קרן רוזה לוקסמבורג מרחיבה את פעילותה בישראל

רוב אנשי השמאל הקרובים למסורת המרקסיסטית קיבלו בסיפוק את הקמתה והתבססותה של מפלגת השמאל הגרמנית (Die Linke). כזכור, מפלגת השמאל קמה לפני כשנתיים, עם האיחוד בין מפלגת השמאל הדמוקרטית שהתארגנה בגרמניה המזרחית לאחר התמוטטות המשטר הקומוניסטי ופלג רדיקלי שנטש את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. המפלגה המאוחדת עושה חיל ויש שמאריכים שהיא עשויה לזכות בכ-10% מהקולות בבחירות הבאות לבונדסטאג.

ע"פ שיטת הממשל הפדראלית הגרמנית, סיעה בבונדסטאג שזוכה בחמישה אחוזים (אחוז החסימה) ולמעלה זוכה בהתאם לגודלה בתקציב לפעילות תרבותית וחינוכית אשר מתנהלת גם בגרמניה פנימה וגם באתרים שונים בעולם. הקורא הישראלי מכיר בוודאי את המכונים ע"ש אדנאוור, אברט והיינריך בל, השייכים למפלגות הדמוקרטית-נוצרית, הסוציאל-דמוקרטית והירוקה בהתאמה.

קרן רוזה לוקסמבורג אומנם פעילה בארץ מספר שנים, אך לאחרונה היא העלתה את דרגת נציגותה והיקף פעילותה ותוך כדי כך פתחה משרדים בת"א וברמאללה. לאחרונה קיימה הקרן יום עיון רב רושם בתל אביב שהוקדש למהפכנית הגרמנית-פולנית-יהודיה אשר על שמה נקראת הקרן. לוקסמבורג הייתה מענקי הסוציאליזם המהפכני, הוגת דעות חשובה ומנהיגה פוליטית לוחמת ללא חת. לוקסמבורג נרצחה ביחד עם חברה לנשק, קארל ליבקנכט, ימים ספורים לאחר שיצאה מבית הסוהר שבה הוחזקה בעוון התנגדותה האמיצה למלחמת העולם הראשונה.

משימה מורכבת ועדינה

אין ספק כי ייצוג השמאל הגרמני במדינת ישראל הוא משימה מורכבת ועדינה. היחסים שבין העם הגרמני והעם היהודי רוויים בזיכרונות כואבים, וגם במתחים וברגשות סוערים על רקע השואה, שבה הובילו היטלר והנאצים את העם הגרמני למפעל רצח איום ונורא שבו הושמד שליש מהעם היהודי. הדברים מסתבכים כאשר מבינים שהחזרת גרמניה למשפחת העמים לאחר מלחמת העולם השנייה התבצעה, בין היתר, תוך כדי טיפוח רומן ישראלי-גרמני. כזכור הפכה גרמניה בינתיים לבעלת ברית של ארה"ב ולגורם בכיר בנאט"ו, ומכאן הקשרים עם ישראל בהנהגת דוד בן גוריון, אשר יזם "סולחה" היסטורית שכללה את הסכם השילומים המפורסם וסייעה רבות בהשבתה של גרמניה אל משפחת עמים.

ישנם בשמאל הגרמני אלה הגורסים שטראומת העבר מחייבת עמידה משותפת של כלל העם הגרמני והממסד הגרמני לטובת מדינת ישראל ולהתחשבות מיוחדת בבעיותיה של ישראל בכל התחומים. נציג מובהק של זרם זה הוא גרגור גיזי, מדינאי מרכזי ב"דה לינקה" הגרמנית. בנאום מאוד חשוב, לציון 60 שנה למדינת ישראל ("עמדת השמאל הגרמני כלפי מדינת ישראל" - 14.4.2008) קבע גיזי שהשמאל הגרמני צריך לקבל את העמדה ה"פרו-ישראלית" של הממסד הגרמני וכי ביקורת על ישראל חיבת להביא בחשבון את הגישה הזו, הגישה המתחשבת הכלל-גרמנית. עם כל הכבוד לרגישות, אין לקבל את הגישה הזאת. אין להסכים לתוכנה ולא לצורת הביטוי שלה. ע"פ גישת גיזי, מדינת ישראל היא היורשת הלגיטימית של קורבנות הנאציזם, היא מייצגת אותם ופועלת בשמם. לפיכך, זכאיות ממשלות ישראל להתחשבות מיוחדת בכל תחום, כולל התחום המרכזי והחיוני של הסכסוך הישראלי-ערבי.

