כל הדרכים מובילות לטהרן

ההכנות למלחמה עם סוריה מתקדמות בקצב סביר. עם עליונות הכוח הצבאי של ארה"ב, תכנון הצד הלוגיסטי-טכני של המתקפה לא יהווה בעיה. אבל, מאחר שהאתגר הוא פוליטי מעיקרו, בוש ועוזריו הנאמנים צריכים להתחיל לעבוד על "עילת" המלחמה. אם תעקבו אחר כותרות העיתונים תגלו איך עושים זאת.

תגובה הולמת לכור: הפצצה, איך לא?

תמיד מועיל להכין את דעת הקהל לקראת כל תגובה אפשרית, אם זה איום דמיוני או, אם זה איום אמיתי. כשאתה רואה משהו שאתה או, בן בריתך אינכם אוהבים, הפצץ אותו תחילה ותן הסברים בהמשך. יתכן שחומרת האיום ואף עצם קיומו מוטלים בספק, אבל מוטב שהציבור יתרגל לתקדים המתיר לך להפר את כל עקרונות החוק הבינלאומי ולתקוף, ללא חשש, מדינות ריבוניות. הרי, למעשה, התקשורת לא פרסמה ביקורת רבה עקב הגילוי שישראל הפציצה אתר, שאולי היה או, לא היה כור גרעיני צפון קוריאני. בהעדר תגובה ראויה, אפשר שוושינגטון תתפתה להאמין שהפצצת איראן תדרוש רק מעט יותר "אלגנטיות".

הסיבה לבעיותינו בעיראק

הבית הלבן והפנטגון מוכרים לנו סיפורים על התערבות "קרקעית" של איראן בלחימה בעיראק. אלה הם סיפורים ישנים. לנוכח הקשרים העמוקים בין קבוצות שיעים שונות ובין עיראק, מפתיע להיווכח כמה קטנה מעורבותה של איראן בלחימה בעיראק. לאיראן יש השפעה עצומה על קבוצות פוליטיות בממסד ובאופוזיציה השיעית. במסגרת השפעתה כלול גם סיוע כלכלי נרחב במיוחד באיזור בצרה. ואולם, אפילו על פי הדיווחים המחמירים ביותר של אנשי הצבא האמריקאים, התערבותה הצבאית של איראן בעיראק היא שולית. וחשוב מזה, שגם לדעת פקידים בכירים בארה"ב רמת ההתערבות האיראנית לא עלתה לאחרונה במידה משמעותית.

אבל בוש ומנגנון התעמולה שלו הזהירו את איראן והסבירו, שבגלל התערבותה הצבאית של איראן לא תוכל ארה"ב להפחית את מספר החיילים בעיראק, כפי שתוכנן.

תרמית ותעתוע

משא ומתן בין יריבים מסורתיים כביכול, כלל אינו מפריע להכנות למלחמה. משא ומתן כזה אף עשוי להקנות לארה"ב ולישראל דימוי של שוחרות שלום.

ישראל נושאת ונותנת עם הדמות הטראגית אבו-מאזן, שרק הוא לבדו מייחס חשיבות כלשהי לשיחות הללו. ישראל משתמשת בשיחות עם אבו-מאזן ככיסוי למלחמה האכזרית שהיא מנהלת נגד מיליון וחצי פלסטינים ברצועת עזה. המצרים מתווכים כביכול בין ישראל לחמאס, אך ישראל לא הרשתה למצרים לקיים משא ומתן על הפסקת-אש.

בתוך כך אישרה ישראל לטורקים להציע לבשאר אסד הצעות, בהן רמת הגולן משמשת כפתיון. במטרה לסייע לארה"ב אולמרט משתמש ברמת הגולן כדי לפתות את אסד להתנתק מהאיראנים. ישראל אומרת לאסד, שאם הוא חכם כמו אנואר סאדאת (שנטש את הסובייטים תמורת סיני) כדאי לו לעזוב את איראן. בתמורה הוא יקבל את רמת הגולן ויתקבל למחנה האמריקאי. סוריה תוסר מרשימות ציר הרשע ותהפוך, כמו ירדן ומצרים לפניה, לחברה מכובדת במועדון המדינות המתונות. הנה שוב אנו רואים כיצד משא ומתן לשלום עם סוריה משמש כהכנה נוספת למלחמה באיראן.ואם אתם חושבים שאנשים חסינים מפני ההיסטריה האנטי-איראנית, הקשיבו להילארי קלינטון. כשנשאלה קלינטון, מה תעשה אם תשמע בשלוש בבוקר על התקפה גרעינית איראנית על ישראל, ענתה: "אנו מסוגלים לחסל אותם לחלוטין".

