תעלומת אירופה

אירופה נגררת ונבוכה
בשעה שדעת הקהל הבינלאומית היתה מרותקת לנאומו של מחמוד עבאס (אבו מאזן) בעצרת האו"ם, נפגש הקוורטט בניו יורק והנפיק מסמך מוזר ביותר שהוזמן על ידי אובמה ונתניהו. אבו מאזן סיכם את מצב העניינים וצייר בצבעים קודרים ביותר את מדיניות הסרבנות החמורה של ישראל. תמצית דבריו ברורה לכל: אין טעם שהפלסטינים ינהלו משא ומתן עם ישראל בשעה שזו משתלטת על נשוא המו"מ, קרי: האדמות המיועדות לשטחה של מדינה פלסטינית. מדובר, כמובן, על אותם 22% שטחים מסכנים שנועדו לשמש כבסיס הטריטוריאלי של המדינה הפלסטינית העומדת לקום. כלומר, שוב מדובר על הסכמה על גבולות יוני 1967 שבלי הבטחתם לפלסטינים פשוט אין על מה לדבר. צלו הכבד של וטו אמריקאי ריחף באוויר, והאמריקאים התכוננו לדבוק במדיניותם המחפירה עד הסוף המר. הגיבוי האומלל שנותן אובמה לנתניהו אינו אלא פרק המשך במדיניות ארה"ב ההולכת ומדרדרת בתקופת נשיאותו.

דקות ספורות לאחר נאומו של אבו מאזן יצאה לאוויר הודעה מטעם הקוורטט המעוררת שאלות רבות. באופן מפתיע התייצב הקוורטט לחלוטין לצד המדיניות האמריקאית-ישראלית. הקוורטט אמנם עטף את הצהרתו בלוח זמנים "אקספרס" של חתירה לפתרון מזורז, אך מטרת ההודעה הייתה ברורה: להחזיר את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן בלי להבטיח תנאי מינימום לצד הפלסטיני.

התעלומה היא מדוע הצטרפו צרפת ורוסיה להצעה האמריקאית כאשר במשך זמן כה רב הסתייגו מן המדיניות הזאת? כיצד העזו צרפת ורוסיה להצטרף לקו האמריקאי ולהנפיק הודעה כה מזיקה לעניין הפלסטיני? אין זאת אלא שהאמריקאים, וודאי תוך הפעלת כישוריו של טוני בלייר, ביקשו משאר ארצות הקוורטט להציל אותם ממפלה דיפלומטית צורבת. כידוע, התחייבה ארה"ב להטיל וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, איש אינו מפקפק בנזק הדיפלומטי והתדמיתי שייגרם לארה"ב ולאינטרסים שלה במזרח התיכון כאשר תצטרך להרים את ידה נגד העם הפלסטיני במועצת הביטחון. הלחץ של הקוורטט נועד לנסות להציל את ארה"ב מן הצורך בהטלת הווטו המביש. מדוע אירופה ראתה לנכון לחוש לעזרת ארה"ב בניסיון נואש לחלצה מצרת הווטו?

אירופה צולעת

הסוד אינו טמון בכישוריו של טוני בלייר, המכהן כשליח רשמי של הקוורטט. נכון גם שבדרך כלל ובזמנים כתיקונם צרפת ורוסיה היו מוכנות לצבור אי אילו יתרונות דיפלומטיים מכישלון אמריקאי.

הצעת הקוורטט, שהתקבלה בהתלהבות מצד ישראל, היא שיא של צביעות פוליטית. וכאילו נדרשה הוכחה נוספת לכך באה הצהרתה של ישראל על אישור בנייתן של למעלה מאלף יחידות דיור באזור גילה (הגובל בבית ג'אלה). אפילו הקנצלרית אנגלה מרקל, שביקשה בכל לבה להימנע מעימות עם ישראל, נאלצה לנסות לקרוא את נתניהו לסדר. נתניהו ניסח "על המקום" תגובה המגדישה את הסאה: איש אינו יכול להעיר לישראל על בניה בירושלים ועל סיפוחיה; ישראל אינה מוכנה אפילו לדבר על חלוקה מחדש של ירושלים. ייתכן מאוד שהיתה זאת מרקל בכבודה ובעצמה שדחפה לפני מספר ימים את הקוורטט לנקיטת עמדה פרו- ישראלית אבסורדית. בתור תודה קיבלה ראש ממשלת גרמניה סטירת לחי מצלצלת מן הממשל הישראלי השיכור מהצלחתו ברתימת הממשל האמריקאי לעגלת הסיפוח הישראלית.

הפחדנות הזאת של צרפת ורוסיה נעוצה, ככל הנראה, במעין התלכדות מעצמתית אל מול הסערה הפוליטית והאסטרטגית הנמשכת זה זמן רב באזורנו. היינו עדים להתלכדות כזאת בחזית ההצלה של לוב. במקום להירגע אזור המזרח התיכון מוסיף משבר על משבר. סוריה נראית כעומדת על סף מלחמת אזרחים; תימן מדממת, והנשיא סאלח מסרב לשחק במשחק הכסאות המוזיקליים שהאמריקאים מנסים לנהל במדינתו. מבחריין זורם זרם בלתי פוסק של ידיעות מחרידות על דיכוי האופוזיציה, כאשר במרכז הזוועה מתקיימים משפטי ראווה נגד רופאים ואחיות שנאבקו להצלת חייהם של קורבנות הדיכוי בתוך בתי החולים.

סרקוזי הופיע עם נאום של גיבור העצמאות כלפי וושינגטון מעל בימת האו"ם, בה בשעה שאנשי משרד החוץ שלו נישבו בתככים הדיפלומטיים של הקוורטט. הרוסים אינם מוכנים לגבות התערבות או"מית (אמריקאית) בסוריה, אך הרשו לעצמם להיגרר אחרי ארה"ב במסגרת הקוורטט. אירופה הייתה רוצה לפעול באופן עצמאי ולא להיות כפופה לשליטה אמריקאית בלתי מסוייגת, אך אין לה האומץ והמשאבים לנהל מדיניות עצמאית משלה ולכן היא פוסחת לבושתה על שני הסעיפים.

