לקראת ועידת חד"ש

לקראת ועידת חד"ש
מאת ראובן קמינר

המצע שאותו מציגה ועליו נאבקת חד"ש הוא הטוב ביותר בחברה הישראלית בכלל ובקרב האוכלוסייה הערבית בפרט. כמו כן, חד"ש מייצגת מערך של ערכים רעיוניים ומסורת מהפכנית שהם מיוחדים במינם בנוף הפוליטי בישראל היום.
אך חד"ש חייבת לעמוד במבחנים מכריעים נוספים, מבחנים הקשורים לנסיבות אזוריות המשתנות במהירות. אולי המבחן העליון בפני חד"ש הוא ההתייחסות לשינויים במפה הפוליטית. מוטלת על חד"ש, ועל כל חבר בחזית, החובה לנתח את השינויים ולנקוט עמדה עקבית ולוחמת.
מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני הנהגת חד"ש
בטרם אתייחס לנושא עצמו, מעמדה ודרכה של הרשות הפלסטינית, אבקש לציין את גבולות הביקורת הרצויה בעיניי כלפי הרשות. יש להיזהר משתי גישות קוטביות. ראשית, יש לשלול בצורה נמרצת את הביקורת של החוגים הלאומניים בקרב הפלסטינים (וגם של אי אלו חוגים בשמאל הבינלאומי) הקובעים שהרשות ופת"ח בגדו בעניין הפלסטיני. לדעתי, צורת דיון זו עברה זמנה.
מאידך גיסא, יש לדחות את הדעה שהושמעה לא פעם על ידי חברים בהנהגת מק"י-חד"ש, שאין זה "מתאים" שגורם פוליטי בישראל, כמו חד"ש, ימתח ביקורת על הרשות. נאמר גם שאין למתוח ביקורת על אבו מאזן ועל הרשות מאחר שהם למעשה אימצו את הקו הכללי של מק"י-חד"ש בעניין "שתי מדינות". הטיעון הפורמאלי הזה, ש"זה לא תפקידנו" אינו מתקבל על הדעת בהתחשב בקשרים ההדוקים שבין הפוליטיקה הפלסטינית ובין המאבק של השמאל הישראלי.
מאז ימי ערפאת עומדת חד"ש איתן לימין הרשות הפלסטינית ותומכת בקו הכללי שלה. אך מאז הניצחון היחסי של חמאס בבחירות לבית הנבחרים הפלסטיני הלכה והשתבשה מדיניות הרשות.
הרשות לא עמדה במבחן וחד"ש לא עמדה על המשמר.
תוך כדי ניסיון לעמוד בתנאים הקשים הניצבים לפני העם הפלסטיני, בחרה הרשות, בהנהגתו של אבו מאזן, בקו מוטעה. במסגרת מאמר זה ניתן רק לעמוד על עיקר הכישלונות של הרשות:
א. הרשות, בהנהגת פת"ח, לא הסיקה מסקנות מהמפלה בבחירות למועצה המחוקקת ב- 2005. התברר אז שפת"ח נחשבת לפשרנית מדי במשא ומתן עם ישראל. כמו כן, הייתה הרגשה שההסתייגות של אבו מאזן מהמאבק המזוין הרחיקה לכת.
ב. הרשות נכנסה יותר ויותר לתחום ההשפעה של ארה"ב ולמעשה השתלבה לחלוטין בתוכניות המדיניות והאסטרטגיות של ארה"ב. מדיניות מוטעית זו באה לביטוי מסוכן בהישענות על הכוח שמאמן הגנרל דייטון. יום ההסכמה להיקלט במערך של צבא ארה"ב בראשות הגנרל האמריקאי היה יום שחור לעצמאות ההחלטה של העם הפלסטיני.
ג. ועידת אנאפוליס, שכונסה על ידי בוש, הייתה אמורה להצדיק את המהלך הפרו-אמריקאי של הרשות. אך מה קרה? הרשות התמסרה לבוש ושות' והתוצאה הייתה השפלה נוספת של העניין הפלסטיני. הפלסטינים שירתו את העניין של ארה"ב אך ארה"ב לא שירתה את העניין הפלסטיני.
ד. הטעות החמורה ביותר של הנהגת הרשות הייתה הערכה בלתי נכונה לגבי כוח העמידה וההישגים של חמאס. הרשות ביקשה להתייחס לתנועת חמאס כאילו מדובר בקבוצת שוליים ולא בגורם מרכזי בתנועה הלאומית הפלסטינית. עם כל ההסתייגות המוצדקת של חד"ש מחמאס ומהאסלאם הפוליטי, האחריות המדינית חייבה שלא נתייצב לצד זה או אחר אלא שנראה את עצמנו כגורם המנסה בכל יכולתו לאחות את הקרע. הפילוג הוא אסון לעם הפלסטיני וחובתם של כל אלה התומכים בעניין הפלסטיני לעמול קשות על מנת להתגבר על הפילוג הזה.
דווקא על רקע ביקורת זו כלפי הרשות אין זה מיותר להדגיש שהשמאל לא צריך להצטרף לאחד הצדדים הקיימים כמות שהוא אלא לייצג אלטרנטיבה פוליטית משלו.
חד"ש כארגון – שגרה ועוד שגרה
הדמוקרטיה היא המבחן החשוב ביותר לכל תנועה לוחמת. טיב הקשרים בין ההנהגה ובין כלל החברים והציבור הכללי מעיד על אופייה של התנועה. חוששני שחד"ש נסוגה נסיגה חמורה בחזית זאת. אין פרסום שיטתי ומהימן על הדיונים של המוסדות הנבחרים. הכנסים הפוליטיים שהיו מרכיב חיוני לגיבוש הקאדר נעלמו. כנסים אלה היו חשובים במיוחד להעמקת הדיון הקולקטיבי התנועתי ותרמו תרומה עצומה להידוק הקשרים היהודיים-ערביים. חודשים ושנים עוברים מבלי לכנס את כלל הפעילים לדיונים שהם הלב והנפש של תנועה לוחמת.
חד"ש כארגון המוני חייבת לשמש דוגמה בחיי התנועה ובמערכותיה. לדאבון הלב, אוכלת השגרה בכל פה בכל החזיתות הדמוקרטיות. חסרה שקיפות שהיא כה חיונית לביסוס הקשר בין ההנהגה ובין השורה. כל המידע החשוב והנחוץ לשקלול יעילותה ותכליתיותה של התנועה אינו נמצא ברשות החברים. בעבר נמקו את המחדל הזה בצורך ב"סודיות מהפכנית" -, אך בימים אלה אפשר "לסמוך" על הממשל ובמיוחד על השב"כ שכל סודות חד"ש מתויקים היטב. מכאן, יש לפרסם את הדו"חות התקציביים וכל המידע הרלבנטי המכוונים את פעילות התנועה.
עם כל חולשותיה ופגמיה נשארת חד"ש האלטרנטיבה הרצינית ביותר בשמאל בישראל.