פיליפ סטיבנס מן הפייננשל טיימס (24.4.08), מתאר את התגובה הזאת כניסיון של קלינטון להמציא את עצמה מחדש בדמות הגנרל המטורף מן הסרט ד''ר סטריינג'לאב. אולי גם כדאי להזכיר לגברת, שאפילו בשלוש לפנות בוקר רצוי שתתעדכן בעובדות לפני שתורה להרוג 70 מיליון איראנים. אחרי ככלות הכל, לישראל יש יכולת גרעינית ולאיראן, למרות כל הרעש, אין.אם כבר צריך לבחור – בין רומא ובין קטמנדו.

חייב להיות לפחות לקח חשוב אחד בחדשות של השבוע. המפלגה הקומוניסטית המהוללת של איטליה איבדה את ייצוגה הפרלמנטרי בפעם הראשונה זה 50 שנה. קואליציית הקשת שהונהגה בידי המפלגה ירדה מ-10 ל-3 אחוזים בלבד; אחוז אחד פחות מאחוז החסימה. המפלגה נמצאת במשבר זהות עצום.

בנפאל, זכתה המפלגה המאואיסטית בניצחון אלקטורלי ענק לאחר שנטשה, לפני כשנה, את המאבק המזוין ויצאה מן המחתרת. המאואיסטים בנפאל עומדים להרכיב קואליציה ממשלתית חדשה.

נדמה לי שיש כאן מוסר-השכל. אם יש לך אפשרות לתמוך בממשלת מרכז חלשה, שהיא לא יותר מתוספתן מיותר של הסטטוס קוו האומלל ההולך ונשחק (כפי שעשו הקומוניסטים באיטליה בשנתיים האחרונות), או לרדת למחתרת, על מנת להגשים מדיניות שתציע אלטרנטיבה אמיתית להמונים – עדיף לרדת למחתרת.

מפנקסו של כלכלן חובב

(נתוני רקע לדיון במשבר מעמיק)

אחרי תקופה ממושכת של הכחשה מודים היום רוב הפרשנים שהמשק האמריקאי ועמו המשק העולמי נקלעו למשבר כלכלי שלא היה כדוגמתו מאז 1945. יחד עם זאת מבקשים אותם הפרשנים להרגיע את הציבור שמדובר במשבר קצר-מועד כך שעוד השנה או לכל המאחר שנתיים יתאושש המשק ויחזור לשגשג. אינני מתיימר לנבא את היקפו של המשבר או משך קיומו. אך ישנם סימנים חשובים המצביעים על כך שאין זה משבר מחזורי רגיל כדוגמת אלה שהתרחשו בשנים האחרונות.

הגמוניה שווה זהב

מקור המשבר הנוכחי הוא בניצול ארה"ב את המעמד המיוחד שלה על מנת לצבור חובות אדירים כלפי פנים, כלומר החוב הפנימי, וכלפי חוץ - גרעונות במאזן התשלומים. האדם הממוצע עשוי להניח שקיומו של עומס חובות נובע ממצוקה ומעוני. אך כאן מדובר בחובות של המדינה העשירה ביותר בעולם. כך המצב בארה"ב: היא עשירה כקורח והיא הפושטת הרגל הגדולה בהיסטוריה.

שליטי ארה"ב, במשך עשרות בשנים, לא היססו לנצל את ההגמוניה הפוליטית והצבאית ועוצמתה הכלכלית לכפות על העולם את "משטר הדולר". המשקים הלאומיים ברוב ארצות תבל נאלצו להחזיק את הרזרבות שלהן במטבע זה ששימש גם אמצעיי התשלום העיקריים במסחר הבינלאומי (בתעשיית הנפט, למשל).וכשביקשו לקוחותיה של וואשינגטון לפרוע את האג"חים של האוצר האמריקאי, שוכנעו ש"כדאי" להם לקבל את התמורה באג"חים חדשים.למשל, הרוב המכריע של הרזרבות של סין מוחזקות באגרות ממשלתיות ונ"ע אחרים אמריקאים. הרזרבות הסיניות עולות בצורה מדהימה. הן היו כ-200 מיליארד דולר ב-2001 והגיעו ל-1,500 מיליארד לערך ב-2007. כדי להבין את ההיקף של הרזרבות האלה – מדובר בסכום שהוא כמעט מחצית התוצר הלאומי הסיני לאותה שנה (2007). ארה"ב האדירה מימנה את גרעונותיה באמצעות הלוואות מצד העם הסיני.