הפחדים הדיפלומטיים והאסטרטגיים של אירופה מזכירים לנו משום מה נושא דומה. קיים משבר אדיר בכלכלה האירופאית המחייב עיצוב מדיניות חדשה. המדיניות הקיימת של גיבוי אינסופי לבנקים הצרפתיים והגרמניים עומדת לפשוט רגל – וזו אינה מטפורה. הכלכלה האמריקאית סובלת אף היא, כידוע, ממשבר אדיר. מפעם לפעם ארה"ב מאשימה את אירופה במתחים בתחום הפיננסי הבינלאומי. גם בתחום הזה אירופה חייבת להכריע בין מדיניות עצמאית ובין היגררות אחרי ארה"ב. גם בתחום הזה הפחדנות גוברת, בינתיים, על התבונה. אירופה הקוורטטית היא אירופה אומללה, ומעשיה הנם ביטוי לתלותה המחשבתית בהגמוניה האמריקאית.

מדוע אובמה תקע סכין בגבם של הפלסטינים?

שתי גרסאות
יש שני הסברים להופעתו המבישה של ברק אובמה באו"ם, שם תקע סכין בגבם של הפלסטינים באופן ציני וגלוי לכול. הסבר אחד כרוך בשיקולי בחירות ובצורך לפנק את ישראל על חשבון הפלסטינים; ההסבר השני מתבסס על השיקולים האסטרטגיים של מעצמה אימפריאלית. הרי ישראל היא בת ברית רצינית, וייתכן שארה"ב תזדקק בקרוב לשירותיה במזרח התיכון הסוער של ימינו. דרך אגב, שני ההסברים אינם סותרים זה את זה.

נושאת מטוסים שאי אפשר להטביעה
יתכן שהדבר לא נעים, אך הגיעה שעת האמת. ויש לומר את האמת בשפה בהירה ואמיצה. הפקרת פלסטין לשם סיפוחה לארץ ישראל הגדולה מתנהלת תחת אפוטרופסותה של ארה"ב ובעזרתה הפעילה. מסיבותיה האנוכיות והאימפריאליות, ארה"ב בהנהגת ברק אובמה מוכנה לבגוד בפלסטינים בגידה צבועה ביותר. על כן, הסיבה העמוקה יותר המסבירה את הופעתו המבישה של נשיא ארה"ב באו"ם נעוצה בחשיבותה העולה של "נושאת המטוסים" הישראלית שלה באזור. הרי אין חולקים על כך שעוצמה צבאית חיונית ביותר בתקופות של חוסר יציבות ושינויים קיצוניים. ארה"ב רואה שהאזור נמצא במצב של אנדרלמוסיה. לאחר הפלת משטרו של מובארק, כשתימן ובחריין מדממות, נזקקת ארה"ב לבת בריתה העיקרית – ישראל, המוכנה תמיד לקרב. אמנם ארה"ב זכתה בהישגים כלשהם בלוב ובסוריה, אך התהליכים המהפכניים באזור עודם בראשיתם. כדי להבין את היתרונות של ישראל בעיני ארה"ב יש רק להשוות בין הביצועים של פקיסטן, מצד אחד, וישראל מצד שני. אפשר להבין את וושינגטון הנזהרת מלעשות צרות, חס ושלום, לממשלת נתניהו.

כמובן שבשעה שהתנהל "תהליך השלום" הבטיחה ארה"ב שהכול יסתיים "בהפי אנד". אך ככל שהמצב באזור התערפל גבר חוסר העניין בוושינגטון המסתפקת בכך שנתניהו ייצג אותה וידאג לצרכיה באזור.

הפחד מריק פרי – המושל מטקסס, ידיד ישראל
רבים טוענים שההתנהגותה של ארה"ב נבעה מניסיונו של אובמה להגן על ה"קול היהודי". לדידי, הסירחון האוונגליסטי העולה ומתפשט סביב פרי ודומיו ירתיע את מירב הבוחרים היהודים. אלה יבינו די מהר שהמניע לרומן הזה עם "עמישראל" אמור להובילם, בשמחה וששון, להתנצרות ולמקום בטוח בכנסיה של פרי. עם כל הכבוד לנטיה הפרו-ישראלית בקרב יהודי ארה"ב הם ייתקפו בבהלה לנוכח הסכנה של פונדמנטליסטים נוצרים המנהלים את ארה"ב. אך אפשר להאמין הכול על אובמה, כולל פחד בלתי רציונלי מפני פרי וחבריו. מי יודע? הרי נראה שאובמה מסוגל בהחלט להקריב את האינטרסים של העם הפלסטיני כולו על מזבח שיקולי בחירות מפוקפקים. אם משיקולים פסולים לקראת בחירות 2012, או אם מתוך שיקולים אסטרטגיים, האימפריה האמריקאית ממשיכה לבסס את מהלכיה באזור על אמונה עיוורת בהגמוניה של ישראל. אנשי הליכוד אינם יודעים את נפשם מרוב סיפוק. נתניהו מחזיק את נשיא ארה"ב בכיסו הקטן. הציבור המתון, שוחר השלום בישראל, מצטרף כעת, לדאבון הלב, להמונים המתקדמים בארה"ב אשר רומו על ידי אובמה ובצדק רואים את עצמם כנבגדים.

האשליות ביחס לתפקידה של ארה"ב
האשליות במחנהו של אבו מאזן מנעו משוחרי השלום בישראל להעריך את הדברים כפי שהיו במציאות. כיוון שארה"ב נשארה מעצמת-העל הבלעדית, ובהתחשב בכך שעיקר ההתנגדות לתפקידה של ארה"ב באה מן הגורם האיסלאמי, רבים בשמאל סירבו לראות את המציאות כפי שהיא והתעלמו מחיבוק המוות האמריקאי. כך המשיכה ארה"ב לזרוק כספים לרשות הפלסטינית, כדי להחליש את כוח העמידה שלה וכדי לזרוע תקוות כוזבות. בהוצאות זעירות יחסית יכלה ארה"ב להציג את עצמה כ"עושה שלום" שאין כמוה. אבל המשחק הזה הסתיים.