אובמה מנהיג מהמרכז

תומכיו של הנשיא אובמה נחרדים בצדק לרגל ההתקפות הפרועות של הימין הקיצוני נגד הנשיא. היה זה סביר לחשוב שאובמה מותקף בגלל מדיניות ליברלית ונאורה בבית ובחו"ל. אך בדיקה אובייקטיבית של העובדות מובילה למסקנה שאובמה נוקט במדיניות ניאו-ליברלית אובדנית בוושינגטון ומנהל מדיניות עוד יותר גרועה בחו"ל כשהוא עובד שעות נוספות להגיע אל "וויאטנאם" משלו באפגניסטן.

האינטנסיביות של ההתקפות מהימין נובעת מחוסר יכולתו של הנשיא לגבש יוזמות מדיניות חדשות של ממשלתו. קיימת תחושה מעמיקה בציבור שאינו שלט בעניינים. המבוכה היא טרגית במיוחד אצל אדם אינטליגנטי כמוהו. הימין הקיצוני חש שנפלה בחלקו הזדמנות למלא את החלל הפוליטי שנוצר והוא מסתער כחיית טרף בצעקות של "קומוניזם עלינו". בניסיונו למשול מהמרכז, במאמציו להיות מקובל על הימין, הצליח אובמה רק להזיז את הזירה הפוליטית כולה ימינה. עצוב, מאד עצוב.

ישנה תופעה מקבילה אצלנו. לא נשאר זכר של הלהט ותחושת הדחיפות שאפיינו את נאום אובמה בקהיר לפני חודשיים. נתניהו הבין חיש מהר שאובמה אינו רציני וישראל החלה באסטרטגיה בלימה מצליחה. אם בנושא ההתנחלויות שלגביו יש לאובמה ולמיצ'ל עמדה מוצהרת ברורה אין ושינגטון יכולה לכפות את רצונה על ישראל, אזי אפשר להיות בטוחים שלא יהיה שום לחץ רציני אמריקאי לקדם הסדר שלום כולל. נתניהו שהוכיח שהוא מסוגל לצפצף על אובמה רכש בכך יוקרה אצל ישראלים רבים המעריצים התנהגות כזאת. יתר על כן, חולשתו של אובמה עודדה את הימין ואת המתנחלים שהחלו דורשים מביבי שידרוש מאובמה "שיוציא את האף שלו" מענייניה של ישראל – בלי הנימוס הדיפלומטי המקובל בעניינים כגון אלה.

