דברים בשם אומרם

פיליפ סטיבנס, כתב בכיר בפיננשל טיימס הלונדוני, 9 באוקטובר 2008

"ההכרה המלאה של המשמעויות הגיאו-פוליטיות תכאב כפי שיכאב תשלום מחיר ההשתוללות בבית. הואץ מאד הסחף בסמכות המוסרית שהחל במלחמת עיראק. החייבים במערב כבר אינם יכולים לצפות שאלה שהעניקו להם אשראי ימשיכו להאזין להרצאותיהם. יש כאן לקח עמוק. העתקת העוצמה הכלכלית הבינלאומית מזרחה הוא נושא שכיח בשיח הפוליטי. במערב כמעט כולם מדברים בפליאה על עליית סין, על הופעת הודו כגורם גיאו-פוליטי, על התפקידים המתרחבים של ברזיל ושל דרום אפריקה ביחסים הבינלאומיים.

[המדינות העשירות...יכולות להסכים לשותפות, אך בטוחות שיוכלו לקבוע את תנאי השותפות...]

בשעה שהדיפלומטים האמריקאיים והאירופיים מדברים על כך שהמעצמות העולות יהפכו לשותפים אחראיים במערכת הבינלאומית, כוונתן היא שאין לאפשר לסין,להודו והאחרות לערער על הסדרים והנורמות הקיימים".

הצהרה מטעם שני כלכלנים מתקדמים בארה"ב: דין בייקר ומרק וייסברוט

"אין זה מפתיע כי הממשלות במערב מקדישות את מיטב מרצן ומשאביהן לאישוש המוסדות הפיננסיים, ובעיקר הבנקים הגדולים. אך הפרשנים המתקדמים מדגישים את חשיבותו של סיוע מוקדם ומסיבי לכלכלה הממשית שפירושו: "חבילת תמריצים פיננסיים שנועדה להבראת המשק חייבת לכלול מרכיב חיוני נוסף. החבילה בארה"ב צריכה לכלול 300 עד 400 מיליארד דולר (2.0 – 2.7 אחוזים מן התל"ג). התמריץ נחוץ כדי לאזן את הצניחה החריפה בצריכה עקב הפסדים של כ- 5 טריליון דולר בערך בתי מגורים.

חבילת התמריצים נועדה להגביר את הביקוש. ניתן לבצע זאת בארה"ב בצורה טובה באמצעות סיוע למדינות המקומיות ולערים, הארכת משך הסיוע למובטלים, החזרי מסים למיעוטי הכנסה, החשת ההוצאות לחידוש התשתיות ותמיכה בחיסכון באנרגיה בבתים ובעסקים. לשם הקטנת הגירעון המסחרי חשוב שהדולר ייחלש ביחס למטבעות אחרים.

יתכן שיהיה צורך בהוצאות נוספות כדי לחדש את הפעילות הכלכלית הרגילה. הממשל המרכזי חייב לגלות נכונות להוציא כל סכום שנחוץ למשק כדי שימשיך לייצר מקומות עבודה".

ג'וזף סטיגליץ ב- VANITY FAIR , אוקטובר2008

"כאשר כלכלת ארה"ב צונחת, מתווכחים המומחים אם מדובר במשבר בצורת V (חריף אך קצר) או בצורת U ( משבר ממושך יותר, אך גם מתון יותר). ככל הנראה, אנחנו צריכים כיום לצייר את הצניחה הכלכלית בצורת L. כלומר, המשק יצנח לנקודת שפל מאד נמוכה ועלול להישאר במצב זה במשך תקופה ארוכה."

קרל מרקס, קפיטל, כרך שלישי, עמ' 431 - 432 (בתרגום לאנגלית, 1959)

שיטת האשראי מופיעה כמנוף העיקרי של ייצור-יתר וספקולציית-יתר במסחר אך ורק משום שתהליך השעתוק, הגמיש מטבעו, נמתח בשיטה זו אל גבולותיו הקיצוניים ביותר. מתיחה זו מתרחשת משום שחלק גדול מההון החברתי מנוהל בידי אנשים שאינם בעליו. לכן, הם מתמודדים עם הדברים באופן שונה למדי מן הבעלים, השוקל בחיל ורעדה את מגבלות הונו הפרטי כאשר הוא מנהל אותו בעצמו.