בשמאל בארץ אנו מכירים היטב את התזה הזו, אשר לפיה מדינת ישראל היא הביטוי האותנטי לשאיפות היהודים באשר הם והקמתה מהווה מעין פיצוי על הזוועות שחולל הנאציזם נגד העם היהודי. ברור מדוע הממסד הישראלי דחף וטיפח את התזה הזאת, שהפכה לנשק אידיאולוגי ופוליטי במסגרת הסכסוך עם העולם הערבי. אך לתזה זאת אין אחיזה במציאות ההיסטורית.

יש חובה להתייחס לנאום זה ביתר פירוט. גיזי מנסה להיות הגון ואובייקטיבי, אך אין להשתחרר מהתחושה שרגשי אשם גברו על ההיגיון הפוליטי. הדבר מסתבר מההבנה מרחיקת הלכת שמגלה גיזי לטענות הממסד הציוני וממשלות ישראל, תוך כדי התעלמות מנימוקים הסותרים את הסלחנות הזאת. הנה כמה דוגמאות:

"יש ודאי סיבות מובנות לחשוב שהציונות אינה אהודה. זאת אידיאולוגיה, מניפסט מדיני וגם לאומני. היא גם מובילה לעיתים להגבלת קיצוניות וליחס בלתי שוויוני כלפי האזרחים הערביים בישראל. ולבסוף, היא הובילה, לעיתים, להיווצרותם של גופים קיצוניים שניתן לכנותם טרוריסטיים. אין ספק שההתפתחויות הללו מתרחשות בשל האיום התמידי שהחברה הישראלית רואה את עצמה חשופה לו. משום כך יש לצבא ולשירותי הביטחון בישראל חשיבות עליונה, שהיא יוצאת דופן בדמוקרטיות מודרניות. כלפי הדברים הללו לא צריך השמאל לחוש אהדה.

כעת ברצוני להרשות לעצמי לערוך השוואה עובדתית נגדית לשם הפרובוקציה שבדבר. גרמניה ניצבת מול איום טרור מופשט לכל היותר. אך זאת מהווה סיבה מספקת עבור שר הפנים שוויבלה, שר ההגנה יונג ובטחוניסטים קיצוניים אחרים, לפגוע באופן המעורר פחד, בתכנים ליברליים של החוקה שלנו. דומה לזה אילו גרמניה הייתה ניצבת מול איום שמולו ניצבת החברה הישראלית, האם ניתן היה להעלות בכלל על הדעת – לאור ההיסטוריה הזאת – שגרמניה הייתה נוהגת כדמוקרטיה ומדינת חוק? אני בספק גדול אם התשובה לכך היא חיובית. לכן אני מעריך את השמירה על מצב דמוקרטי ואף ציבור דמוקרטי במהלך 60 השנה מאז היווסדה של ישראל, כהישג גדול באמת, שיש להעריצו ולהכיר בו." (נאום גיזי, עמוד 23) [ההדגשות שלי – ר.ק.]

יש להודות על כך שעורכי הפרסום של נאום גיזי בישראל הקפידו לציין כי הוא אינו מהווה עמדה רשמית של המפלגה, אלא תרומה לדיון אשר עורר ויכוחים נרגשים וסוערים.

עם כל ההערכה למפעל של קרן רוזה לוקסמבורג, יש לחשוש שהיא תשתלב במערך של הממסד הגרמני של היום ומערכת התמיכה ההדדית בין ישראל ובין גרמניה. המשמעות המעשית היא מתן הנחות בלתי מוצדקות לממשלות ישראל והתחשבות במה שאינו ראוי להתחשבות. ישראל עושה כל מאמץ לזהות את הביקורת הצודקת עליה עם האנטישמיות. מדוע יש צורך בהתחשבות מיוחדת גרמנית (ואירופית) שתקל על ישראל ותשמש מעין מתן רישיון למדיניות הישראלית המאפשרת לה למלא תפקיד של מעצמה אזורית הקשורה לאינטרסים של ארה"ב באזור?