פרשנים שטחיים כתומאס פרידמן מהניו יורק טיימס מתרגשים ומתפלאים מכך שישנו כיסים של שגשוג והתעשרות בכמה רבעים בערי הגדה. ואיזה שקט ישנו שם. הרי הערים מפוטרלות על ידי כוחות משטרה פלסטינים שעברו לא מזמן הכשרה אינטנסיבית מידי חיילים אמריקאים ואנשי מודיעין ירדנים. הכסף הגדול המפוזר בגדה (ביבי אינו מתנגד!) הנו מכשיר חדש להעמיק את הפיצול בקרב הפלסטינים. הפיצול החברתי המעמיק מתווסף לפיצול האידיאולוגי ולפיצול הגיאוגרפי. ההנהגה הפלסטינית המייצגת היטב את האינטרסים של החוגים המתעשרים שכחה מזמן איך לאמור "לא" לארה"ב. יכולנו לחשוב שמצבם של הפלסטינים נואש. אך רצוי לא לשכוח שמדובר בזכויות יסוד של עם למוד סבל והקרבה. הפלסטינים ידעו בעבר כיצד לקום על הרגליים אחרי מפלות קשות. המצור המקיף בדרום ובצפון יכול רק לדחות את יום ההתחשבנות עם אלה המשלים את עצמם שהם הביסו את הפלסטינים וחיסלו את המערכה ההיסטורית של העם הזה על זכויותיו.

נראה כאילו אנו עומדים על סף אירועים דרמטיים באזור. אך במקום תקווה ממשית יש תחושה של תסכול וחוסר אונים המוכרים היטב. נתניהו מזלזל בגלוי בפניות להפסיק את ההתנחלות ומעלה שורה של דרישות סף לפני חידוש השיחות עם הפלסטינים. במקום לחץ על ישראל, מסתובבים האמריקאים באזור כדי לשכנע את הקליינטים שלהם לפייס את נתניהו על ידי צעדי נורמליזציה (טרם שלום). וושינגטון מאמצת למעשה את הקו של "קודם איראן ואח"כ פלסטין" כיוון שאובמה הנחלש בוושינגטון אינו מוכן להתעמת עם ישראל וידידיה. אובמה מסתבר שקוע עד צוואר בבוץ של הדיפלומטיה האורתודוקסית האמריקאי. בגלל אי רצון להתעמת עם ישראל מבקשת ארה"ב לאלתר תוכנית שנועדה לאחד את האזור נגד ה"קיצוניים". מכל המהלכים האלה נודף ריח של אפגניסטן ואנו מתקרבים במהירות למצב שבו אפגניסטן הופך לעיקר העיקרים של המדיניות של ארה"ב. אובמה השתכנע, בניגוד להגיון ולתבונה שהוא יכול וצריך לנצח במלחמה זו. אם יתעקש הוא עלול להפסיד הרבה יותר מאשר הפסד קרב בגבולות המרוחקים של האימפריה.

ניב גורדון אומר את שלו

במאמר אורח שהתפרסם לאחרונה באל. איי. טיימס הסביר דר" ניב גורדון, מרצה באוניברסיטה בן גוריון בנגב, בצורה נמרצת ומנומקת היטב שרק לחץ בינלאומי על ישראל עשוי להציל אותה מדבקותה למדיניות שוביניסטית שתוביל אותה לניוון מוסרי, ובמשך הזמן, לבידוד מוחלט. כדי לקדם את העניין השלום במסגרת פתרון של שתי מדינות, תומך גורדון בלחץ על ישראל באמצעות חרם, ביטול השקעות וסנקציות למיניהן.

פרופ. רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטה בן גוריון התקיפה את גורדון בזעם קדוש. קשה לקבוע איזה בשני המרכיבים בתגובתה מסוכנת יותר: היצרים המקרטיסטים או הבורות שלה בכל הנוגע מעמדה של ישראל בקהילה האקדמית הבינלאומית. אין לפרופ' כרמי כנשיאת האוניברסיטה שום זכות או מעמד לגבי השקפותיו של ד"ר גורדגון או לגבי צורת ביטוין. המלצתה המתחכמת לגורדון שיעזוב את הארץ בגלל השקפותיו מריח מהווירוס הבוגי-יעלוני. נוסף על כן מפגינה פרופ' כרמי חוסר יכולת להבין את השקפותיו של גורדון ומשמעותן הפוליטית. גורדון מגלה מידה של ריסון בכך שהוא מתאמץ להציל את ישראל מהתנוונות מוסרית. בשעה שאלפי אקדמאים בעלי יוקרה נוטים למסקנה שהכיבוש אינו אלא היבטי אחד של אפיה הקולוניאלית של ישראל, זורק גורדון חבל הצלה לישראלים בעלי מצפון ומצביע על דרך מילוט מגורל האפרטהייד. רצוי שכרמי תבין שמעמדה אינה מקנה לה שום זכות לשפוט את השקפותיו של ד"ר גורדון. ברור שאין לה היכולת לעשות כך.

