האמת כפי שהיא: אין שלום ללא חמאס

ישנם חברים במחנה השלום שסבורים שקיומו של חמאס מהווה מכשול בלתי עביר בדרך לשלום. הם כמובן שוללים את הניסיונות של ישראל לחסל את השפעת חמאס באמצעים אלימים. הם נוהגים מצידם להציע מעין דרך אלטרנטיבית לטפל בבעיה זו ששמה חמאס וטוענים שדווקא מדיניות שלום נמרצת וחתירה אינטנסיבית להסכם עם הרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן עשויות לקרב את שני העמים להישג כפול. אפשר, לדעתם, להשיג בעת ובעונה אחת גם את פירות השלום וגם לדחוף את החמאס כגורם פוליטי לשוליים.
'אסטרטגיה' זו יכלה, אולי, להצליח לפני שחמאס הפכה לגורם כה מרכזי בפוליטיקה הפלסטינית. בנוסף להצלחותיה האלקטוראליות, שתי התפתחויות חשובות נוספות שמו לאל את האפשרות לחסום את חמאס באמצעות שלום ישראלי-פלסטיני. ההתפתחות הראשונה היא האובדן הגמור של כל אמון ברשות הפלסטינית של אבו מאזן. התמיכה המלאה במדיניות בוש ביחד עם ההשתלבות האומללה במערך הצבאי של ארה"ב, יחד עם השחתת המינהל רקוב בשטחים הרסו את השרידים האחרונים של אימון הציבור. התפתחות השנייה הצליחה חמאס לרכוש את הלב של הפלסטינים כשהיא הופכת לנציג המובהק של ההתנגדות הפלסטינית.

לרגל הכישלון הגמור של הנהגת אבו מאזן הפכה ההצעה לדחוף את חמאס לשוליים באמצעות הסכמים עם הרשות הפלסטינית למשאלת לב חסודה. ואם אין לדחוף אותה החוצה יש לפלס דרך להכללת חמאס בזירה המדינית. יש חשיבות בכך שאלה המצדדים בפתרון של "שתי מדינות" יבינו שחמאס היא מרכיב חיוני בתהליך. מכאן על השמאל לגלות אהדה למאמצים לחדש את האחדות בקרב הפלסטינים. מכאן כל מי שתומך בשלום ישראלי-פלסטיני צריך להכיר בצורך של הכרה דה פקטו בחמאס.

נכון שהמתקפה על עזה סיבכה את מצב. אבל בנסיבות שנוצרו הטענות והביקורת על חמאס ככל שיהיו מוצדקות, מחווירות על רקע הפשעים נגד העם הפלסטיני ותפקידו המוביל של חמאס בהתנגדות הפלסטינית. הדרך לשלום על יסוד התוכנית הסעודית-ערבית-אירופאית עובר דרך מו"מ עם נציגות פלסטינית מאוחדת אשר כוללת חמאס.

חמאס, בין סרבנות אידיאולוגית ובין צרכים פוליטיים דחופים במציאות
יש חברים במחנה השלום המבקשים להזכיר לנו, דווקא בימים אלה, את הפנים המכוערות של חמאס. מבלי לוותר כהוא זה על המערכה הרעיונית והפוליטית נגד הדת, ומבלי לזלזל בתכנים ריאקציוניים שבאסלאם בדומה לתכנים בדתות רבות – יש לקבוע שחמאס אינה חסינה מפני התהליך שעל פיו מתפתחות גישות שונות בתוכה לטיפול בשאלות דחופות וגורליות.

מן המפורסמות הוא שהתנועות "האידיאולוגיות" ביותר כוללות תת זרמים, מגמות פרגמאטיות, אגפים מתונים יותר וקיצוניים יותר. הטענה שכלל זה חל על כל העולם אך אינו תקף אך ורק אצל האסלאם היא טענה סרק הגובלת בגזענות.

כול אידיאולוגיה, כשבעליה מתמודדים במציאות הסובבת, עוברת שינויים והתאמות. מכאן קיימים אסטרטגיות וטקטיקות פוליטיות שונות ואף מנוגדות שמתבססות על אותה מסגרת אידיאולוגית. אין זאת אומרת שאידיאולוגיה אינה חשובה. אך תהיה זאת שטחיות אם לא גזענות להכחיש שעניין הלאומי הפלסטיני הוא גורם חשוב בהוויה של חמאס ובדרכה. במסגרת האידיאולוגיה שלה יכלה חמאס להציע הצעות שתכליתן להפיג את המתיחות ואף לקדם אפשרות של רגיעה ארוכת תווך. המזרחנים מתכחשים לעובדות וחוזרים על המנטרה שכול ביטויי השונות בתוך תנועות כמו חמאס אינם אלא עניין שבטקטיקה והסוואה.