כל זאת אינה אלא הוכחה לכך שהתרחבותו העצמית של ההון, על בסיס טבעו הפרדוקסלי של הייצור הקפיטליסטי, מאפשרת התפתחות חופשית באמת רק עד נקודה מסוימת. בנקודה זו היא הופכת למכשול ולמגבלה בפני הייצור, מכשול שאותו עוברת שיטת האשראי שוב ושוב. מכאן ששיטת האשראי מזרזת את ההתפתחות החומרית של הכוחות היצרניים ואת הקמתו של שוק עולמי. משימתה ההיסטורית של שיטת הייצור הקפיטליסטית היא לכונן את יסודותיו של אופן הייצור החדש הזה עד למידה מסוימת של שלמות. בה בעת, האשראי מזרז את התפרצויותיה האלימות של סתירה זו – המשברים - ולפיכך את יסודות התפוררותו של אופן הייצור הישן.

שני המאפיינים המהותיים של שיטת האשראי הם, מצד אחד לפתח את התמריץ לייצור הקפיטליסטי כלומר, את ההתעשרות באמצעות ניצול עבודתם של אחרים, לצורתו הטהורה ועצומת-הממדים ביותר, כמשחק של מזל והונאה, ולצמצם עוד ועוד את מספר המעטים המנצלים את העושר החברתי; ומצד שני, לכונן את דרך המעבר לאופן ייצור חדש. טבע דו-משמעי זה הוא שמעניק לדובריו הבולטים ביותר של האשראי, מאז לוֹ ועד איסאק פֵּרֵייר, תערובת מזג חביבה של חצי רמאים, חצי נביאים.

ומשהו משלי: מינוף - פירוש ראובן קמינר

ניסיתי להסביר לחבר את המושג "מינוף" כלומר LEVERAGE. שרי אריסון ביקשה לרכוש את בנק הפועלים, אך לא רצתה או לא יכלה לבצע את הרכישה בכספה שלה. הלכה אצל בנק לאומי וביקשה הלוואה לרכישת בנק הפועלים. ביקש בל"ל ביטחונות. אריסון עמדה בתנאי זה באמצעות שיעבוד נכסיו ומניותיו של בנק הפועלים.

בצורה זו יכול גורם פיננסי להיכנס להתחייבויות הגדולות פי כמה וכמה מהונו ומרכושו. אומרים שערב המשבר עמד ממוצע ההתחייבויות של גורמים פיננסיים בארה"ב על יחס של 30 ל-1. כל עוד הרווחים מההשקעות השונות עולים על ההפסדים, לא קורה שום דבר, פרט להצטברות של רווחים אדירים לבנקים. אך כאשר ההפסדים גדלים, מלאים הממשל את הבנקים. לזה קוראים משטר של הפרטת הרווחים ו"הלאמת" ההפסדים.

הערות על המצב

דיון בגדה השמאלית על המשבר הכלכלי

מטרתו של "בוקר העיון" שהתקיים ביוזמת מערכת האתר "הגדה השמאלית" בתל אביב ב-3 לאוקטובר הייתה צנועה. היה ברור לעורכי האתר שמוקדם לנסות לסכם סיכומים ממצים בנוגע למשבר הכלכלי החריף של הקפיטליזם הפוקד את ארה"ב (ואת שאר העולם, בהמשך). היינו מוכנים להסתפק במטרה צנועה אך חשובה. ביקשנו ליצור במה למחשבה שמאלית רדיקלית לגבי המשבר.

אמנם היו כמה חברים בקהל המגוון שביקשו מהפאנליסטים לתת תשובות ברורות לגבי השאלות הקיומיות של הקפיטליזם - אך מוקדם לכך. לי נדמה שאנשי שמאל רציניים בחו"ל, סוציאליסטים לכל דבר, מקדישים בשלב זה את עיקר מאמציהם להסביר את הסיבות המיידיות למשבר ולהצגת תוכנית פעולה מול תוכנית החילוץ של הממשל על מנת לעורר את דעת הקהל ולציידו בנימוקים נגד מדיניות "האין ברירה" של בוש וחבריו.