הרבה חברים יקרים בשמאל, התומכים בפשרה סבירה למען פתרון של שתי מדינות, נרדמו בשמירה. הם סירבו לבקר את אבו מאזן ואת הרשות כיוון שאלו גילו נכונות לפשרות כואבות למען השלום. תוך כדי כך הם מיאנו להזהיר נגד מדיניותו של אבו מאזן כאשר זו החלה להישען יותר ויותר על ארה"ב. מדיניות זו הסכימה לכרוך תמיכה שוטפת יחד עם ויתורים מרחיקי לכת בתחום הצבאי והכלכלי. הוויתורים הללו פגעו בעצמאות הפלסטינית ודרדרו את התמיכה ברשות בקרב הציבור הפלסטיני. ניתן להבין כיצד ידידנו אורי אבנרי, הלוחם הבלתי נלאה נגד הכיבוש, נפל קורבן לרמאות של אובמה בגלל אשליות מקושקשות של ערכים משותפים וכו'. אך איך הרשתה לעצמה החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון (חד"ש) להפוך לתומכת נאמנה של אבו מאזן? וכל זאת למרות האוריינטציה הפרו-אמריקאית של אבו מאזן ולמרות השערורייה של הקמת צבא דייטון (בראשות גנרל אמריקאי) על אדמת פלסטין.

בינתיים עסקני הליכוד וישראל ביתנו מתפוצצים מרוב נחת. כשיש להם תמיכה אמריקאית בלתי מסוייגת אין להם דאגה בעולם. ביבי חוזר ארצה עטור תהילה. הוא וחבריו מינו אותו למנהיג הגדול של העם היהודי. ברור שאין שום בסיס מוסרי או משפטי ליומרה זו, אך נתניהו יעשה הכל כדי לתפוס את התואר הנחשק. עד כה, התרומה העיקרית שלו למעמד הזה היתה בכך שהצדיק אי-אילו האשמות חמורות נגד ישראל, תוך ניצול גלוי וציני של סבל העם היהודי בעבר, כדי לסנגר כיום על הכיבוש על כל פשעיו.

אופנה חדשה באה למדינה – סוציאל-דמוקרטיה

בין קולות המחאה הנשמעים לאחרונה, בנוסף לקריאות המרכזיות למען צדק חברתי ולמען מדינת רווחה, נשמעה גם קריאה להקמת מסגרת סוציאל דמוקרטית (ס"ד). בניגוד לאופי המלכד של הדרישה לצדק חברתי, הקריאה לחידוש פניה של הסוציאל דמוקרטיה מעוררת אצל אנשי שמאל רציניים שורה ארוכה של ספקות וחששות שכן, אחרי הכול, כבר היינו שם.

במישור הרעיוני, ס"ד מעולם לא הציגה אלטרנטיבה לקפיטליזם. האמת ההיסטורית מבהירה לנו מעל לכל ספק, שהיא ביקשה לעצמה תפקיד חשוב אך צנוע יותר. הס"ד טענה שבכוחה לרסן את הקפיטליזם ולמנוע את עיוותיו החמורים ביותר, וכדי להכשיר את עצמה למשימה הזאת היא הבהירה שבכל מקרה אין בכוונתה להיאבק על סוציאליזם; היא לא תפסה את עצמה כמכשיר להתמודדות על מהות המשטר.

בעידן שלנו נחלה הסוציאל דמוקרטיה שורת כישלונות ארוכה. אכן היו תקופות, כגון זו שלאחר מלחמת העולם השניה, שבה ביקש הקפיטליזם להתארגן מחדש. באותם זמנים היה נוח לאפשר ללייבור, הס"ד הבריטית, לנהל את הדברים. אך התברר, שהניצחונות האלקטוראליים של הס"ד באשר הם לא תורגמו לשינויים מבניים של הכלכלה, ולא נגעו כלל וכלל בשאלת מהותו של המשטר הקפיטליסטי. הס"ד פיתחה אמנם את כשריה בניהול המשק הלאומי, והסוציאל-דמוקרטים נחשבו למנהלים טובים למדי, אך כולם הבינו שהם אינם הבעלים.

במהלך הזמן התאימה הס"ד את המסר שלה למציאות והפכה לחסידת המשק המעורב כלומר, מוסדות ממלכתיים (בעיקר בשירותים) לצד משק קפיטליסטי הנשלט בידי בעלי ההון. אולם ה"עסקה" הזאת לא יכלה להחזיק מעמד. הס"ד נהפכה לחלק מהממסד ואימצה את ערכיו ואת אורחות חייו, כך שההבדל בין הס"ד ובין הליברליזם הפרו-קפיטליסטי הלך וטושטש.

בנוסף על הפשרה הקבועה, הכמעט-נצחית והבין-מעמדית בין הסוציאל דמוקרטיה ובין מפלגות ההון למיניהן, נוספה זירה נוספת של התקרבות והתמזגות. הס"ד אימצה אל ליבה ביתר שאת את מדיניות החוץ של ההון ואת הבורגנות שלה. הס"ד הפכה במקרים רבים לאגף הנצי ביותר של הפוליטיקה הלאומית בטענה, שהאינטרסים הבינלאומיים של בעלי ההון "שלנו" הם גם האינטרסים של העם ושל מעמד הפועלים.

משבצת מלאה

מי שמבקש לכונן מסגרת סוציאל-דמוקרטית חדשה אמור לדעת שכבר קיימת כזו בארצנו ולא אחת בלבד, אלא שתיים. על פי הרישומים של האינטרנציונל הסוציאליסטי גם מפלגת עבודה וגם מרצ הנן חברות רשמיות לכל דבר באינטרנציונל. מידי פעם התקשורת מדווחת לציבור על השתתפותו של נציג ישראלי בכנס האינטרנציונל (לא ידוע כרגע אם מפלגת עצמאות של ברק מתכוונת להצטרף לאינטרנציונל הסוציאליסטי. אם היא תבקש, ודאי שיצרפו אותה ותהיינה לנו, בארצנו הקטנטונת, שלוש מפלגות ס"ד). נדמה לי שפרס וברק היו המנהיגים הסוציאליסטים שייצגו אותנו לסירוגין. שלא במקרה, רבים מהמשתתפים באינטרנציונל הסוציאליסטי מופיעים גם במשלחות היוצאות למפגשים של נאט"ו ושל ארגונים דומים. פרס וברק לא היו יוצאי דופן במסגרת סוציאליסטית זו.