המשך הדיכוי הלאומי – מלחמה בעזה

יש די והותיר יסודות חשוכים בתשתית הרעיונית של שני הצדדים ל"מלחמת עזה". אך תהיה זאת טעות להביא בחשבון אך ורק את העקרונות הרעיוניים. עם גישה כזאת אפשר להסיק בטעות ששני הצדדים אשמים שווה בשווה למלחמה בעזה. ברור שישנם גורמים נוספים קונקרטיים, פוליטיים וצבאיים שיש להביאם בחשבון. המתקפה של ישראל אינה תוצאה של התנגשות האידיאולוגית בין שני הצדדים אלא המשך מדיניות הדיכוי הלאומי של ישראל נגד העם הפלסטיני.

יש נטייה להאמין שהטקטיקה של חמאס, רקטות נגד אזרחים, היא טקטיקה מיוחדת של האסלאם האכזרי. אך ידוע שרוב הארגונים החילוניים והשמאליים לא בחלו – ולא בצדק לעניות דעתי - באמצעים אכזריים כגון פיצוץ אוטובוסים על נוסעיהם. אך אין לפסול את המאבק של הפלסטינים להגדרה עצמית בשל כך, ואי אפשר להתכחש לעובדה שהאגף הדתי הפונדמנטליסטית הוא זה שממשיך את המאבק הלאומי של הפלסטינים, אפילו אם יש להסתייג משיטות הפעולה שלו.

השלכות בינלאומיות

לדיון הזה שלנו השלכות בינלאומיות חשובות. קיימת אפשרות סבירה שנשיא ארה"ב יחליט בימים אלה על פתיחת דיאלוג עם איראן השעית, זו של האייתולות ואחמדינג'אד. הזהות של אותם הכוחות הפוסלים צעדים בכיוון הידברות עם איראן ידועה. לעומתם, דעת הקהל הנאורה בעולם משוכנעת שיש לקדם הידברות. האם האידיאולוגיה בטהראן על עמדותיה החשוכות שונה במהותה מזו של החמאס? בצדק דורשים שאובמה יחתור להסדרי שלום וביטחון עם טהראן. האם הסדרים כאלה בין ארה"ב ובין איראן אפשריים והכרחיים עם איראן האסלאמית? בוודאי שכן. ואם הסדרים כאלה אפשריים שם האם אפשר לטעון שהם אינם אפשריים כאן בגלל האידיאולוגיה של חמאס?

אחרי שהמומחים הסבירו לנו שוב ושוב שחמאס מסרבת להכיר בישראל (ואנו, לצערנו, ידענו זאת היטב), נזכרנו שהיינו פעם בהצגה הזאת. השמאל דרש הכרה באש"פ זמן רב לפני שאש"פ הסכים להכיר בישראל ולחלוקת הארץ. לא חסרו אז, בתנועה הלאומית הפלסטינית אידיאולוגים חשובים – ובתוכם אנשי שמאל -שהוכיחו שהסכמה לחלוקה הארץ פירושה בגידה. למרות עמדות אש"פ דאז, השמאל לא התבלבל ואמר: על ישראל כמדינה החזקה והכובשת להבהיר את נכונות הברורה שלה לתוכנית שלום כדי לפתוח את הדרך להסכם.

"הניצחון" הצבאי הישראלי בעזה ומחיר האימים שלו הנם הוכחה נוספת – למי שזקוק לה – שאין יציבות במזרח התיכון ללא שלום ישראל-פלסטיני. ושלום כזה אפשרי רק על יסוד מו"מ עם נציגות המייצגת את כל הזרמים העיקריים בעם הפלסטיני כולל חמאס.

לסיכום: עקרונות שלא פג תוקפם

נכון שיש לשלול את הדרישות של העמים וכוחות פוליטיים מדוכאים כאשר הם מעלים דרישות השוללות את הזכויות הצודקות של העמים שממשלותיהם אחראים לדיכוי שלהם. אך יש לדעת שהצגת תנועות דתיות ולאומיות כיריבים קיצוניים שאינם מכרים בצורך של פשרות ושל ריאליזם מדיני היא על פי רוב תירוץ כדי להתחמק מהתייחסות עניינית לדרישות של החלשים המתקוממים נגד הסדר העולמי או האזורי. והדברים מוכרים וידועים.

