הערות על המצב

דיון בגדה השמאלית על המשבר הכלכלי

מטרתו של "בוקר העיון" שהתקיים ביוזמת מערכת האתר "הגדה השמאלית" בתל אביב ב-3 לאוקטובר הייתה צנועה. היה ברור לעורכי האתר שמוקדם לנסות לסכם סיכומים ממצים בנוגע למשבר הכלכלי החריף של הקפיטליזם הפוקד את ארה"ב (ואת שאר העולם, בהמשך). היינו מוכנים להסתפק במטרה צנועה אך חשובה. ביקשנו ליצור במה למחשבה שמאלית רדיקלית לגבי המשבר.

אמנם היו כמה חברים בקהל המגוון שביקשו מהפאנליסטים לתת תשובות ברורות לגבי השאלות הקיומיות של הקפיטליזם - אך מוקדם לכך. לי נדמה שאנשי שמאל רציניים בחו"ל, סוציאליסטים לכל דבר, מקדישים בשלב זה את עיקר מאמציהם להסביר את הסיבות המיידיות למשבר ולהצגת תוכנית פעולה מול תוכנית החילוץ של הממשל על מנת לעורר את דעת הקהל ולציידו בנימוקים נגד מדיניות "האין ברירה" של בוש וחבריו.

יש שני אינדיקטורים לכך שמדובר בשלב מוקדם: ראשון, המשבר בעצמו נמצא רק בראשיתו. תוכנית החילוץ לא תוכל להרגיע את המשק ולמנוע את התדרדרותו לשפל. הפרשנים אינם החולקים על כך שיהיה משבר בכלכלה הממשית – באבטלה, בפשיטות רגל וכו'. יש כאלה שמדברים על שפל של שנה וחצי ויש כלאה שמדברים על תקופה ארוכה יותר. לכן עדיין מוקדם לקבוע את עומקו והיקפו של המשבר.

כמו כן אנו זקוקים לכלים תיאורטיים נוספים ומעודכנים כדי לעמוד על ההיבטים החדשים של המשבר. סביר שיתהוו יחסי גומלין בינלאומיים וחברתיים-לאומיים חדשים. בעוד שאי אפשר לנתח את הדברים "בלי מרקס" "ובלי לנין" , אי אפשר גם להסתפק בנאמר על ידי מרקס או לנין. עלינו לעקוב אחרי פיתוחה של תיאוריה כלכלית מודרנית המשולבת באסטרטגיה של המאבק לסוציאליזם במאה ה-21.

קשה להיות איש שמאל בתל אביב

היותי ירושלמי אינו פוטר אותי מדילמה בלתי נעימה בהחלט. כמובן, אילו הייתי תל אביבי, יכולתי להצביע ברצון לדב חנין כמועמד רצוי ביותר לראשות העיר. אך מסתבר שישנן שתי רשימות למועצת העיר הראויות לתמיכה של השמאל: "עיר לכולנו" ורשימת "יאפא". אינני יכול לעמד כאן על השתלשלות הדברים שהביאה למצב זה, אך התופעה היא מדאיגה מהרבה בחינות ואין לעבור עליה לסדר היום.

נאמר לציבור שפעילי שתי הרשימות מכבדים אחד את השני וכולם תומכים בדב חנין לראש העיר. אך כפל הרשימות, כלומר הרצת שתי רשימות, הוא פתרון בעייתי, בעייתי מאד. עד כאן, הייתה ההליכה המאוחדת של יהודים וערבים במאבק ברחוב ובבחירות שאלה עקרונית ולא שאלה של נוחיות.

מדאיג במיוחד הוא העדר דיון על המשמעות הרחבה של התופעה. "הפטנט" של ההליכה נפרדת אינה המצאה של הימים האלה. הצעות אלה הוצעו ונדחו המון פעמים בעבר. הקשיים הכרוכים בהליכה משותפת ברורים מאליהם. קשה לפנות בשעה של קיום סכסוך לקהלים נפרדים כשכל אחד מהם שייך למסגרת לאומית נפרדת. אך בעבר הנהגת מק"י והנהגת חד"ש שללו באופן עקבי את נטישת עקרון האחדות.

הערות על המשבר הנוכחי

שוד מנומס לאור היום

כל המשתתפים בישיבות החרום של בית הנבחרים בארה"ב הם בעלי נימוסים. אך התנהגותם המנומסת אינה יכולה להסוות את העובדה שמדובר בשוד לאור היום. אנשי הכלכלה של בוש, אשר מדיניותם אחראית למשבר הנוכחי, התייצבו בבית הנבחרים בתחילת השבוע ודרשו לקבל לאלתר שבע מאות מיליארד דולר (!) עד סוף השבוע! הם איימו שאם נציגי העם האמריקאי לא יואילו בטובם למסור לידיהם את השלל בהקדם, צפויה קטסטרופה כלכלית איומה ונבחרי העם, ולא ממשלת בוש, הם שיישאו באחריות לתוצאות הקטלניות.