ברחבי העולם וגם אצלנו רשמה הס"ד רקורד אומלל ביותר בכל הנוגע להתנהגותה מול הקפיטליזם שנכנס לעידן הניאו-ליברלי בשליש האחרון של המאה הקודמת. הס"ד התרחקה ממרקסיזם ומערכי המאבק של תנועת העבודה והסוציאליזם ונכנעה בפני המתקפה הרעיונית העזה של התאצ'ריזם (Thatcherism) ושל כלכלני אוניברסיטת שיקגו שקבעו ש"אין ברירה". עם מעט מאד יוצאים מן הכלל, נתנה הס"ד את ידה להפרטה ולפירוק מדינת הרווחה והשתתפה בלב ובנפש בכל הרפתקה צבאית של האימפריה.

הגרסה הישראלית

מימיה הראשונים של המדינה, הבהירה הנהגת מפא"י הסוציאל-דמוקרטית שגורל המשק תלוי בהשקעות הון מבחוץ, וכי עליה להעניק תמורה מלאה למשקיעים באמצעות השתלבות באסטרטגיה האזורית של המערב בכלל ושל ארה"ב בפרט. הנהגתה רבת העוצמה של מפא"י חתרה לקואליציה עם האגף הימני בציונות הכללית, ועמלה קשות כדי להוכיח את כוונותיה הקפיטליסטיות על ידי פירוק נכסיה במסגרת תוכנית ארוכת תווך למסמס את כוחה של תנועת העבודה על כל חלקיה. ראוי לציין, כי אגף חשוב בשמאל הציוני הסתייג מדרכה המחסלת של מפא"י, אך גם אחדות העבודה וגם השומר הצעיר הבינו שאין אפשרות להתנגד למגמות של מפא"י מבלי לסכן את יסודות הקיום של המשקים בתנועה הקיבוצית. אם החלק הרדיקלי יותר של השמאל הציוני שאף להגן על חברת העובדים, התברר לו די מהר שאין אפשרות סבירה להתמיד באופוזיציה לאחר הצטרפותו למסעות של המיליטריזם הישראלי ולכיבושיו. השאיפות הסוציאליסטיות נמוגו בים המלל של לאומנות סוערת.

פעם ברצינות, פעם כפרסה

פרס וברק חיברו את השמאל הציוני למגמות ניאו-ליברליות בשרשראות ובאזיקים אסטרטגיים. ישראל דרשה תמורה מארה"ב גם בתחום המשקי, אך נדרשה להתאים את עצמה לשיח של וושינגטון שלא הבחין בין ההיבטים הרעיוניים, הפוליטיים, הכלכליים והאסטרטגיים של הברית עם ישראל.

לא נוח להגיד דברים לא נעימים על יצחק רבין ז"ל, אך היה ידוע כי הוא לא היה יכול להסב לסעודה בלי נוכחותם הקבועה של כמה מעשירי הארץ לצידו. מדובר בפרט קטן, אך הוא שיקף את אובדן הבושה וביטול הריסון לנוכח ההתמזגות החברתית והאישית שבין הנהגת הס"ד ובין הצמרת הפיננסית-בנקאית בישראל. דורות שלמים של מבוגרים וצעירים אינם זוכרים כלל וכלל שניתנה תשומת לב כלשהי לסגנון החיים ולהתנהלות שרווחה בין אנשי הס"ד ל"אנשי שלומנו".

ובשעה זו, כאשר הכול נראה כאבוד, מופיעה שלי יחימוביץ', המובילה את המירוץ להנהגת מפלגת העבודה, ומבטיחה, לא פחות ולא יותר, להקים בארץ משהו חדש וחדיש: מפלגה סוציאל-דמוקרטית ט ה ו ר ה ! ובמרכז הפרוגרמה הסוציאל דמוקרטית של ח"כ יחימוביץ' עומדת ההצטרפות ללהקת המעודדים של המתנחלים (הטובים והנקיים, ולא חס ושלום אותם אלה ששורפים מסגדים ומשחיתים את רכוש צה"ל). איך נגדיר את התופעה העצובה הזאת של קשר בל ינותק בין דמגוגיה חברתית לשוביניזם חולני?

שלי יחימוביץ' המתעטפת בדגל כחול לבן, יוצרת בעיה חדשה לחברים שלנו במרצ, כאילו לא היו להם מספיק בעיות בלי ההשתלטות הנצית על מפלגת העבודה. ברור שבמרצ קיוו, לאחר פרישת ברק ממפלגת העבודה, שיתאפשר להם לבנות ברית אלקטורלית עם מפלגת העבודה. הרי ידוע לכל, שמרצ עייפה מאוד ואינה מוכנה נפשית או ארגונית לרוץ לבדה. ספק אם שיפור הרייטינג על רקע הופעתה של תנועת המחאה ישנה זאת. יש לשער שברית עם מפלגת העבודה בהנהגת שלי יחימוביץ' לא "תעבור" במרצ, אף כי ח"כ אילן גילאון פתח ביוזמה למען המטרה הזאת. יחימוביץ' וגילאון הם, לדעתי, מעין צירוף ס"ד קלאסי. במקום לבנות שמאל אמיתי וגשרים יהודיים-ערביים, יתגלגל השמאל הזה, לפעם המי יודע כמה, לסמטאותיו החשוכות של השוביניזם.

כל סיכום היסטורי, אם ברמה הבינלאומית ואם ברמה הלאומית, חושף את התדרדרות הסוציאל-דמוקרטיה לשפל המדרגה בכל הקשור לרעיונות השמאל ולמאבקו למען שינוי המציאות.

והקומוניזם?

יש לצפות כי יריבי, ואפילו חלק בלתי מבוטל מידידיי, ידרשו ממני תשובה לשאלה אם הקומוניזם אינו פסול עד היסוד, ומדוע הוא עדיף, בסופו של חשבון, על הסוציאל-דמוקרטיה.

ברור לשואלים הכנים שאין באפשרותי לענות לנושא המורכב הזה בשורות ספורות במסגרת המאמר הזה, אך לא אתחמק מתשובה ברורה.