יש לקוות שהקרן ואנשיה, שהם דמוקרטים וסוציאליסטים, יבחינו היטב בניסיון הממסד הישראלי לנצל כל נטייה לסלחנות לגבי מציאות הכיבוש ופשעי המלחמה שמבצעת ישראל. הממסד הישראלי מתמחה בניצול פשעי העבר נגד העם היהודי כהצדקה גורפת למדיניותו ובמטרה לטשטש את חומרת תוצאותיה ואת הסכנה הנובעת מהן. מן הראוי שהשמאל הגרמני, במקום לטפח הבנה עם הממסד הישראלי, ישקוד על טיפוח יחסי הבנה וסולידריות עם אותו מחנה בישראל הנאבק למען השלום והדמוקרטיה, ועם האוכלוסייה הפלסטינית בישראל על סבלה ועל מצוקותיה. מנקודת ראותו של השמאל הישראלי, הקרן תמלא את יעודה על הצד הטוב ביותר אם היא תימנע מכל צורה של הלבנת חטאיה ופשעיה של מדינת ישראל, על מנגנוני התוקפנות והדיכוי שלה. הדברים נכונים במיוחד לאור משנתה של רוזה לוקסמבורג, שהוקיעה את רוע המיליטריזם ואת העוול של מלחמה לא צודקת. משנה זו היא עד היום הזה מגדלור לכל דמוקרט ולכל שוחר שלום המכיר היטב את זוועת המיליטריזם ופניו של המיליטריזם המקומי והעכשווי.

רוזה האמיתית

קורה לא פעם שהמסר האוטנטי של גדולי העבר נתון במחלוקת. והדבר הוא טבעי ביותר. כל אחד רשאי לצטט את הדברים הנראים לו חשובים ביותר ואופייניים ביותר במורשת של אישיות זו או אחרת. אך יש לחשוש שישנם כאלה העלולים לשכוח, אפילו שלא בכוונה, את העיקר שבדרכה של לוקסמבורג. העיקר הוא תיאוריה ופרקטיקה מהפכנית. כל התייחסויותיה וכל מאבקיה התרחשו במסגרת הטיפוח של המחשבה המהפכנית ושל הפרקטיקה המהפכנית. ומכאן יש בעיה - לנו שחיים בתקופה לא מהפכנית. בעיה זאת של פרקטיקה מהפכנית בעידן לא מהפכני, מוכרת לנו המרקסיסטים. אין שום הפתעה בכך שהפעילים בתקופה לא מהפכנית ינסו, אפילו שלא בכוונה, לעגל כמה פינות אצל רוזה לוקסמבורג ולהדגיש את אותם האלמנטים שמטשטשים את הניגוד האדיר שבין גישתה ובין הרפורמיזם. רוזה לוקסמבורג ירדה, יותר מכל אחד אחר, לשורשי המחלוקת בין התנועה המהפכנית לבין הרפורמיזם, בין הקומוניסטים הלוחמים לשינוי המשטר ובין הרפורמיסטים שהפכו לרזרבה היסטורית של הקפיטליזם.

אפשר לטעון שהעדר פרספקטיבה מהפכנית יכול להסביר – אם לא להצדיק את השלמת הרפורמיזם עם המשטר הקפיטליסטי. אך אין דבר שיכול להצדיק את התמיכה הנאמנה והעיוורת של הסוציאל-דמוקרטיה בצרכי האימפריאליזם, בדיכוי הלאומי ובשעבוד עמי העולם השלישי. באנגליה, גרמניה, בהולנד ובבלגיה, בין היתר, תמך הרפורמיזם במפעל הניצול האימפריאליסטי שמימדיו הגיעו למימדים של שואה עולמית. ויש לזכור ששורשי השואה של העם שלנו צמחו במציאות החשוכה של הגזענות ששימשה את צרכי הדיכוי הקולוניאלי. מכאן, יש לראות את לוקסמבורג כלוחמת נגד האימפריאליזם על כל היבטיו. הרי מורשת רוזה לוקסמבורג מסמלת סולידאריות עם קורבנות הכיבוש ועם מעמד הפועלים בישראל.