בספרה "תאוריית ההלם" תיארה הסופרת והחוקרת נעמי קליין את דרכי פעולתו של הניאו-ליברליזם. מתברר שהדרך היעילה לגרום לשינויים קיצוניים שההון הגדול מעוניין בהם, היא על ידי יצירת סידרה של זעזועים והפחדות. כשהפחד שולט יכולים הכלכלנים הניאו-ליברלים להופיע עם תוכניותיהם בתפקיד כוחות ההצלה.

הקפיטליזם אינו יכול לשמש מופת

המערב המתבסס על עליונותו הטכנולוגית ועל רמת צרכנות גבוהה, הצליח לא רע בקרב על לב הצבור ועל תודעתו. ידוע שהתמוטטות "הסוציאליזם הממשי" הכריעה, לפי שעה, את הכף, אף שרוב תושבי העולם השני והשלישי לא התלהבו מעולם מן הקפיטליזם הנוצץ. ארה"ב היא עדיין מדינה עשירה ורבת עוצמה, אך שיטתה הכלכלית כבר אינה משמשת דוגמה או מופת.

האזינו האזינו

האזינו לברננקי ולפולסון המסבירים שאסור לאפשר לשוק החופשי לקבוע את ערכם של ניירות ערך שמבוססים על משכנתאות פגומות. הממשל האמריקאי ירכוש את ניירות הערך המורעלים האלה. אין מי שיודע איך ייקבע מחירן של ניירות הזבל או מי יקבע אותו. המחיר חייב להיות גבוה ממחיר השוק, מערכן הריאלי. אם לא, הבנקים לא ימכרו אותם. ומאחר שאין לסמוך על השוק בקביעת המחיר, יקימו מנגנון מיוחד. בסופו של דבר, יש מקום לחשש שהמחיר ייקבע בידי נערי האוצר ופקידי הבנק המרכזי. אלוהי השוק החופשי – אייכם? נערי האוצר יקבלו טריליון דולר למשחקים כיוון שהם יותר חכמים מהשוק.

אשראי – ישר לזקוקים לו

המטרה המוצהרת של תוכנית ההצלה היא לחזק את בסיס ההון של חברות ההון הגדולות, כדי שחברות אלו יזרימו אשראי למשק הממשי. האזרחים זקוקים באמת לאשראי, אך ההיגיון הפשוט אומר שמוטב שמוסדות פדראליים מיוחדים יתנו את האשראי. זה הגיוני יותר והגון יותר מאשר להזרים את כספי הציבור למוסדות מושחתים וכושלים.

אסור להיכנע לאיומי הבנקים

יועצי בוש מסתייגים מהדרישה להלאמת חלק מן החברות הפיננסיות הגדולות שעתידות להינצל על ידי תוכנית ההצלה. הם טוענים שאם הבנקים ישלמו תמורת תוכנית ההצלה במניותיהן או בהתחייבויות אחרות, יתחילו בעלי החברות למכור את מניותיהם. ואם הבנקים לא יוכלו לתת אשראי בגלל התרוששותם – חזרנו למשבצת הראשונה – הקפאת האשראי. כלומר, הבנקים דורשים 700 מיליארד דולר ללא ערבויות כלשהן. אך אם אין ערבויות מה בעצם מונע מהבנקים לקבל תמורה יפה עבור הזבל בקופתם ולברוח בשיטת: TAKE THE MONEY AND RUN.

מי ישלם?

זה זמן רב, עוד לפני פרוץ המשבר הנוכחי, נמצאת ההגמוניה הכלכלית והפוליטית של האימפריה האמריקאית בתהליך של היחלשות. כעת, תתחזק באופן בלתי נמנע, מגמה כלל עולמית של היחלשות התלות בארה"ב. עצמאות 'כפויה' זו תאתגר ארצות ומנהיגים אחרים, ותחייב למצוא דרכים חדשות לשיתוף פעולה כלכלי ופוליטי. אך קרוב לוודאי שהחוגים השליטים בעולם הקפיטליסטי ינסו לפצות את עצמם, בגין הפסדיהם בזירה הפיננסית בארה"ב, על ידי הורדת רמת החיים של הפועלים ושל שכבות הביניים בארצותיהם. מעמד הפועלים במערב המפותח, שנראה כאילו השלים עם המשטר הבינלאומי הכלכלי והחברתי הקיים, יידרש ליוזמות חדשות כדי להגן על האינטרסים שלו.