יש שני אינדיקטורים לכך שמדובר בשלב מוקדם: ראשון, המשבר בעצמו נמצא רק בראשיתו. תוכנית החילוץ לא תוכל להרגיע את המשק ולמנוע את התדרדרותו לשפל. הפרשנים אינם החולקים על כך שיהיה משבר בכלכלה הממשית – באבטלה, בפשיטות רגל וכו'. יש כאלה שמדברים על שפל של שנה וחצי ויש כלאה שמדברים על תקופה ארוכה יותר. לכן עדיין מוקדם לקבוע את עומקו והיקפו של המשבר.

כמו כן אנו זקוקים לכלים תיאורטיים נוספים ומעודכנים כדי לעמוד על ההיבטים החדשים של המשבר. סביר שיתהוו יחסי גומלין בינלאומיים וחברתיים-לאומיים חדשים. בעוד שאי אפשר לנתח את הדברים "בלי מרקס" "ובלי לנין" , אי אפשר גם להסתפק בנאמר על ידי מרקס או לנין. עלינו לעקוב אחרי פיתוחה של תיאוריה כלכלית מודרנית המשולבת באסטרטגיה של המאבק לסוציאליזם במאה ה-21.

קשה להיות איש שמאל בתל אביב

היותי ירושלמי אינו פוטר אותי מדילמה בלתי נעימה בהחלט. כמובן, אילו הייתי תל אביבי, יכולתי להצביע ברצון לדב חנין כמועמד רצוי ביותר לראשות העיר. אך מסתבר שישנן שתי רשימות למועצת העיר הראויות לתמיכה של השמאל: "עיר לכולנו" ורשימת "יאפא". אינני יכול לעמד כאן על השתלשלות הדברים שהביאה למצב זה, אך התופעה היא מדאיגה מהרבה בחינות ואין לעבור עליה לסדר היום.

נאמר לציבור שפעילי שתי הרשימות מכבדים אחד את השני וכולם תומכים בדב חנין לראש העיר. אך כפל הרשימות, כלומר הרצת שתי רשימות, הוא פתרון בעייתי, בעייתי מאד. עד כאן, הייתה ההליכה המאוחדת של יהודים וערבים במאבק ברחוב ובבחירות שאלה עקרונית ולא שאלה של נוחיות.

מדאיג במיוחד הוא העדר דיון על המשמעות הרחבה של התופעה. "הפטנט" של ההליכה נפרדת אינה המצאה של הימים האלה. הצעות אלה הוצעו ונדחו המון פעמים בעבר. הקשיים הכרוכים בהליכה משותפת ברורים מאליהם. קשה לפנות בשעה של קיום סכסוך לקהלים נפרדים כשכל אחד מהם שייך למסגרת לאומית נפרדת. אך בעבר הנהגת מק"י והנהגת חד"ש שללו באופן עקבי את נטישת עקרון האחדות.

הערות על המשבר הנוכחי

שוד מנומס לאור היום

כל המשתתפים בישיבות החרום של בית הנבחרים בארה"ב הם בעלי נימוסים. אך התנהגותם המנומסת אינה יכולה להסוות את העובדה שמדובר בשוד לאור היום. אנשי הכלכלה של בוש, אשר מדיניותם אחראית למשבר הנוכחי, התייצבו בבית הנבחרים בתחילת השבוע ודרשו לקבל לאלתר שבע מאות מיליארד דולר (!) עד סוף השבוע! הם איימו שאם נציגי העם האמריקאי לא יואילו בטובם למסור לידיהם את השלל בהקדם, צפויה קטסטרופה כלכלית איומה ונבחרי העם, ולא ממשלת בוש, הם שיישאו באחריות לתוצאות הקטלניות.

בספרה "תאוריית ההלם" תיארה הסופרת והחוקרת נעמי קליין את דרכי פעולתו של הניאו-ליברליזם. מתברר שהדרך היעילה לגרום לשינויים קיצוניים שההון הגדול מעוניין בהם, היא על ידי יצירת סידרה של זעזועים והפחדות. כשהפחד שולט יכולים הכלכלנים הניאו-ליברלים להופיע עם תוכניותיהם בתפקיד כוחות ההצלה.