מקור לדאגה

הרמן דיארקיס, פעיל במפלגת השמאל, שימש כנציגה במועצת העיר דוזנברג ואף היה מועמד מטעם מפלגתו לתפקיד ראש העיר. דיארקאס השתתף לאחרונה בפורום החברתי העולמי בבלם, ברזיל וביקש למסור את רוח החלטות הפורום לציבור הגרמני. לאחר שדיארקיס העניק ראיון לעיתון שמרני בעיר אסאן, הותקף באופן בוטה במספר עיתונים ימניים ושמרנים בגרמניה. אך לא די בכך, לפי המידע שבידינו, הותקף דיארקיס בצורה קשה גם על ידי אישים מרכזיים במפלגת השמאל ונאלץ לפרוש מהמפלגה. הגרסה הזאת היא אמנם ממקורות פרו פלסטינים, אך לא מצאנו, למרות חיפושינו גרסה אחרת, מטעם הנהגת מפלגת השמאל. איננו יכולים להיות ערבים לכל ניסוח של דיארקאס, אך לפי האינפורמציה בידינו, הוא הפך קורבן לאלה במפלגה שאינם סובלים את עצם הרעיון שאפשר וצריך לבקר את ישראל. איך כתבה, רוזה לוקסמבורג? "חרות היא אך ורק חרותו של החושב אחרת".

כמה הערות בתום מערכת הבחירות

התקשורת, כידוע, אינה אוהבת לעסוק בנושאים כבדים הדורשים ידע והתעמקות. הגדרת המהות של המבנה המפלגתי הוא נושא כזה. אך לשמחת אנשי התקשורת ישנה קיצור דרך שהיא מאד נוח לאלה הסובלים מעצלות מחשבתית. תיקח את כל הרשימות ותמרח אותן לאורך ציר שמאל-ימין. טכניקה זו, אף שהיא מוטעית ומטעה, מקלה על דיווח תוצאות הבחירות. השטות השוטפת המקובלת למדי היא שהבוחרים התפלגו בבחירות האחרונות לשני גושים, מחנה ימין בראשות ביבי (65 מושבים) ומחנה שמאל בראשות ציפי לבני (55 מושבים).

מה אפשר לעשות אך אין מחנה שמאל במימדים אלה. אך יש ויש מחנה ימין המקיף רוב רובה של המפה הפוליטית. הליכוד, כידוע, היא מפלגה לאומנית ימינית. קדימה היא מפלגת ימין מרכז "קלאסית" שמולידה, אריק שרון, סימל וייצג השתלטות המיליטריזם בחברה הישראלית. "ישראל ביתנו" היא רקיחה מגעילה של ימין קריפטו-פשיסטית גזענית. מפלגת העבודה (במיוחד בהנהגת אהוד ברק) היא צירוף ימיני של מיליטריזם כלפי חוץ וכניעה לניאו-ליברליזם בבית. ש"ס הפכה במרוצת השנים לזרם דתי ימיני פונדמנטליסטי קלריקאליסטי. האיחוד הלאומי הוא ריכוז ימיני קיצוני וכוח המחץ של המתנחלים הרצחניים הסהרורים. ואחרון, אחרון חביב: הבית היהודי הוא מפלגה ימינית מתונה שבמרכז מצעה חיבה למתנחלים. וכך נראה גוש הימין בחברה הישראלית.

תהליכים היסטוריים והתפתחויות שוטפות

התמונה הפרלמנטארית הנה תוצאה של תהליכים ארוכי תווך ושל התפתחויות שוטפות. משקיפים וחוקרים רבים שמו לב לכך שהחברה הישראלית מתאפיינת בשני צירי התפתחות שונים. בבחינות רבות היא נראית כתצורה קפיטליסטית ליברלית-דמוקראטית. אך מבחינת המבנה מתחת פני השטח, ועל פי הדינאמיקה שלה, נטתה החברה הישראלית לחזור את מקורות הקולוניאליות שלה. כך, שהמערכה להבטיח ולהרחיב את האחיזה הציונית – באופן צבאי, גיאוגרפי ופוליטי נמשך כל העת, לעתים מתחת פני השטח, ולפעמים במרכז הבמה. זהו האופי הקולוניאלי של ישראל אשר מעצב יותר ויותר את הזירה הפוליטית הפנימית.

תרכובת של מיליטריזם וגזענות

בהתחשב בתרכובת המורעלת של מיליטריזם ושוביניזם שמטביעה את חותמה על השיח הציבורי בישראל, זו היוצאת ממלחמה אחת רק כדי להתכונן למלחמה נוספת, היה זה נס אילו הבחירות היו יוצרות בסיס לממשלה המוכנה למו"מ רציני עם הפלסטינאים. כמובן שאין לזלזל בצורות הדמוקרטיות בארץ - אף שהן שבריריות ופורמאליות למדי. אך מהות החיים הפוליטיים בארץ זו עומדת בסימן "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב שמבטיחים מכלול של פריבילגיות למנגנון הממלכתי הישראלי ברמה האסטרטגית, הכלכלית והפוליטית. יחסים אלה הם הגבולות ההיסטוריים של הדמוקרטיה הישראלית שקובעים מראש את תוצאות הבחירות ודרכי הטיפול בהכרעות החשובות על סדר היום.