חרם הוא לגיטימי

בהתייחסות ליוזמה למען חרם, ביטול השקעות וסנקציות (BDS) נגד ישראל שנוסדה ברמאללה, יש חשיבות להדגיש את העיקרון כי כל פעילות בלתי-אלימה נגד הכיבוש ונגד שלילת זכויות הפלסטינים היא מוסרית ולגיטימית. הכיבוש בנוי מפלדה, נשק, כוח אש, בתי סוהר, חומות וחדרי חקירה. מול כל אלה, מול ההתנהלות היומיומית של מנגנון הדיכוי, קיימת בוודאי זכות אלמנטארית של מחאה. גם זכות וגם חובה. מכאן שכל הענות חיובית לקריאה לחרם וכו', תבורך.

אך יש צורך להעיר שהמטרות המדויקות של פעילות החרם בהדרכת הארגון למען (BDS) ברמאללה אינן לגמרי ברורות. נראה שיש אי בהירות מסוימת האם המטרה היא סיום הכיבוש של הטריטוריה הפלסטינית הכבושה (OPT) או האם המחאה מכוונת נגד עצם קיומה של ישראל. הרי התזה הקובעת שישראל כולה אינה אלא אדמת פלסטינית כבושה מוכרת היטב. מה שלא תהיה גישתנו לגבי הבחנות האלה, ברור שישנו ציבור רחב שאצלו ההבחנה הזאת היא קריטית כיוון שהוא תומך בחרם נגד הכיבוש אך עומד על כך שאין פעילות זו מערערת על עצם קיומה של ישראל.

יתר על כן, עם כל הכבוד ליוזמה מרמאללה, זהו תפקידם של ארגוני המחאה בכל מקום לשקול את השיקולים החשובים השייכים להקשר, לזמן ולמקום. יש רושם שאנשי BDS נוטים להנפיק חוזרים עם הוראות מיותרות על הבעיות השייכות לאסטרטגיה ולטקטיקה. על פי רב יהיו אלה אנשי המקום שידעו כיצד לנהל את המערכה.

בכל מקרה, עומד ד"ר ניב גורדון על קרקע בטוחה של מוסר, צדק ואהבת מולדת.

שתי מדינות לשני עמים: גורלה של סיסמה

סיסמה נועדה מטבעה לתמצת רעיון מרכזי של עמדה מדינית מסוימת, לבטא את ההיגיון של העמדה הזאת ולסמן את ההבדל בינה לבין רעיונות אחרים. על פי רוב, בשל טיבם של הדברים (ומובן שיש יוצאים מן הכלל), סיסמה אינה רצה למרחקים ארוכים. ניתן לטעון, שחוכמתה של סיסמה היא בהתייחסותה המיידית והנקודתית לאירועים. במובן זה, הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" פגיעה במיוחד, מאחר שהיא סיסמה מרכזית של השמאל כמעט עשרים שנה. האם הסיסמה הוותיקה הזאת מסמלת כיום מדיניות מוגדרת? האם הגיונה של הסיסמה וכוונתה ברורים די הצורך? נצא ונראה.

הרקע ההיסטורי

הרקע ההיסטורי לסיסמת "שתי מדינות" הוא בהסכמי אוסלו משנת 1993. הרעיון להקמת שתי מדינות התקבל במועד זה בשתי ההנהגות הממסדיות של שתי הישויות: ישראל והתנועה הלאומית הפלסטינית. מובן, שהעיקרון של הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל נתקל בהתנגדות ניכרת בקרב שני העמים. הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני ביקשו גורמים מדיניים בעלי משקל ושורשים היסטוריים חזקים לדבוק ברעיון של מדינה אחת.

הטמעת הרעיון של "שתי מדינות" בציבור היהודי נתקלה בקשיים עצומים, בעיקר מכיוון שגורמים פוליטיים ממסדיים הבינו שעיקרון זה מקפל בתוכו את הפיתרון המוצע על ידי מק"י וחד"ש. כלומר, מדובר לא רק בקבלת העיקרון של שתי מדינות, אלא גם בפתיחה של משא ומתן שהיה אמור להסתיים בהסכם עקרוני על גבולות 1967, על ירושלים ועל בעיית הפליטים.
אך הלחץ המדיני הבינלאומי עשה את שלו וממשלות ישראל השונות אמצו את עקרון שתי המדינות תוך כדי מאמצים ניכרים לחסום את הפירוש הרחב לרעיון, וחתירה נגד הסכם השלום, באמצעות התנחלויות, סיפוחים וכיבוש ברוטאלי של העם הפלסטיני בשטחים.