קדימה, אוו

בגיליון 25 בספטמבר 2008 של ההרלד טריביון הבינלאומי מופיעות תמונותיהם של תשעה מנהיגים שמבקרים בארה"ב לרגל העצרת הכללית של האו"ם. הצילום האהוב עלי הוא של נשיא בוליביה, אוו מוראלס, שהצהיר: "יש התקוממות נגד מודל כלכלי, נגד השיטה הקפיטליסטית שהיא האויב הגרוע ביותר של האנושות." יפה אמרת, אוו.

לא הכל שקט בחזית המזרחית

על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות בין ארה"ב ובין איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מתקתקת" באזור.

הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.

כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.

בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.

נגד דמוניזציה של הצד השני

הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.

הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.

אל אוטופיה וחזרה

אל אוטופיה וחזרה

פרופסור ג'לבר אשכר מבית הספר ללימודים אסיאניים ואוריינטליים בלונדון תרם לאחרונה תרומה ייחודית לויכוח המתמשך לגבי הפתרון של 'שתי מדינות\מדינה אחת'. תרומתו של אשכר היא חשובה במיוחד כשמדובר במומחה מוכר בענייני האזור שלנו, ואיש שהוא לבנוני במקור וקשור לאינטרנציונל הרבעי הטרוצקיסטי. לראיון המלא בנושא מאמר זה ועניינים אחרים: www.zmag.org.znet/view/Article/17808

והנה דבריו:

"אם לדבר בגלוי לב, נראה לי שהויכוח הזה הנו ביסודו של דבר בזבוז זמן. כוונתי היא שמדבור ב"אוטופיות" בשני צדדי הדיון אך ישנם המנהלים את הויכוח כאילו שהוא עומד בפני הכרעה. כל צד לויכוח מאשים את הצד השני שהוא לוקה ב'אוטופיאות' וכל צד צודק כיוון ששתי הפתרונות הם אוטופיים באותה מידה.

ברור שמדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית ובעזה תהיה אוטופית לחלוטין. אך אומר גם שמדינה אחת בעלת עשרה מילונים פלסטינים וששה מיליון יהודים הוא עוד יותר אוטופית כיוון שהיא, אם מתייחסים ברצינות לשאלה, כרוכה בהריסת המדינה הציונית. אחרת היא אינה אפשרית. זאת הסיבה שלדעתי דנים רק באוטופיות ויותר מדי אנרגיה מוקדשת לויכוח שהפך לבזבוז זמן."

במקום להשקיע את מרצנו בויכוח עקר, קורא אשכר למאמצים מרוכזים להביא לקץ הכיבוש ולתמוך בריבונות פלסטינית על השטחים.

"לדעתי חייבים להתייחס לשני מישורים השונים כשדנים בשאלה הפלסטינית. מצד אחד קיימים האינטרסים המידיים והדחופים של העם הפלסטיני. על מה נאבקים הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית? הם נאבקים, כמובן, כדי להיפטר מהכיבוש, ולא להשתתפות בבחירות בישראל. הם רוצים ריבונות על השטחים שלהם. ברור שיש לתמוך במאבקם.

אפילו אם הנך תומך בפתרון במדינה אחת, האם תוכל לטעון: אני מתנגד למאבק הפלסטינים נגד הכיבוש בגדה המערבית ובעזה כיוון שמאבק זה אינו תואם את השקפתי המקסימליסטית על פתרון צודק? תהיה זאת עמדה מגוחכת מבחינה פוליטית. כך, אם אנו מדברים במונחים מוחשיים, חייבים לתמוך במאבק האקטואלי של הפלסטינים למען הסרתו המיידית של עול הכיבוש."

אשכר ממשיך ומעיר שאם אומנם דרוש לנו תוכנית אוטופית לתווך הארוך עדיף לעצב תוכנית מושכת, תוכנית סוציאליסטית לפתרון אזורי של הסכסוך.

שלש אוטופיות

אשכר ועמו מיכאל וורשבסקי שלנו מהמרכז למידע אלטרנטיבי בירושלים, שניהם בעלי רקורד שמאלי מובהק, הבהירו היטב שאין הפתרון של מדינה אחד נהנית, כפי שסבורים רבים, מתמיכה אוטומטית בשמאל. שניהם מבהירים שהדימוי הקיים אצל רבים של התפלגות שמאל-ימין בשאלה זו אינו מדויק. אמנם רב "המתונים" תומכים ב"שתי מדינות" אך רבים בשמאל העקבי אינם תומכים במדינה אחת שהיא לכאורה פתרון רדיקלי יותר. אם אומנם קורה שבמקומות שונים ישנם אנשי שמאל שתומכים במדינה אחת, נראה שהגורם לכך הוא הרצון לבטא את הסולידריות המרבית עם העם הפלסטיני ולאו דווקא ניתוח פרוגרמאתי מבוסס.