לא היה צורך בנביא לזהות במסע הרצחני האחרון לעזה את כל אלמנטים שעשויים היו לדחוף את קהל הבוחרים מיואש ומופחד בלאו הכי עוד יותר לימין. הרי מדבור בתסריט ידוע היטב. שוב, האמין "עמך" שפרות הניצחון הצבאי המזהיר סוכלו על ידי ה"פוליטיקאים". כך מאמינים רבים: אז בלבנון והפעם בעזה צה"ל עמד על סף ניצחון מוחץ אילו רק ניתן לו להשלים את המלאכה.

הקרב על העליונות האזורית

מברק עד לליברמן דרך מופז, ממפלגת העבודה דרך קדימה ועד לליכוד, הפכה ישראל לשדולה חשובה הדוחפת למלחמה עכשיו עם איראן. עובדה היא שהטרויקה המהוללת שלנו ניסתה במשך 2008 לדחוף את בוש להתקפה על איראן או לפחות להבטיח מטריה להרפתקה ישראלית. ישראל התייצבה באגף הניצי של המערך האמריקאי במשך 2008 והיא שוקדת עכשיו על גיבוש בעלות הברית הניציים שלה בתוך ממשל אובמה. נכון שישראל תתקשה יותר לדחוף את אובמה לעימות עם איראן, אך יש להביא בחשבון שישנם בוושינגטון בתוך הממשל ומחוץ לו גורמים רבי השפעה שמתנגדים בכול כוחותיהם לרביזיה כלשהי במדיניות הגלובלית של הממשל החדש.

הממשלה החדשה אצלנו תסרב לנהל מו"מ רציני אפילו עם המתונים שבמתונים בקרב הפלסטינים. היא תבקש להזכיר לארה"ב את השיעור שביקשה וושינגטון למכור לכולם. קודם, יסבירו "ביבי-ציפי",יש "לבטל את האיום הטרוריסטי" ותהיה זו טעות להתקדם במסלול הפלסטיני כל עוד האייתוללות מאיימות על האזור. הקונסנסוס בממסד הפוליטי הישראלי התומך במלחמה יזומה נגד איראן חושף יותר מכל גורם אחר את המיקום של ישראל – באגף הימיני ניצי של הפוליטיקה הבינלאומית.

במקום נידוי והחרמה – מפלרטטים עם הגזען הנוכל

האם יתכן שההנהגה בחברה דמוקראטית תתחנף לגזען גלוי ולקריפטו-פשיסט ולמפלגתו כדי להעניק לו מקום בכיר בקואליציה החדשה? האם יתכן שפוליטיקאי הדורש לחסל על בסיב אתני-לאומי את אזרחותם של 20 אחוז מכלל האזרחים ייהפך לשולט בכיפה של הזירה הפוליטית כולה ולאיש הקובע את ההרכב של הקואליציה ההולכת ומוקמת?

האם הדיפלומטים למיניהם ובמיוחד אלה מארה"ב יכולים להתייחס באדישות למקומו המרכזי של ליברמן בממשלה ישראלית? נניח שהפלסטינים היו, בנוסף לכל צרותיהם, שחומי עור – האם קלינטון ומיצ'ל, שליחיהם של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב יוכלו ללחוץ את ידו של השר הבכיר הגזען? האם הקהילה הדיפלומטית הבינלאומית שתפקידה להגיב על מלחמה תוקפנית ועל הנעשה בשטחים יכולה או רשאית להתעלם מהמעד הבולט של ליברמן בממשל הישראלי? האיש דוחף לגירוש של ערים שלמות על אוכלוסייתן לעבר הגבול. מול המסע הזוועתי למען טרנספר של אזרחיה הפלסטיניים של ישראל – האם הקהילה הבינלאומית – על ממשלותיה ועל אזרחיה רשאים לשתוק? האם אפשר לטעון שמדובר ב"עניין פנימי ישראלי"? הרי פשיזם, כמו כל וירוס מסוכן - לעולם אינו עניין פנימי-מקומי.