קדימה לתוך הבוץ של עזה

זה עצוב אך המלחמה נראית עבור אזרחים מרומים רבים בארץ כדרך האידיאלית אל השלווה ואל הרגיעה. ובכן, ידוע להם שלישראל עליונות צבאית מוחלטת על הפלסטינים ועל חמאס. ואם כך הדבר, יש הסבר אחד למצוקתם של אותם אזרחים הסובלים במשך שנים ממכת הקסאמים והיא חוסר ההחלטיות של המנהיגים. ואם זאת סיבת המצוקה, הרי יש לה פתרון פשוט ביותר: מלחמה ומיד.

הבעיה הולכת ומחריפה במשך הזמן כיוון שההנהגה הפוליטית במדינה מסתירה את מצב העניינים כפי שהוא. האמת היא שאין פתרון מידי לבעיות הביטחון הבוערות שהן תוצאה של אשליות כוחניות ומדיניות שגויה.

המדיניות הישראלית דוחפת את ישראל למלחמה ויוצרת מצבים שבהם נראית מלחמה כמוצא יחיד. ואם בכל זאת ישנם קולות בממסד הגורסים שאין לישראל אופציות בלתי מוגבלות וכי ישנם מכשולים רציניים להפעלת כוח שיגרום למותם של אלפים רבים של אזרחים חפים מפשע, מופיעים "החיים רימונים" כדי להסביר ששביתת נשק שווה לתבוסה מבישה. כך נוצר מעין לחץ בדעת הקהל שדוחף את ההנהגה לפינה. אכן, הממשלה רכובה על נמר.

הרי הדרך היחידה לעצור את ירי הקסאמים ואת הטילים על ישראל כרוכה בהכרה דה פקטו בחמאס. במגעים שיתנהלו במקודם או במאוחר על בסיס ההכרה הזאת תדרוש חמאס שהפעלת המעברים בעזה לא תהיו תלויה אך ורק במצבי רוח של הממשל הישראלי. על כן הפתרון הרציונאלי למשבר הוא אינו במהות מסובך מדי: בלי קסאמים ובלי מצור. פתרון זה אינו מקובל בתל אביב כיוון שהוא עשוי לפגוע בשליטה הישראלית המוחלטת, הבלעדית במעברים. על פי ההיגיון של המבצע שהתחילה בו נאלצה ישראל להשליש את ההימור. ישראל חייבת להרחיב את ההתקפה על חמאס ועל אזרחי עזה כדי ליצור "מציאות חדשה", כלומר לבצע ניסיון נואש לשכנע את החמאס להפסיק את משלוח הטילים, ניסיון המבוסס על איום של פלישה, הרג המוני והרס אימתני. ניסיונות השכנוע נגד חמאס מזכירים ולא בכדי פרוטוקול של עינויים שיטתיים. אך העיקר: אין איש יודע כמה פלסטינים, לוחמים ואזרחים, חייבים להיהרג כדי למחוק את חמאס מהמשוואה המדינית כפי שאין איש יודע כמה ישראלים, חיילים ואזרחים חייבים למות כדי שהממשלה הישראלית תחולל "מציאות משופרת" ללא נוכחות של חמאס. יתכן,עם כל הכוח וכל העוצמה, שמחיקת חמאס היא משימה בלתי אפשרית.

הצד הישראלי נאלץ לשקוע עוד ועוד בבוץ של הפעולה הקרקעית בלי כל ביטחון שיש סיכוי להגיע לקרקע יציבה – כלומר לעזה ללא נוכחות חמאס כגורם פוליטי. בה בשעה, ידידיה הבלעדיים של ישראל, בוש וחבורתו, קוראים דו"חות "מהשטח" הקובעים כי המבצע הישראלי, שהוא עסק מזעזע ומכוער לכל הדעות, פוגע קשות בידידיה של ארה"ב באזור.

בשעה שדעת הקהל העולמית דורשת פעולה מהקהילה הבינלאומית כדי להקדים את הסערה הגואה של מחאה והתנגדות, מתמרנים מנהיגי ישראל כדי לחמוק ולהימלט מהתביעה הבינלאומית כמעט אוניברסאלית להפסקת אש מידית.

על תוצאות הבחירות הפנימיות במרצ

היה זה בימי מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, והנהגת שלום עכשיו לא מיהרה לכנס את החברים כדי לדון בעמדת התנועה כלפי מלחמת לבנון. היא ביקשה לעבור את המלחמה "בראש קטן" תוך הערכה נכונה ששתיקה מצד התנועה הוותיקה תיחשב כתמיכה המלחמה.