כבר אין אפשרות ממשית לצאת מהמשבר הכולל של הקפיטליזם בהדרגה וברפורמות חלקיות בלבד. הניוון פשט בכל חלקי גופו הרעיוני, הפוליטי והמעשי. מלחמה גרעינית, או סוגים של מלחמות אחרות מסכנים את האנושות; הסביבה והטבע נמצאים בסכנה, וכל האזהרות הצודקות של האקולוגיה הלוחמת מתקבלות בזלזול; השליטה של ההון והקרטלים בתקשורת ובמרחב הציבורי מרוקנת את הדמוקרטיה מעיקר כוחה; ההון ממשיך בשוד בלתי מופרע של הנכסים והחסכונות של השכבות העממיות; הטכנולוגיה הצבאית האמריקאית מגינה על האימפריה ועל זכויות היתר של בעלי הון למיניהם.

ניתוח מעמיק של התופעות הוא עניין דחוף, והזרם היחיד שמתמסר לתפקיד החיוני הזה הנו המרקסיזם. דווקא המרקסיזם זוכה כעת לעדנה, ואפילו פרשנים בלתי רדיקלים נזקקים ליסודות שונים שלו לצורך התייחסות רצינית למשבר השוטף של הקפיטליזם.

אין בשורות ספורות אלה הוכחה לטענתי כי אין אלטרנטיבה ממשית לקומוניזם בתקופה היסטורית זו. את עמדתי זאת הבעתי באפן תמציתי על מנת להצביע על הכיוון הנכון של הדיון על גורל האנושות במאה ה-21. לא התחמקתי מהבעת עמדה ברורה החוזרת על זו של המהפכנית הגדולה, רוזה לוקסמבורג, שקבעה שהברירה האמיתית היא בין התקדמות לסוציאליזם ובין נסיגה לעבר הברבריות. ברור שאנו בראשית הדיון בנושא "כבד" זה.

ברור שלא תהיה לנו ישועה בחידוש הס"ד שעבר זמנו ובטל קורבנו. פעילותם היוצרת של ההמונים ברחוב היא שתמציא את המהפכה מחדש. פעילותם זו היא שתכריע במחלוקות ההיסטוריות המלוות את תנועת הפועלים עד עצם הימים האלה.

שתי מדינות: ביקורת עצמית

תמצית הביקורת העצמית הזאת שלי היא פשוטה. בחשיבה הפוליטית שלי ובפעילותי המשכתי לתמוך בתוכנית המדינית ששמה "שתי מדינות" הרבה מעבר לאותה נקודת זמן בה לא היה כל בסיס להמשך תמיכה זו. אנסה במאמר זה להבהיר את שני ההיבטים העיקריים של טעותי: ההיבט האנליטי, הנוגע לפיגור בהסקת המסקנות מקריאת מפת ההתפתחויות באזור, וההיבט האישי הנוגע להקשר פעילותי בזירה הפוליטית של השמאל בארצנו הקטנטונת.

הסיסמה "שתי מדינות" – בהקשרים שונים

רצוי להבחין בין עצם הרעיון של חלוקת הארץ על בסיס לאומי במסגרת פשרה, כדי להקל מוקדם ככל האפשר על הסבל של העם הפלסטיני באשר הוא, ובין התפקיד של הסיסמה היפה הזאת בקונסטלציות המדיניות השונות שבהן היא מופיעה. בראשית דרכו, רעיון הפתרון הזה נישא בידי כוחות שביקשו לצמצם את מרחב השליטה של המערב האימפריאלי והריאקציה הערבית. היה ממד משחרר לדרישה של הקמת שתי מדינות למרות שהיה כרוך בוויתורים רבים מצד הפלסטינים. הרעיון של "שחרור פלסטין" שנישא באותה תקופה בידי הלאומנות הפלסטינית והערבית היה מקסם שווא. ואמנם היה צורך באסטרטגיה שמאלית ריאלית. על כן, בראשית הדרך של "שתי מדינות" ביקש השמאל לפגוע במונופול הדיפלומטי האמריקאי, להתנגד להתפשטות הישראלית ולבודד את הגורמים ההרפתקנים בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים עצמם. עד היום ניתן להצביע על היתרונות היפים של פתרון כזה. אלא מה, הפתרון בושש לבוא והמציאות האזורית השתנתה לרעה. ארה"ב השתלטה על הטיפול בסכסוך. במסווה של "מתווך הוגן" התחברה ארה"ב, צעד אחרי צעד, עם הקיצוניים ביותר בזירה הישראלית כדי לסחוב את העניין … למעשה עד עצם היום הזה.

אמנם אירופה והממסדים הערביים מקהיר עד ריאד מדקלמים את נאמנותם לתוכנית "שתי מדינות", אך הם הפקירו את הביצוע בידי ארה"ב. זו האחרונה הפכה את רעיון "שתי המדינות" לחזיון תעתועים, מעין עצם שתיזרק לערבים במידה ויוכיחו את נאמנותם לעניין האמריקאי. במשך השנים ובמיוחד בתקופה האחרונה (דווקא בימי אובמה) הפנתה ארה"ב עורף לעניין הפלסטיני. ה"יחס המיוחד" בין ישראל וארה"ב התבטא יותר ויותר בהתנכרות גסה וגלויה לעניין הפלסטיני. התמסרותה של הרשות הפלסטינית, בכבודה ובעצמה, למנגנונים האמריקאים, פגעה באמינות המאבק הפלסטיני. רומן הרשות עם ארה"ב יצר אדישות וחוסר אמון בקרב הגורמים הבינלאומיים שנטו קודם לכן להתייצב לימין הפלסטינים.

לא מזמן נכנע אובמה כניעה מבישה לנתניהו בוושינגטון אחרי שהנשיא העז להזכיר את גבולות 1967 כרמז לכוונותיה הטובות של ארה"ב. נתניהו סירב להסכים לאזכור הקלוש ביותר לזכויות הפלסטיניות ודרש שארה"ב תימנע אפילו מאזכור קל של גבולות 1967. בלי חשש, פנה נתניהו מעל ראשו של הנשיא לממסד האמריקאי ואף לא היסס לפנות לקונגרס. המחוקקים למיניהם לא ידעו את נפשם וקמו על רגליהם עשרים ותשע פעמים (!) לכבוד נתניהו במהלך נאומו השוביניסטי. הנשיא הפגוע זחל לכנס איפא"ק כעבור מספר ימים כדי להצטדק שוב ושוב שבטחון ישראל הוא בראש מעייניו. בירושלים לא הסתפקו בכך וקבעו שהנשיא אינו נאמן דיו לקו הישראלי. בשעה שדעת הקהל הבינלאומית הנאורה ביקשה לדבר על שלום ופשרה באזור, ארה"ב בראש תומכיה באירופה ובאזור, חיסלה כמעט לחלוטין את העניין הפלסטיני בצורה ברוטאלית ביותר. בהזדמנות אחרת נעמוד על מצב עניינים זה שבו "הזנב [הישראלי] מנענע את הכלב [האמריקאי]". אך בינתיים, ארה"ב הקודחת ממש מרוב "אהבת ישראל", היא זו האמורה לקדם את תהליך המו"מ על "שתי מדינות"! אני טעיתי בכך שלא הערכתי נכון את החולי הפונדמנטליסטי המשתלט ומתפשט באורגניזם האמריקאי וסברתי בתומי שישנם כוחות מפוקחים בממסד של ארה"ב היכולים למנוע בזיון מדיני-ציבורי כזה של חיזיון ביבי בוושינגטון.