ראוי לציין בהקשר זה, שהשמאל הציוני השקיע מאמצים בקידום הרעיון של שתי המדינות, על ידי פירוט מעמיק של המושג והגברת מאמצי ההידברות עם הצד הפלסטיני. כוונתי להסכמי ז'נווה שהפכו למדיניותה הרשמית של מרצ וצברו תמיכה ניכרת, אם כי לא המונית, בציבור הישראלי. ישנה, כמובן, מחלוקת בשאלה באיזו מידה ענו הסכמי ז'נווה בכנות ובשלמות על השאלות הבוערות. אך לדידי, הם היוו הישג לעקרון שתי המדינות. (סקירה זו לא תעסוק בפירוט ההתפתחות המקבילה בקרב החברה הפלסטינית. אטפל בנושא זה בנפרד ובהזדמנות אחרת).

מק"י-חד"ש רואים בסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ביטוי להצלחת מדיניותן. במובן זה לא היה להן כל קושי לקבל את הרעיון. הרי מק"י וחד"ש חרתו על דגלן, עוד קודם להסכמי אוסלו ב-1993, את העיקרון של שתי מדינות בניסוח דומה: זכותם של שני העמים להגדרה עצמית. המצב בציבור היהודי היה מורכב בשל חוסר בהירות לגבי משמעות הסיסמה, למרות שהיא הוכנסה ללקסיקון הפוליטי. חוסר בהירות זה נמשך עד היום ומתבטא בטענה שנתניהו קיבל את עקרון שתי המדינות לפני חודש, בנאומו באוניברסיטת בר אילן. מה שמלמד, כי גורמים בממסד נטלו את הכותרת בלבד וסירסו את המשמעות העמוקה. וכך יותר משסיסמה זו מייצגת באופן מדויק עמדה מדינית מלאה ועקבית, היא משמשת יותר ויותר ככיסוי מטשטש למכלול שלם של עמדות.

יאמר לזכותו של השמאל הלא ציוני כי הוא כבר פירט בעבר ובדייקנות יחסית את המשמעות המדינית והמעשית של הסיסמה. משמעות זו הייתה "שתי מדינות לשני עמים" על פי גבולות 67', כאשר ירושלים משמשת בירה לשני העמים, ובמסגרת ההסכם נמצא פיתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים.

אם כן, מדוע אמצו הימין והמרכז, בצורה זו או אחרת, את "שתי מדינות לשני עמים"? התשובה ברורה: הסיסמה, והעקרונות שהיא מייצגת, התקבלו יותר ויותר בקהילה הבינלאומית, והעובדה שלסיסמה אין תוכן חד-משמעי פתחה אפשרויות למניפולציה שמאפשרת את סילופו של עצם הרעיון.

ניצחון מדומה

אחת השגיאות שהובילו לריקון הסיסמה מתוכנה הייתה נטייה אצל מק"י-חד"ש להציג כל ציוץ של הסכמה מוצהרת לעיקרון זה מצד הממסד כפריצה פוליטית בכיוון השלום. בשעה שהכוחות הפוליטיים הממסדיים נאלצו לתמרן סביב רעיון שתי המדינות ולהכיר בו באופן חלקי, מק"י וחד"ש ביקשו להציג את הדברים כאילו הסיסמה מפלסת את דרכה בחברה הישראלית. לדידן של מק"י וחד"ש עצם ההסכמה לרעיון בפוליטיקה הישראלית הממסדית הייתה ניצחון לקו שהן הובילו והתקדמות ממשית בכיוון השלום. אבל מאמצי מק"י–חד"ש להוכיח את הצלחת הסיסמה עוררו תהייה בקרב פעילים לא מעטים, שהבינו שמדובר בתרמית בלבד מצדן של מפלגות בממסד, שביקשו להילחם נגד יישום "שתי מדינות" בסיסמה ...."שתי מדינות".

הקהילה הבינלאומית: חטא על פשע

הקהילה הבינלאומית קיבלה את עקרון שתי המדינות תוך כדי התקרבות מתמדת להגדרה המקורית של מק"י-חד"ש. הכוונה היא לאותה הגדרה הגורסת, כי משמעות העיקרון היא הגשמת הציפייה לגבי גבולות 67', ירושלים ובעיית הפליטים. באופן פרדוקסלי, עקרון שתי המדינות לא הרוויח הרבה מן התמורה הזו. מה שקרה לדאבון הלב, הוא, שהעמדה הבינלאומית ועמדת ארה"ב במיוחד, הפכו לדוגמאות המובהקות של הצביעות הדיפלומטית הצינית. אומות העולם הרשו לעצמן לתמוך במוצהר בעקרונות הפיתרון הזה, אך סירבו לתרגם את המדיניות הזו ללחץ על ישראל ועל ארצות הברית, שהפכה למליצת היושר של הסרבנות הישראלית.