ארה"ב פנימה

בוש והחוגים השמרנים הטיפו במשך דורות למדיניות פיסקאלית מרוסנת ללא גרעונות. היום החוב הלאומי הפנימי של הממשל האמריקאי הוא קרוב ל-10 טריוליון דולר (טריליון = 1,000 מיליארד), כמעט כפול מסכום החוב כשבוש עלה לשלטון ב-2001. נשאלת השאלה איך ממנים מלחמות תוך כדי הורדת מיסים על בעלי הון? התשובה היא שמרחיבים את הגרעון. מדיניות זו היתה בנויה על ההנחה שעומדים לרשות הממשל בארה"ב משאבים אינסופיים. אך אין משאבים בלתי מוגבלים. האם הקוראים זוכרים את השיעורים באוניברסיטה על האיסור המוחלט על כל גרעון ממשלתי? המומחים בוואשינגטון מסבירים: אל תעשו מה שאנו עושים, עשו מה שאנו אומרים לכם לעשות.

במישור הבינלאומי

החוב החיצוני של ארה"ב הוערך ב-3 טריליון דולר. החוב מעמיק בשעה שנחלשה היכולת של שליטי ארה"ב לכפות על המלווים לממן מחדש את החוב. כדי להבין את החולשה הזאת עלינו לחזור אל מקור הכוח בשנים קודמות – ההגמוניה הרב-צדדית של ארה"ב - מאחר שההגמוניה זו הולכת ונסדקת מיום ליום.

העולם התלת-קוטבי

ב-1950 היתה ארה"ב אחראית ל-50% של התפוקה העולמית, אך חלקה ב-2002 ירד ל-21%. חלקה של ארה"ב בתפוקה התעשייתית ירד באותה תקופה מ-60% ל-25%.

בטווח הבינוני בא האיום הכלכלי על ארה"ב מהקהילה האירופית. אירופה, שהיא השוק הגדול ביותר בעולם, עלתה על ארה"ב כבר בהיקף הייצור ובפריון העבודה. היורו מאיים על הדולר כמטבע הבטוח ביותר. ואולם, אירופה חלשה באופן צבאי ומתקשה לעצב מדיניות עצמאית ברורה. באסיה, התוצר הלאומי של סין מתקרב ל-75% מזה של ארה"ב. גישושים בין סין ויפן לעצב גוש אסיאני אמורים לדחוק את האמריקאים לפינה ביבשת האסיאני האדירה. באופן טבעי הולך ומתארגן מערך כוחות חדש בנוי על הסכמים וגושים שאינם נתונים להשפעה של ארה"ב. התגובה של ארה"ב וממשלת בוש לאיום על השפעתה הגלובלית היא הגיונית. בתחום אחד ויחיד שומרת ארה"ב על עליונות מוחלטת. מדבור כמובן בתחום של כוח צבאי. על כן נעשה כל מאמץ לשמר מערך בינלאומי רגיש לצורכי ארה"ב על ידי העתקת החזית לזו של עימותים צבאיים.

ההוצאות הצבאיות של המעצמות הרלבנטיות

ארה"ב (2008) - 623 מיליארד דולר; סין (2004) 65 מיליארד דולר; רוסיה - 50 מיליארד דולר. הקבוצה בעלת הוצאות מתונות יותר: צרפת, יפן, גרמניה, כ-40 מיליארד דולר לשנה כל אחת. יוצא שארה"ב מוציאה לביטחון כמעט פי 10 מסין, המתחרה הקרובה ביותר. אין צורך להוסיף שהצטבר יתרון אמריקאי עצום משנים קודמות.

בינתיים קברניטי המשק בארה"ב "שכחו" את כל עקרונות השוק החופשי והיוזמה הפרטית ונוקטים בקו של התערבות נמרצת במשבר - בניגוד לתורות הקלאסיות של הוויסות העצמי של השווקים. ברור שהתערבות זאת כרוכה בהוצאות אדירות להציל בנקים, מוסדות פיננסיים ופירמות שונות מפשיטת רגל. אך קשה להצדיק תוכניות הצלה להון הגדול בזמן שמפקירים בעלי משכנתאות מהשכבות העממיות. קשה להתעלם מצמצום השירותים הציבוריים על רקע המיתון המתרחב דווקא בשעה שהציבור נזקק להם. ובהעדר תקציב - מפעילים את מכבש הדפוס. כך שאין איש המופתע מהדולר השוקע ומהאינפלציה בשער.מסתבר שיש יסוד להערכה הקובעת שלא מדובר בעוד משבר מחזורי מן המניין אלא בראשית משבר עמוק מאוד בשיטה הקפיטליסטית עצמה.