לדאבון הלב, תמכו חברים מרכזים בתנועה במלחמה (יריב אופנהיימר, צלי רשף וז'נט אביעד). אך מספר לא קטן של חברים דרשו דיון ונקיטת עמדה. לאור יחסי הכוחות ששררו במזכירות, החברים שהסתייגו מהמלחמה הגישו הצעה קונסנסואלית ברוחה לפיה שלום עכשיו תקרא להפסקת אש.

יש לציין שבשלב ההוא של המלחמה לא היה ברור שישראל נכשלת במלחמה. לעומת עמדת רשף ושות' תמכו מוסי רז, מוריה שלומות ואחרים בהפסקת אש מיידית. צלי רשף התייצב בראש אלה שהתנגדו לכל החלטה. רשף, בהופעה דרמתית, הסביר ש"איננו יכולים לדעת האם הפסקת אש לא תעזור לחיזבאללה".

כזכור, לא היסס מוסי רז להצטרף בימים הראשונים של המלחמה להפגנות השמאל נגדה. ברור שהיה זה צעד ראוי ואפילו אמיץ בהתחשב בשתיקתה של מרצ. ברור גם שרז אף שהוא הסתייג מניסוח מסרים מסוימים נגד המלחמה החליט להפגין עם השמאל בגלל עמדתו העקרונית נגד המלחמה.

כעבור שבוע התברר שהמלחמה הולכת ומסתבכת. הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן יצאו לרחוב בקריאה למען הפסקת אש ונגד "פעולה קרקעית" שהתבשלה בממשל ובצה"ל. הסופרים גררו עמם גם את מרצ ואת ש"ע.

כעת, דנים רז וחבריו בהנהגת מרצ בתוספת חברים "מתנועת שמאל חדשה" לרשימת מרצ. בין אלה האמורים לשמש "כרכש" חדש למרצ, ישנו מנהיג שלום עכשיו, צלי רשף. רשף כידוע לא הצליח להתברג בעבר לצמרת מפלגת עבודה אצל אהוד ברק. אח"כ הפכו רשף ואביעד את שלום עכשיו לסרך עודף של ממשלת שרון וממשל אולמרט. ספק רב אם דווקא צלי רשף יכול להוסיף קולות למרצ. לעומתו אילן גילאון הינו "עוף נדיר", לצערנו, בשמי הפוליטיקה הישראלית. הוא איננו חושש להזדהות כסוציאליסט ולטעון שזיקתו זו היא עניין של השקפת עולם כוללת. בחירתו במקום הראשון בבחירות הפנימיות במרצ מבטאת הסתייגות במרצ מהעדר גישה מעמדית שאפיין את הנציגות המגזר הקיבוצי במפלגה. יש גם חשיבות בכך שצעירי מרצ מילאו תפקיד חשוב במערכת הבחירות הפנימית. הרי בהרבה מקרים בעבר הקרוב העדיפו צעירי מרצ לפעול על דעתם העצמאית בקואליציות רחבות של השמאל, אפילו בנושאים לא פופולאריים.

הערות למאמרו של עודד גולדרייך על הבחירות בתל אביב

עודד גולדרייך ניתח במאמר מקיף ומעמיק שהתפרסם בגיליון השבוע של "זו הדרך", ופורסם גם באתר מק"י, את לקחי הבחירות העירוניות בתל אביב. בדומה לתגובות אחרות בעקבות הבחירות סבור גם גולדרייך שתוצאות הבחירות היו הצלחה עצומה עבור מק"י והשמאל. אך גולדרייך אינו מסתפק במחמאות ראויות ככל שתהיינה ומנתח את הדברים לעומק. הוא עומד על התנאים המיוחדים שאפשרו את ההצלחה הזאת ומבהיר היטב מדוע אין אפשרות "להעתיק" את ההצלחה למישור הבחירות הארציות.

במאמרו אין גולדרייך עוסק בהסתייגויות בשמאל הקשורות לבחירות אלה אשר התייחסו לבעייתיות של ריצת השמאל למועצת העירייה "בשני ראשים".התוצאות הטובות שהבטיחו את הייצוג של ערבי יפו יחד עם ההצלחה של "עיר לכולנו" נטלו בינתיים את העוקץ מהויכוח הזה. אך בכול זאת יש להעריך שבעיה זו תחזור להעסיקנו בעתיד. אך הסוגיות שגולדרייך כן עוסק בהן אינן פחות חשובות.