אבו-מאזן נרתם לעגלה האמריקאית

ככל שהתנכרה לעניין הפלסטיני, כך העצימה והעמיקה ארה"ב את מעורבותה בתוככי החברה הפלסטינית. ארה"ב הפכה להיות גורם צבאי בטחוני בשטח והחלה בהזרמה של כספים רבים לאוצר הרשות ולשכבות המיוחסות באמצעות איש הקשר שלהם, סלים פיאד. ככל שארה"ב התנכרה לעניין הפלסטיני, רמאללה שידרה מסר שאין ברירה זולת השתלבות בתוכניות האמריקאיות. מאחר ולא הושג שום הישג מדיני תמורה התמסרות זו, חייבים להסיק, לדאבון הלב, שהיחסים בין וושינגטון ובין רמאללה הם יחסים של תלות ואבדן כושר העצמאות הפלסטיני.

דווקא בימים אלה מאיים הקונגרס בארה"ב על הרשות הפלסטינית לבל תגיש בקשת הכרה בעצמאות פלסטינית למוסדות האו"ם. מהצד הפלסטיני הרשמי לא באה שום תגובה ומחאה נגד ארה"ב על כך שעסקנים אמריקאים מסוג ב' החליטו להפקיע מידי אובמה את אחריותו המדינית הרשמית על מדיניות החוץ של ארה"ב.

ארה"ב, ההולכת ונחלשת בזירה הבינלאומית, הפכה עוגן ההצלה הבלעדי של הרשות הפלסטינית. במזרח התיכון האזור סוער, ההמונים מעיזים לחפש דרכים חדשות של חיים בכבוד במחיר כבד ביותר והרשות מסתתרת מאחורי נימוקים של כורח כלכלי-חברתי – הכוונה היא לתלות בתקציבים האמריקאים שהפכו לבסיס הקיום הפלסטיני במסגרת התלות הכול-צדדית בארה"ב.

אומנם אני ואחרים שתמכו ב"שתי מדינות" ראו לנכון לבקר את הנסיגה החמורה של הרשות. אבל אני, כשלעצמי, חשבתי בטעות שיציאה ברורה נגד "שתי מדינות" תחליש את הביקורת שלי על נסיגת הרשות ועל אלה אצלנו שנגררו אחריו. חשבתי לעצמי שבלאו הכי מתרכז השמאל כולו במאבק נגד הכיבוש על גילויו השונים. אודה שהיססתי לצאת בצורה ברורה ומוחלטת נגד המדיניות של מק"י-חד"ש גם בעניין מדיניות הרשות וגם בעניין שתי מדינות. מק"י-חד"ש מצדן ראו לנכון לנקוט בעמדה של תמיכה מוחלטת ובלתי מסויגת באבו מאזן ובמדיניותו הפרו-אימפריאליסטית, כאילו עמדה זו היא ההמשך הטבעי למדיניות "שתי מדינות". ביקורת על הרשות מבלי לחשוף את אחיזת העיניים במדיניות "שתי מדינות" הייתה "חצי מלאכה". הניסיון לבקר את עמדת הנהגת מק"י-חד"ש לגבי הרשות לא היה אמין מבלי להגיד דברים ברורים נגד "שתי מדינות".

הנהגת מק"י-חד"ש קופצת על עגלת הרשות

מילא, אפשר להבין, אך לא להצדיק, את כניעתו העצובה של אבו מאזן לארה"ב. אך מדוע המפלגה הקומוניסטית הישראלית וחד"ש חייבות היו להזדנב אחרי מדיניות פרו-אמריקאית משפילה? שום תירוץ לא יעמוד לה, להנהגת מק"י-חד"ש ואני מקווה שלא ירחק היום ותצא בצורה ברורה וחד משמעית נגד הנהגת אבו מאזן והרשות שהשפילו את העניין הפלסטיני ודרדרו את "עצמאות ההחלטה" הפלסטינית. סיסמת "שתי המדינות" הפכה אצל הרשות לסיבה של התפשרות עם האמריקאים שהיו כאילו הגורם הבלעדי שיכול לקדם את העניין! הנהגת מק"י-חד"ש נמנעת מלתקוף התדרדרות זו ולמעשה השלימה עמה בשתיקתה הרועמת.

הנה דוגמה נוספת לנסיגת הנהגת מק"י-חד"ש תוך דבקות בהגיון של "שתי מדינות". מדובר בעמדת מק"י-חד"ש לגבי הפילוג בקרב העם הפלסטיני. לנו נראה שבנסיבות אלה מוטלת אחריות כבדה על ידידי העם הפלסטיני לעודד אחדות וחיפוש אחרי פשרות כדי לקדם מינימום של כוח עמידה למען הייצוג הנאמן של העניין הפלסטיני. במקום לייצג את עניין האחדות, עמלה הנהגת מק"י-חד"ש להסביר לעם בישראל, פלסטינים וישראלים, כמה גרועים אלה אנשי חמאס, כאילו זהו תפקידם הדחוף ביותר. מק"י-חד"ש הצטרפו למקהלה נגד חמאס במקום לתרום קול שקול ומתון למען התגברות על חילוקי הדעות. ברקע לעמדה בלתי אחראית הייתה הטענה שחמאס יחסום את הדרך לפתרון על בסיס "שתי מדינות". גם כדי להדוף את הטענה הצבועה הישראלית ש"אין פרטנר" ביקשה הנהגת מק"י-חד"ש לתמוך באבו מאזן וב"שתי מדינות". אצל מק"י-חד"ש השתלטה התמיכה המוחלטת באבו מאזן ובתוכניותיו לקדם את המו"מ עם ישראל על השיח הפוליטי שלה.