---

מקורות:

Chalmers Johnson 2008 – Moderator Site - January 24, 2008

Global Insight, Country Intelligence, China, October 2007

Karl Beitel, US, Iraq and Future of Empire, Historical Materialism 13:3 2005

כתבה זו התפרסמה לראשונה באתר הגדה השמאלית http://hagada.org.il/

כתובת הכתבה:http://hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5954

לא הכל שקט בחזית המזרחית

לא הכל שקט בחזית המזרחית

אוגוסט 2, 2008

על פני הדברים, אין סכנה מיידית של התנגשות עם איראן בגין פרויקט הגרעין שלה. נראה שראשי הצבא בארה"ב הצליחו לשכנע את הדרג המדיני שארה"ב אינה מסוגלת בשלב זה לנהל מלחמה שלישית. החלטה טקטית זו עומדת בבסיס המפנה המדיני של ארה"ב לגבי השיחות בג'נבה. אך ישנם כוחות רבי עוצמה בממשל האמריקאי שחוששים לבזבז זמן עד אשר יהיה קשה עוד יותר לצאת לקרב. כאשר יתברר שמהלך של סנקציות כלכליות לא הכריע את האיראנים, כוחות אלה יטענו שיש לעבור במהירות לאופציה הנותרת – האופציה הצבאית. פירוש הדבר, שלמרות הנסיגה הטקטית בג'נבה, המדיניות האמריקאית במהותה עדיין גורסת שישנה הצדקה משפטית ומוסרית להתערבות צבאית, כיוון שאיראן כבר היום היא בחזקת "פצצה מטקטקת" באזור.

הקונצנזוס האנטי-איראני המושל בכיפה בשיח האמריקאי מאפשר מרחב תמרון פוליטי לישראל. שיח זה רומז לישראל, שאף אם תפעל לכאורה לבדה, תהיה רשאית לטעון שהיא מיישמת את העקרונות ואת ההיגיון ביסוד המדיניות האמריקאית. הרי ישראל בקיאה באינסוף הדרכים בהן ניתן להגביר את המתיחות באזור תוך כדי איום על אינטרסים איראניים. אם ארה"ב רוצה להניא את ישראל מליזום פעולה כנגד איראן, אין להסתפק בביטויים של אי-נחת או הסתייגות ביחס לתקיפה ישראלית. הענן השחור של תקיפה ישראלית אפשרית ימשיך לרחף מעל לאזור עד אשר ארה"ב תודיע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שארה"ב לא תפעל אלא אם כוחותיה יותקפו, גם אם ישראל תביא את המזרח התיכון לנקודת רתיחה. בהתחשב ברמת האמביוולנטיות השוררת בוושינגטון יש לישראל טעמים מספיקים להניח שאפילו אם הדבר לא ימצא חן בעיניה (או לכאורה לא ימצא חן), תיאלץ ארה"ב לחוש לעזרתה של בעלת בריתה הנאמנה.

כמעט שאין צורך להוכיח לקורא הישראלי שעניין ההתקפה הישראלית נשקל ברצינות. החודש, ראש המטות המשולבים האמריקאיים, הגנרל מולן, הזהיר פעמיים מפני הסכנה שבתקיפה שכזו. אולמרט הסביר לאובמה שהזמן אוזל מאחר והרוסים עומדים לשדרג את מערכת ההגנה האוירית של האיראנים. שאול מופז, שהפך להיות יקיר הספקולנטים בנפט, בזכות הצהרותיו התכופות שהמלחמה בלתי נמנעת, מסתער בימים אלה על ראשות קדימה, עמדה שאמורה להקפיץ אותו הישר לתפקיד ראש הממשלה. וצחי הנגבי, יו"ר ועדת חוץ ובטחון, חוזר וקורא להקים לאלתר ממשלת אחדות לאומית, כדי לטפל במשבר האיראני.

בהקשר זה, זו כמעט חובה אזרחית לקרוא בעיון את מתקפת המילים השיגיונית של פרופ' בני מוריס, http://www.nytimes.com/2008/07/18/opinion/18morris.html, לדידו של מוריס מדובר בסיפור הישן של הטובים נגד הרעים, ומאחר והכרעה היא בלתי נמנעת, מוטב להפציץ מיד ולהכין את הנשק הגרעיני. העצוב הוא שהזיותיו של מוריס משקפות היטב את התאווה הישראלית לעליונות צבאית מוחלטת, בכל מחיר.