רבים מאלה התומכים במדינה אחת סבורים בטעות שחברה טובה יותר אמורה לצמוח ולהתפתח בישראל-פלסטין מתוך מעין תהליך אבולוציוני. אשכר מדגיש בצדק שהפרספקטיבה של מדינה אחת בנויה על חיסול ישראל לפני הסכם על הקמת מדינה מאוחדת אחת תהיה אפשרי. מכאן, הפתרון של מדינה אחת של יהודים וערבים, שבכל מקרה זוכה רק לתמיכה פלסטינית מצומצמת, אינו מסלול לפתרון הסכסוך, אלא מרשם להמשכו.

תרומתו של אשכר חשובה גם בכך שהיא מבוססת על הערכה ריאליסטית לגבי המשמעות האסטרטגית של עשייה ממשית, כאן ועכשיו. תהיה זאת טעות חמורה להרשות לעצמנו לשקוע עמוק בויכוח על הפתרון דפיניטיבי של הסכסוך. המטרה הדחופה של אלה התומכים בזכויות הפלסטינים צריכה להיות אחדות מקיפה ככל האפשר במאבק נגד הכיבוש ולמען צעדים שיכולים לשים קץ לסבל הפלסטיני. יש לחשל אחדות מקיפה ככל האפשר, אחדות שתקיף מגוון עמדות לגבי הפתרון הכולל של הסכסוך.

יש אוטופיות שהן פחות אוטופיות מאוטופיות אחרות

אשכר אמנם צודק בטענה שויכוחים בשלב זה לגבי הפתרון הכולל הם בעלי אופי אוטופי וחסרים כל קשר להתפתחויות בשטח. אך אשכר חוזר ומציג פתרון שהוא עדיף בעיניו ושהו נתמך על ידי המשאל האנטי-אימפריאליסטי.

"מעבר לכך, הייתי קובע שאין להעלות על הדעת שום פתרון יציב וצודק פרט לפתרון ברמה אזורית ובתנאים סוציאליסטיים. ברור שמדובר באוטופיה אך זו אוטופיה בעלת השראה."

אך ישנם רבים שתומכים בפתרון "שתי מדינות" שהם גם שותפים לחזון של פתרון אזורי סוציאליסטי לסכסוך הישראלי-ערבי ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. עמדה ריאליסטית לגבי סיכוים וסכנות אינה מחייבת וויתור על חזון המבוסס על צדק חברתי באזור. אך אותו ריאליזם מחייב הבנה של טיבו של סדר היום על כל שלביו, היום ומחר.

ישראל ועמה ארה"ב מסלפות בצורה צינית את עצם רעיון השלום על בסיס פשרה היסטורית. אפשר להבין את אלה המסיקים לנוכח תככי ישראל וחתירתה נגד הסכם צודק שפתרון של פשרה אינו כבר אפשרי. אידיאל הפתרון על בסיס שתי מדינות הוכתם כמעט ללא היכר. אך למרות הכול, אין זה מדויק להגדיר את הפתרון על סמך שתי מדינות כ"אוטופית". ייאוש זה מופיע ומתחזק על סמך ההערכה שהאופציה של שתי מדינות נמצאת בנסיגה. אך למרות הסיכויים המתמעטים לפתרון של "שתי מדינות" ולמרות סבירות נמוכה היום לפתרון כזה ניתן, בכל זאת, להצביע על אפשרות להתהוות נסיבות שכן יקדמו התפתחות לקראת הסכם בעתיד הנראה לעין.

ישנו נטייה מוגזמת לראות את ההגמוניה של ארה"ב באזור כגורם קבוע ובלתי משתנה. אין לנו אשליות ואנו מכירים בכך שאין זה עניין של מה בכך לחולל שינויים במדיניות האימפריאלית של ארה"ב. יחד עם זאת ניתן להצביע על מגמות בתוך הממסד הפוליטי של ארה"ב המבטאות אי שביעות רצון עם המדיניות הקיימת. ישנו פוטנציאל לשינויים בממשל החדש בוושינגטון ובהשפעה מתחזקת של גורמים כגון 'קבוצת העיון העיראקי' - IRAQI STUDY GROUP. אין תבונה בהתעלמות מסיכויים לתמורות במדיניות ארה"ב ובעלי הברית שלה.

מוטל על מחנה השלום להצביע על קולות חדשים בממסד הפוליטי השוקלים העתקת מדיניותו ממסלול הישן והעקר של תמיכה בלתי מסויגת בהתפשטות הישראלית ובתוקפנותה. יש חשיבות באיתורם ובעידודם של גורמים ריאליסטיים. אין משימה זו סותרת את התפקיד העיקרי שלנו והוא לחשוף את האחריות של ארה"ב ושל ישראל למתיחות נמשכת באזור ולסבלו של העם הפלסטיני תחת כיבוש ברוטאלי ואכזרי.