כיצד תירצה הנהגת מק"י-חד"ש את הזדנבותה אחרי רמאללה? הדבר נעשה שוב בשם… "שתי מדינות". נאמר שאחרי שמק"י-חד"ש שכנעו את ההנהגה הפלסטינית ביתרונות של "שתי מדינות", עליה, הנהגת מק"י-חד"ש לשמור לה לרשות אמונים. מהו, אם כן, תוכן האמון באבו-מאזן? האם אבו-מאזן השיג הסכם לפינוי השטחים? האם קולות מק"י-חד"ש נחוצים כדי לחולל ניצחון היסטורי? הרי אבו-מאזן לא קירב את העצמאות הפלסטינית, אלא פגע פגיעה אנושה ביוקרה הפלסטינית. למרות כל זאת מק"י-חד"ש דורשת לשמור אימונים למדיניות הפרו-אמריקאית של אבו מאזן.

תוכנית של "שתי מדינות" כהכנה למלחמה

בינתיים המשבר האיראני סיפק כביכול למחנה היונים בארץ סיבה לדחיפות הסדר שלום על פי "שתי מדינות". הנה רואים שוב כיצד הלך והתרוקן הקשר בין "שתי מדינות" ובין עמדות השמאל. במקום לחולל שלום באזור ולהפיג את המתיחות במזרח התיכון, הפכה הקריאה ל"שתי מדינות" לסיסמת גיוס למלחמה נגד איראן. חסידים מרכזיים של "שתי מדינות" הופיעו ובפיהם הנמקה "משכנעת": יש לקדם, לפי דעתם, הסדר שלום של "שתי מדינות", כדי להכין מלחמה נגד איראן. איחוד הכוחות נגד איראן אמור לכלול גם את ישראל וגם את פלסטין העצמאית. אמנם התפקיד הפלסטיני יהיה פחות בולט ויותר מינורי, אך הסדר השלום יאפשר הפניית משאבים ביטחוניים וכלכליים ל"מלחמה הנכונה" – זו נגד איראן. חלק לא מבוטל של הציבור היה מוכן לקנות את הפטנט הזה, שזכה שלא במקרה בתמיכה של עיתונאים בכירים ואנשי ביטחון ידועי שם. אכן, הסוגיה הזו לא ירדה מהפרק, עדיין מטיפים למלחמה נגד איראן בישראל ועדיין מציעים הסכם ישראלי-פלסטיני כתרומה למלחמה זאת. למהלך הזה ייקרא "שלום ישראלי-פלסטיני למען מלחמה אמריקאית-ישראלית נגד איראן". אפשר לקבוע באופן דיאלקטי כיצד תוכנית של שלום שהתבססה על כוונות טובות לפני דור, הפכה במשך הזמן למכשיר לתוקפנות שאין כמוה.

כידוע, מעגל התומכים ב"שתי מדינות" התרחב בציבור הישראלי במשך השנים. הנהגת מק"י-חד"ש ביקשה לטעון שמדובר בניצחון של קו יוני – הקו של מק"י-חד"ש. אבל התהליך האמיתי היה שונה בתכלית. ככל שהתברר ש"שתי מדינות" יטופל בידיים אמריקאיות בלעדיות וכי לא ידרשו ויתורים כבדים מדי מצד ישראל, היו מוכנים יותר ישראלים לקנות את הסחורה. זאת לא הייתה תוצאה של השמאלה בציבור הישראלי. התברר רק ש"שתי מדינות" הוא מפעל אמריקאי תחת פיקוח. אבל אצל חברי מק"י וחד"ש יכולת לשמוע על מפנה רציני לטובה בפוליטיקה הישראלית.

סולידריות – דוגמה של גישה נבונה

לקראת ההפגנה האחרונה החשובה של תנועת סולידריות בירושלים, פרסמה התנועה הודעה מוקדמת על הרקע שלה ומטרותיה הפוליטיות המיוחדות. מפאת חשיבות הנאמר בה, אני מצטט את הפסקה הרלבנטית בהרחבה:

"הרציונל מאחורי ההפגנה הוא ניסיון להרחיב ככל הניתן את המרחב הפוליטי במזרח ירושלים, ולהרחיב את שיתוף הפעולה בין השמאל הישראלי לבין גופים פלסטינים הפועלים בשטח. אין במהלך הזה קריאה לשתי מדינות או למדינה אחת, בדיוק כמו שאין בו קריאה לשוב לשולחן המו"מ, דבר שנראה לנו חסר כל משמעות במצב הפוליטי כעת. הסיסמא של 'צעדת השחרור' / 'צועדים לעצמאות' היא סיסמא שנבחרה בשל האמונה שכעת הצעד הקונסטרוקטיבי היחיד הוא המהלך הפלסטיני לעצמאות, והדרך היחידה לשם עוברת דרך מאבק עממי בלתי אלים ומשותף לישראלים ופלסטינים."