נגד דמוניזציה של הצד השני

הרבה מקוראיי שותפים עמי לחוסר התלהבות מוחלט באשר למדיניות ולרטוריקה של אחמדיניג'אד והחוג שסביבו. מבלי להתעלם במידה כלשהי מהנזק והסכנה הטמונים בחלק מההצהרות היוצאות מטהראן, עלינו להודות שהתעמולה הישראלית מאד מוכשרת בהפיכתו של היריב התורן ל"היטלר חדש". רצוי לזכור שגם נאצר ויאסר ערפאת הוצגו כ"היטלר" החדש, אף כי עמדות הליבה הפוליטיות שלהם לא הצדיקו תוית זו. למעשה, עמדותיהם השאירו מרחב ניכר לתגובות פוליטיות רציונליות שיכלו למנוע "התנגשויות בלתי נמנעות". נסראללה ואחמדיניג'אד מופיעים כאויב הנוכחי שאסור לפייסו, אך ישנם סימנים בשפע שנסראללה יודע לנהל עניינים בצורה אחראית, ויש גם סיבה להאמין שההנהגה הנוכחית באיראן ניתן להשפיע עליה באמצעות מדיניות רצינית ומחושבת.

הצעה של המערב "הרציונלי" לפירוז כולל של כל הנשק להשמדה המונית באזור (כולל מאגרי הנשק הישראלי) להנהגה האיראנית "המסתורית והאי-רציונלית", הייתה וודאי מתקבלת בברכה. ככלות הכל, יש היגיון בשאלת ההנהגה האיראנית למבקריה, למה הם סבורים שמתקבל על הדעת שישראל ופקיסטאן הן חברות לגיטימיות במועדון הגרעין, בעוד איראן נדרשת לקבל את דחיקתה למעמד נחות יותר. אולם אפילו אם ארה"ב ובעלות בריתה אינן מוכנות לצעדים הגונים והגיוניים כמו פירוק נשק כלל-אזורי, צעדים מדיניים אחרים, סובלניים וריאליסטיים, המבוססים על כבוד הדדי, אמורים לתרום הרבה להפגת המתיחות, ולמנוע ממנה לצאת משליטה. העמדה האיראנית היא שאינם מעוניינים בנשק גרעיני, ועמדת "הקהילה הבינלאומית" היא שאיראן מצוידת בנשק גרעיני מערערת את היציבות הבינלאומית. בהתחשב בעמדות הללו קיים כר נרחב למו"מ ולפשרה, שהיא עדיפה באופן מוחלט על עימות מזוין, ובאינטרס של כל הצדדים להגיע אליה.

הרי זו שאלה של מדיניות!

ה"ספין" גורם לסחרחורת. הסחרחורת גורמת לבחילה. הבחילה גורמת להקאה. ההקאה מביאה עמה רגיעה זמנית. מנצלים את הרגיעה הזמנית ל"ספין" חדש. וישראל מוכנה שוב לצאת למלחמה.

כמה דיו אפשר לשפוך וכמה מלל אפשר להשמיע על נושא מלחמת לבנון השנייה מבלי לשאול את השאלה הפשוטה: "מהי המדיניות שעל פיה יצאה ישראל למלחמה?! הרי זאת השאלה הראשונה המתבקשת אצל כל גוף פוליטי נורמלי.

מקור המלחמה על כשליה הוא במושגי יסוד של ההוויה הישראלית. הכשל המרכזי שיש לבדוק אותו הוא כזה: כיצד גורר ממסד פוליטי וצבאי עם שלם למלחמה יזומה על סמך שורה של הנחות יסוד כוזבות ומוטעות.

מי יכנס את ההורים השכולים ואת המילואמניקים כדי לאמור להם בחברות ובכנות: חבל על הדם הנשפך של יקיריכם וחבריכם בשרות אינטרסים זרים וכדי לרפד את הקרירות של אינטרסנטים מקרב "העסקונה" המקומית? מי יגיד להם שלא ישמחו בנפול ה"אויב" כיוון שהאויב האמיתי מאכלס את ארמונות השררה כאן בקריה ושם במפקדות של תיאום אסטרטגי.

אפשר כבר לכנס ועדת וינוגרד ב'. הפעם אולי יתחילו עם השאלות האמיתיות. מי בשלטון דוחף יום ולילה לעימות עם איראן? מי אחראי להיגררות אחרי "מלחמות בוש" נגד אויבי האימפריה? מי משלם בדמים ובדם עבור כל תוכניות התוקפנות האלה. מי פונה עורף במשך שנים לכול אופציה של מו"מ? מספיק ספין, הגיעה השעה לחפש תשובות אמת.