כאשר סיסמה מתרוקנת מתוכנה

בשמאל הישראלי לא יכלו להתעלם מכך שהפיתרון הצודק, המגולם ב"שתי מדינות", הפך לסיסמה ריקנית לא רק בהנהגה הישראלית, אלא גם בקרב חלק רחב של הקהילה הבינלאומית. בישראל, כמו גם בזירה הבינלאומית, סיסמת השלום על פי הרעיון של שתי המדינות, היא דוגמא קלאסית למשאלה חסודה שהפכה כמעט לכלי ריק. במקביל להתנכלות המדינית-דיפלומטית בנושא הסכסוך, נמשכה ואף החריפה המציאות הקשה של הכיבוש, הסיפוח וההתנחלויות כדי לחולל מציאות שחוסמת את הדרך להקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית.

בהקשר זה התרבו בשמאל אנשים שלועגים לסיסמה הזאת ומוסיפים כיום כי גם אולמרט, ליבני, ברק ודומיהם ייחלו לה. אם כן, "ההגמשה" הפטאלית שעברה הסיסמה לא החלה בנתניהו וסופה עדיין רחוק מאיתנו. לנוכח ההיסטוריה המסובכת שלה יש להתפלא שעודה מחזיקה מעמד בקרב ציבור שוחרי השלום. אך כמדומני שהיא חדלה להלהיב, וסיסמה שאינה מלהיבה אינה שווה הרבה.

ההיבט המהותי

המציאות הקשה שלנו וגורלה המר של סיסמת שתי המדינות תרמו בוודאי לכך, שחלק לא מבוטל מציבור שוחרי השלום מעדיפים את הפיתרון של מדינה אחת. במרבית המקרים, התמיכה בפיתרון הסכסוך באמצעות מדינה אחת דמוקרטית, אינה אלא השתקפות ישירה של האכזבה מן ההתנכרות להתחייבויות חגיגיות ומסילוף תוכנו של רעיון שתי המדינות. במקום לתמוך באידיאל שאין לו מהלכים ממשיים במציאות, רבים מעדיפים לתמוך ברעיון של מדינה אחת בדגש על עקרון השוויון.

אינני זר לתפישה הגורסת שישראל היא תוצר של הקולוניאליזם, וכי היא שפחתן הנאמנה של המעצמות האימפריאליות עוד משחר קיומו של הישוב היהודי בארץ. ואמנם שליטי ישראל ראו את עצמם כחרב להשכיר נגד עמי האזור. אך אין זה המקרה הראשון שבו נולדה מציאות ספוגת עוול שאי אפשר לתקנו על ידי החזרת המצב לקדמותו. הכרעה בניצחון מוחץ של צד אחד על הצד השני תהיה כרוכה בגרימת אסונות חדשים ובהמשכו של מעגל השנאה והאלימות. ספק אם הכרעה כזאת רצויה, וככל הנראה היא בלתי אפשרית. מכאן נובע הצורך למאבק על פשרה ראויה.

למרות הקשיים, יש עדיין הבדל גדול בין הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל ובין הסיכוי לפיתרון על בסיס של מדינה אחת. הפיתרון של שתי מדינות נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקהילה הבינלאומית. אין לזלזל בהישגים חשובים בזירה הדיפלומטית ובדעת הקהל הבינלאומית. הבעיה הפלסטינית רובצת על מצפונו של העולם הנאור.

לעומת הפשרה של שתי מדינות, הפיתרון של מדינה אחת, אם קיימת בכלל אפשרות כזאת, שייך למסגרת זמן אחרת לגמרי. מדובר על עתיד רחוק שקווי אופיו לוטים בערפל. פיתרון זה יחייב את ביטול קיומה של ישראל ללא אפשרות לקבוע את טיבה ואת אופייה של המדינה האחת שאמורה לקום בכל שטחי פלסטין.

במישור האסטרטגי הצהרות נגד קיומה של ישראל כלל אינן פוגעות בה באופן ממשי. להפך, בתחום המאבק הרעיוני וההסברתי עוזרות ההצהרות נגד עצם קיומה של ישראל לממשלת ישראל ולשדולות הפרו-ישראליות, הטוענות שהמאבק נגד הכיבוש משמש כמסווה למאבק נגד ישראל. מחנה השלום והשמאל רק יפסיד אם ינטוש את העליונות המוסרית הגלומה בדרישה לשלום על יסוד פשרה שמבטיחה את זכויות הפלסטינים להקמת מדינה משלהם בגבולות יוני 1967, שירושלים היא בירתה וזכויות הפליטים הפלסטינים מובטחות.