כידוע, תומך רב השמאל בארץ ב"שתי מדינות" ומיעוט החברים שאינם מקבלים זאת תומכים ב"מדינה אחת". אך סולידריות, שהפכה במשך השנתיים האחרונות לגורם חשוב בשמאל, שברה את הכלים. צריך להיות ברור לכל בר דעת שהוויכוח הממושך והמתיש על "שתי מדינות" או "מדינה אחת", עבר זמנו ופג תוקפו. אני מפרש את עמדתם כך: שתי האפשרויות האלה, לא רק שאינם ריאליות, אף אין לראות בהם תכלית שמאלית או רדיקלית. הוויכוח האינסופי – "שתי מדינות" – "מדינה אחת" התנהל בצורת משחק מתיש של נימוקים ונימוקי נגד, אבל תכלית לא הייתה בו ואין בו בוויכוח הזה שום תכלית גם היום. (אולי רצוי שאוסיף כאן שהספקות שלי לגבי הסיסמה של "שתי מדינות" לא שינתה במאומה את התנגדותי המוחלטת לרעיון של "מדינה אחת").בקריאתה, "סולידריות" חושפת ויכוח חשוב בשמאל המתנהל בעמימות. חשיפה זו מאפשרת קיום דיון מקיף על האסטרטגיה של השמאל. עבור השמאל הציוני, "שתי מדינות" מבטיח, כביכול, קיומה של מדינת ישראל, יהודית ודמוקרטית. ספק אם השמאל הציוני רוצה בשלום שאינו מבטיח קיומה של מדינת ישראל בעלת צביון יהודי בחסות עליונות צבאית מוחלטת ומתאפיינת בפריבילגיות שונות. עבור מק"י- חד"ש "שתי מדינות" מבטיח קשר עמוק עם הרשות הפלסטינית וגורלה. כמו כן, האסטרטגיה השוטפת של מק"י-חד"ש היום היא לבנות חזית עם מרצ וגורמים אחרים בשמאל הציוני. אסטרטגיה זו, של ברית עם השמאל הציוני אמורה לאפשר למק"י-חד"ש לזכות בלגיטימיזציה כגורם ישראלי שבישראלי הראויה למקום מרכזי בזירה המדינית. ח"כ דב חנין עומד בראש המערכה הזאת ומנהל אותה בכישרון. אך המועמד הציוני לברית זו נחלש בצורה חמורה ומאבד בהתמדה את זהותו השמאלית החיוורת. הדברים ידועים ומכאן ההערכה המפוקחת היא שמרצ רובה ככולה תיבלע במפלגת העבודה. מק"י-חד"ש היו מיטיבים עם השמאל אילו היו מוכנים ללמוד מניסיונה של "סולידריות" ומוותרים על הניסיון הנואש לחזור על סיסמאות ריקות מתוכן. הטקטיקה השמרנית שלהם אינה תחליף לראיה מפוכחת של האזור, על התפתחויותיו.

פרוגרמה שאינה מתאימה למציאות לא תגייס אדם. האם לא נבון יותר לאמור בפשטות שעם ממשלה כזאת וביחסי הכוחות הקיימים לא נראה פתרון באופק. השמאל לא נשאר ללא תוכנית עבודה. על סדר היום יש משימות מכובדות: המאבק נגד הכיבוש תוך סולידריות עם קורבנותיו וחשיפה בלתי-נלאית של תוכניות ההתפשטות והתוקפנות של ממשלת ישראל ושאלות רבות הנוגעות לדמוקרטיה ולשוויון. ראוי מאד לראות בהקשר זה מאמר מצוין של האינטלקטואל אדם שץ, המגיע לאותן המסקנות:
Adam Shatz, London Review of Books, The No-State Solution, July 14, 2011

ישראל והמהפכה הערבית

ברור לכל שאין לדון בעתידה של ישראל, לא כל שכן בנושא השלום הישראלי-ערבי, מבלי להתייחס לרעידת האדמה הפוליטית ששמה המהפכה הערבית. נכון שמהלך המהפכה הזו וגורלה אינם ברורים, אך זאת לא סיבה לא להביאה בחשבון, כי מחשבה המנותקת מהמציאות האזורית היא חסרת תוחלת. עדיף להסתכן בהערכות בלתי מדויקות מאשר להתעלם ממציאות רועשת וגועשת, ממציאות המשנה את תנאי המערכה מיום ליום.

מפאת האופי המורכב של ההתפתחות באזור, רב הגורמים המאורגנים בשמאל בוחרים להמשיך כאילו לא קרה דבר. ההנחה שלהם היא שאין לשנות דבר עד אשר שינוי ממש ייכפה עלינו. משמעות הסירוב לבדוק את ההשלכות של המהפכה הערבית פירושה כי השמאל פועל על סמך ניתוח של מציאות שחלפה מן העולם. הממסדים הפוליטיים נדבקים לאותן הסיסמאות אף כי ברור שהנסיבות השתנו מהקצה אל הקצה. השמרנות בשמאל אל מול התפתחויות מהפכניות היא מן המפורסמות.

ייתכן ואני מסתכן בהערכה זו, אך אני סבור שכללי המשחק בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי ישתנו באופן יסודי במהלך המהפכה הערבית. המציאות האזורית נבנתה על שתי יסודות מוכרים היטב: הנחשלות של העולם הערבי אשר טופחה והועמקה על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם מצד אחד, ולעומתה, העוצמה והקדמה המדעית-טכנולוגית הישראלית, תכונות שטופחו אף הן על ידי הקולוניאליזם והאימפריאליזם. ישראל המזוינת מכף רגל ועד ראש, הפכה לגורם הצבאי העליון באזור, בעוד שהערבים נאלצו להסתפק בצבאות סוג ב' . כך עוצבה מערכת הכוחות במשך למעלה מ-60 שנה. ומערכת כוחות זו שימשה בסיס להסכמים על בסיס מאזן הכוחות שבעבר. המהפכה הערבית באה, בין היתר, לערער על המשך מציאות חד-צדדית זו.

הכול יכול לקרות במזרח התיכון. אפשרי שהמהפכה הערבית תדוכא באש ובדם. אך דיכוי זה לא יוכל לגבש סטאטוס קוו חדש. האזור ירתח עד אשר מערכת היחסים הבין-לאומית תביא בחשבון את האינטרסים היסודיים של העמים הערבים, אותם האינטרסים שהוזנחו והושפלו ואשר משמשים תכלית התנועה המהפכנית. במציאות חדשה זו לא יהיה מקום לישראל המכתיבה תנאים נוחים לה ולאינטרסים הצרים שלה. יחסי הכוחות הישנים של תכתיבים ישראלים ושיתוף פעולה של משטרים רקובים עמה, ייעלמו מן העולם.

אין לדעת באיזה קצב יתגשמו הדברים הנ"ל. המשטר בישראל יסרב להתאים את עצמו למציאות חדשה, ויחפש דרכים לשבש את מהלך הדברים ולמנוע את התמורות מחויבות המציאות. השמאל חייב לפרוץ את המגבלות המחשבתיות הקובעות שהכול יימשך כאילו לא קרה דבר. אין לנו שום אינטרס במצב הקיים. פנינו לשינויים שיתבססו על שוויון זכויות בין יהודים וערבים. על כן, איננו חייבים לקדש נוסחאות שזמנם עבר. בתקופה החדשה הבאה עלינו לטובה שוב יש מקום לחשוב במונחים של העזה מהפכנית.