אין זה מפתיע כותב גולדרייך שלאור התוצאות המעולות של "עיר לכולנו" יסיקו חברים בעלי דעה שאין "עיר לכולנו" תופעה חד-פעמית וכי היא עשויה לשמש מודל שניתן ליישם אותו בכל הרמות. גולדרייך רואה בתוצאות הבחירות תוצאה של נסיבות מיוחדות שבהן הצליחה מק"י וחנין לעקוף את המכשולים המוכרים והידועים שמונעים אצל יהודים את ההצבעה עבור מק"י. מדובר כמובן בבעיית הקומוניזם ובבעיית הציונות. לפי כך הוא מבקר תופעות של שכרון חושים בשמאל אצל אלה הסבורים שמק"י והשמאל התגברו כבר על המכשולים האלה:

"נראה לי, שהעובדה שדב חנין הצליח להתגבר על שני המכשולים ולהשיג הישג מדהים, גורמת לאופוריה אצל כמה מחברינו. לפיכך חשוב להסביר, שההתגברות הזאת אינה מבטיחה התגברות דומה על מכשולים אלה בעתיד, ובפרט בזירה הארצית. והערה חשובה: כל מה שאומר בהמשך מתייחס למסה הגדולה של המצביעים עבור "עיר לכולנו" ולא לקבוצה הנפלאה והגדולה של הפעילים ב"עיר לכולנו".

תחושתי היא, שהציבור, שהצביע עבור דב, ברובו לא התגבר על סימונו של כקומוניסט, אלא פשוט התעלם מכך. נראה שההצבעה עבור דב הייתה במידה רבה הצבעת מחאה נגד המצב הקיים. מחאה וזעם אלה לא נבלמו בשל "סימונים מקובלים" ("קומוניסט") ו"המובן מאליו" (סיווג רעיונות מסוימים כ"חסרי שחר"). גם כאשר ההצבעה עבור דב נעשתה מתוך תקווה לשינוי, הרי שבדרך כלל היא לא לוותה בראיה ברורה של אופי השינוי. לפיכך נראה לי שהניתוח שלי תקף גם במקרים אלה."

גולדרייך רואה בהישגיה של "עיר לכולנו" ביטוי מקובל לדפוס הצבעה המוכרת כהצבעת מחאה ומציג את השאלה הקשה והמטרידה: האם אשפר להגיע דרך הנושא החברתי בפני עצמו אל תודעה הקוראת תיגר על ההגמוניה בשלטת. וזו תשובתו:

"על מנת להפוך אותם [זעם והצבעת מחאה] לכוח פוליטי בר קיימא, חייב להתחולל מהפך תודעתי של ממש. להערכתי, רוב המצביעים עבור דב חנין לא חוו מהפך תודעתי כזה."

גולדרייך קובע שלשמחתו חלק מהפעילים אכן עברו מהפך תודעתי כזאת. יש לקוות שהוא צודק. יחד עם זה הוא בדרך כלל מפוכח לגבי הסיכויים של לתהליך כזה וקובע:

"התנאי למהפך תודעתי כזה הוא תהליך לימוד מעמיק, שצריך להסתייע, בין השאר, בחומר הסברה מתאים."

בסכום דבריו מציג גולדרייך שאלה הדנה ביסודות האסטרטגיה של השמאל.

"באופן היסטורי, מק"י עונה נכון על כל השאלות הנ"ל (הכרוכות בתודעה הציונית השלטת – ר.ק.). היא חושפת בהתמדה את הפער, שרמזתי עליו, בין ה"אינטרסים המדומיינים" של הישות המופשטת הנקראת "הלאום היהודי" לבין האינטרסים הממשיים של האזרחים היהודים במדינה. אלא ששוב, הדברים נאמרים, בדרך כלל, באופן שמניח קיום תודעה שאינה שבויה באידיאולוגיה הציונית, בעוד שהמשימה היא להפנותם ליהודים השבויים עדיין באידיאולוגיה זו.

לסיכום, צריך לחשוב ברצינות מי קהל היעד שלנו, ואיך פונים אליו באופן שמסייע לו להתגבר על המחסומים התודעתיים המפרידים בינו לבינינו."

גולדרייך קורא להבנה מיוחדת ומעמיקה כי אין לפנות לציבור היהודי תוך כדי התעלמות מכך שהוא שבוי עדיין בתודעה לאומנית. מכאן אין לבנות שמאל בלי עימות עם הלאומנות הציונית.

לעיון במאמר של עודד גולדרייך:

http://www.maki.org.il/index.php?option=com_content&task=view&id=1639&Itemid=82