האמת כפי שהיא: אין שלום ללא חמאס

ישנם חברים במחנה השלום שסבורים שקיומו של חמאס מהווה מכשול בלתי עביר בדרך לשלום. הם כמובן שוללים את הניסיונות של ישראל לחסל את השפעת חמאס באמצעים אלימים. הם נוהגים מצידם להציע מעין דרך אלטרנטיבית לטפל בבעיה זו ששמה חמאס וטוענים שדווקא מדיניות שלום נמרצת וחתירה אינטנסיבית להסכם עם הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן עשויות לקרב את שני העמים להישג כפול. אפשר, לדעתם, להשיג בעת ובעונה אחת גם את פירות השלום וגם לדחוף את החמאס כגורם פוליטי לשוליים.
'אסטרטגיה' זו יכלה, אולי, להצליח לפני שחמאס הפכה לגורם כה מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. בנוסף להצלחותיה האלקטוראליות, שתי התפתחויות חשובות נוספות שמו לאל את האפשרות לחסום את חמאס באמצעות שלום ישראלי-פלסטיני. ההתפתחות הראשונה היא האובדן הגמור של כל אמון ברשות הפלסטינית של אבו מאזן. התמיכה המלאה במדיניות בוש ביחד עם ההשתלבות האומללה במערך הצבאי של ארה"ב, יחד עם השחתת המינהל רקוב בשטחים הרסו את השרידים האחרונים של אימון הציבור. התפתחות השנייה הצליחה חמאס לרכוש את הלב של הפלסטינים כשהיא הופכת לנציג המובהק של ההתנגדות הפלסטינית.

לרגל הכישלון הגמור של הנהגת אבו מאזן הפכה ההצעה לדחוף את חמאס לשוליים באמצעות הסכמים עם הרשות הפלסטינית למשאלת לב חסודה. ואם אין לדחוף אותה החוצה יש לפלס דרך להכללת חמאס בזירה המדינית. יש חשיבות בכך שאלה המצדדים בפתרון של "שתי מדינות" יבינו שחמאס היא מרכיב חיוני בתהליך. מכאן על השמאל לגלות אהדה למאמצים לחדש את האחדות בקרב הפלסטינים. מכאן כל מי שתומך בשלום ישראלי-פלסטיני צריך להכיר בצורך של הכרה דה פקטו בחמאס.

נכון שהמתקפה על עזה סיבכה את מצב. אבל בנסיבות שנוצרו הטענות והביקורת על חמאס ככל שיהיו מוצדקות, מחווירות על רקע הפשעים נגד העם הפלסטיני ותפקידו המוביל של חמאס בהתנגדות הפלסטינית. הדרך לשלום על יסוד התוכנית הסעודית-ערבית-אירופאית עובר דרך מו"מ עם נציגות פלסטינית מאוחדת אשר כוללת חמאס.

חמאס, בין סרבנות אידיאולוגית ובין צרכים פוליטיים דחופים במציאות
יש חברים במחנה השלום המבקשים להזכיר לנו, דווקא בימים אלה, את הפנים המכוערות של חמאס. מבלי לוותר כהוא זה על המערכה הרעיונית והפוליטית נגד הדת, ומבלי לזלזל בתכנים ריאקציוניים שבאסלאם בדומה לתכנים בדתות רבות – יש לקבוע שחמאס אינה חסינה מפני התהליך שעל פיו מתפתחות גישות שונות בתוכה לטיפול בשאלות דחופות וגורליות.

מן המפורסמות הוא שהתנועות "האידיאולוגיות" ביותר כוללות תת זרמים, מגמות פרגמאטיות, אגפים מתונים יותר וקיצוניים יותר. הטענה שכלל זה חל על כל העולם אך אינו תקף אך ורק אצל האסלאם היא טענה סרק הגובלת בגזענות.

כול אידיאולוגיה, כשבעליה מתמודדים במציאות הסובבת, עוברת שינויים והתאמות. מכאן קיימים אסטרטגיות וטקטיקות פוליטיות שונות ואף מנוגדות שמתבססות על אותה מסגרת אידיאולוגית. אין זאת אומרת שאידיאולוגיה אינה חשובה. אך תהיה זאת שטחיות אם לא גזענות להכחיש שעניין הלאומי הפלסטיני הוא גורם חשוב בהוויה של חמאס ובדרכה. במסגרת האידיאולוגיה שלה יכלה חמאס להציע הצעות שתכליתן להפיג את המתיחות ואף לקדם אפשרות של רגיעה ארוכת תווך. המזרחנים מתכחשים לעובדות וחוזרים על המנטרה שכול ביטויי השונות בתוך תנועות כמו חמאס אינם אלא עניין שבטקטיקה והסוואה.