אין זה מיותר להוסיף, שעד כמה שאנחנו מסוגלים להבין לאן נוטה הציבור הפלסטיני החי תחת הכיבוש, עוד יש בקרבו תחושה שהדרך לשחרור, אם יש לה בכלל סיכוי, היא דרך המאבק הפוליטי לביטול הכיבוש ולמען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אמנם סביר להעריך שפלסטינים רבים עדיין חולמים על פלסטינה ערבית בין הים לירדן ושום משקיף אובייקטיבי לא יופתע מכך. אולם יחד עם זאת ברור שהציבור הזה מוכן להפקיד את גורלו הפוליטי בידי הנהגות שלוחמות על פשרה שתענה על הצרכים המנימאלים של העם הפלסטיני.

רמזים עבים מכיוון חמאס

בהקשר זה ראוי לשים לב להתפתחויות האחרונות הקשורות בחמאס. סידרת רעיונות והצהרות מטעמו אינה משאירה שום ספק בכך שהחמאס, למרות עמדותיו האידיאולוגיות המקסימליסטיות, הגיע להבנה שאין צורך להפנות עורף למאבק פוליטי ריאלי. ולכן, על אף המשבר הפנים-פלסטיני, וחרף המתקפה הישראלית השפלה על רצועת עזה, חמאס מתאמץ להבהיר לכל מי שמעוניין לשמוע כי הוא לא יתנגד לפיתרון המעשי של שתי מדינות. וחשוב לו להבהיר את הדברים האלה דווקא בשל בחירתו של אובמה לנשיאות ארה"ב.

בסיכום

יש להודות, שהסיסמה "שתי מדינות" במציאות הפוליטית שלנו אינה ממלאת כיום שום תפקיד חיובי. אולם תהיה זו טעות להסיק מן העובדה הזאת שתם שלב במאבקם של השמאל ומחנה השלום למען הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. על השמאל העקבי בכללו, ועל מק"י-חד"ש בפרט, מוטל לנסח סיסמה או סיסמאות חדשות, שיתייחסו למציאות שבה גורמים רבים יכולים לסלף את פירושה של סיסמת שתי המדינות, לרוקן אותה מתוכנה המתקדם ואף לנצלה נגד עצם רעיון השלום.