הקפיטליזם אינו יכול לשמש מופת

המערב המתבסס על עליונותו הטכנולוגית ועל רמת צרכנות גבוהה, הצליח לא רע בקרב על לב הצבור ועל תודעתו. ידוע שהתמוטטות "הסוציאליזם הממשי" הכריעה, לפי שעה, את הכף, אף שרוב תושבי העולם השני והשלישי לא התלהבו מעולם מן הקפיטליזם הנוצץ. ארה"ב היא עדיין מדינה עשירה ורבת עוצמה, אך שיטתה הכלכלית כבר אינה משמשת דוגמה או מופת.

האזינו האזינו

האזינו לברננקי ולפולסון המסבירים שאסור לאפשר לשוק החופשי לקבוע את ערכם של ניירות ערך שמבוססים על משכנתאות פגומות. הממשל האמריקאי ירכוש את ניירות הערך המורעלים האלה. אין מי שיודע איך ייקבע מחירן של ניירות הזבל או מי יקבע אותו. המחיר חייב להיות גבוה ממחיר השוק, מערכן הריאלי. אם לא, הבנקים לא ימכרו אותם. ומאחר שאין לסמוך על השוק בקביעת המחיר, יקימו מנגנון מיוחד. בסופו של דבר, יש מקום לחשש שהמחיר ייקבע בידי נערי האוצר ופקידי הבנק המרכזי. אלוהי השוק החופשי – אייכם? נערי האוצר יקבלו טריליון דולר למשחקים כיוון שהם יותר חכמים מהשוק.

אשראי – ישר לזקוקים לו

המטרה המוצהרת של תוכנית ההצלה היא לחזק את בסיס ההון של חברות ההון הגדולות, כדי שחברות אלו יזרימו אשראי למשק הממשי. האזרחים זקוקים באמת לאשראי, אך ההיגיון הפשוט אומר שמוטב שמוסדות פדראליים מיוחדים יתנו את האשראי. זה הגיוני יותר והגון יותר מאשר להזרים את כספי הציבור למוסדות מושחתים וכושלים.

אסור להיכנע לאיומי הבנקים

יועצי בוש מסתייגים מהדרישה להלאמת חלק מן החברות הפיננסיות הגדולות שעתידות להינצל על ידי תוכנית ההצלה. הם טוענים שאם הבנקים ישלמו תמורת תוכנית ההצלה במניותיהן או בהתחייבויות אחרות, יתחילו בעלי החברות למכור את מניותיהם. ואם הבנקים לא יוכלו לתת אשראי בגלל התרוששותם – חזרנו למשבצת הראשונה – הקפאת האשראי. כלומר, הבנקים דורשים 700 מיליארד דולר ללא ערבויות כלשהן. אך אם אין ערבויות מה בעצם מונע מהבנקים לקבל תמורה יפה עבור הזבל בקופתם ולברוח בשיטת: TAKE THE MONEY AND RUN.

מי ישלם?

זה זמן רב, עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי, נמצאת ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של האימפריה האמריקאית בתהליך של היחלשות. כעת, תתחזק באופן בלתי נמנע, מגמה כלל עולמית של היחלשות התלות בארה"ב. עצמאות 'כפויה' זו תאתגר ארצות ומנהיגים אחרים, ותחייב למצוא דרכים חדשות לשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. אך קרוב לוודאי שהחוגים השליטים בעולם הקפיטליסטי ינסו לפצות את עצמם, בגין הפסדיהם בזירה הפיננסית בארה"ב, על ידי הורדת רמת החיים של הפועלים ושל שכבות הביניים בארצותיהם. מעמד הפועלים במערב המפותח, שנראה כאילו השלים עם המשטר הבינלאומי הכלכלי והחברתי הקיים, יידרש ליוזמות חדשות כדי להגן על האינטרסים שלו.

קדימה, אוו

בגיליון 25 בספטמבר 2008 של ההרלד טריביון הבינלאומי מופיעות תמונותיהם של תשעה מנהיגים שמבקרים בארה"ב לרגל העצרת הכללית של האו"ם. הצילום האהוב עלי הוא של נשיא בוליביה, אוו מוראלס, שהצהיר: "יש התקוממות נגד מודל כלכלי, נגד השיטה הקפיטליסטית שהיא האויב הגרוע ביותר של האנושות." יפה אמרת, אוו.

לא הכל שקט בחזית המזרחית

על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות בין ארה"ב ובין איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מתקתקת" באזור.

הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.

כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.

בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.

נגד דמוניזציה של הצד השני

הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.

הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.