המשך הדיכוי הלאומי – מלחמה בעזה

יש די והותיר יסודות חשוכים בתשתית הרעיונית של שני הצדדים ל"מלחמת עזה". אך תהיה זאת טעות להביא בחשבון אך ורק את העקרונות הרעיוניים. עם גישה כזאת אפשר להסיק בטעות ששני הצדדים אשמים שווה בשווה למלחמה בעזה. ברור שישנם גורמים נוספים קונקרטיים, פוליטיים וצבאיים שיש להביאם בחשבון. המתקפה של ישראל אינה תוצאה של התנגשות האידיאולוגית בין שני הצדדים אלא המשך מדיניות הדיכוי הלאומי של ישראל נגד העם הפלסטיני.

יש נטייה להאמין שהטקטיקה של חמאס, רקטות נגד אזרחים, היא טקטיקה מיוחדת של האסלאם האכזרי. אך ידוע שרוב הארגונים החילוניים והשמאליים לא בחלו – ולא בצדק לעניות דעתי - באמצעים אכזריים כגון פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם. אך אין לפסול את המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית בשל כך, ואי אפשר להתכחש לעובדה שהאגף הדתי הפונדמנטליסטית הוא זה שממשיך את המאבק הלאומי של הפלסטינים, אפילו אם יש להסתייג משיטות הפעולה שלו.

השלכות בינלאומיות

לדיון הזה שלנו השלכות בינלאומיות חשובות. קיימת אפשרות סבירה שנשיא ארה"ב יחליט בימים אלה על פתיחת דיאלוג עם איראן השעית, זו של האייתולות ואחמדינג'אד. הזהות של אותם הכוחות הפוסלים צעדים בכיוון הידברות עם איראן ידועה. לעומתם, דעת הקהל הנאורה בעולם משוכנעת שיש לקדם הידברות. האם האידיאולוגיה בטהראן על עמדותיה החשוכות שונה במהותה מזו של החמאס? בצדק דורשים שאובמה יחתור להסדרי שלום וביטחון עם טהראן. האם הסדרים כאלה בין ארה"ב ובין איראן אפשריים והכרחיים עם איראן האסלאמית? בוודאי שכן. ואם הסדרים כאלה אפשריים שם האם אפשר לטעון שהם אינם אפשריים כאן בגלל האידיאולוגיה של חמאס?

אחרי שהמומחים הסבירו לנו שוב ושוב שחמאס מסרבת להכיר בישראל (ואנו, לצערנו, ידענו זאת היטב), נזכרנו שהיינו פעם בהצגה הזאת. השמאל דרש הכרה באש"פ זמן רב לפני שאש"פ הסכים להכיר בישראל ולחלוקת הארץ. לא חסרו אז, בתנועה הלאומית הפלסטינית אידיאולוגים חשובים – ובתוכם אנשי שמאל -שהוכיחו שהסכמה לחלוקה הארץ פירושה בגידה. למרות עמדות אש"פ דאז, השמאל לא התבלבל ואמר: על ישראל כמדינה החזקה והכובשת להבהיר את נכונות הברורה שלה לתוכנית שלום כדי לפתוח את הדרך להסכם.

"הניצחון" הצבאי הישראלי בעזה ומחיר האימים שלו הנם הוכחה נוספת – למי שזקוק לה – שאין יציבות במזרח התיכון ללא שלום ישראל-פלסטיני. ושלום כזה אפשרי רק על יסוד מו"מ עם נציגות המייצגת את כל הזרמים העיקריים בעם הפלסטיני כולל חמאס.

לסיכום: עקרונות שלא פג תוקפם

נכון שיש לשלול את הדרישות של העמים וכוחות פוליטיים מדוכאים כאשר הם מעלים דרישות השוללות את הזכויות הצודקות של העמים שממשלותיהם אחראים לדיכוי שלהם. אך יש לדעת שהצגת תנועות דתיות ולאומיות כיריבים קיצוניים שאינם מכרים בצורך של פשרות ושל ריאליזם מדיני היא על פי רוב תירוץ כדי להתחמק מהתייחסות עניינית לדרישות של החלשים המתקוממים נגד הסדר העולמי או האזורי. והדברים מוכרים וידועים.