קרב בשתי חזיתות

בעקבות הסתירה המחריפה בין מדיניות החוץ המתקדמת שלה ובין מדיניות פנים ריאקציוני של המשטר באיראן חל מעין קיטוב בשורות השמאל. הקיטוב נובע, לדעתי, מגישות חד-צדדיות שיש להתגבר עליהן כדי לגבש תמונה כוללת ומאוזנת של המציאות האיראנית. נצא ונראה.
בגלל היסודות החיוביים במדיניות החוץ שלה ומעמדה הבינלאומי ניצבת איראן מול איומים של התערבות זרה תוקפנית. אך אמת זו אסורה שתטשטש את אופיו הריאקציוני של המשטר הפנימי ושל ההנהגה האיראנית. היסודות החיוביים במדיניות חוץ מתבטאים בסירובה של ההנהגה האיראנית להיכנע ללחצים הכלכליים והאסטרטגיים של ארה"ב ושל אירופה בכל הנוגע לניצול משאביה של איראן, ובמיוחד את הנפט שלה. בנושא זה יתכן ורצוי להיזקק למושגים 'ותיקים' שלא פג תוקפם. ישנה סתירה בסיסית ומרכזית בין העם האיראני כולו ובין הברית של ארה"ב-אירופה שמבקשת לשלוט במשאבים האיראניים.
יחד עם זאת, נשארת איראן חברה מעמדית מובהקת הנשלטת על ידי חוגים קלריקלים ריאקציוניים שהצליחו לנצל את יוקרתם המהפכנית מימים עברו כדי להקים מערך עריצות כדי לדכא כל מי שמערער על המשטר ועל הנהגתם. יש מכלול של ניגודים שבין המשטר ובין הגורמים העממיים בחברה האיראנית. הניגוד המרכזי הוא בוודאי המאבק של הפועלים ושל החקלאים, אבל המערכה על זכויות דמוקרטיות ונגד האופי הדכאני של הרפובליקה האסלאמית הולכת ומעמיקה.
במאמרים קודמים שלי שנועדו להתריע נגד האיומים על איראן מצד ארה"ב וישראל, הקפדתי לעמוד גם על האופי הדכאני של המשטר. עמדות השמאל חייבות להקיף את כל הצדדים של המציאות האיראנית. המאבק של איראן על עצמאות לאומית הוא תרומה משמעותית לסיכול התוכניות האימפריאלית והוא ראוי לתמיכה. המערכה של השכבות העממיות בקרב העם האיראני למען זכויותיהן ראויה לא פחות לסולידריות מלאה.
שום נוסחה, ככל שתהיה נכונה, אין בכוחה לשקלל את כל המרכיבים במשבר מסוים. אך שני היסודות האלה, מדיניותה הבינלאומית של איראן מצד אחד והפגיעה בזכויות דמוקרטיות מצד שני הינם מרכיבים חשובים באותה מידה. לשמאל ניסיון רב בהתייחסות ללחצים הנגדיים האלה בתנאים לאומיים שונים ומגוונים. התופעה כשלעצמה אינה חדשה. בחפוי עיקרון של "אנטרנציונליזם פרוליטרי", קבעו ברה"מ ותומכיה את יחסם לגבי ישות מדינית זו או אחרת על בסיס "טעמי מדינה", או במילים פשוטות, על פי האינטרס הממלכתי של ברה"מ. מצד שני, מתעלמות התנועות לזכויות אזרח למיניהן מכל השיקולים השייכים למערכה הגורלית למען עצמאות מול המעצמות האימפריאליות. עצמאות לאומית לדידם אינה ערך ראוי.
במכלול התגובות למשבר באיראן ניתן להבחין במניע הקובע, המניע העמוק שמסביר נקיטת עמדה פוליטית זו או אחרת. אלה המבקשים להדגיש את תפקידה הבינלאומי של איראן נוטים לאלתר קו הסברה שטחי ומלאכותי שנועד לייפוי מעשי המשטר וליפות את הלגיטימיות המפוקפקת של התהליכים האלקטוראליים. ניתוחים כגון אלה 'מזדרזים' להגדיר את תנועות המוניות למען הדמוקרטיה כמכשירים של האימפריאליזם. מאידך, אלה השוללים את התפקיד הבינלאומי של איראן ואלה המתעלמים מתפקיד זה מטשטשים את החשיבות של המאבק של איראן על עצמאותה. הקיטוב בשמאל שנובע מעמדות חד-צדדיות יוצר מתחים מיותרים. אין מנוס מהצורך להתרגל לתופעה זו של מדיניות חוץ מתקדמת לצד מדיניות פנים דרקונית החוזרת ונשנית. בנסיבות חמורות כאלה, נסרב תמיד לנהוג בסלחנות כלפי דיכוי המונים אך נסרב גם להתנכר לחשיבות המאבק לעצמאות לאומית.
ישנו מבול מאמרים וניירות ערך בנושא איראן. לדאבון, נוטים רובם להתרכז רק בצד אחד של המטבע. בתוך זרם התגובות צדה עיני נייר עמדה שביטאה את העמדות שלי על הצד הטוב ביותר. מדובר בהודעה מטעם קואליציה למען השלום בעיר וואנקובר שבקנדה.
STOPWAR COALITION (Vancouver, Canada)
Statement on the Iran crisis
STOPWAR הוא שם הארגון שקיבל את נוסח ההחלטה בפגישה חודשית ב-24 ביוני. הנה התרגום שלי:
אנו שולחים את ברכותינו ואת רגשי הסולידריות לאלה הנאבקים השבוע למען דמוקרטיה וצדק באיראן ובעולם. אנו שותפים למחויבות שלכם לפתרון צודק ובלתי אלים של המחלקות שנוצרו בעקבות הבחירות לנשיאות...ואנו מגנים את הריגתם של המשתתפים במחאה ומצטרפים לאלה הדורשים את הזכות להתארגן, לשבות ולמחות, לחופש הדיבור וההתקהלות לכל האיראנים. אנו דורשים את השחרור של כל הפועלים, סטודנטים והאסירים הפוליטיים...
אנו מגנים כל ניסיון של מחרחרי המלחמה בארה"ב ובקנדה לנצל את המצב כדי לדחוף למען "החלפת המשטר" באמצעות המעצמות הזרות. זרם האיומים נגד איראן אמור להזכיר לשוחרי שלום את ההתארגנות לקראת המלחמה נגד עיראק לפני שבע שנים שחוללה אסון כבד לארץ זו מבלי לקדם את הזכויות של העם העיראקי.
....העם באיראן ישיג את יעדיו ללא התערבות של ממשלות כמו הממשל הקנדי אשר מעכב התקדמות ממשית לדמוקרטיה, צדק חברתי ושוויון מיני דרך המבצע הצבאי המתנהל באפגניסטן. “
ואלה, לדעתי, דברי תבונה ועמדה מאוזנת.