאל הציוני למגמות ניאו-ליברליות בשרשראות ובאזיקים אסטרטגיים. ישראל דרשה תמורה מארה"ב גם בתחום המשקי, אך נדרשה להתאים את עצמה לשיח של וושינגטון שלא הבחין בין ההיבטים הרעיוניים, הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים של הברית עם ישראל.
לא נוח להגיד דברים לא נעימים על יצחק רבין ז"ל, אך היה ידוע כי הוא לא היה יכול להסב לסעודה בלי נוכחותם הקבועה של כמה מעשירי הארץ לצידו. מדובר בפרט קטן, אך הוא שיקף את אובדן הבושה וביטול הריסון לנוכח ההתמזגות החברתית והאישית שבין הנהגת הס"ד ובין הצמרת הפיננסית-בנקאית בישראל. דורות שלמים של מבוגרים וצעירים אינם זוכרים כלל וכלל שניתנה תשומת לב כלשהי לסגנון החיים ולהתנהלות שרווחה בין אנשי הס"ד ל"אנשי שלומנו".
ובשעה זו, כאשר הכול נראה כאבוד, מופיעה שלי יחימוביץ', המובילה את המירוץ להנהגת מפלגת העבודה, ומבטיחה, לא פחות ולא יותר, להקים בארץ משהו חדש וחדיש: מפלגה סוציאל-דמוקרטית ט ה ו ר ה ! ובמרכז הפרוגרמה הסוציאל דמוקרטית של ח"כ יחימוביץ' עומדת ההצטרפות ללהקת המעודדים של המתנחלים (הטובים והנקיים, ולא חס ושלום אותם אלה ששורפים מסגדים ומשחיתים את רכוש צה"ל). איך נגדיר את התופעה העצובה הזאת של קשר בל ינותק בין דמגוגיה חברתית לשוביניזם חולני?
שלי יחימוביץ' המתעטפת בדגל כחול לבן, יוצרת בעיה חדשה לחברים שלנו במרצ, כאילו לא היו להם מספיק בעיות בלי ההשתלטות הנצית על מפלגת העבודה. ברור שבמרצ קיוו, לאחר פרישת ברק ממפלגת העבודה, שיתאפשר להם לבנות ברית אלקטורלית עם מפלגת העבודה. הרי ידוע לכל, שמרצ עייפה מאוד ואינה מוכנה נפשית או ארגונית לרוץ לבדה. ספק אם שיפור הרייטינג על רקע הופעתה של תנועת המחאה ישנה זאת. יש לשער שברית עם מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' לא "תעבור" במרצ, אף כי ח"כ אילן גילאון פתח ביוזמה למען המטרה הזאת. יחימוביץ' וגילאון הם, לדעתי, מעין צירוף ס"ד קלאסי. במקום לבנות שמאל אמיתי וגשרים יהודיים-ערביים, יתגלגל השמאל הזה, לפעם המי יודע כמה, לסמטאותיו החשוכות של השוביניזם.
כל סיכום היסטורי, אם ברמה הבינלאומית ואם ברמה הלאומית, חושף את התדרדרות הסוציאל-דמוקרטיה לשפל המדרגה בכל הקשור לרעיונות השמאל ולמאבקו למען שינוי המציאות.
והקומוניזם?
יש לצפות כי יריבי, ואפילו חלק בלתי מבוטל מידידיי, ידרשו ממני תשובה לשאלה אם הקומוניזם אינו פסול עד היסוד, ומדוע הוא עדיף, בסופו של חשבון, על הסוציאל-דמוקרטיה.
ברור לשואלים הכנים שאין באפשרותי לענות לנושא המורכב הזה בשורות ספורות במסגרת המאמר הזה, אך לא אתחמק מתשובה ברורה.
כבר אין אפשרות ממשית לצאת מהמשבר הכולל של הקפיטליזם בהדרגה וברפורמות חלקיות בלבד. הניוון פשט בכל חלקי גופו הרעיוני, הפוליטי והמעשי. מלחמה גרעינית, או סוגים של מלחמות אחרות מסכנים את האנושות; הסביבה והטבע נמצאים בסכנה, וכל האזהרות הצודקות של האקולוגיה הלוחמת מתקבלות בזלזול; השליטה של ההון והקרטלים בתקשורת ובמרחב הציבורי מרוקנת את הדמוקרטיה מעיקר כוחה; ההון ממשיך בשוד בלתי מופרע של הנכסים והחסכונות של השכבות העממיות; הטכנולוגיה הצבאית האמריקאית מגינה על האימפריה ועל זכויות היתר של בעלי הון למיניהם.
ניתוח מעמיק של התופעות הוא עניין דחוף, והזרם היחיד שמתמסר לתפקיד החיוני הזה הנו המרקסיזם. דווקא המרקסיזם זוכה כעת לעדנה, ואפילו פרשנים בלתי רדיקלים נזקקים ליסודות שונים שלו לצורך התייחסות רצינית למשבר השוטף של הקפיטליזם.
אין בשורות ספורות אלה הוכחה לטענתי כי אין אלטרנטיבה ממשית לקומוניזם בתקופה היסטורית זו. את עמדתי זאת הבעתי באפן תמציתי על מנת להצביע על הכיוון הנכון של הדיון על גורל האנושות במאה ה-21. לא התחמקתי מהבעת עמדה ברורה החוזרת על זו של המהפכנית הגדולה, רוזה לוקסמבורג, שקבעה שהברירה האמיתית היא בין התקדמות לסוציאליזם ובין נסיגה לעבר הברבריות. ברור שאנו בראשית הדיון בנושא "כבד" זה.
ברור שלא תהיה לנו ישועה בחידוש הס"ד שעבר זמנו ובטל קורבנו. פעילותם היוצרת של ההמונים ברחוב היא שתמציא את המהפכה מחדש. פעילותם זו היא שתכריע במחלוקות ההיסטוריות המלוות את תנועת הפועלים עד עצם הימים האלה.
רשומות