קדימה לתוך הבוץ של עזה

זה עצוב אך המלחמה נראית עבור אזרחים מרומים רבים בארץ כדרך האידיאלית אל השלווה ואל הרגיעה. ובכן, ידוע להם שלישראל עליונות צבאית מוחלטת על הפלסטינים ועל חמאס. ואם כך הדבר, יש הסבר אחד למצוקתם של אותם אזרחים הסובלים במשך שנים ממכת הקסאמים והיא חוסר ההחלטיות של המנהיגים. ואם זאת סיבת המצוקה, הרי יש לה פתרון פשוט ביותר: מלחמה ומיד.

הבעיה הולכת ומחריפה במשך הזמן כיוון שההנהגה הפוליטית במדינה מסתירה את מצב העניינים כפי שהוא. האמת היא שאין פתרון מידי לבעיות הביטחון הבוערות שהן תוצאה של אשליות כוחניות ומדיניות שגויה.

המדיניות הישראלית דוחפת את ישראל למלחמה ויוצרת מצבים שבהם נראית מלחמה כמוצא יחיד. ואם בכל זאת ישנם קולות בממסד הגורסים שאין לישראל אופציות בלתי מוגבלות וכי ישנם מכשולים רציניים להפעלת כוח שיגרום למותם של אלפים רבים של אזרחים חפים מפשע, מופיעים "החיים רימונים" כדי להסביר ששביתת נשק שווה לתבוסה מבישה. כך נוצר מעין לחץ בדעת הקהל שדוחף את ההנהגה לפינה. אכן, הממשלה רכובה על נמר.

הרי הדרך היחידה לעצור את ירי הקסאמים ואת הטילים על ישראל כרוכה בהכרה דה פקטו בחמאס. במגעים שיתנהלו במקודם או במאוחר על בסיס ההכרה הזאת תדרוש חמאס שהפעלת המעברים בעזה לא תהיו תלויה אך ורק במצבי רוח של הממשל הישראלי. על כן הפתרון הרציונאלי למשבר הוא אינו במהות מסובך מדי: בלי קסאמים ובלי מצור. פתרון זה אינו מקובל בתל אביב כיוון שהוא עשוי לפגוע בשליטה הישראלית המוחלטת, הבלעדית במעברים. על פי ההיגיון של המבצע שהתחילה בו נאלצה ישראל להשליש את ההימור. ישראל חייבת להרחיב את ההתקפה על חמאס ועל אזרחי עזה כדי ליצור "מציאות חדשה", כלומר לבצע ניסיון נואש לשכנע את החמאס להפסיק את משלוח הטילים, ניסיון המבוסס על איום של פלישה, הרג המוני והרס אימתני. ניסיונות השכנוע נגד חמאס מזכירים ולא בכדי פרוטוקול של עינויים שיטתיים. אך העיקר: אין איש יודע כמה פלסטינים, לוחמים ואזרחים, חייבים להיהרג כדי למחוק את חמאס מהמשוואה המדינית כפי שאין איש יודע כמה ישראלים, חיילים ואזרחים חייבים למות כדי שהממשלה הישראלית תחולל "מציאות משופרת" ללא נוכחות של חמאס. יתכן,עם כל הכוח וכל העוצמה, שמחיקת חמאס היא משימה בלתי אפשרית.

הצד הישראלי נאלץ לשקוע עוד ועוד בבוץ של הפעולה הקרקעית בלי כל ביטחון שיש סיכוי להגיע לקרקע יציבה – כלומר לעזה ללא נוכחות חמאס כגורם פוליטי. בה בשעה, ידידיה הבלעדיים של ישראל, בוש וחבורתו, קוראים דו"חות "מהשטח" הקובעים כי המבצע הישראלי, שהוא עסק מזעזע ומכוער לכל הדעות, פוגע קשות בידידיה של ארה"ב באזור.

בשעה שדעת הקהל העולמית דורשת פעולה מהקהילה הבינלאומית כדי להקדים את הסערה הגואה של מחאה והתנגדות, מתמרנים מנהיגי ישראל כדי לחמוק ולהימלט מהתביעה הבינלאומית כמעט אוניברסאלית להפסקת אש מידית.